מרי איריס מאלון (שכולם קוראים לה מִים) יוצאת לדרך, מ"מדינת היתושים", העיר ג'קסון במיסיסיפי, לשם עברה עם אביה ואִמה החורגת […]
קרבתם המעיקה של זרים
1 בספטמבר – אחה”צ
איזבל היקרה,
כבת המשפחה זכותך לדעת מה קורה. אבא מסכים, אבל הוא אומר שעדיף שאמנע מ”טראגיות קיומית וייאוש”. כששאלתי איך הוא מציע שאעשה את זה, בהתחשב בכך שהמשפחה שלנו מועדת לטראגיות וייאוש קיומי, הוא גלגל עיניים וניפח נחיריים כמנהגו תמיד. העניין הוא שאני לא מסוגלת לחרטט, אז הנה זה בא. כל האמת בפרצוף, בסגנון של מִים. גדושה עד להתפקע ב”טראגיות קיומית וייאוש”.
לפני קצת יותר מחודש עברתי עם אבא וקתי מהדשא הירוק יותר של אֳשלנד, אוהיו, לישימון החרב של ג׳קסון, מיסיסיפי. במהלך התקופה הזאת ייתכן שהסתבכתי קצת בצרות בבית־הספר החדש שלי. אלה לא צרות ממש גדולות או חשובות, אבל מבחינת מבוגרים מסוימים, גם צרה כזו היא תירוץ טוב להרוס לך את הילדוּת. והמנהל החדש שלי הוא כזה בדיוק. הוא קבע פגישה לעשר בבוקר, והסעיף היחיד על סדר היום היה אמור להיות מעלליה של מים מאלון. קתי החליפה משמרת בדני׳ז כדי שתוכל לבוא עם אבא כנציגות ההורים. אני הייתי בשיעור אלגברה וצפיתי במר הארו מנהל יחסים רומנטיים עם המשוואות שלו, כשהשם שלי הדהד פתאום במסדרונות הצבועים אפרסק.
“מים מאלון, גשי בבקשה למשרדו של המנהל שוורץ. מים מאלון למשרד המנהל.”
(אין צורך לומר שלא רציתי ללכת, אבל הכריזה הורתה והתלמידה נענתה, ככה זה בחיים).
המבואה המובילה למשרד המנהל הייתה טחובה, ומעוצבת בגוני חום וחלודה מחניקים. כרזות מוטיבציה עיטרו את החדר, ועליהן מילות עידוד חלולות ונשרים דואים מעל הרים סגולי הוד.
הקאתי קצת בפה, ואז בלעתי בחזרה.
“את יכולה להיכנס,” אמרה לי מזכירה בלי לשאת מבט. “מחכים לך.”
מאחורי שולחנה הייתה דלת העץ הכבדה של המנהל שוורץ פתוחה מעט. כשהתקרבתי שמעתי קולות מהוסים מן העבר השני.
“תזכירו לי איך קוראים לאמא שלה?” שאל שוורץ, קולו נשמע עמום מבעד לשפם שנות השבעים השופע שלו, ללא ספק מזכרת מימים טובים יותר.
“איב,” אמר אבא.
שוורץ: “נכון, נכון. כל כך חבל. טוב, אני מקווה שמים אסירת תודה על מעורבותך, קתי. אין ספק שהיא זקוקה לדמות אם כרגע.”
קתי: “כולנו רק רוצים שאיב תבריא, אתה יודע? וזה יקרה. היא תנצח את המחלה. איב היא לוחמת.”
עמדתי מחוץ לדלת, קפואה מִפְּנים ומחוץ. מחלה?
שוורץ: (אנחה). “מים יודעת?”
אבא: (אנחה מסוג אחר). “לא. לא נראה שזה זמן מתאים. בית־ספר חדש, חברים חדשים, הרבה… התפתחויות חדשות, כמו שאתה רואה.”
שוורץ: (צחקוק קל). “בהחלט. טוב, נקווה שמצבה של איב ישתפר ב… איפה אמרת שהיא נמצאת?”
אבא: “קליבלנד. ותודה לך. אנחנו מקווים לטוב.”
(כל דמות מוצלחת, איז, הן על הדף והן על המסך, צריכה להיות רב־ממדית. הטובים לא רק טובים, הרעים לא רק רעים, ודמות שהיא רק אחד מהשניים לא אמורה להתקיים כלל. זכרי זאת כשאתאר את העתיד לבוא, כי אף שאינני הנבל בסיפור, אינני חסינה בפני התנהגות של נבלה).
הגיבורה שלנו פונה ממקומה מול דלת העץ ויוצאת ברוגע מהמשרד, מבית־הספר, מהחצר. היא פוסעת משם, המומה, מנסה להבין מה מתרחש. מעברו השני של מגרש הפוטבול מגחכים ספורטאים סתומים, אבל היא אינה שומעת. נעלי היד־שנייה הנאמנות שלה נושאות אותה במורד המדרכה המתפוררת בעת שהיא הוגה בבצורת שחלה בזרם המכתבים ושיחות הטלפון מאמה, ונמשכת כבר שלושה שבועות. גיבורתנו מקצרת את הדרך מאחורי פינת הטאקו, מתעלמת מהארומה הבשרית. היא צועדת ברחובות השוממים של שכונתה החדשה, מסביב לעץ אלון עצום ממדים, ומשתהה לרגע בצל שמטיל ביתה החדש. היא בודקת בתיבת הדואר – ריקה. כתמיד. היא שולפת את הטלפון שלה ומחייגת את המספר של אמה בפעם המי יודע כמה, נענית על ידי אותה גברת אוטומטית בפעם המי יודע כמה, ומתאכזבת בפעם המי יודע כמה.
מצטערים, המספר שחייגת איננו מחובר.
היא סוגרת את הטלפון ומביטה בבית החדש הזה, שנרכש במחיר הזול כל כך של ׳כל מה שהאמינה בו אי־פעם׳. “זכוכית ואבן ובטון ודי,” היא לוחשת, פזמון מאחד השירים האהובים עליה, ואז מחייכת, אוספת את שערה לקוקו ומסיימת את השורה. “זה רק מבנה, זה לא בית.”
בעת שהיא מתפרצת פנימה דרך דלת הכניסה, הגיבורה שלנו מזנקת במעלה המדרגות, שלוש מדרגות בכל צעד. היא מתעלמת מריח הבית החדש – שילוב מוזר של חומר חיטוי, טאקו והכחשה עיקשת – ואצה לחדרה. שם היא אורזת בתיק הגב הנאמן שלה מצרכים לשהיית לילה: בקבוק מים, כלי רחצה, בגדים להחלפה, תרופות, צבעי מלחמה, מסיר איפור ושקית צ׳יפס. היא ממהרת אל חדרם של אביה ואמה החורגת וצונחת על ברכיה מול השידה הנשית. הגיבורה שלנו שולחת יד מאחורי ערמת המחטבים המקופלים בקפידה במגירה התחתונה ושולפת פחית קפה מעוטרת בסיסמה “האחים הילס. תערובת מקורית”. היא פותחת את המכסה, מוציאה צרור שטרות תפוח ומונה שטרות מעוטרים באנדרו ג׳קסון בסך שמונה מאות ושמונים דולר (אמה החורגת המרושעת הפריזה כשהעריכה את מידת הסודיות של מקום המחבוא, שכן דבר אינו נסתר מעיני הגיבורה שלנו).
הגיבורה שלנו מוסיפה את פחית המזומנים לתרמילה, נמלטת מהמבנה־שאינו־בית, רצה כשמונה מאות מטרים לתחנת האוטובוס, ולוקחת קו עירוני לתחנה המרכזית של ג׳קסון. היא יודעת כבר מזמן את הלאן: קליבלנד, אוהיו, במרחק 1,524 קילומטרים מכאן. אבל עד היום היא לא הייתה בטוחה בנוגע לאיך ולמתי.
האיך: אוטובוס. המתי: בהקדם, מהר מהר, עכשיו ומיד.
ו… סוף סצנה.
אבל את בת מאלון אמתית, ומשום כך לא תסתפקי בכל זה. את זקוקה ליותר מרק איפה־ים, מתי־ים, ואיך־ים – את צריכה למה־ים. את תחשבי, למה הגיבורה שלנו לא פשוט (הכנס פתרון מבריק כאן)? האמת היא שסיבות זה מסובך. אני עומדת עכשיו מעל ערמה שלמה של סיבות, ובקושי יש לי מושג איך הגעתי לכאן.
אז אולי זה מה שזה יהיה, איז: ספר הסיבות שלי. אני אסביר את הלמה־ים שמאחורי המה־ים, ותוכלי לראות בעצמך איך הסיבות מצטברות. ראי את המפגש החשאי בין אבא, קתי ושוורץ כסיבה מס׳ 1. הדרך לקליבלנד ארוכה, אז אשתדל למשוך יותר זמן בין הבאות, אבל בינתיים מספיק שתדעי את זה: הסיבות שלי אולי מסובכות, אבל המטרות שלי פשוטות למדי.
להגיע לקליבלנד, להגיע לאמא.
אני מצדיעה לעצמי.
אני מקבלת עלי את המשימה.
חותמת את דברי,
מרי איריס מאלון
מושיעת אמהות בת־יונה
אני עוברת שוב ושוב עם העט על האיש המצויר בקווים גסים על הכריכה הקדמית של היומן, אבל זה לא ממש עוזר. אנשי מקל הם פשוט דקיקים מטבעם.
אני מעבירה את שערי הכהה אל מעבר לכתפי, משעינה מצח על החלון ומשתאה לנוכח העולם בחוץ. לפני שמיסיסיפי התעללה בי השתאיתי מדברים ייחודיים להפליא. לאחרונה ההשתאויות שלי נהיו אני לא יודעת מה… בינוניות. ממוצעות עד כאב. ובנוסף לכל הצרות, מבול בקנה מידה לגמרי תנ”כי יורד על הארץ כעונש עכשיו, ואני בהחלט מרגישה שבצדק. אני מחזירה את היומן לתיק ומוציאה אֳביליטול. להוציא, לבלוע, לחזור מדי יום: זה ההרגל, וההרגל מושל בכיפה, כה אמר אבא. אני בולעת את הגלולה ודוחפת את הבקבוק חזרה לתיק בעוינות. גם חלק מההרגל. כה אומרת אני.
“מה לעזאזל את עושה פה, ילדה?”
לפני הכול אני רואה את ערמת השיער, בלורית גבוהה שמיתמרת מעל זוג המושבים הקדמיים. היא נוטפת מים, ונוטה על צדה כמו מגדל פיזה. האיש – עובד חברת האוטובוסים בשם קארל, מגלה הטלאי הלח שעל חולצת הכפתורים שלו – פשוט ענק. עצום אפילו. הוא ממשיך לנעוץ בי מבט בעת שהוא שולף בוריטו משום מקום, מסיר את עטיפתו ונוגס.
לעונג הוא לי, קארל.
“זה האוטובוס לקליבלנד, לא?” אני מפשפשת בתיקי. “יש לי כרטיס.”
“ילדה,” הוא אומר בפה מלא, “מצדי יכול להיות לך כרטיס הזהב המחורבן של וונקי. עוד לא התחלנו להעלות נוסעים.”
בתוך ראשי אלף מִימִיות קטנות יורות על קארל חצים בוערים ושורפות את שערו לעפר בבלורית אדירה של אש, אבל לפני שאחת מהמִימִיות הדמיוניות מספיקה לסבך אותי בצרות, אני שומעת באוזן את קולה של אמי מהדהד כפעמון צלילי ילדות: הרגי אותו בחביבות, מרי. תחסלי אותו לגמרי ככה. אני עוטה חיוך נשי ואת מבטאה הבריטי של אמי. “אללי, אילו מדים נאים, בחור. מדגישים יפה את השרירים שלך.”
מגדל השיער הנטוי מסתובב, לועס את הבוריטוֹ בשלוות נפש, ומצביע על הדלת הפתוחה. אני מכתיפה את תרמילי ועושה את דרכי במעבר. “ברצינות, בחור. שרירים מעולים.”
אני יוצאת אל הסופה לפני שהוא מספיק להגיב. לא בטוח שזו הייתה הכוונה של אמא כשאמרה לי לרצוח בעזרת חביבות, אבל בחיי שבאותו רגע אין באפשרותי להיות אחרת.
אני מרימה את הקפוצ׳ון על הראש וחוצה את התחנה לכיוון גגון, מדלגת על חצי תריסר שלוליות. תחת הסוכך ניצבים כתף אל כתף שבעה או שמונה אנשים, מציצים בשעונים, מתעמקים בעיתונים, העיקר להימנע מלהכיר בקרבתם המעיקה של זרים. אני נדחקת ליד גבר מבוגר בפונצ׳ו ומסתכלת על המים זולגים מעל שפת הגגון כמפל דקיק.
“זה ממך?” שואל איש הפונצ׳ו, הניצב סנטימטרים ממני.
בבקשה שהוא לא מדבר אלי, בבקשה שהוא לא מדבר אלי.
“סליחה,” הוא אומר ונוגע בתיק הגב שלי. “נראה לי שהתיק שלך שר.”
אני מעבירה את התיק קדימה ומוציאה את הנייד. המלודיה הערבה של I Just Called to Say I Love You של סטיבי וונדר משתברת על חומות כלאנו הקט העשוי ברזנט ומים. סטיבי שר רק כשקתי מתקשרת, וסותרת מיד את הרגש המובע בשיר.
“חמוד,” אומר איש הפונצ׳ו. “החבר שלך?”
“אמא חורגת,” אני לוחשת, ובוהה בשמה המתנוסס על הצג. קתי הורידה לי את השיר בתור “הצלצול המיוחד” שלה. התכוונתי להחליף למשהו הולם יותר, כמו ׳מארש האימפריה׳ של דארת ויידר או קול רובוטי שצועק “סכנה! סכנה!” שוב ושוב.
“אתן בטח ממש קרובות.”
אני פונה אליו, הטלפון המזמר בידי. “מה?”
“השיר. את ואמך החורגת קרובות?”
“אוי, כן. ממש,” אני אומרת, ומגייסת כל שמץ סרקזם בגופי. אני זורקת את הטלפון חזרה לתיק בלי לענות. “הכי בעולם.”
הוא מהנהן ומחייך מאוזן לאוזן. “איזה יופי.”
אני שותקת. המכסה שלי לשיחות עם זרים מוצתה רשמית. לעשור הקרוב.
“אז לאן את נוסעת, מותק?” הוא שואל.
טוב, עד כאן.
אני נושמת עמוק ועוברת דרך המיני־מפל לתוך הגשם. הוא יורד בזלעפות, אבל לא אכפת לי. זה הגשם הראשון של הסתיו, העונה האהובה עלי. ואולי בגלל זה, או בגלל האדרנלין מהחלטות היום, אני מרגישה פזיזה – או כנה, אולי. לפעמים קשה להבדיל.
אני מסתובבת אל איש הפונצ׳ו ושמה לב שהעיניים שלו לחות ונוצצות, אבל לא מדמעות או מגשם. ממשהו אחר לגמרי. ולשבריר שנייה יש לי הרגשה מוזרה שהכול סביבנו נעלם, ורק על שנינו הוטלה הקללה לעמוד זה מול זה בזעף איתני תחנת האוטובוס לעולמי עד.
“אתה יודע,” אני צועקת מעל רעש הגשם, מנפצת את הקללה. “אני בת שש־עשרה.”
שאר האנשים מתחת לגגון נועצים מבטים, לא מסוגלים יותר להתעלם מהקרבה המעיקה.
“אוקיי,” הוא מהנהן, וממשיך לחייך במבט מזוגג.
אני מרחיקה קווצת שיער ספוגה מפני ומהדקת את הקפוצ׳ון על הראש עם השרוכים. “אתה ממש לא אמור לדבר עם נערות. בתחנות אוטובוס. זה פשוט קריפי, שתדע.”
אני מבוססת בשלוליות אל דלתות תחנת האוטובוס, רטובה עד לשד עצמותי, וחושבת על כמה העולם מטורף. ליד רציף 3 גבר נמוך בכובע טוויד מושיט לי עלון.
מבצע לחג, יום העבודה
ארבעה $ דולר וחצי עוף גנרל טצו
למה תשלם יותר? תבוא! מקום מפורסם!
העלון הוא כמו אבן דומינו ראשונה שמפילה שורת זיכרונות: עוגיית מזל ריקה מפילה מסורת של יום העבודה, מפילה אלביס, מפילה זיקוקים, מפילה איך שדברים היו פעם, מפילה, מפילה…
ממרחק אלפי קילומטרים אני מרגישה שאמא שלי צריכה אותי. זה ברור לי, ברור באופן עמוק, חזק וכולל מכפי שמשהו היה ברור לי אי־פעם.
ארבעה ימים עד יום העבודה.
תשעים ושש שעות.
אסור לי לאחר.
אין עדיין תגובות