מלחמותיי לצד הכורדים בעיראק וסיפורים אחרים

פרק א'

ילדות ונעורים

נולדתי ב-1934 בהרצליה להורים שהשתייכו לגרעין שהיה אמור להקים את קיבוץ שפיים. שם משפחתנו היה שיינקין. אבא שלי היה חבר בגרעין. כשהייתי בן שנה ההורים שלי עברו להרצליה משום שאימא שלי לא רצתה לחיות בקיבוץ. הרצליה הייתה עבורי גן עדן. במלחמת העולם השנייה אבא שלי התגייס לצבא הבריטי, אימי לא הייתה בריאה, ואני הייתי חופשי לעשות מה שרציתי.

הרצליה הייתה מושבה קטנה וסביבה כפרים ערביים כמו סידנא עלי. לא היה כביש החוף ולא הייתה הרצליה פיתוח. האזור היה מצומצם, ואנחנו נהגנו לבלות בביצה שנוצרה משום שהרכס של מה שנקרא אז בשם הרצליה ג׳ חסם את המעבר לים. הביצה הייתה מוצפת בחורף והיו שם ברווזים ונרקיסים. אנחנו היינו שטים שם עם פיילות של כביסה וחוזרים מלוכלכים ומלאי בוץ. הייתה מנהרה, מתקופת הרומאים, שעברה מתחת לרכס החול צפונה ממלון אכדיה, שהיינו הולכים בתוכה עם נרות ומחפשים עטלפים. בין הרצליה לכפר שמריהו, בצפון, הייתה גבעה מלאת רקפות והיינו מטפסים עליה. היינו מתרוצצים בשטח יותר מאשר נוכחים בכיתה, אם כי היו כאלה שהיו תלמידים טובים שלמדו ברצינות. מערכת היחסים בין האנשים הייתה יוצאת מהכלל. היו לי הרבה חברים, גם מקיבוץ גליל ים שעלה על הקרקע. כאשר אבא חזר מהמלחמה, שהשתתף בה כחייל בצבא הבריטי, עברנו לעין ורד.

עין ורד הוא מושב באזור השרון שהוקם על ידי אנשי העלייה הרביעית ממזרח אירופה. בשנת 1932 נרשם הארגון כאגודה שיתופית ובשנת 1935 החליטו חברי המושב להחליף את שמו מ'ארגון חקלאי תל אביב' ל'עין ורד', על פי שמו בשפה הערבית של מעיין סמוך — 'עין אל-וורדת' (מעיין היורדות לשאוב מים). במהלך העלייה החמישית הצטרפו ליישוב עולים מיהדות גרמניה וזו הייתה תקופה שבה ניטעו פרדסים והוקמו לולי תרנגולות.[2]

תקופת הילדות והנעורים שלי הייתה התקופה שבין תום מלחמת העולם השנייה לבין תחילת מלחמת העצמאות. בתקופה זאת שלט בארץ המנדט הבריטי והתרחש המאבק סביב ההתיישבות והעלייה הבלתי לגאלית. כשהתחילו הקרבות סביבנו, אותנו, כבני נעורים בני 14 לא פינו, אך ילדים בגילים צעירים יותר פינו.

כנערים צפינו בקרבות שהתנהלו סביב הכפרים הערבים טירה וקלנסווה, וראיתי איך הצבא העיראקי כובש את מושב גאולים, ואחר כך כבשו אותו חזרה. שם היה המגע הראשון שלי עם הצבא העיראקי, שאיתו התמודדתי שנים אחר כך בכורדיסטן.

גויאבות תמורת יריות

חטיבת אלכסנדרוני הגנה על האזור, ולנו הילדים היה איתם הסכם: תמורת גויאבות שהבאנו להם, הם הרשו לנו לירות על הצבא העיראקי. תמורת כל גויאבה נתנו לנו לירות כדור, וכך רוקנו את העצים בכפר מגויאבות, והחיילים, תמורת זאת, נתנו לנו לירות ברובים בכיוון הצבא העיראקי (לא ראיתי שום חייל עיראקי, רק יריתי בכיוון…). זאת הייתה תרומתנו למלחמה. היו לנו גם אימוני ג׳ודו שמטרתם הייתה בעיקר חברתית.

לימים, בנץ פרידן, שהיה מפקד חטיבת אלכסנדרוני במלחמת העצמאות, והערכתי אותו מאוד, כתב ספר על החטיבה, והזמין מח'טים שהיו מפקדי חטיבות המשך לחטיבת אלכסנדרוני המקורית. אותי הוא הזמין משום שהייתי מח'ט חטיבת הגולן 820, שהייתה חטיבת המשך לחטיבת אלכסנדרוני. אחרי שדיברו על החטיבה דברים יפים יותר ופחות, בנץ שאל אם יש למישהו מה להוסיף. הרמתי יד וקיבלתי את רשות הדיבור, ושאלתי איך יכול להיות שבמלחמת העצמאות ילדים נכנסו לעמדות של החטיבה וירו בעיראקים תמורת גויאבות. התגובה של בנץ הייתה כועסת מאוד. הוא טען שאני מדבר שטויות ושאל אותי 'מי סיפר לך את הסיפור הזה?' עניתי שאף אחד לא סיפר לי. אני הייתי בין הילדים שעשו את זה…

אגב, את בנץ פגשתי כשהייתי מפקד מרחב שלמה. היה לו פונדק על הצוק בשארם-א-שייח והיו לנו קשרים מצוינים.

כילדים וכנערים עבדנו עבודת פרך בפרדס ובשדה (כמו תאילנדים היום). חרשתי במחרשה עם פרדות וחמורים, סגרתי ארגזים בבית אריזה של המושב, ופיתחתי כוח וכושר גופני בלתי רגיל. לבית הספר היסודי דהרנו על חמורים, מיומנות שעזרה לי בהמשך.

תספורת פוזיילוב

הספר שלנו במושב היה יהודי בשם פוזיילוב. וגם כאן יש לי סיפור: אחת לחודש היה פוזיילוב מגיע לגוש תל-מונד על חמורו והיה מספר את כל הילדים, בין אם היה צריך או לא. התספורת הייתה כמובן קצרה, עם שביל בצד, ונקראה על שמו — 'תספורת פוזיילוב'. כשהגעתי לצבא והספר שאל אותי איזה תספורת אני רוצה עניתי לו 'תספורת פוזיילוב' ומשום מה הוא הבין וסיפר אותי לפי הדגם של פוזיילוב. אחרי שנים, כשהגעתי לארה'ב לקורס עם המרינס, הספר שאל אותי איזה תספורת אני רוצה. עניתי לו באנגלית 'תספורת פוזיילוב'. וגם אצלו, משום מה, יצאה תספורת מהדגם ההוא. כשהשתחררתי מהצבא אחרי 32 שנה חזרתי למושב ושאלתי את החברים אם הם זוכרים שהיה לנו פעם ספר בשם 'פוזיילוב'. הם ענו לי 'בטח' והבטיחו לי שהוא עדיין חי ומספר. שאלתי אותם 'ומי מסתפר אצלו?' ענו לי שמסתפרים אצלו כל הזקנים שיש להם שתי שערות על הראש, אז חזרתי להסתפר אצלו. כשחזרתי אליו הוא שמח מאוד לפגוש אותי והשאלה הראשונה שהוא שאל אותי הייתה אם ציפה (אשתי) עדיין יפה כמו שהייתה. עניתי לו 'היא יותר יפה' והמשכתי להסתפר אצלו עד שמת.