[…] שירים שאינם מסתירים דבר, חשופים עד כאב, נכונים להודות ברגעים העלובים ביותר ובמחשבות הכמוסות ביותר שעוברות בלבו של האדם המתאבל על מותו של אדם שאהב. האֵבֶל, במקרה הזה, אינו אבל רגיל, כיוון שמתלווה לו הכורח להסתירו. מצב זה אינו מאפשר להתאבל כראוי, והשירים בספר מנסים להתמודד גם עם התחושה הקשה הזו.
בשפה שיונקת מהמקורות, אבל גם מתנגחת עמם, מעמידים השירים הללו מראה חסרת רחמים מול האדם האבל. המשוררת באה חשבון גם עם הכתיבה עצמה, ותוהה על עצם האפשרות לתת ביטוי מילולי לרגשות, "אֵיךְ לְהַסְבִּיר גַּעְגּוּעִים./ אֵיךְ לִכְתֹב רֵיחַ שֶׁנֶּאֱלָם, קוֹל שֶׁנֶּעְלָם./ אֵיךְ לְשׁוֹרֵר עַל/ חֹם גּוּף שֶׁהִצְטַנֵּן לְמָוֶת" היא שואלת באחד השירים. בצר לה אף מבקשת המשוררת ללכת בדרכו של אהוב לבה, "עַכְשָׁו צָרִיךְ לֶאֱרֹב לָהּ לַנְּשָׁמָה, לְהֶסַּח דַּעַת שֶׁלָּהּ,/ לִשְׁעַת תְּהַלֵּל יָה. לְהִסְתַּלֵּק מִכָּאן בְּשֶׁקֶט, לְכָל הָרוּחוֹת".
אין לטעות, אמנם במרכז הספר הזה עומד המוות, אבל מי שיקרא בו בתשומת לב ונפש יבחין בוודאי, כי בסופו של דבר זהו ספר על אהבה.
אין עדיין תגובות