מאורת הצבועים

סמדר, אחות במחלקת טיפול נמרץ בבית חולים רמב"ם בחיפה, דוגלת באמות מידה שוויונית לכלל מטופליה ומעניקה להם את חסדיה ללא אפליה ומשוא פנים.
חייה האישיים עוברים זעזוע וטלטלה, והיא ניצבת בפני מציאות קשה להחריד ומול דילמה מוסרית שבה היא צריכה להכריע בין שתי החלטות: נאמנות לאיש שאהבה יותר מכול אל מול דבקות בערכים הנעלים של מקצועה.
הצבא, יחד עם שירות הביטחון הכללי, פושטים לביתו של מפגע פלסטיני ומוצאים בספריית חדרו יומן אישי. חוקר בכיר אוסף את היומן ומתרגמו, ומגלה טפחיים מחייו ומציאות מטלטלת ומפתיעה.
המחבר אח מוסמך במקצועו מזה 22 שנה. נשוי אבא לשלושה. מתגורר בכפר הדרוזי דאלית אל כרמל. מציג את המציאות הכאובה של חיינו מנקודת מבט ייחודית, המשקפת באותנטיות צרופה את הווית קיומנו, ללא כחל ושרק.

מקט: 4-575-789

סמדר, אחות במחלקת טיפול נמרץ בבית חולים רמב"ם בחיפה, דוגלת באמות מידה שוויונית לכלל מטופליה ומעניקה להם את חסדיה ללא […]

---

1

היא חצתה בין המטופלים השכובים בעין הסערה במחלקת טיפול נמרץ, מתנדנדים תלויים על בלימה בין המוות האורב בפתח ובין החיים שאנו נאחזים לשמר, והתיישבה לפני אחד מהם, רוכנת מולו ונושאת עבורו תפילה בלחש, כממתיקה סוד באוזנו.

בתחילת דרכה במחלקה עמיתיה לעבודה הרבו להפנות לעברה מבטי ניכור וסלידה. תמוהים בעיניהם מעשיה בשל המעורבות הקיימת, האישית והמתערבת, שנשזרת מעצם התפילה.

האירועים במחלקת טיפול נמרץ קשים מנשוא והנפש אינה יכולה להכילם – זעקת שבר מהדהדת של אימא שנפרדת לפתע מבנה עוד באביב ימיו, נהיות בכי צורמות של אישה לפני בעלה המצוי בסכנת חיים ונאבק על חייו. לכן הצוות המטפל מוכרח לסגל לעצמו חומות מגן מפני האירועים הטראומטיים הנחווים בעבודה, ומוכרח לצמצם את הרווחים המחוררים בממברנת הנפש כדי למנוע חדירה פוגעת ומדירה שינה.

בהיותה אחות צעירה במחלקת טיפול נמרץ, לא אחת קרה שביקשה לצאת לביתה תוך כדי משמרת עבודה, חפצה לנוס ולברוח מעוצמת הטראומה שאין בה להכילה, כמו באותו היום שבו התאשפזה במחלקה נערה צעירה, שמלאו לה רק עשרים שנות חיים, אשר נחבטה קשות מנפילה מעל גב סוס דוהר. לרוע מזלה היא נפלה על סלע גדול וסבלה מקרע בטחול ומפגיעה באיברים פנימיים אחרים. החבטה גרמה גם לפגיעת ראש קשה ולדימום תוך מוחי, והיא נפטרה יומיים אחרי אשפוזה.

יום פטירתה זכור לסמדר היטב, חקוק בנפשה כמו הטבעה רושפת: אימה התנהגה בצורה חריגה, על אף הטראומה הקולוסאלית והמזעזעת של פטירת בתה. היא אצרה את בכייה ואמרה לסמדר בקול חנוק: “אני רוצה שתעזרי לי לרחוץ את גופה וגם להלביש אותה בשמלה.”

שתיהן עמדו מאחורי הווילון שהגיף את המיטה, קרובים לגופה השכובה.

“תני לי קערית מים ומטלית,” ביקשה האם בקול רועד.

סמדר עמדה לפני הכיור הקרוב, אוחזת בקערית רחצה ואומדת באצבעותיה את המים שקלחו מהברז, שיהיו בטמפרטורה נוחה לרחצה, גם אם מדובר ברחצה של גוף מת. היא הסתובבה לעבר האם, ידיה רעדו בעודה אוחזת בקערית הרחצה.

הדמעות נטפו מעיניה של האם, אבל פניה נותרו קשות כסלע. היא אחזה בספוגית ביד אחת, טבלה אותה במים החמימים והנעימים לרחצה שבקערית והעבירה על פני גופה של בתה משיחות רוטטות לקול נהיות בכי שפילחו את הלב.

“תני לי מגבת.” נימת הבכי חנקה את קולה. היא ניגבה את גופה הערום של בתה. אז שלפה מתוך שקית שמלה אדומה פרחונית. דמעותיה נטפו על הבד, פניה עוויתות של יגון וקינה.

היא עזרה לה להשחיל את השמלה מפתח הראש לאורך הגופה. השמלה האדומה הפרחונית נמתחה לגובה הברכיים. האם עלתה על המיטה, נשכבה ליד בתה, הסתובבה וחיבקה אותה בזרועותיה.

בכיה הרטיט את איבריה הפנימיים של סמדר והיא הצטרפה אליה בבכי נוגה. היא שלחה את זרועותיה ונגעה באם בידיה הרועדות, רצתה למשוך ולנתקה מהחיבוק לגופה. היא גררה את האם החוצה בעד הווילון המוגף, הותירה את הגופה שכובה על המיטה, לבושה שמלת קטיפה אדומה ופרחונית.

באותו היום לא עלה בידיה לשוב לעבודתה הסדירה. היא הייתה מזועזעת והלומה. ממוטטת. שבר כלי. האחות האחראית שחררה אותה ללא דיחוי לביתה באמצע משמרת באומרה בקולה המכיל והאוהד: “סמדר, לכי לביתך, נוחי ואספי כוחות. מחר אני מבטיחה לך שתחזרי לעבודה בכוחות מחודשים.” עיניה הטובות קרנו אליה חמלה ורחמים, אולם עיניהם הנוקבות של חלק מחבריה לעבודה הביטו לעברה בביקורתיות נוכח התנהגותה הלא מקצועית, כדבריהם.