בניו יורק של חמש השנים האחרונות, בצל קריסתם של מגדלי התאומים, משרטט שמואל, גיבור הספר, את המפה הפרטית של אסונותיו. בודד ומבולבל בעיר זרה, הוא מתאהב עד כלות בגבר שאינו משיב לו אהבה. דימום מסתורי מוביל אותו לסידרה של בדיקות רפואיות, ומתגלה כצעד ראשון בדרך לשינוי מין. לא מדובר בשינוי מין יזום או רצוי – אלא בתהליך שגופו כופה עליו, לטוב ולרע.
ובעוד הוא מצמיח רחם ושחלות, וליבו הולך ונסדק, מחפש שמואל מוצא מהסבך של חייו. האם עליו לברוח ממוקד האסון, או לרוץ הישר אל לב התופת? האם עליו להשלים עם התהליך שהופך אותו לאישה, או להתכחש לגופו ולטמון את איבריו החדשים במעמקי הזיותיו? ואולי עליו לחפש אהבה חדשה?
צבי טריגר, כגיבור ספרו, התגורר בשנים האחרונות בניו יורק, וחווה מקרוב את קריסת מגדלי התאומים. מקרה של אזעקת אמת הוא הרומן הראשון בעברית, ואחד הרומנים הראשונים בכלל, שמתמודד עם האסון.
טריגר הוא דוקטור למשפטים, מרצה במכללה למנהל, העוסק בחקר מגדר ומשפט. המחקר שלו (העתיד לראות אור במסגרת הספר משפט ואהבה בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב) בוחן את הסיבות לאימוץ דיני המשפחה הדתיים במסגרת החוק הישראלי. על-פי טריגר, לא מדובר בכניעה ל"כפייה דתית", אלא בניסיון מכוון של הציונות להרחיק את עצמה מכל מה שזוהה כ"נשי" או "הומוסקסואלי" בדמות "היהודי הישן" – בניגוד ל"יהודי החדש", כלומר הצבר.
קטגוריות: סיפורת עברית
37.00 ₪
א
אוצר המילים שלי משתפר מיום ליום.
"פרח הלילך" היה השיר שהתנגן ברדיו כשהתכוננתי לצאת בבוקר. עדיין מופתע, כמו בכל בוקר, מן היקיצה, עמדתי במקלחת, נתתי את המופע הקבוע שלי, יצאתי, נעמדתי מול הכיור, ציחצחתי שיניים, התגלחתי, חזרתי לחדרי, לבשתי את מדי הדקרון, נעלתי את מגפי הצבא, ציחצחתי אותם עד שנצצו בשחור-קלגס, הוצאתי את הגלילון שלי מארגז המצעים שמתחת למיטה ויצאתי החוצה. חמש דקות, שלושה רחובות (כאן הייתי אומר "שלושה בלוקים"), ואני בתחנת האוטובוס. עשרה לשבע בבוקר, הצוות המקורי כבר ניצב על מכונו. אנחנו לא מכירים, לא מדברים, אבל כולנו, נוסעיו הקבועים של קו תשעים ושבע אל"ף מחולון לתל-אביב בעשרה לשבע בבוקר, יודעים שאם אחד מאיתנו חסר, זה לא זה, ולכן אנחנו משתדלים לא להחמיץ אף הופעה. אחדים מאיתנו, ואני בתוכם, מופיעים שישה ימים בשבוע, אבל הרוב מגיעים רק לחמש הופעות. מיוחסים.
את הדימום שהתחיל את הכל לא פשוט לשכוח. הוא הופיע בתיאום מלא עם דימום אחר, ספרותי, זה של שרה של רונית מטלון שדיממה על הספה בעמוד אחת-עשרה. נוח היה לי להתעלם ממנו, מן הדימום הממשי, וגם מהדימומים שכבר הופיעו קודם לכן, אחת לכמה חודשים, זורמים מתוכי כאילו שאני משתין. האם קיבלתי מחזור? האם אוכל ללדת? זה יפתור לי הרבה בעיות, אם זה מה שקורה לי, אם אני באמת הופך לאישה, אני חושב לעצמי בעודי יושב על האסלה. אני קם, ורואה שהאסלה מוצפת דם. המים כמו צבועים באדום תובעני ומתריס. אכן, דם הוא מהות כל-כך החלטית, כל-כך קנאית ובלתי משתמעת לשתי פנים.
האוטובוס מגיע בזמן, וזה חשוב. היום אני מלווה משלחת של ועדת הכנסת לקידום מעמד האישה שמבקרת בבסיס של חיל-האוויר, ולא כדאי שאאחר. זה מתחיל בנקודה קטנטונת באופק – הרחוב שבו נמצאת התחנה הוא בעצם שדירה ארוכה, רחבה וישרה, סלולה בלב חולות חוּסְמָסָה, עטורת דקלים תמירי כפות שנשתלו לאורכה לא מכבר. בשלים ובוגרים הם הובאו לכאן מחוות הרבעה של דקלים, כדי שייראו כאילו הם נטועים כאן עשרות בשנים, כאילו יש להם שורשים. שדירת גולדה מאיר קראו את שמה. הנקודה הולכת וגדלה, לובשת דמות ברורה של אוטובוס. עכשיו מגיע הרגע הקריטי שבו יתברר אם זה קו תשעים ושבע אל"ף של אגד, או קו שלוש של דן. דן לא טוב לי. זה אגד.
למרות האחווה שאני חש כלפי עמיתי ועמיתותי להצגה היומית, אני מנסה להתמקם כך שאעמוד ממש מול הדלת הקדמית. כך אוכל להיות הראשון שעולה, מגיש לנהג (גם הוא, בדרך-כלל, חלק מן הצוות הקבוע, אם כי יש לו מחליפים מזדמנים) את הכרטיסייה הצבאית לניקוב, ומוצא מקום ישיבה. וכך כל אחד ואחת מאיתנו, מהצוות המקורי של ההפקה. ככה זה. במלחמה כמו במלחמה. איש איש לנפשו. הקם לשבת בכיסאך, השכם לתפוס את כיסאו, וגו'.
אני מתיישב. פורצים ממני נוזלים בזרימה בלתי פוסקת. לפני כמה דקות הרגשתי שאני צריך לחרבן, הלכתי לשירותים, הפשלתי את מכנסי ואת תחתוני, התיישבתי, והנה, המפל הזה. המפץ האדום. אני מציץ בין רגלי אל תוך האסלה. הנוזל שם למטה צבוע בבורדו עמוק, קטיפתי וסמיך כמו מסך מורד באולם תיאטרון. מה יקרה כשהוא יעלה? עכשיו זה קצת מתחיל להדאיג. כמעט עשרה ימים שהדימום שולט בחיי וממרר אותם. לילה קודם לא הצלחתי לבכות אחרי שנדב אמר לי, בשיחה שיזמתי ושקיימנו בסטארבאקס מתחת לבניין שבו הוא מתגורר, שהוא לא מרגיש כלפי את מה שאני מרגיש, ושהוא היה רוצה שנישאר ידידים. למרות מאמצי הכנים לבכות נשארתי יבש. סיימתי באותו הלילה לקרוא את שרה, שרה, ונותרתי יבש. עכשיו ברור שאני זקוק לעזרה, שאני לא יכול יותר להתמודד עם זה לבד. מחר בבוקר אני הולך לרופא.
אני קם ממקומי אחרי שלחצתי על כפתור ה"עצור" בערך בקרליבך פינת אבן-גבירול, ויורד מהאוטובוס בתחנה הנכונה. ליד המשרד אמור לחכות לי רכב שייקח אותי אל הבסיס, וכשאנחנו מגיעים לשם מחכה לי בשער נועה, קצינת יחסי-הציבור של הבסיס, אולי של חיל-האוויר, אני כבר לא זוכר בדיוק של מה – בכל זאת זה היה לפני יותר משתים-עשרה שנה, ועכשיו אני יושב כאן במרחק של חמשת-אלפים מיילים ומדמם. אנחנו לוחצים ידיים. היא קצת יותר גבוהה ממני, שערה הבלונדיני הארוך, החלק והמבריק בברק של מראה עכורה אסוף מאחור, חולצת המדים שלה משוכה מעט לאחור, אולי זו הכומתה שמושכת אותה, ועיניה הכחולות צוחקות.
עכשיו כבר ברור שפיתחתי התמכרות קשה לנדב. ואפילו השיחה הזאת, שאמורה היתה לחסל את חוסר הוודאות שלי, ולפתוח דף חדש, כמו שאומרים, ביחסים שלנו, לא מקלה עלי. אני יודע שהכי בריא בשבילי עכשיו זה להתנתק ממנו, אבל אני לא מסוגל. ואני מגייס לעזרתי צבא קטן של נימוקים מוחצים: אין לי אף אחד כאן. אני לבד בעיר הגדולה בארץ זרה. הייתי כאן יותר משנה עד שהכרתי אותו ונעשינו חברים, והבדידות היתה קשה מנשוא. נכון, יש לי חברוֹת, או יותר נכון "ידידות", כמו שאומרים בעברית עכשווית, אבל אין לי אף חבר קרוב הומו, ידיד. הקשרים עם הבחורים שיצאתי איתם התנתקו, וממילא הם לא היו מאוד משמעותיים. עכשיו הם לא יותר משמות. חוץ מזה, יש ביני לבין נדב קשר מאוד כן וקרוב, וזה דבר שלא קורה כל יום. תחומי העניין משותפים, הדעות הפוליטיות, ההומור, הטעם. והדימום, אני מספר לעצמי, יעזור לי להתגבר על הכאב שבדחייה. עכשיו המחזור שקיבלתי הוא מרכז חיי. הרחמים העצמיים בגלל הדימום ישכיחו את הרחמים העצמיים בגלל האהבה הנכזבת. כן, מחר אני הולך לרופא.
וישנו גם הסיפור של מדוזה, כמובן. כמו גולדה שלא סלחה לערבים, אַתֶנָה לא סלחה למדוזה על שיופיה עורר בפוסידון את הדחף לאנוס אותה, והענישה דווקא את הנאנסת, את מדוזה; היא הפכה אותה למפלצת מזרה-אימה, שערה נחשים ומבטה מאבֵּן. אני רושם לפני: לבדוק באוטוביוגרפיה של גולדה, חיי, האם גם היא נולדה מתוך ראש של גבר.
נועה לוקחת אותי אל חדר הישיבות שבו ינסו קצינים בכירים בחיל-האוויר לשכנע את חברות-הכנסת שנשים בצה"ל שוות לגברים, כדי להראות לי את הדרך. אנחנו קובעים בינינו שבכל פעם שמגיע רכב של חברת-כנסת, אחד מאיתנו ייכנס לתוכו, ילווה אותו אל חדר הישיבות, ויחזור אל השי"ן-גימ"ל. כך יחכה תמיד מישהו בשי"ן-גימ"ל לקבל את פני חברות-הכנסת. אנחנו חוזרים אל הכניסה לבסיס וכעבור דקות ספורות רכבי השרד השחורים, אטומי-החלונות, מתחילים להגיע.
האחות נבוכה קצת, ולמען האמת, גם אני. בעצם הסיבה העיקרית שבגללה דחיתי את הביקור אצל הרופא היתה מבוכה. לא בגלל הבעיה, אלא בגלל השפה. שלוש שנים כאן ציידו אותי באוצר המילים המקצועי שנחוץ לי, ובאוצר המילים הנחוץ לתיפקוד בחיי היומיום: מוצרי מזון, פירות וירקות (איך אומרים סלק? כרישה? עירית?) תשלומים, הזמנה במסעדה. אבל חרא? אני מכיר כמה מילים בתחום, אבל הן לא שייכות לעגה הרפואית, הנקייה. איך אתאר את מה שיש לי?
אני אומר לאחות לבנת החלוק וכהת העור שמקבלת אותי שאני מדמם כשאני הולך לשירותים. היא נבוכה – שזה קצת מוזר, היא הרי לא אמורה להיות נבוכה – ושואלת אם זה כשאני משתין או כשאני עושה "מספר שתיים". אני מחייך ועונה "מספר שתיים". היא נושמת לרווחה על המוקש שלא נדרך – או אולי נדרך אבל לא התפוצץ – ורושמת: "blood in stools", "דם בצואה". [מילה ראשונה: stools]. היא מודדת לי לחץ דם (נמוך מדי) ודופק (מהיר מדי) וחום (בסדר), ומבקשת ממני לבוא אחריה, אל הרופא. עד עכשיו זה כמעט כמו הבדיקה של החובש במרפאה בבסיס, לפני שזוכים לראות את ירום-הודו, הרופא.
היא אומרת "doctor" ואני מתרגם לעצמי "רופא". האחות מראה לרופאה את הגיליון עם ה"דם בצואה" והרופאה מלווה אותי אל חדר, סוגרת את הדלת, מבקשת ממני להתיישב, ומתחילה לשאול אותי סדרת שאלות. הרעלות קיבה, סחרחורות, מין אנאלי, סרטן במשפחה, מחלות מעיים, אלרגיות, סמים, אלכוהול. מה הצבע? מה המרקם? מה התדירות? היא מסבירה לי שייתכן שמדובר בטחורים [מילה שנייה: hemorrhoids], אבל שכדי להיות לגמרי בטוחה היא צריכה לעשות לי בדיקה אנאלית. מוזר לי העיסוק הזה בהפרשות [מילה שלישית: defecation]: הרי כמי שמתיימר להיות אדם רוחני כל מה שקשור בעשיית צרכים אמור להיות מוכחש. מה לזה ולמחשבות נשגבות על מהות החיים, למשל?
לבקשתה, אני נשכב על המיטה שבחדר על צד שמאל, מקפל את ברכי אל חזי, מפשיל מעט את מכנסי ותחתוני [בבוקר, כשקראתי את החדשות מהארץ באינטרנט, למדתי מילה רביעית. אני נזכר בה עכשיו: חישׂוּף], וצופה בה כשהיא עוטה כפפות גומי. החדר מסויד לבן, אבל יש בו פוסטרים אנטומיים במקום קירות. גופי רועד קצת, ומגבת הנייר, אני מרגיש, נדבקת למותני השמאלית, החשופה, המחושפת.
"אתה תרגיש את הג'ל עכשיו, ואחר-כך אני אכנס עם הזרת [מילה חמישית: pinky] ואקח דגימה," אומרת הרופאה. אני מרגיש קור לח שלמדתי לקשר עם דברים אחרים, נעימים יותר, ואז חדירה מהירה, חטופה, הד קלוש של כאב, וזהו, זה מאחורי. הרופאה, ד"ר צָ'ה, מסתובבת בגבה אלי, מתעסקת עם משהו, מסירה את הכפפות ומשליכה אותן לפח, ואז מסתובבת לעברי כשבידה מין לוח פלסטיק לבן שבמרכזו נקודה שחורה, ובפינתו הימנית העליונה מעין מקרא: נקודות בצבעים שונים ולידן דברי הסבר, כמו ערכה לבדיקה עצמית של היריון. "אתה רואה את הנקודה השחורה," היא קובעת-שואלת, "זה אומר שיש לך דימום חריף, ושאנחנו צריכים להיות מאוד מודאגים."
הרכב הראשון מגיע, ונועה מציעה לי להיות ראשון. אני מציע לה להיות ראשונה. חילופי דברים קצרים, אדיבים, ומוסכם שנועה תהיה הראשונה. היא נכנסת אל הרכב, ונוסעת איתו פנימה, מדריכה את הנהג לאולם שבו יבררו חברות-הכנסת האם הטובות עדיין לטייסים.
ואז ירייה שורקת ליד אוזני הימנית, ונשמעת צרחה מנסרת שלווה מעמדת החיילות שעומדות בשי"ן-גימ"ל כחלק מהתורנות שלהן, לצד השי"ן-גימ"ל עצמו, שזה מקצועו. אני מסתובב ורואה רכב צבאי שעצר בתוך הבסיס, קרוב אל היציאה. דלת הנהג פתוחה, וחייל שהולך לכיווננו, שערו אש ועיניו ריקות, מנופף באקדח. עוד ירייה שועטת לכיווני, ואני מתכופף מאחורי עמדת הבטון, מתיר את המחסנית הרכוסה בגומייה שחורה אל הרובה, מכניס אותה אל ביתה ודורך את הרובה. אתה חייב לירות, אחרת יקרה משהו רע. אתה חייב לירות כי אתה הקצין היחידי כאן, וכי יש מאחוריך שתי חיילות צורחות, וכי בקורס קצינים אמרו לך שקצין בשטח צריך להגיב. אתה חייב לירות כי אתה גבר. כדי להוכיח שאתה גבר. כדי להיות גבר. אם אתה גבר, אתה חייב לירות. נראה אותך, גבר.
אני צורח לכיוון החייל, שעכשיו אני מבחין שיש משהו מוזר במבטו, שיזרוק את האקדח, שיפסיק לירות. אני צורח לו את כל מה שצריך לצרוח – עבר כל-כך הרבה זמן שאני כבר לא זוכר את המילים המדויקות, נוהל מעצר חשוד קוראים לזה, ואני יודע שאני צריך לומר את המילים שצריך לומר כדי להיות מכוסה, ולירות את היריות שצריך לירות כדי להוכיח שאני יכול. עוד ירייה חולפת לידי, ואני נושם נשימות קצרות וחטופות, מכוון כאילו לכיוונו, אבל בעצם לא אליו, כדי לא לתת לצה"ל לנצח, מעביר את הניצרה למצב "בודדת", ויורה: פעם אחת, ופעם שנייה, ופעם שלישית, והחייל מתקדם לעברי. אני לא פוגע בו כי אני לא מכוון אליו, אני לא רוצה שצה"ל ינצח. ואז, בתוך כל מה שקורה, הוא שומט פתאום את האקדח מידו, וביד השנייה תופס את כתפו. דם מתחיל לזרום מן הכתף, פורץ מבין האצבעות של היד המכסה על הפצע, כמו מים שמנסים לחפון בידיים, והוא נופל על האספלט, מתפתל.
את הלילה שלפני הבדיקה השנייה אני מבלה בשירותים. ארבעה כדורים משלשלים עושים את שלהם: דם ומיצי קיבה ותמרות גז פורצים מתוכי בעוויתות בלתי נשלטות, הכל כדי שהצנרת שם למטה תהיה נקייה לקראת הבדיקה. את הבדיקה הזאת יעשה דוקטור ג'וזף רוזנברג, איש צעיר ועבה שהופניתי אליו על-ידי דוקטור ננסי צָ'ה. הוא הגאסטרואנטרולוג שדיבר איתי על הבדיקה והסביר לי את הסכנות ברגישות של קַצָב. שוב אני על מיטת בית-חולים, שוכב על צידי השמאלי, בחדר מלא מוניטורים ומכשירים מצפצפים. נדב מחכה בחוץ; אמרו שאצטרך מלווה, ואני בחרתי בו, למרות שידעתי שזו טעות, ולמרות שאנשים אחרים הציעו גם הם ללוות אותי. הייתי כבר כל-כך עמוק בתוך זה, כמו רוחץ בים ששחה אל האופק, וכשהסתובב לכיוון החוף גילה שהוא כבר לא רואה את החוף. לא יכולתי אחרת.
כמו שרה, אמרתי לעצמי, קרה לי משהו רע, מאוד רע.
כבסרט קולנוע הכל נחתך פתאום והזיכרון הבא אחרי החייל השוכב ומדמם מזרועו הוא של עצמי יושב בחדר מול חוקר מצ"ח, ומבין שקרה לי משהו מאוד מאוד רע. הרובה שירה כבר אינו איתי, ועל השולחן ביני לבין החוקר מונח דף חדש. בפעם המי-יודע-כמה אני מתבקש לשרטט את מה שקרה: היכן עמדתי לפני שהכל התחיל, לאן הלכתי אחרי שהכל התחיל, וכו' וכו'. בחוץ פתאום לילה. אני רוצה לשכב ולעצום עיניים, ראשי כמה לכרית, עורג אליה, אבל חוקר המצ"ח דוחה את בוא הלילה. מבלי מילים אדע זאת. מגיע המפקד של החוקר ושואל אותי שוב, ומניח מולי דף חדש נוסף ומורה לי שוב לשרטט ולהסביר ולסמן, ושואל אותי כמעט אחרי כל משפט שני: "אתה בטוח?" ואחרי שאני מסיים את השירטוט הנוסף, הוא אומר לי בקול נמוך שמבדיקת האקדח של החייל שיריתי בו עולה שהוא לא ירה אפילו ירייה אחת.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מקרה של אזעקת אמת”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות