ברצף מופלא של סיפורים הנשזרים זה בזה, אליס מונרו בוראת את הקשר המתפתח בין שתי נשים במהלך ארבעים שנה: פְלוֹ […]
מכות לתפארת
מכות לתפארת. זה מה שפְלוֹ הבטיחה. את תחטפי מכות לתפארת.
המילה "לתפארת" השתרבבה על לשונה של פלו, קרמה עור וגידים. לרוז היה צורך לדמיין דברים, לרדוף את האבסורד, שהיה חזק יותר מהצורך להישמר מצרות, ובמקום להתייחס לאִיוּם הזה ברצינות היא תהתה: איך מכה יכולה להיות לתפארת? היא דימתה בלבה שדירת עצים, קהל צופים הדוּר, כמה סוסים לבנים ועבדים שחורים. מישהו כרע ברך, והדם ניגר כמו סרטים. אירוע ברברי ונשגב כאחד. בחיים האמיתיים הם לא הפגינו שמץ מהאצילות הזאת, ורק פלו ניסתה להפיח במאורע איזו אווירה נישׂאה של נחיצות ושל חרטה. רוז ואביה ויתרו עד מהרה על כל יומרה לייצוגיות.
אביה היה מלך המכות לתפארת. אלה של פלו היו עלובות למדי; חבטות וסטירות מהירות שהופרחו כלאחר יד בעוד תשומת לבה נמצאת במקום אחר. את תסתלקי לי מהדרך, היא היתה אומרת. את אל תתערבי בעניינים לא לך. את תמחקי את ההבעה הזאת מהפרצוף שלך.
הם גרו מאחורי חנות בהַנראטי, אונטריו. הם היו ארבעה: רוז, אבא שלה, פלו ובריאן הקטן, אחיה למחצה. החנות היתה למעשה בית שאביה ואמה של רוז קנו אחרי שהתחתנו, ופתחו בו עסק לתיקון רהיטים ולרפּדוּת. אימא שלה ידעה לרפד. משני הוריה היתה רוז אמורה לרשת ידיים טובות, גישה לחומרים, עין לנפתוליה היפים ביותר של אומנות התיקון, אבל לא ירשה. היו לה ידיים שמאליות, וכשדבר־מה נשבר, רק רצתה לטאטא אותו מהדרך ולזרוק אותו מהר ככל האפשר.
אימא שלה מתה. יום אחד אחר הצהריים היא אמרה לאבא של רוז, ״יש לי תחושה שכל כך קשה לתאר. זה כמו ביצה קשה בחזה שלי, עם הקליפה." היא מתה לפני שהערב ירד, היה לה קריש דם בריאה. רוז היתה תינוקת בעריסה באותו הזמן, ולכן לא זכרה דבר מזה, כמובן. היא שמעה את הסיפור מפלו, שוודאי שמעה אותו מאביה. פלו הופיעה זמן קצר אחר כך כדי לטפל ברוז בעריסה, התחתנה עם אביה ופתחה חנות מכולת בקדמת הבית. לתפיסתה של רוז — שהחנות היתה הבית היחיד שידעה, ופלו היתה האם היחידה שידעה — שישה־עשר החודשים שהוריה שהו כאן היו תקופה מסודרת יותר, מעודנת בהרבה וטקסית יותר, עם נגיעות קלות של שפע. היא הסתמכה בכך אך ורק על גביעי ביצים שאמה קנתה, עם דוגמה של גפנים וציפורים שצוירה עליהן בדייקנות כמו בדיו אדומה; הדוגמה החלה לדהות. לא נותרו ספרים או בגדים או תמונות של אמה. אביה ודאי נפטר מהם, ואולי פלו. הסיפור היחיד שפלו סיפרה על אמה, סיפור המוות שלה, הדיף איזה ניחוח של עוינות. פלו אהבה את הפרטים הקטנים של המוות: מה שאנשים אמרו, איך הם מחו או ניסו לקום מהמיטה או קיללו או צחקו (היו שעשו דברים כאלה), אבל כשאמרה שאימא של רוז הזכירה ביצה קשה בחזהּ, היא גרמה להשוואה להישמע קצת טיפשית, כאילו אימא שלה באמת היתה מסוג האנשים שחושבים שאפשר לבלוע ביצה בשלמותה.
לאבא שלה היה מחסן מאחורי החנות, שבו עבד בתיקון רהיטים ובשחזורם. הוא תיקן מושבים ומסעדים, שזר נצרים, מילא סדקים, השיב רגליים למקומן, והכול במיומנות ובכישרון ובזיל־הזול. על זאת היתה גאוותו: להפתיע אנשים במלאכה משובחת כל כך, במחירים צנועים כל כך, מגוחכים אפילו. אולי בשנות השפל הכלכלי אנשים לא יכלו להרשות לעצמם לשלם יותר, אבל הוא המשיך כך גם בשנות המלחמה, בשנות השגשוג שאחרי המלחמה ועד יום מותו. הוא מעולם לא דיבר עם פלו על העבודות שאת הכסף עליהן גבה או טרם גבה. אחרי מותו היא נאלצה לפתוח את המחסן ולאסוף כל מיני פתקים ומעטפות קרועות מהוָוים הגדולים הזדוניים למראה שהיו התיקיות שלו. היא גילתה שרבים מהם לא היו חשבונות או קבלות כלל, אלא תיעוד של מזג האוויר, פרטי מידע על הגינה, דברים שהתחשק לו לכתוב.
אכלתי תפוחי אדמה חדשים ב־25 ביוני. שיא.
יום קודר, 1880 וכמה, שום דבר על־טבעי. ענני אפר משריפות יער.
16 באוגוסט 1938. סופת רעמים כבדה בערב. ברק פגע בכנסייה הפרסביטריאנית בעיירה טֶרבֵּרי. רצון האל?
לחלוט תותים כדי לסלק את החמיצות.
כל הדברים חיים הם. שפינוזה.
פלו חשבה ששפינוזה זה איזה ירק חדש שהוא תיכנן לגדל, כמו ברוקולי או חציל. תכופות היה מנסה משהו חדש. היא הראתה את הפתקים לרוז ושאלה אם היא יודעת מה זה שפינוזה. רוז ידעה, או שהיה לה מושג — היא היתה אז בשנות העשרה שלה — אבל השיבה שאינה יודעת. היא הגיעה לגיל שבו חשבה שלא תוכל לסבול לדעת דבר־מה נוסף על אביה או על פלו; היא דחקה הצדה כל גילוי במבוכה ובאֵימה.
במחסן היו תנור והרבה מדפים גסים עמוסים פחיות צבע וחומרי הברקה, לכּה וטרפנטין, צנצנות מים עם מברשות וכן בקבוקים כהים דביקים של סירופ לשיעול. מדוע אדם שהשתעל ללא הפסקה, שריאותיו שאפו גז במלחמת העולם (שבשנות ילדותה הראשונות של רוז לא נקראה הראשונה אלא האחרונה), יבלה את כל ימיו בשאיפת אדי צבע וטרפנטין? באותם ימים לא שאלו שאלות כאלה לעתים קרובות כמו היום. על הספסל מחוץ לחנות של פלו ישבו וריכלו כמה זקנים מהשכונה, מנמנמים בשמש החמימה, ואחדים מהם השתעלו גם הם כל הזמן. העובדה היא שהם גססו, לאט ובלא יודעין, ממה שכּוּנה בלא כל מידה של צער, ״מחלת בתי היציקה". הם עבדו כל חייהם בבית היציקה בעיירה, וכעת ישבו בפנים צהובות וחרבות, משתעלים, מצחקקים, גולשים לגסויות חסרות תכלית בעניין הנשים שפסעו על פניהם, או כל נערה צעירה על אופניים.
מתוך המחסן בקעו לא רק קולות שיעול אלא גם דיבור, מלמול קבוע, בטון מוכיח או מעודד, ובדרך כלל חלש מכדי לאפשר זיהוי של מילים נבדלות. מלמול שהואט כשאביה היה בעיצומה של איזו מלאכה מורכבת, או כשנתקף איזו קצביות עליזה כשעשה דבר־מה תובעני פחות, שייף או צבע. מפעם לפעם בקעו כמה מילים ונתלו באוויר צלולות ועלומות. כשהתחוור לו שנשמעו, היה פולט שיעול־כיסוי חפוז, בליעה, דממה דרוכה, לא רגילה.
״מקרוני, פפרוני, בוטיצ׳לי, שעועית — ״
מה זה אומר? רוז היתה חוזרת על המילים האלה בעצמה. היא אף פעם לא יכלה לשאול אותו. האדם שדיבר את המילים האלה והאדם שדיבר איתה כאביה היו שני אנשים שונים, אף שתפסו את אותו מקום במרחב. יהיה סר טעם מצדה להכיר בקיומו של האדם שאינו אמור להיות שם; בל ייסלח. ואף על פי כן המשיכה לשוטט שם ולהקשיב.
המִגדלים חובשי כיפת ענן, היא שמעה אותו אומר פעם.
״המגדלים חובשי כיפת ענן, הארמונות הכבירים."1
1 שייקספיר, הסערה, מערכה רביעית, תמונה ראשונה, בתרגום אברהם עוז, ספריית פועלים, 1987.
כמו יד שטופחת על החזה של רוז, לא כדי להכאיב, אלא כדי לעורר בה השתאות, לעצור את נשימתה. היא היתה מוכרחה אז לברוח, מוכרחה להסתלק. היא ידעה ששמעה די והותר, וחוץ מזה, מה אם יתפוס אותה? זה יהיה נורא.
זה דמה במידת־מה לקולות של שירותים. פלו חסכה כסף והתקינה שירותים בתוך הבית, אבל לא היה איפה לקבוע אותם אלא בפינת המטבח. הדלת לא התאימה, הקירות היו רק לוחות עץ לבוד. ולפיכך אפילו קריעה של נייר טואלט, תזוזה של ירך, הגיעו לאוזני מי שעבדו או דיברו או אכלו במטבח. הם כולם הכירו היטב אלה את הרעשים התחתיים של אלה, לא רק ברגעיהם הנפיצים יותר, אלא גם את אנחותיהם וגניחותיהם ותחינותיהם והצהרותיהם האינטימיות. והם כולם היו אנשים חסודים מאוד. אז נדמה שאיש מעולם לא שמע או הקשיב, ואיש לא דיבר בנושא. האדם שהשמיע את הרעשים בשירותים לא קוּשר לאדם שיצא מהם.
הם חיו בחלק העני של העיירה. היו הנראטי ומערב הנראטי, ונהר זרם ביניהן. זאת היתה מערב הנראטי. המבנה החברתי בהנראטי היה מורכב מרופאים ומרופאי שיניים ומעורכי דין בקצה האחד ועד פועלי בית היציקה ועובדי מפעלים ועגלונים בקצה השני; במערב הנראטי — מעובדי מפעלים ומפועלי בית היציקה ועד למשפחות גדולות ושאננות של מבריחי משקאות וזונות וגנבים כושלים. בעיני רוז המשפחה שלה עצמה ניצבה רגל אחת פה רגל אחת שם, לא שייכת לכאן או לכאן, אבל זה לא היה נכון. החנות והם שכנו במערב הנראטי, בקצה זנבו המשתרך של הרחוב הראשי. מולם, מצדה השני של הדרך, עמדה נפחייה שנחתמה בקרשים סמוך לפרוץ המלחמה, ובית שגם הוא שימש פעם חנות. שלט הפרסומת לתה סָלָאדה מעולם לא הוסר מחלון הראווה; הוא נותר כעיטור גאה ומסקרן, אף שכבר לא היה בפנים תה סלאדה למכירה. היתה רק חלקת מדרכה, סדוקה ונטויה מדי להחלקה על גלגיליות, אף שרוז השתוקקה לגלגיליות, ותכופות דמיינה את עצמה גולשת להנאתה בחצאית משובצת, קלת רגליים ואופנתית. היה פנס רחוב אחד, פרח פח; אחר כך תמו המנעמים והיו דרכי עפר, ואזורי ביצה, חצרות קדמיות עמוסות פסולת ובתים משוּנֵי מראה. מה שהפך את הבתים למשוני מראה היה הניסיונות להציל אותם מהרס מוחלט. בכמה מהם לא נעשה כל ניסיון כזה. בתים אלה היו אפורים ומרקיבים ונטויים, מתמזגים בנופים של גיאיות זרועי שיחים, אגמי צפרדעים, סוּף וסרפדים. אבל רוב הבתים הוטלאו בנייר זפת, בכמה רעפים חדשים, ביריעות פח, ארובות מתכת שתוקנו במהלומות פטיש ואפילו בקרטון. זה היה בימים שלפני המלחמה, כמובן, ימים של מה שיתואר אחר כך במילים עוני אגדי, ורוז תזכור מהם רק דברים נתעבים — תלי נמלים קודרים למראה ומדרגות עץ, ואור מעונן, מסקרן, שנוי במחלוקת על העולם.
בתחילה היתה שביתת נשק ממושכת בין פלו לרוז. אופייה של רוז צימח כמו אננס קוצני, אך אט־אט ובאין רואים, כשגאווה עיקשת וספקנות מניצות בה בו בזמן, הפך למשהו שהפתיע אפילו אותה. לפני שהגיעה לגיל בית ספר, ובזמן שבריאן עוד היה תינוק בעגלה, נשארה רוז בחנות עם שניהם — פלו ישבה על הכיסא הגבוה מאחורי הדלפק, בריאן ישן ליד החלון; רוז כרעה או שכבה על לוחות הריצוף החורקניים הרחבים וציירה בצבעים על יריעות נייר חום, שהיו קרועות מדי או לא ישרות מספיק לשמש לאריזה.
האנשים שפקדו את החנות היו ברובם מהבתים בסביבה. כמה כפריים היו מגיעים גם כן בדרכם הביתה מהעיירה, וכמה אנשים מהנראטי שחצו את הגשר. ברחוב הראשי תמיד נראו אנשים אחדים נכנסים לחנויות ויוצאים מהן, כאילו מתפקידם לעמוד לראווה תמיד וזכותם להתקבל יפה. בֶּקי טַייד, למשל.
בקי טייד טיפסה על הדלפק של פלו ופינתה לעצמה מקום ליד פחית פתוחה של עוגיות ריבה מתפוררות.
״שוות משהו?" היא שאלה את פלו והחלה לאכול אחת באומץ. ״מתי תיתני לנו עבודה, פלו?"
״את יכולה ללכת לעבוד באטליז," אמרה פלו בתמימות. ״את יכולה ללכת לעבוד אצל אח שלך."
״רוברטה?" שאלה בקי בתיעוב תיאטרלי. ״נראה לך שאני אעבוד אצלו?" לאח שלה שניהל את האטליז קראו רוברט, אבל תכופות הוא כּוּנה רוברטה בשל טבעו הכנוע והחששני. בקי טייד צחקה. צחוקה היה רם ומרעים כמו מנוע שמטרטר לעברך.
היא היתה גמדה קולנית מגודלת־ראש שהקרינה איזו רברבנות נטולת מיניות, עם כומתת קטיפה אדומה וצוואר עקום שאילץ אותה להטות את ראשה ולצודד תמיד מבט מעלה. היא נעלה נעלי עקב קטנות מבריקות, נעלי ליידי של ממש. רוז נעצה מבט בנעליים שלה משום שפחדה משאר החלקים, הצחוק והצוואר. פלו סיפרה לה שבקי חלתה בפוליו בילדותה, וזאת הסיבה שהצוואר שלה עקום ושלא גבהה. היה קשה להאמין שראשית דרכה היתה שונה, שאי־פעם בחייה היתה נורמלית. פלו אמרה שהיא לא מטורללת, שיש לה שכל בדיוק כמו לכולם, אבל היא ידעה שיסלחו לה על הכול.
״את יודעת שגרתי כאן פעם?" אמרה בקי כשהבחינה ברוז. ״הי! מה־שמך! נכון שגרתי כאן פעם, פלו?"
״אם כן, זה היה לפני זמני," אמרה פלו, כאילו לא ידעה דבר.
״זה היה לפני שהשכונה נהייתה כזאת עלובה. תסלחו לי שאני אומרת. אבא שלי בנה כאן את הבית שלו והוא בנה את הבית־מטבחיים שלו והיה לנו מטע של שני דונם."
״מה את שחה," אמרה פלו בנימה של ריצוי, שופעת לבביות מעוּשׂה, ענווה אפילו. ״אז למה עברתם מכאן?"
״אמרתי לך, זאת נהייתה כזאת שכונה עלובה," אמרה בקי. היא היתה מכניסה עוגייה שלמה לפיה אם התחשק לה, עד שלחייה התנפחו כמו צפרדע. היא אף פעם לא סיפרה מעבר לזה.
פלו ידעה בכל מקרה, ומי לא ידע. כולם הכירו את הבית הבנוי לבֵנים אדומות עם המרפסת התלושה, והמטע, מה שנשאר ממנו, שהיה גדוש בסחופת הרגילה — מושבי מכוניות ומכונות כביסה וקפיצי מזרנים וגרוטאות. בשל כל ההרס והמהומה סביבו הבית לא נראה מאיים, למרות מה שהתרחש בו.
אביה הזקן של בקי היה קַצב מסוג שונה לחלוטין מאחיה, לדברי פלו. אנגלי רע־מזג. ושונה גם מבקי בכל מה שקשור לַפֶּה. שלו אף פעם לא נפתח. קמצן, רודן. אחרי שבקי חלתה בפוליו הוא לא הניח לה לחזור לבית הספר. לעתים נדירות נראתה מחוץ לבית, אף פעם לא מחוץ לחצר. הוא לא רצה שאנשים ישמחו לאידה. זה מה שבקי אמרה במשפט. אימא שלה כבר לא היתה בין החיים באותה עת, ואחיותיה נישאו. רק בקי ורוברט חיו בבית. אנשים היו עוצרים את רוברט ברחוב ושואלים אותו, ״מה שלום אחותך, רוברט? מצבה השתפר?"
״כן."
״היא עושה את עבודות הבית? היא מכינה לך ארוחת ערב?"
״כן."
״ואבא שלך מתנהג אליה יפה, רוברט?"
הסיפור הוא שאבא שלהם הרביץ להם, הרביץ לכל הילדים שלו והרביץ גם לאשתו, הרביץ לבקי יותר בגלל העיוות שלה, שיש שהאמינו כי הוא אחראי לו (הם לא הבינו מה זה פוליו). השמועות המשיכו לתפוח. הסיבה שבקי נשמרה הרחק מהעין היתה ההיריון שלה, הן אמרו עכשיו, ואבי התינוק היה אבא שלה. אחר כך אנשים אמרו שהתינוק נולד, ושהם נפטרו ממנו.
״מה?"
״נפטרו ממנו," אמרה פלו. ״הם היו אומרים, לכו לקנות את הצלעות־טלה שלכם אצל טייד, אצלו הן טובות ורכות! הכול שקרים, סביר להניח," היא אמרה בחרטה.
הטון הזה של חרטה, של זהירות בקולה של פלו, משך את תשומת לבה של רוז מהרוח הרועדת על הסוכך הקרוע הישן, הנתפסת בקרע. כשפלו סיפרה סיפור — וזה לא היה היחיד, ואפילו לא המחריד שבהם, היא ידעה — היא היתה מטה את ראשה, וארשת פניה היתה הופכת רכה, מהורהרת, קנטרנית, מתרה.
״אסור לי אפילו לספר לך את הדברים האלה."
וזה לא הכול.
שלושה צעירים חסרי תועלת שהיו מסתובבים ליד האורוות חָברו יחד — או שגברים מכובדים ורבי־השפעה יותר בעיירה שידלו אותם לחבור יחד — והתכוננו להצליף בטייד הזקן בשוט של סוסים, לטובת המוסר הציבורי. הם השחירו את פניהם. הם צוידו בשוטים ובליטר ויסקי לאיש בשביל האומץ. ואלו הם: ג׳לי סמית, רוכב מרוצים ושתיין; בוב טמפל, שחקן בייסבול וגברתן; והֶט נֶטלטון שהיה עגלון בעיירה וקיבל את כינויו ממגבעת באולר שנהג לחבוש מתוך יוהרה לא פחות מאשר לשם הרושם הקומי. הוא עדיין היה עגלון, למעשה; הוא שמר על הכינוי, אם לא על הכובע, ותכופות נראה בציבור — תכופות כמעט כמו בקי טייד — כשהוא מוביל שקי פחם שהשחירו את פניו וזרועותיו. המראה היה אמור להזכיר לאנשים את הסיפור שלו, אבל לא הזכיר. ההווה והעבר, העבר הקודר המלודרמטי מהסיפורים של פלו, היו נבדלים לחלוטין, לפחות בעיני רוז. היא התקשתה ליישב בין אנשי ההווה ובין העבר. בקי עצמה, שהיתה תופעה בעיירה וחביבה על יושביה, בחורה לא מזיקה וזדונית, לא התיישבה בעיני רוחה עם דמות האסירה של הקַצב, הבת הנכה, כתם לבן בחלון: אילמת, מוכה, הרה. כמו עם הבית, רק קשר רשמי היה אפשרי.
הצעירים הנכונים להצליף הגיעו בשעה מאוחרת אל מול ביתו של טייד, אחרי שכולם הלכו לישון. היה להם רובה, אבל הם כילו את התחמושת כשירו בחצר. הם קראו לקצב והלמו על הדלת; בסופו של דבר שברו אותה. טייד הגיע למסקנה שהם רוצים את כספו, אז הוא גילגל כמה שטרות במטפחת ושלח אליהם עם בקי, אולי במחשבה שהבחורים האלה יתמלאו רחמים או ייבהלו למראה ילדה עקומת־צוואר קטנה, גמדה. אבל זה לא סיפק אותם. הם עלו במדרגות וגררו את הקצב ממסתורו תחת המיטה בכתונת הלילה שלו. הם גררו אותו החוצה והעמידו אותו בשלג. הטמפרטורה היתה עשרים מעלות מתחת לאפס, עובדה שצוינה אחר כך בבית המשפט. הם התכוונו לערוך לו משפט מבוים, אבל לא זכרו איך עושים את זה. אז הם התחילו להכות אותו והוסיפו להכות עד שנפל. הם צעקו עליו, בשר קצבים! והמשיכו להכות בזמן שכתונת הלילה והשלג שהיה מוטל בו האדימו. בנו רוברט אמר בבית המשפט שלא צפה בהלקאה. בקי אמרה שרוברט צפה תחילה אבל אז ברח והתחבא. היא עצמה צפתה במאורע כולו. היא ראתה את הבחורים הולכים לבסוף, ואת אביה זב דם מדשדש לאיטו בשלג ובמעלה המדרגות אל המרפסת. היא לא יצאה לעזור לו ולא פתחה את הדלת עד שהגיע אליה. מדוע לא? היא נשאלה בבית המשפט, וענתה שלא יצאה כי בדיוק לבשה כתונת לילה, ושלא פתחה את הדלת כי לא רצתה שייכנס הביתה קור.
אחר כך נראה שטייד הזקן שב לאיתנו. הוא שלח את רוברט לרתום את הסוס ואמר לבקי להרתיח מים כדי שיוכל להתרחץ. הוא התלבש ולקח את כל הכסף, ובלי שום הסברים לילדיו עלה על עגלת מזחלת וגלש כל הדרך לבֶּלגרֵייב. שם השאיר את הסוס קשור בקור ועלה על הרכבת הראשונה השכם בבוקר לטורונטו. ברכבת הוא התנהג מוזר, גנח וגידף כאילו הוא שיכור. הוא נאסף ברחובות טורונטו יום למחרת, הוזה מרוב חום, ונלקח לבית החולים, שבו מת. כל כספו עוד היה ברשותו. סיבת המוות שנאמרה להם היתה דלקת ריאות.
אבל השמועה הגיעה לאוזני הרשויות, אמרה פלו. התיק הגיע למשפט. שלושת הבחורים שביצעו את המעשה קיבלו כולם עונשי מאסר ממושכים. פארסה, אמרה פלו. בתוך שנה כולם השתחררו, כולם קיבלו חנינה, ועבודה חיכתה להם בחוץ. ומדוע? כי יותר מדי בכירים היו מעורבים. ונראה שלבקי ולרוברט לא היה עניין לדאוג שייעשה צדק. הם נותרו עם ירושה יפה. הם קנו בית בהנראטי. רוברט החל לנהל את החנות. בקי, אחרי הבידוד הממושך, פצחה בקריירה של מפגן ראווה וחברתיוּת.
זה הכול. פלו חתמה את הסיפור כאילו נמאס לה ממנו. איש לא יצא ממנו טוב.
״תארי לעצמך," אמרה פלו.
פלו היתה אז ודאי בתחילת שנות השלושים לחייה. אישה צעירה. היא לבשה בדיוק את אותם הבגדים שהיתה לובשת אישה בת חמישים, או שישים, או שבעים: שמלות בית עם הדפסים, רפויות בצוואר ובשרוולים וגם במותניים; סינרי קולר, מודפסים גם הם, שהיא הורידה כשיצאה מהמטבח אל החנות. זה היה מנהג נפוץ באותה עת לאישה ענייה אף שלא חסרת כול לגמרי; זאת היתה גם, במובן מסוים, בחירה מכוונת ששידרה בוז. ופלו שפעה בוז, היא בזה לתלבושות של אנשים שניסו להיראות באופנה, היא בזה לשפתונים ולסלסול תמידי. שערה השחור היה עשוי בתסרוקת קארה, שהיתה ארוכה דיה רק כדי להיתחב מאחורי האוזניים. היא היתה גבוהה אבל דקה עם מפרקי ידיים צרים וכתפיים צרות, ראש קטן, פנים חיוורות, מנומשות, קופיות, עם נטייה להעוויות. אילו חשבה שכדאי לה, והיו לה האמצעים, אפשר שהיתה יכולה לשוות לעצמה איזה יופי שחור חיוור, שברירי, מהסוג שדורש טיפוח; רוז הבינה זאת בשלב מאוחר יותר. אבל לשם כך היתה צריכה להיות אדם שונה לחלוטין; היא היתה צריכה ללמוד לכבוש את הנטייה לעשות פרצופים, לעצמה ולאחרים.
הזיכרונות הראשונים של רוז מפלו הם של רוך ושל נוקשות בלתי רגילים. השיער הרך, הלחיים החיוורות, הרכות המוארכות, הפלומה הרכה הבלתי נראית כמעט ליד אוזניה ומעל לפה. ברכיה החדות, חיקה הקישח, חזהּ השטוח.
כשפלו שרה:
הו זמזום הדבורים בעצי הסיגריות
ומזרקת מי־הסודה…
רוז חשבה על החיים הקודמים של פלו, לפני שנישאה לאביה, כשעבדה במלצרות בבית קפה בתחנת יוניון והלכה עם החברות שלה מֵייוויס ואַיירין לסנטר איילנד, וגברים עקבו אחריהן ברחובות חשוכים, והן ידעו איך עובדים טלפונים ציבוריים ומעליות. רוז שמעה בקולה את החיים הנמהרים המסוכנים של ערים, את התשובות השנונות אגב לעיסת מסטיק.
וכשהיא שרה:
אז אט־אט נעמדה
וקרבה אליו בתמימות
ורק אמרה, כל מה שאמרה, הוא
בחור צעיר, נראה שאתה עומד למות!
רוז חשבה על החיים שנראה שהיו לפלו מעבר לאלה, קודם לאלה, שוקקים ואגדיים, עם ברברה אלן ואביה של בקי טייד ומיני שערוריות ורגעי צער שזורים בהם.
המכות לתפארת. מה גרם להן?
דמיינו לעצמכם יום שבת באביב. עלים עוד לא צימחו, אבל הדלתות פתוחות לאור השמש. עורבים. תעלות מלאות מים זורמים. מזג אוויר מלא תקווה. תכופות בימי שבת השאירה פלו את רוז לנהל את החנות — זה כבר כמה שנים, השנים שרוז היתה בת תשע, עשר, אחת־עשרה — ואילו היא עצמה חצתה את הגשר להנראטי (קראו לזה אז "ללכת העירה") לקניות ולפגוש אנשים ולהקשיב להם. בין האנשים שהקשיבה להם היו גם גברת עורך הדין דייוויס, גברת הרקטור האנגליקני הנלי סמית וגברת רופא הסוסים מקיי. היא חזרה הביתה וחיקתה את קולותיהן הפטפטניים. מפלצות היא עשתה מהן; של טיפשות ושל רהבתנות ושל טפיחה עצמית על השכם.
כשסיימה את הקניות הלכה לבית הקפה של מלון קווין ואכלה גלידה. איזו גלידה? רצו רוז ובריאן לדעת כשחזרה הביתה, והם היו מתאכזבים אם זאת היתה רק גלידת אננס או ריבת חלב, ומרוצים אם אמרה שבבי בוטנים עם סירופ שוקולד או שוקו־וניל עם מרשמלו וקצפת. אחר כך היא עישנה סיגריה. היו לה כמה מגולגלות מראש שהיא נשאה איתה כדי שלא תצטרך לגלגל בציבור. עישון היה הדבר האחד שעשתה והיתה מכנה רהבתנות אצל אחרים. הרגל שנותר לה מהימים שעבדה, מטורונטו. היא ידעה שזה עוד יביא לה צרות. פעם הכומר הקתולי בא אליה היישר למלון קווין ושלף לעומתה מצית לפני שהספיקה להוציא את הגפרורים. היא הודתה לו אבל לא פתחה בשיחה, אחרת היה מנסה להמיר את דתה.
פעם אחרת, בדרך הביתה, היא ראתה בקצה הגשר בצד העיירה נער במקטורן כחול, מעמיד פני מביט במים. בן שמונה־עשרה, תשע־עשרה. לא מישהו שהיא מכירה. כחוש, חלוש למראה, משהו איתו אינו כשורה, היא הבינה מיד. הוא חושב לקפוץ? ובדיוק כשהגיעה אליו מה הוא עושה אם לא מסתובב אליה וחושף את עצמו, פותח את המקטורן וגם את המכנסיים. הוא בטח קפא מקור ביום כזה, שבו פלו עצמה קשרה את צווארון המעיל שלה היטב סביב הצוואר.
כשראתה מה הוא מחזיק ביד, אמרה פלו, הדבר היחיד שעלה בדעתה זה, מה הוא עושה שם עם נקניק בולוני?
ייתכן שאמרה את זה. היא סיפרה את הסיפור כאילו היה אמת לאמיתה; לא בדיחה. היא טענה שהיא מתעבת ניבולי פה. היא היתה יוצאת וצועקת על הזקנים שישבו מול החנות שלה.
״אם אתם רוצים להמשיך לשבת כאן, כדאי שתנקו את הפה שלכם!"
אז יום שבת. מסיבה כלשהי פלו לא הולכת העירה, היא החליטה להישאר בבית ולקרצף את רצפת המטבח. אולי בגלל זה היא במצב רוח רע. אולי היתה במצב רוח רע ממילא בגלל אנשים שלא משלמים את החשבונות שלהם, או בגלל הרגשות שמתעוררים באביב. ההתנגחות עם רוז כבר החלה, כבר נמשכת נצח, כמו חלום שחוזר שוב ושוב בחלומות אחרים, על פני גבעות ודרך פתחים, מעורפל להכעיס וגדוש דמויות ומוּכּר וחמקמק. הן גוררות את כל הכיסאות מהמטבח לקראת קרצופו והן צריכות גם להעביר מלאי נוסף לחנות, כמה קרטוני שימורים, פחיות סירופ מייפל, מכלי נפט, צנצנות חומץ. הן מוציאות את הדברים האלה למחסן. בריאן, בן חמש או שש אז, עוזר לגרור את הפחיות.
״כן," אומרת פלו, ממשיכה מנקודת ההתחלה שהשמטנו. ״כן, והטינופת הזאת שלימדת את בריאן."
״איזה טינופת?"
״והוא עוד לא מבין שאסור."
יש מדרגה אחת בין המטבח למחסן, מכוסה פיסת שטיח מרופט כל כך, שרוז אפילו לא זוכרת שאי־פעם ראתה את הדוגמה. בריאן שגורר פחית פורם פינה ממנו.
״שְתֵּי ונקובר," היא אומרת בשקט.
פלו חזרה למטבח. מבטו של בריאן נודד מפלו לרוז, ורוז אומרת שוב בקול רם מעט יותר, בניגון מעודד, ״שתי ונקובר — ״
״מטוגנות בנזלת!" משלים בריאן, שלא מסוגל לשלוט בעצמו עוד.
״שני חורי־תחת — ״
״ — קשורים בסרט!"
הנה היא. הטינופת.
שתי ונקובר מטוגנות בנזלת!
שני חורי־תחת קשורים בסרט!
רוז מכירה את זה שנים, למדה את זה כשרק החלה ללמוד בבית הספר. היא באה הביתה ושאלה את פלו, מה זה ונקובר?
״זאת עיר. רחוקה רחוקה מפה."
״מה עוד חוץ מעיר?"
פלו שאלה, מה זאת אומרת מה עוד? איך היא יכולה להיות מטוגנת, השיבה רוז, קרֵבה לרגע המסוכן, לרגע המענג, שאז תצטרך לפרוץ עם העניין כולו.
״שתי ונקובר מטוגנות בנזלת! / שני חורי־תחת קשורים בסרט!"
״את תחטפי ממני!" צעקה פלו בזעם צפוי. ״עוד פעם אחת תגידי את זה, ותחטפי כזאת מנה!"
רוז לא היתה יכולה לעצור בעצמה. היא הימהמה את זה בשקט, ניסתה לומר את המילים התמימות בקול ולהמהם את היתר. לא רק המילים נזלת וחורי־תחת הסבו לה עונג, אף שהן הסבו לה עונג, כמובן. אלא גם הטיגון והקשירה והשתי ונקובר שלא הבינה מה טיבן. היא ראתה אותן בעיני רוחה בצורת תמנונים, מפרכסות במחבת. האקרובטיקה של ההיגיון; ניצוצות הטירוף.
לאחרונה היא נזכרה בו שוב ולימדה את בריאן, כדי לראות אם תהיה לו השפעה דומה עליו, ומובן שהיתה.
״שמעתי אותך!" אומרת פלו. ״שמעתי! ואני מזהירה אותך!"
אז היא מזהירה. בריאן מקשיב לאזהרה. הוא בורח מהמחסן והחוצה כדי לעשות מה שבא לו. להיות ילד, חופשי לעזור או לא לעזור, להיות מעורב או לא. בלי שום מחויבות למטלות הבית. הן ממילא אינן זקוקות לו אלא כדי להשתמש בו זו נגד זו, הן בקושי מבחינות שהוא הולך. הן ממשיכות, לא יכולות שלא, לא יכולות להניח זו לזו לנפשה. כשנדמה שהן נכנעות, הן בעצם רק מחכות ואוגרות כוחות.
פלו מוציאה את דלי השטיפה ואת המברשת ואת הסמרטוט ואת המצע לברכיים, מצע גומי אדום מלוכלך. היא מתחילה לקרצף את הרצפה. רוז מתיישבת על שולחן המטבח, המקום היחיד שנשאר לשבת בו, מטלטלת רגליים. היא מרגישה את השעוונית הקרירה כי היא לובשת מכנסיים קצרים, אלה הדהויים מהקיץ שעבר ששלפה משקית בגדי הקיץ. ריחם מחניק משהו מאחסון חורף.
פלו זוחלת מתחת, מקרצפת במברשת, מנגבת בסמרטוט. הרגליים שלה ארוכות, לבנות, שריריות ומכוסות ורידים כחולים כאילו מישהו צייר עליהן נהרות בדיו לא מחיקה. איזו אנרגיה לא רגילה, סלידה אלימה, באה לידי ביטוי בחיכוך המברשת בלינוליאום, בשפשוף הסמרטוט.
מה יש להן לומר זו לזו? זה לא באמת משנה. פלו מדברת על החכמולוגיוּת של רוז, על החוצפה והרשלנות והשחצנות. על הנכונות להטריח אחרים, על כפיות הטובה שלה. היא מדברת על התמימות של בריאן, על קלקול המידות של רוז. שלא תחשבי שאת משהו מיוחד, אומרת פלו, וכעבור רגע, מי את חושבת שאת? רוז סותרת ומתנגדת בהיגיון ובמתינות ארסיים כל כך, מציגה אדישות תיאטרלית. פלו מתעלה מעל לבוז ולקור הרוח הרגילים שלה והופכת תיאטרלית להפליא אף היא, אומרת שהיא מקריבה את החיים שלה בשביל רוז. היא ראתה את אבא שלה כורע תחת משאהּ של תינוקת וחשבה, מה יעשה האיש הזה? היא נישאה לו, והנה היא, על הברכיים.
באותו הרגע מצלצל הפעמון ומכריז על לקוח שנכנס לחנות. כיוון שהמריבה בעיצומה, נאסר על רוז להיכנס לחנות ולשרת את מי שזה לא יהיה. פלו קמה ותולשת את הסינר שלה בגניחה — אבל לא מתוך ניסיון לייצר דיאלוג, זאת אינה גניחה שרוז רשאית לחלוק את הרוגז שהיא מבטאת — ונכנסת ומשרתת. רוז שומעת אותה מדברת בקולה הרגיל.
״בשעה טובה! באמת!"
היא חוזרת וקושרת את הסינר ונכונה לשוב ולהתחיל.
״את אף פעם לא חושבת על אף אחד חוץ מעצמך! את אף פעם לא חושבת רגע אחד על מה שאני עושה."
״אף פעם לא ביקשתי ממך לעשות שום דבר. הלוואי שלא היית עושה. היה עדיף לי."
רוז אומרת את הדברים בחיוך אל פלו, שעדיין לא ירדה על ברכיה. פלו רואה את החיוך, תופסת את הסמרטוט שתלוי על דופן הדלי וזורקת עליה. אולי הוא אמור לפגוע בה בפָּנים, אבל במקום זה הוא נוחת על הרגל שלה, והיא מרימה אותו, מטלטלת אותו באדישות על קרסולה.
״בסדר," אומרת פלו. ״הפעם עברת כל גבול. בסדר."
רוז רואה אותה הולכת אל דלת המחסן, שומעת אותה חוצה אותו בזעם, עוצרת בפתח, שבו עדיין לא הותקנה דלת הרשת, ודלת הסערה מוחזקת פתוחה בעזרת לבֵנה. היא קוראת לאבא של רוז. היא קוראת לו בטון מתרה, מזַמֵן, כאילו בעל כורחה מכינה אותו לחדשות רעות. הוא יֵדע במה מדובר.
על רצפת המטבח יש חמש־שש דוגמאות של לינוליאום, שאריות שפלו קיבלה תמורת פרוטות וגזרה ושילבה אלה באלה בגאוניות, תוחמת אותן ברצועות אלומיניום ובנעצים. בזמן שרוז יושבת על השולחן ומחכה, היא מביטה ברצפה, בסידור משביע הרצון הזה של מלבנים, משולשים וצורות נוספות שהיא מנסה להיזכר בשמן. היא שומעת את פלו חוצה את המחסן בחזרה על שביל לוחות העץ שהונחו על רצפת העפר. היא משתהה, מחכה גם היא. היא ורוז לא יכולות להמשיך בכוחות עצמן.
רוז שומעת את אביה נכנס. היא נדרכת, חלחלה עוברת ברגליה, היא חשה שהן רועדות על השעוונית. אביה נקרא מאיזו משימה שלווה שלכדה את כל תשומת לבו, מהמילים שמתרוצצות בראשו, נקרא אל מחוץ לעצמו, אביה חייב לומר משהו. הוא אומר, ״נו, אז מה קרה?"
עכשיו פלו מדברת בקול אחר שלה. מועשר, פגוע, מתנצל, ונדמה שהופק בו במקום. היא מצטערת שקראה לו מעבודתו. לא היתה עושה את זה אם רוז לא היתה מטריפה את דעתה. מטריפה איך? עם החוצפה ועזות המצח והפה המטונף שלה. רוז אמרה לפלו דברים כאלה שאם פלו היתה אומרת אותם לאימא שלה, האבא שלה היה מפרק לה את הצורה.
רוז מנסה להתערב, להגיד שזה לא נכון.
מה לא נכון?
אבא שלה מרים יד, לא מביט בה, אומר, ״תהיי בשקט."
כשהיא אומרת שזה לא נכון, רוז מתכוונת שהיא עצמה לא התחילה את זה, רק הגיבה, שפלו התגרתה בה, ועכשיו — רוז חושבת — היא מספרת לו שקרים מכוערים, מעוותת את כל מה שקרה כדי שיתאים לצרכיה. רוז מתעלמת מהעובדה שהיא גם יודעת שזה לא משנה מה פלו אמרה או עשתה, או מה שהיא עצמה אמרה או עשתה. המריבה עצמה היא עצם העניין, ואת זו אין לעצור, לעולם אין לעצור לפני שתידרדר לאן שהידרדרה כעת.
הברכיים של פלו מלוכלכות חרף המצע. סמרטוט השטיפה עדיין תלוי על רגלה של רוז.
אביה מנגב את ידיו, מקשיב לפלו. הוא לא ממהר. נדרש לו זמן להיכנס למצב הרוח המתאים, הוא עייף מלכתחילה, אולי, על סף דחיית התפקיד שכעת עליו למלא. הוא לא מביט ברוז, אבל לכל קול או תזוזה מצדה הוא מרים את ידו.
״טוב, אנחנו לא צריכים בשביל זה קהל, זה בטוח," אומרת פלו, והיא הולכת ונועלת את הדלת לחנות, תולה בחלון את השלט תכף אשוב, שלט שרוז הכינה לה עם שפע של הצללות וסלסולים לאותיות בצבעי אדום ושחור. כשהיא חוזרת היא סוגרת את הדלת לחנות, אחר כך את הדלת למדרגות, אחר כך את הדלת למחסן.
הנעליים שלה הותירו עקבות בחלק הנקי הרטוב של הרצפה.
״אוי, אני לא יודעת," היא אומרת עכשיו בקול ניחר מסערת רגשות. ״אני לא יודעת מה לעשות איתה." היא משפילה מבט ורואה את הברכיים המלוכלכות שלה (עוקבת אחר מבטה של רוז) ומנקה אותן בחמת זעם בידיים חשופות, מורחת את הלכלוך.
״היא משפילה אותי," היא מזדקפת ואומרת. הנה הוא, ההסבר. ״היא משפילה אותי," היא חוזרת בסיפוק. ״אין לה שום כבוד כלפַּי."
״לא נכון!"
״שקט אַת!" אומר אביה.
״אם לא הייתי קוראת לאבא שלך, עדיין היית יושבת שם עם החיוך הזה על הפנים! איך עוד אפשר להתמודד איתך?"
רוז מזהה באביה אילו התנגדויות לרטוריקה של פלו, אילו מבוכה ואי־רצון. היא טועה, ומוכרחה לדעת שהיא טועה אם היא חושבת שתוכל להיאחז בזה. העובדה שהיא מזהה אותן ושהוא יודע את זה, לא תשפר את המצב. הוא מתחיל להתחמם. הוא נועץ בה מבט. המבט הזה בתחילה קר וקורא תיגר. הוא מודיע לה על פסק דינו, על חוסר התקווה שבעמדה שלה. אחר כך הוא מתרוקן, מתחיל להתמלא משהו אחר, כמו מעיין שמתמלא כשמפַנים את העלים. הוא מתמלא שנאה ועונג. רוז רואה זאת ויודעת. האם זה רק תיאור של כעס? האם היא אמורה לראות את עיניו מתמלאות כעס? לא. שנאה. עונג. פניו מתרפות ומשתנות ומַצעירות, והפעם הוא מרים את ידו כדי להשתיק את פלו.
״בסדר," הוא אומר, ופירושו, זה מספיק, יותר מדי אפילו, החלק הזה תם, אפשר להמשיך. הוא מתחיל להתיר את החגורה שלו.
פלו השתתקה בכל מקרה. היא סובלת מאותו קושי שגם רוז סובלת ממנו. הקושי להאמין שמה שאתה יודע שמוכרח לקרות אכן יקרה, שמגיע הרגע שבו כבר אי־אפשר לסגת.
״אוי, אני לא יודעת, אל תהיה קשה מדי איתה." היא נעה בעצבנות כאילו עולות בה מחשבות לפתוח איזה נתיב מילוט. ״אתה לא צריך להשתמש בחגורה. אתה חייב להשתמש בחגורה?"
הוא לא משיב. החגורה יורדת, לא בפזיזות. הוא אוחז בה בנקודה הנדרשת. בסדר גמור. הוא קרב לרוז. הוא דוחף אותה מהשולחן. ארשת פניו, כמו קולו, לא הולמת את הדמות. הוא כמו שחקן גרוע שהופך את התפקיד לגרוטסקי. כאילו הוא חייב להתענג ולהתעקש על מה שמביש ונורא ברגע הזה. ואין בכך כדי לומר שהוא מעמיד פנים, שהוא ״משחק", ולא מתכוון לזה. הוא משחק, כן, והוא מתכוון לזה. רוז יודעת, היא מכירה אותו היטב.
מאז היא תהתה על רציחות ועל רוצחים. האם המעשה מוכרח להתבצע בסופו של דבר, גם למען הרושם, כדי להוכיח לקהל של איש אחד — שלא יוכל להפיץ, רק להפנים את הלקח — שדבר כזה עלול לקרות, שאין שום דבר שלא יכול לקרות, שהמעשה הכל כך איום הזה מוצדק, שיש רגשות שמתַרצים אותו?
היא שוב מנסה להביט ברצפת המטבח, בסידור הגיאומטרי המחוכם והמנחם, במקום להביט בו או בחגורה שלו. איך דבר כזה יכול להימשך אל מול עדות יומית שכזאת — הלינוליאום, לוח השנה עם טחנת הקמח והנחל ועצי הסתיו, הסירים והמחבתות הישנים והטובים?
תושיטי יד!
הדברים האלה לא יעזרו לה. אף אחד מהם לא יציל אותה. הם הופכים טפלים וחסרי תועלת, אפילו עוינים. סירים יכולים להפגין זדון, דוגמה של לינוליאום יכולה לפזול אלייך בלגלוג, בוגדנות היא הצד האחר של היומיומיות.
בצריבת הכאב הראשונה, ואולי השנייה, היא נרתעת. היא לא תשלים עם זה. היא רצה סביב החדר, היא מנסה להגיע לדלתות. אביה חוסם את דרכה. נדמה שאין בה אף גרם אחד של אומץ או שליטה עצמית. היא רצה, היא צורחת, היא מתחננת. אביה רודף אחריה, מצליף בה בחגורה כשמזדמן לו, אחר כך זונח אותה ומשתמש בידיו. חבטה על האוזן, אחר כך חבטה על האוזן השנייה. הלוך ושוב, ראשה מצטלצל, חבטה בפָּנים. צמודה אל הקיר ושוב חבטה בפנים. הוא מטלטל אותה ומטיח בקיר, הוא בועט ברגליים שלה. היא מבולבלת, מטורפת, צורחת. סליחה! בבקשה, סליחה!
פלו צורחת גם היא. תפסיק, תפסיק!
עוד לא. הוא מטיל את רוז על הרצפה. ואולי היא מטילה את עצמה. הוא שוב בועט ברגליה. היא ויתרה על מילים אבל משמיעה קול, קול מהסוג שמביא את פלו לקרוא, אוי. מה אם אנשים ישמעו אותה? קול שהוא נשק אחרון של השפלה ושל תבוסה, כי נדמה שרוז מילאה את תפקידה במחזה הזה באותה גסות, באותה הגזמה שאביה מציג במילוי תפקידו. היא משחקת את הקורבן שלו באותה גחמנות שמעוררת — ואולי מקווה לעורר — בו את התיעוב והמיאוס הסופיים.
נדמה שהם יעשו כל דבר, לא יחסכו מאמצים.
לא בדיוק. הוא אף פעם לא הצליח לפצוע אותה ממש, אף שכמובן יש פעמים שהיא מתפללת שיפצע. הוא מכה אותה ביד פתוחה, ישנו איזה איפוק בבעיטות שלו.
כעת הוא חדל, הוא קצר נשימה. הוא מניח לפלו לגשת, הוא מקים את רוז על הרגליים ודוחף אותה לעבר פלו, פולט קול של סלידה. פלו לוקחת אותה, פותחת את הדלת למדרגות, דוחפת אותה מעלה.
״עלי לחדר שלך! מהר!"
רוז עולה במדרגות, מועדת, מניחה לעצמה למעוד, מניחה לעצמה ליפול על המדרגות. היא לא טורקת את הדלת כי מחווה כזאת עלולה לדרבן אותו לעלות אחריה, ובכל מקרה היא חלשה. היא נשכבת על המיטה. היא שומעת דרך ארובת התנור את פלו מאנפפת ומוחה, את אביה אומר בכעס שאם כך, פלו לא היתה צריכה להגיד שום דבר, אם היא לא רצתה שרוז תיענש היא לא היתה ממליצה לו לעשות את זה. פלו אמרה שהיא מעולם לא המליצה על מכות כאלה.
הם ממשיכים להתווכח על זה. קולה המבוהל של פלו גובר, אוזר שוב את ביטחונו. בהדרגה, תוך כדי ויכוח, הם חוזרים לעצמם. עד מהרה רק פלו תדבר; הוא לא ידבר עוד. רוז צריכה לכבוש את יפחותיה הרמות כדי להקשיב להם, וכשהיא מאבדת עניין בהקשבה ורוצה להמשיך להתייפח, היא מגלה שאינה מצליחה לעורר עוד את הבכי. היא עברה למצב הָרגיעה שבו מנוי וגמור שתמה ונשלמה הסערה. במצב זה אירועים ואפשרויות לובשים איזו פשטות נעימה. הבחירות ברורות עד כדי הקלה. המילים שעולות על הדעת הן לא אלה המתנצחות, ולעתים רחוקות אלה המבטאות התניה. ולפתע מתבססת זכותך על המילים לעולם לא. היא לעולם לא תדבר איתם שוב, היא לעולם לא תסתכל עליהם אלא בתיעוב, היא לעולם לא תסלח להם. היא תעניש אותם; היא תגמור אותם. עטופה בהצהרות סופיות מעין אלה ובכאב גופני, היא מרחפת על גבי נחמה משונה אל מעבר לעצמה, אל מעבר לאחריות.
ומה אם היא תמות עכשיו? ומה אם תתאבד? ומה אם תברח? כל אחת מהאפשרויות האלה תהלום את המצב. זאת רק שאלה של בחירה, של למצוא את הדרך. היא מרחפת במצבה הטהור הנעלה כמו מסוממת בנעימים.
ובדיוק כמו שישנו רגע כשאתה מסומם, שאתה מרגיש בו מוגן לחלוטין, בטוח, הרחק מהישג יד, ואז ללא אזהרה ומיד אחריו רגע שבו אתה יודע שכל ההגנה הזאת סדוקה מן היסוד, אף שעדיין נדמה שהיא מחזיקה מעמד, כך ישנו רגע עכשיו — למעשה, הרגע שרוז שומעת את פלו עולה במדרגות — שמכיל הן את השלווה והחופש הנוכחיים שלה והן ודאות על ההידרדרות הצפויה של המצב מרגע זה והלאה.
פלו נכנסת אל החדר בלי לנקוש, אבל בהיסוס שמעיד כי הדבר ככל הנראה עלה בדעתה. היא מביאה צנצנת של קרם קר מרגיע. רוז נאחזת בנקודת היתרון ככל יכולתה, שוכבת כשפניה אל המיטה, מסרבת להכיר בה או לענות.
״נו, קדימה," אומרת פלו באי־נוחות. ״זה לא עד כדי כך גרוע, נכון? תשימי קצת מזה ותרגישי יותר טוב."
היא מבלפת. היא לא יודעת בוודאות מה מידת הנזק. היא מחזיקה את מכסה הקרם. רוז יכולה להריח אותו. הריח האינטימי, התינוקי, המשפיל. היא לא תיתן לזה להתקרב אליה. אבל כדי לחמוק ממנו, מהגוש הממתין הגדול ביד של פלו, עליה לזוז, היא נאבקת, מתנגדת, מאבדת מכבודה העצמי ומניחה לפלו לראות שמצבה אכן אינו נורא כל כך.
״בסדר," אומרת פלו. ״ניצחת. אני אשאיר את זה כאן ואת יכולה למרוח כשתרצי."
ובהמשך יופיע מגש. פלו תניח אותו בלי לומר מילה ותלך. על המגש כוס גדולה של שוקו שהכינה מוויטה־מאלט מהחנות. כמה מריחות עשירות של ויטה־מאלט בתחתית הכוס. כריכים קטנים יפים ומעוררי תיאבון. סלמון משומר איכותי ואדמדם במיוחד, שפע מיונז. כמה מאפי חמאה מאריזה של מאפייה, עוגיות שוקולד ממולאות מנתה. הכריכים, המאפים והעוגיות האהובים על רוז. היא תסיט את הראש, תסרב להביט בהם, אבל כשתיוותר לבד עם המאכלים האלה, הפיתוי, הגירוי, הקושי יהיו גדולים מדי. ריחו של הסלמון, הציפייה לשוקולד פריך יסיחו את מחשבותיה על התאבדות ובריחה, היא תשלח אצבע רק כדי להעביר אותה סביב שולי אחד הכריכים (בלי הקָשֶה!) כדי לאסוף את הממרח שמבצבץ מהם, כדי לטעום. אחר כך היא תחליט לאכול אחד כדי שיהיה לה כוח לסרב לשאר. באחד איש לא יבחין. עד מהרה, מתוך מוסר עצמי לקוי שחזק ממנה, היא תאכל את כולם. היא תשתה את השוקו, תאכל את המאפים, תאכל את העוגיות. היא תגרוף את הסירופ מתחתית הכוס באצבעה, אף שהיא מאנפפת בבושה. מאוחר מדי.
פלו תעלה ותיקח את המגש. היא אולי תאמר, ״אני רואה שלא אבד לך התיאבון," או ״השוקו היה טעים? היה בו מספיק סירופ?" תלוי כמה נזופה היא מרגישה. כך או כך, היתרון שלה יאבד. רוז תבין שהחיים החלו שוב, שהם כולם ישובו לשבת סביב השולחן ולאכול, להאזין לחדשות ברדיו. מחר בבוקר, אולי אפילו הערב. הולמת או לא סבירה ככל שתהיה האפשרות הזאת. הם יהיו נבוכים, אבל פחות מן המצופה בהתחשב בצורה שבה התנהגו. הם ירגישו איזו לאות משונה, רפיון של החלמה, לא רחוק מסיפוק.
ערב אחד אחרי סצנה כזאת הם כולם היו במטבח. ככל הנראה בקיץ, או לפחות ביום נעים, כי אביה דיבר על הזקנים שישבו על הספסל מול החנות.
״את יודעת על מה הם מדברים עכשיו?" הוא אמר והינהן אל החנות כדי לסמן למי התכוון, אף שכמובן הם כבר לא היו שם, הם הלכו הביתה עם רדת החשיכה.
״התרנגולים הזקנים האלה," אמרה פלו. ״על מה?"
את שניהם אפפה איזו לבביות שלא היתה מזויפת לגמרי, אבל מוטעמת יותר מהרגיל לאנשים שנמצאים לבדם.
אביה של רוז סיפר להן אז שהזקנים שמעו מי יודע איפה, שמה שנראה כמו כוכב בשמי מערב, הכוכב הראשון שזורח אחרי השקיעה, כוכב הערב, הוא למעשה ספינת אוויר שמרחפת מעל בֵּיי סיטי, מישיגן, מצדו השני של אגם יוּרון. המצאה אמריקנית שנשלחה להתחרות בגופים השמימיים. הם כולם הסכימו על זה, הרעיון התקבל על דעתם. הם האמינו שהוא מואר בעשרת אלפים נורות חשמל. אביה חלק עליהם בתוקף ואמר שהם רואים את כוכב הלכת נוגה, שהופיע בשמים הרבה לפני שהמציאו את הנורה החשמלית. הם מעולם לא שמעו על כוכב הלכת נוגה.
״בורים ועמי הארץ," אמרה פלו. ורוז ידעה, וידעה שאביה יודע, שפלו מעולם לא שמעה גם היא על כוכב הלכת נוגה. כדי להסיח את דעתם מכך, או אפילו להתנצל על כך, הניחה פלו את כוס התה שלה, התמתחה כשראשה נח על הכיסא שישבה עליו ורגליה על כיסא אחר (בדרך כלשהי הצליחה לתחוב את שמלתה בצניעות בין רגליה בו בזמן) ושכבה נוקשה כמו קרש, עד שבריאן צעק בעונג, ״תעשי את זה! תעשי את זה!"
פלו היתה גמישת מפרקים וחזקה מאוד. ברגעי חגיגה או חירום היא היתה עושה תרגילים.
הם שתקו כשהיא התהפכה בלי להשתמש בזרועות כלל, אלא רק ברגליים החזקות שלה. אחר כך הם כולם הריעו בניצחון, אף שכבר ראו זאת בעבר.
בדיוק כשפלו התהפכה, רוז דמיינה בעיני רוחה את ספינת האוויר הזאת, בועה מוארכת שקופה עם שרשרות של אורות בוהקים מרחפת בשמי אמריקה המופלאים.
״כוכב הלכת נוגה!" אמר אביה, מריע לפלו. ״עשרת אלפים נורות חשמל!"
שררה אז בחדר תחושה של היתר, של רגיעה, אפילו משב של אושר.
שנים אחר כך, שנים רבות אחר כך, בבוקר יום ראשון אחד, רוז הדליקה את הרדיו. זה היה כשהיא גרה לבדה בטורונטו.
כן, אדוני
זה היה מקום שונה בזמני. כן, כן.
היו אז רק סוסים. סוסים ועגלות. מרוצי עגלות לכל אורך הרחוב הראשי בשבתות בערב.
״בדיוק כמו מרוצי המרכבות," אומר קולם החלקלק המעודד של הקריין או של המראיין.
אף פעם לא ראיתי אחד מהם.
״לא, אדוני, דיברתי על מרוצי המרכבות הרומיים הקדומים. הרבה לפני זמנך."
כנראה לפני זמני. אני בן מאה ושתיים.
״גיל נהדר, אדוני."
בדיוק ככה.
היא השאירה אותו דולק בזמן שהסתובבה במטבח, הכינה לעצמה קפה. היה נדמה לה שמדובר בריאיון מבוים, סצנה ממחזה, והיא רצתה לדעת איזה. קולו של הזקן היה יהיר ולוחמני כל כך, של המראיין אבוד ומבוהל תחת העדינות והנינוחות המתורגלות. היה קל לדמיין אותו מחזיק את המיקרופון מול פניו של ישיש גאוותן נמהר וחסר שיניים, ותוהה מה למען השם הוא עושה כאן, ומה הוא עלול לומר.״הם בטח היו די מסוכנים."
מה היו מסוכנים?
״מרוצי העגלות האלה."
בטח. מסוכנים. היו משתמשים בסוסים לא ממושמעים. היו המון תאונות. בחורים נגררו על החצץ ונפתחו להם הפנים. לא היה משנה הרבה אם הם היו מתים. אה.
כמה מהסוסים האלה אולפו להרים את הרגליים גבוה. והיו כאלה שהיה צריך למרוח להם חרדל מתחת לזנב. היו סוסים שלא היו מוכנים לזוז בשום מחיר. זה הסיפור עם סוסים. יש כאלה שעבדו ומשכו עד שהתפגרו, ויש כאלה שאפילו לא היו מושכים לך את הזרג מתוך דלי של שומן. הא הא.
זה מוכרח להיות ריאיון אמיתי אם כך. אחרת לא היו משדרים את זה, לא היו מסתכנים. זה בסדר אם הזקן אומר את זה. צבע מקומי. ממרומי מאה שנותיו כל דבר שיוציא מהפה יישמע חביב ולא מזיק.
היו אז תאונות כל הזמן. במנסרה. בבית היציקה. לא היו אמצעי זהירות.
״לא היו לכם הרבה שביתות באותם ימים, אני מניח. לא היו הרבה איגודים."
החיים שלכם קלים היום. אנחנו עבדנו ושמחנו שיש לנו עבודה. עבדנו ושמחנו שיש לנו עבודה.
״לא היתה לכם טלוויזיה."
לא היתה טלוויזיה. לא היה רדיו. לא קולנוע.
״שיעשעתם את עצמכם."
בדיוק ככה.
״היו לכם הרבה חוויות שצעירים היום לעולם לא יזכו לחוות."
חוויות.
״אתה יכול לספר לנו קצת?"
פעם אכלתי בשר של מרמיטה. חורף אחד. לא היה מוצא חן בעיניך. אה.
השתררה שתיקה, של הערכה, נדמה, אחר כך קולו של הקריין אמר שמה ששמעתם היה ריאיון עם מר וילפרד נטלטון מהנראטי, אונטריו, שנערך ביום הולדתו המאה ושניים, שבועיים טרם מותו, באביב שעבר. עדות חיה מהעבר שלנו. מר נטלטון רואיין בבית האבות של מחוז ואוואנאש.
הֶט נטלטון.
המצליף שהפך לישיש בן מאה. צולם ביום הולדתו כשאחיות מכרכרות סביבו וכתבת חדשות מנשקת אותו, אין ספק. נורות מבזיקות לעומתו. רשמקול שותה בצמא את דבריו. הדייר הזקן ביותר. המצליף הזקן ביותר. עדות חיה לעבר שלנו.
רוז הביטה מחלון המטבח באגם הקר והשתוקקה לספר למישהו. פלו היתה נהנית לשמוע את זה. היא דמיינה אותה אומרת מי היה מאמין! בדרך שפירושה שחשדותיה הגרועים ביותר התאמתו. אבל פלו היתה באותו מקום שהאט נטלטון מת בו, ולא היתה לרוז שום דרך להשיג אותה. היא היתה שם אפילו כשהריאיון הוקלט, אף שלא שמעה אותו, לא ידעה עליו. אחרי שרוז הכניסה אותה לבית האבות שנתיים קודם לכן, היא הפסיקה לדבר. היא התכנסה בעצמה ובילתה את רוב זמנה בישיבה בפינת התא שלה בארשת ערמומית לא נעימה ולא השיבה לאיש, אם כי מפעם לפעם חשפה את רגשותיה כשנשכה את אחת האחיות.
אין עדיין תגובות