1

בפעם הראשונה בחייו של קאל הבית שגדל בו נראה לו קטן.

אלסטייר החנה את המכונית והם יצאו ממנה עם הַשמידו, שרץ בנביחות לאורך שפת המדשאה. אלסטייר העיף מבט בקאל לפני שנעל את המכונית — לא היו לקאל מזוודה, קיטבג או תיק שצריך לסחוב. הוא חזר מהמעוז של מאסטר ג'וזף בלי שום דבר.

לא בדיוק שום דבר, אמר קולו של ארון בראשו. אני איתך.

קאל התאמץ לא לחייך. יהיה מוזר לחייך סתם כך, בעיקר מכיוון שבזמן האחרון לא היו סיבות רבות לחיוכים — אומנם המגיסטריום הביס את מאסטר ג'וזף וצבאו, אבל הקרב גבה קורבנות רבים. חברו הטוב ביותר של קאל, ארון, הוקם מהמתים ומת שוב.

או כך לפחות חשבו כולם.

'אתה בסדר?' אלסטייר הסתכל על קאל בעיניים מצומצמות. 'כואבת לך הבטן?'

קאל זנח את המאמץ לא לחייך. 'אני פשוט שמח לחזור הביתה.'

אלסטייר חיבק אותו בגמלוניות. 'קשה להאשים אותך.'

גם מבפנים הבית נראה קטן יותר. קאל הלך לחדר שלו, השמידו ממהר אחריו בלשון משתלשלת. עדיין היה מוזר שלהשמידו יש עיני זאב ירוקות רגילות במקום העיניים המתערבלות של מוכה־כאוס. קאל הושיט יד לגרד מאחורי אוזנו של השמידו, והזאב פיהק פיהוק גדול, זנבו טופח על הרצפה.

קאל שוטט בחדר, נטל בידו דברים כמעט בהיסח הדעת והניח אותם שוב. תלבושת בית הספר הישנה שלו משנת הברזל. חלוקי אבן ממערות המגיסטריום. תצלום שלו עם ארון וטמרה, כולם מחייכים מאוזן אל אוזן.

טמרה. הבטן שלו התכווצה.

הוא לא דיבר עם טמרה מאז רכנה מעליו בשדה הקרב מחוץ למעוז של מאסטר ג'וזף. באותו רגע נדמה אפשרי שהיא מרגישה כלפיו כפי שקיווה, אבל השתיקה שלאחר מכן הבהירה לו מה מצבם. הרי זה עניין אחד לא לרצות שמישהו ימות; ועניין אחר מאוד לרצות לדבר איתו כשמתברר שהוא שרד.

טמרה לא רצתה שקאל יקים את ארון מהמתים, ולאחר שבכל זאת עשה זאת, היא חשבה שמשהו בארון לא בסדר. ואם להודות בכנות, ארון באמת לא התנהג כמו עצמו. התברר שכשמחזירים נשמה לגוף שכבר התחיל להתפרק לאחר המוות, זה עושה לה דברים משונים. באופן אירוני, ארון התנהג הרבה יותר כמו עצמו דווקא עכשיו, כשנמצא בתוך הראש של קאל. אבל טמרה לא ידעה שארון חי, ובהתבסס על ניסיון העבר, קאל היה משוכנע שהיא תהיה מלאת חשדנות אם תגלה. כבר עכשיו היא חשבה שקאל הוא קוסם מרושע, או לפחות עם נטייה לרשע.

וקאל לא באמת רצה לחשוב על זה, כי טמרה תמיד האמינה בו יותר מכל אדם אחר בעולם.

ברור לך שאנחנו חייבים לספר לה.

קאל התכווץ. ארון היה איתו במרפאה של המגיסטריום במשך כל התקופה שקאל החלים מהשימוש הכבד בקסמי כאוס בקרב נגד אלכס, ובכל זאת, קשה להתרגל לכך שאדם אחר שומע את המחשבות שלך ומגיב עליהן.

אלסטייר דפק על הדלת ונכנס. 'בא לך לאכול ארוחת ערב? אני יכול להכין טוסטים עם גבינה מתובלת. או שנזמין פיצה.'

'הטוסטים נשמעים מעולה,' אמר קאל.

אלסטייר הכין את הטוסטים בדקדקנות, שימן מחבת טוב־טוב כדי לקלות עליה את הלחם וגם פתח קופסה של מרק עגבניות. אבא של קאל מעולם לא הצטיין בבישול, אבל לאכול ארוחת ערב נורמלית איתו — להגניב חתיכות מהקשה של הלחם להשמידו השוכב מתחת לשולחן — היה טוב בהרבה מהארוחות המפוארות ביותר שמאסטר ג'וזף הכין בקסם.

'אז תשמע,' פתח אלסטייר לאחר שהתיישב והשניים התחילו לאכול. מרק העגבניות היה מלוח־מתקתק בדיוק כמו שצריך, והטוסטים חריפים בדיוק במידה. 'אנחנו צריכים לדבר על העתיד.'

קאל נשא מבט תמה מהמרק שלו. 'על העתיד?'

'אתה עומד להתחיל את שנת הזהב שלך במגיסטריום. כולם מסכימים שלמדת, אה, די והותר קסם בשנת הכסף שלך כדי להחשיב זאת כשנת לימודים מלאה. אתה תעבור בשער ברגע שתחזור לבית הספר בסתיו.'

'אני לא יכול לחזור למגיסטריום!' קרא קאל. 'כולם שונאים אותי.'

אלסטייר הסיט את שערו השחור בהיסח הדעת. 'סביר להניח שעכשיו פחות. אתה שוב גיבור.' מהרבה בחינות אלסטייר היה אבא נהדר, אבל עדיין נותר מקום לשיפור ניכר בגזרת העידודים. 'וממילא תצטרך להחזיק מעמד רק שנת לימודים אחת. ועכשיו שמאסטר ג'וזף איננו, הכול אמור לעבור די בשקט.'

'הקולגיום —'

'אתה לא מחויב ללמוד בקולגיום בהמשך, קאל,' אמר אלסטייר. 'ואני חושב שעדיף שלא תלך לשם. עכשיו שארון איננו, נשארת יוצר יחיד. הם ינסו לנצל אותך, ולעולם לא יבטחו בך. לא תוכל לנהל חיים רגילים של קוסם.'

בסתר ליבו קאל לא היה בטוח שאיזשהו קוסם מנהל חיים רגילים. 'אז מה אני אעשה? אלמד בקולג' רגיל?'

'אני לא למדתי בקולג',' אמר אלסטייר. 'נוכל לקחת קצת חופשה, לטייל. אני אוכל ללמד אותך את כל מה שאני יודע — נוכל להקים עסק יחד. בקליפורניה אולי.' הוא בחש את המרק שלו בכף. 'זאת אומרת, נצטרך לבחור שמות חדשים. להסתתר מהמגיסטריום ומהמועצה. אבל זה יהיה שווה את זה.'

קאל לא ידע מה לומר. יהיה נפלא לא לסבול לעולם מהיחס של המועצה ליוצרים או מהשנאה של אנשים כלפי קונסטנטין מאדן, אויב המוות, שנשמתו שוכנת בגופו של קאל. ובכל זאת…

'תקשיב, אני חייב לספר לך משהו,' אמר קאל. 'ארון לא באמת איננו.'

הגבות של אלסטייר התכווצו בדאגה.

אוי, אמר ארון. אני מקווה שהוא לא הולך להתחרפן מזה.

'מה זאת אומרת?' שאל אלסטייר בזהירות.

'זאת אומרת שהוא עדיין בראש שלי. כאילו, הוא חי בתוכי,' פלט קאל.

באמת לא היית חייב לספר לו את זה, אמר ארון. קצת אירוני בהתחשב בכך שהוא בדיוק אמר לקאל שהם חייבים לספר לטמרה.

אלסטייר הינהן באיטיות, והכתפיים של קאל רפו מרוב הקלה. אבא שלו קיבל את זה טוב. אולי אפילו יהיו לו רעיונות מה לעשות עכשיו.

'זאת דרך יפה להסתכל על זה,' אמר אלסטייר לבסוף. 'אתה מתמודד עם כל זה היטב. מכאיב להתאבל, אני יודע. הדבר הטוב ביותר לעשות הוא לזכור את האדם שאיבדת ו —'

'אתה לא מבין,' קטע אותו קאל. 'ארון מדבר אלי. אני שומע אותו.'

אלסטייר המשיך להנהן. 'גם אני הרגשתי ככה לפעמים אחרי שאיבדנו את אמא שלך. יכולתי כמעט לשמוע את הקול של שרה נוזף בי. בעיקר פעם אחת כשנתתי לך לזחול בחוץ ולא שמתי לב שאכלת אדמה.'

'אכלתי אדמה?' שאל קאל.

'זה מחזק את מערכת החיסון,' אמר אלסטייר בקול מתגונן מעט. 'זה לא הזיק לך.'

'יכול להיות,' אמר קאל. 'אבל זה לא העניין. העניין הוא שארון באמת־באמת איתי.'

אלסטייר הניח יד עדינה על כתפו של קאל. 'אני יודע,' אמר.

וקאל לא היה מסוגל לומר דבר נוסף בעניין.

ערב לפני חזרתו למגיסטריום לשנת הלימודים האחרונה שכב קאל ער במיטתו, בעוד קרני הירח יוצרות שביל לבן על השמיכה. הוא ארז קיטבג לנסיעה למגיסטריום למוחרת, שם ילבש את התלבושת האדומה הכהה של שנת הזהב. הוא זכר איך הסתכל על אלכס סטרייק בתלבושת שנת הזהב שלו, אלכס שנראה כל כך מגניב ומלא ביטחון עם חבריו. ועכשיו אלכס מת. וקאל שמח על כך. אלכס רצח את ארון, והגיע לו כל דבר שקרה לו.

קאל. הקול של ארון היה לחישה. אל תחשוב על הדברים האלה. אתה צריך רק לעבור את מחר.

'אבל כולם ישנאו אותי,' אמר קאל. הוא ידע שאבא שלו חושב אחרת, אבל היה משוכנע למדי שהצדק איתו. גם אם בקרב האחרון התברר שהוא בצד הנכון, גם אם הוא הציל את המגיסטריום, הוא עדיין נושא בתוכו את הנשמה המושחתת של קונסטנטין מאדן.

השמידו יילל, אפו מתחפר בידו של קאל, והחל לנסות להזדחל אל מתחת לשמיכה. כשהוא היה גור זה היה חמוד, אבל עכשיו, שהיה מדובר בזאב בוגר, זה היה די מסוכן, גם אם אינו מוכה־כאוס עוד.

השמידו, די, חשב ארון, והשמידו זקף את ראשו בבת אחת ומיצמץ. הי, הוא שומע אותי! ארון נשמע מאושר.

'סתם דמיינת,' אמר קאל.

דפיקה נשמעה על הדלת של קאל. 'קאל? אתה מדבר בטלפון?' שאל אלסטייר.

'לא!' צעק קאל. 'פשוט — דיברתי אל השמידו.'

'בסדר.' אלסטייר נשמע מפקפק, אבל צעדיו התרחקו.

יש לך את טמרה, ואת השמידו, ואותי, אמר ארון. כל עוד נישאר יחד, הכול יהיה בסדר.