מילים לוחמות

לפעמים יש לנו סיפור שצריך למצוא את האומץ לספר אותו.

 

"עוד לא עבר אפילו שבוע. אפילו לא שבוע שלם אבל עם שלושה בתי ספר, איזה שישה או שבעה שוטרים, שני עורכי דין, שתי עובדות סוציאליות, המכשפה מהחירום ופרַנסין".

אלה הם החלקים הקלים של הסיפור, כפי שמספרת דלה (קיצור של דֶַלישֶס) בת העשר.

אמן של דֶלָה ושל אחותה סוקי בת ה־16 כלואה בבית הסוהר בשל שימוש בסמים שגרמו פיצוץ בבית מלון. את אביהן הן אינן מכירות ואינן יודעות אפילו אם לשתיהן אותו אב. החבר של האם, מר קליפטון, אוסף אותן לביתו, אך בשל מעשה איום ונורא – שיסופר בהמשך, בחלק של הדברים הקשים, הן נאלצות להימלט. אין להן איש בעולם, רק זו את זו, וסוקי הגדולה מטפלת באחותה הצעירה, מגוננת עליה ונוטלת אחריות על הישרדותן.

הסופרת חושפת את הסיפור שכבה אחר שכבה ומיטיבה לשמור על איזון בין חיים קשים כפי שהם יכולים להיות, לבין חיים יפים כפי שהם יכולים להיות.

אירוע דרמטי שמפריד בין האחיות גורם לכל אחת מהן להינתק מהתלות באחרת, למצוא את קולה העצמאי ולהעצים אותה.

מילים לוחמות הוא סיפור סוחף, אמין וחודר. אי־אפשר שלא לחוש הזדהות ואמפתיה כלפי סוקי ודלה למן הרגע הראשון. וכך כתבה אחת קוראות: "כשהגעתי לעשרים העמודים האחרונים, הנחתי את הספר בצד כי לא רציתי שייגמר. כשסיימתי, חשתי שהתמלאתי תקווה וכוח."

 

ספר שיעודד כל אחת ואחד למצוא את קולה/קולו ולעמוד על שלה/שלו.

 

 

מקט: 4-31-9007050

לפעמים יש לנו סיפור שצריך למצוא את האומץ לספר אותו.   "עוד לא עבר אפילו שבוע. אפילו לא שבוע שלם […]

---

1

הקעקוע החדש שלי מכוסה בפלסטר, אבל באמצע ההפסקה הפלסטר נופל. בדיוק כשאני תולה את המעיל על וו בכיתה שלנו, כיתה ד', המורה שלי, שקוראים לה גברת דֶבונטֶה, עוברת לידי והנשימה שלה נעצרת.

"דֶלָה," היא אומרת, "זה קעקוע?"

אני מרימה את היד ומראה לה את הקעקוע של הסימן & ליד ההתחלה של כף היד. "זה אַמפֶּרסֶנד." אני משתדלת לבטא נכון את המילה, "הסימן הזה הוא כמו וְ."

"אני יודעת מה זה," המורה אומרת. "זה קעקוע אמיתי?"

זה כל כך אמיתי שזה עוד כואב, והעור מסביב לסימן אדום ונפוח. "כן, המורה," אני אומרת.

היא מנענעת את הראש וממלמלת משהו. אני לא אחת מהתלמידות שהיא אוהבת במיוחד. יכול להיות אפילו שאני אחת מאלה שהיא הכי פחות אוהבת.

לא מזיז לי. אני מתה, מתה, מתה על האַמפֶּרסֶנד המקועקע שלי.

אני בת עשר. החלטתי לספר לכם את כל הסיפור. כמה מהחלקים שלו קשים, אז את אלה אני אשאיר לאחר כך. אני אתחיל בדברים הקלים.

קוראים לי דֶלישֶׁס נֶבֶה רוֹבֶּרטס. כן, אני יודעת. עם שם פרטי ראשון כמו דֶלישֶׁס, למה לא להשתמש בשם נֶבֶה וזהו? אני אף פעם לא אומרת לאף אחד שהשם שלי דֶלישֶׁס, אבל אני רשומה בשם הזה בבית הספר, והוא תמיד יוצא למורים מהפה ביום הראשון.

ובזמן האחרון היו לי הרבה ימים ראשונים.

אם אני מספיקה להגיד את זה לפני שהמורה אומר דֶלישֶׁס בקול רם אני אומרת, "אבל קוראים לי דֶלָה." בעצם אני אומרת את זה בכל מקרה – תקראו לי דֶלָה, לא דֶלִישֶׁס, תודה – אבל יותר קל לי אם בכלל לא שומעים את דלישס.

פעם ילד אחד ניסה ללקק אותי כאילו בשביל לבדוק אם אני טעימה, כי הפירוש של השם שלי, דלישס זה טעים. בעטתי בו בַּ… סוּקי אומרת שאסור לי להגיד מילים גסות אם אני רוצה שיקראו את הסיפור שלי. כל האנשים שאני מכירה משתמשים במילים גסות כל הזמן, רק שאלה לא מילים שכותבים אותן. בכל אופן, בעטתי בו בדיוק ברוכסן של הג'ינס – נגיד את זה ככה – ובסוף זאת אני שחטפתי את העונש. תמיד הבת סובלת בסוף. ולרוב זאת אני.

לסוּּקי זה לא הפריע שעשיתי את זה. להיפך, היא אמרה, את צריכה לדעת להסתדר, דלה, אל תתני לאף אחד להשתין עלייך.

מותר להגיד להשתין בסיפור?

אבל בכל מקרה היא לא אמרה את המילים להשתין עלייך. היא אמרה מילים יותר גסות.

תנו לי להסביר את זה. סוּקי אומרת שאם בא לי להגיד מילה גסה, אני יכולה להגיד במקום זה 'שלג.' או 'פתית שלג.' או 'מושלג.'

בעטתי בו ישר ב'שלג'.

אל תתני לאף אחד לזרוק עלייך 'שלג'.

כן, זה יוצא טוב.

אוקי, אז בחזרה אליי, דלישס נֶבֶה רוברטס. השם נֶבֶה משונה קצת, כי בעצם הוא מילה שכותבים אותה הפוך, והמילה הזאת היא הֶבֶן, שבאנגלית זה אומר גן עדן. כמעט תמיד יש לי בכיתה לפחות עוד ילדה אחת שקוראים לה נֶבֶה. זה שם ממש נפוץ בסביבה הזאת. אני לא יודעת למה. לי הוא נשמע סתם מטומטם. כי למה לקרוא הפוך את המילה גן עדן? מה אמא שלי חשבה לעצמה?

כנראה לא חשבה. וזאת האמת, לגמרי. אמא שלי בבית סוהר. שללו ממנה זכויות הוֹרוּת, וזה קרה רק לא מזמן. אף אחד לא טרח לעשות את זה קודם, למרות שעד שהיא תשתחרר מבית הסוהר אני כבר אגיע לגיל שאפשר להצביע בבחירות.

אני לא זוכרת אותה, חוץ מקטע אחד קטן, כאילו מסרט. סוּקי אומרת שבתור אמא היא לא הייתה יותר טובה מאוגרת, ואוגרות לפעמים טורפות את הגורים שלהן. בעצם סוּקי תמיד הייתה זאת שטיפלה בי, ובערך ככה זה נשאר עד היום.

סוּקי היא אחותי. היא בת שש־עשרה.

אני עדיין בחלק הקל של הסיפור, אתם מאמינים?

השם המלא של סוּקי הוא סוּקי גרֵייס רוברטס. סוּקי זה לא קיצור של כלום, למרות שזה נשמע כאילו הוא אמור להיות. והחלק של רוברטס – זה גם שם המשפחה של אמא שלנו. סוּקי ואני, אנחנו לא יודעות מי האבות שלנו, רק שאלה היו כנראֶה שני גברים שונים, וקליפטון הוא לא אחד מהם, תודה לאל. סוּקי נשבעת שזה נכון. אני מאמינה לה.

מותר להגיד אלוהים בסיפור? בגלל שזה לא נקרא שנשאתי את שמו לשווא כשאמרתי את זה בקטע הזה. אני באמת מודה לאלוהים, לא משנה איזה אלוהים זה, שקליפטון הוא לא אבא שלי.

פעם הייתה לסוּּקי תמונה של אמא מהמשפט שלה. פנים לבנים חיוורים עם פצעים עליהם, שיניים שחורות בגלל הסם שקוראים לו קריסטל. שערות לבנות בהירות ודלילות. סוּקי אומרת שהיא חִמצנה את השערות, אבל מה זה משנה, רואים שאין לשערות שום עובי והן תלויות כמו חוטים. השערות של סוּקי רכות ומבריקות, והן חומות כהות חוץ מאשר במקומות שהיא צובעת אותן לשחור. זאת גרסה יותר יפה של השערות של אמא, וגם העיניים שלה נראות כמו של אמא. השיער שלי מסולסל ותמיד יש לי קשרים. העיניים שלי יותר בהירות משל סוּקי ושל אמא.

העור של סוּקי לבן כמו חלב, בהיר נורא, והבטן שלה נראית כמעט כחולה. כשהיא יוצאת לשמש היא נשרפת לאדום חזק. העור שלי יותר חום, ואני אף פעם לא צריכה למרוח מסנן קרינה, אפילו שסוּקי אומרת שכן. אז נכון שסוּקי ואני לא יודעות אפילו דבר אחד על האבות שלנו, אבל אנחנו מנחשות שזה לא אותו אבא.

שזה טוב, נכון? כי אם אותו גבר היה נשאר עם אמא שלנו מספיק זמן כדי להיות גם אבא גם שלי וגם של סוּקי, הוא היה צריך להישאר ולעזור לנו לצאת מהבלגן הזה. אחרת הוא סתם חתיכת 'שלג'. סוּקי חושבת, וגם אני, שאמא כנראה בכלל לא סיפרה לשני האבות שלנו שהיא בהיריון עם התינוקות שלהם, ולכן אנחנו לא יכולות להאשים אותם שהם לא בתמונה. יכול להיות שהם היו אנשים נהדרים, מדהימים בכול, כמובן חוץ מזה שהם היו עם אמא שלנו, שהייתה תמיד דפוקה על כל הראש.

סוּקי ואני התייאשנו מאמא כבר מזמן. היינו חייבות. בגלל שלא רק שהיא בבית סוהר, גם היה לה מה שנקרא משבר פסיכוטי ברגע שהיא נכנסה לבית סוהר. זה קרה לה בגלל הסם הזה קריסטל, וזה אומר שהיא מטורפת לגמרי ושזה לתמיד. כמעט בטוח שהיא אפילו לא הייתה מכירה אותנו אם היינו נכנסות לתא שלה, לא שאנחנו יכולות, כי היא במאסר באיזשהו מקום בקֶנזַס, ואין לנו כרגע כסף להגיע לשם. היא לא כותבת לנו ולא מתקשרת כי היא לא יכולה לכתוב ולהתקשר באופן כזה שיבינו אותה. וגם אפילו לא יעלה על דעתה לעשות את זה. היא שכחה אותנו לגמרי. עצוב לי שזה ככה, באמת עצוב לי, אבל אני לא יכולה לשנות את זה.

אני, יש לי פה גדול. זה דבר טוב. זה מעולה. אני רוצה לספר לכם סיפור בשביל להסביר למה. בשבוע שעבר בבית־ספר – זה קרה כמה ימים לפני שהופעתי עם הקעקוע החדש שלי – המורה שלנו, גברת דֶבונטֶה, אמרה לכולם לצייר עץ משפחה. היא הראתה לנו מה היא רוצה: שנצייר קווים בצורת ענפים, אמא, אבא, סבא וסבתא. דודים, דודות, בני דודים ובנות דודות.

העץ שלי היה נגמר באמא, מאחורי הסורגים, ועם סוּקי תקועה מהצד. לא הייתי מציירת את זה בשום מקרה, בעיקר שחשבתי שהמורה תכננה לתלות את זה על הקיר במסדרון ליד הכיתה שלנו ושכל בית הספר יראה.

גברת דֶבונטֶה עדיין לא קולטת את זה. אני לא מבינה למה לא. חשבתי שהיא מתחילה לקלוט.

במקום עץ משפחה ציירתי זאבה. אני משתפרת בזאבות. עשיתי לה עיניים כהות ורכות, אבל לוע פתוח ורואים ניבים. ביקשתי מנֶבֶה שתשאיל לי טושים בצבע כסף בשביל לצייר את הפרווה.

המורה עברה לידי ואמרה, "דלה, מה את עושה? זאת לא המטלה."

אמרתי, "הזאבה הזאת היא עץ המשפחה שלי." הסתכלתי עליה. גברת דֶבונטֶה לא יודעת את כל הסיפור שלי, אבל היא יודעת די הרבה. בעיקר בגלל כל מה שקרה בזמן האחרון. אם המורה הייתה עוצרת כדי לחשוב, אפילו רק לרגע, בטוח שהיא הייתה מצליחה לנחש למה לא רציתי לצייר עץ משפחה. אבל לא. היא כיווצה את השפתיים ואמרה, "אני רוצה שתעשי את המטלה שנתתי לך."

אמרתי, "המטלה היא 'שלג.'"

הלך עליי בגלל שאמרתי 'שלג'.

ידעתי שזה יקרה. בגלל זה אמרתי את זה. הייתי חייבת ללכת לטיול קטן למשרד של המנהלת. המנהלת ואני כבר ממש חברות עכשיו. קוראים לה ד"ר פֶּני. (פֶּני זה שם המשפחה שלה. שאלתי.)

ד"ר פֶּני אמרה, "דלה, בזכות מה יש לי העונג לראות אותך הפעם?"

אמרתי, "אני לא עושה את המטלה הזאת. אני לא יכולה לתקן את העץ משפחה שלי, וזה לא העסק של אף אחד."

"אה," אמרה ד"ר פֶּני. ואז היא שאלה מה עשיתי במקום המטלה, ואז היא הסכימה שלצייר זאבה זאת פשרה הגיונית. היא אמרה שהיא תגיד כמה מילים לדֶבונטֶה.

אמרתי, "גם לואיזה לא רוצה לצייר את העץ משפחה שלה. וגם נֶבֶה לא." אבא של נֶבֶה עזב את הבית לפני כמה שנים. לואיזה, לא ידעתי את כל הסיפור שלה, אבל ראיתי איך העיניים שלה התרוקנו, כשהמורה אמרה לנו מה היא רוצה שנעשה. "המורה ממשיכה לא להקשיב עד שאין לה ברירה."

ד"ר פֶּני נאנחה. אני לא יודעת בגלל מי היא נאנחה. היא אמרה, "אני אדבר איתה, דלה."

אמרתי, "היא הייתה צריכה לשים לב." אני רק בת עשר, ושמתי לב לעיניים של לואיזה, ואיך הכתפיים של נֶבֶה התכווצו. דֶבונטֶה היא המורה.

פרַנסין אומרת שיש אנשים שאפשר לסמוך עליהם, אבל לא על כולם. לא נראה לי שפעם אוכל לסמוך על המורה הזאת.

ד"ר פֶּני אמרה, "דֶלה, אולי כדאי לך להפסיק להשתמש במילים כמו 'שלג.'"

אמרתי, "לא נראֶה לי." אבל לא התכוונתי להתחצף. אמרתי, "רק בגלל שאמרתי 'שלג', היא שלחה אותי לפה להסביר לך את זה. אם לא הייתי אומרת 'שלג' הייתי צריכה להסביר למה אני לא רוצה לצייר עץ משפחה. כל הכיתה הייתה שומעת מה קורה איתי, ואחרי זה היו צוחקים עליי בחצר."

ד"ר פֶּני שתקה. היא הסתכלה עליי והיה לי נדמה שזה נמשך המון זמן. בסוף היא אמרה, "תודה על ההסבר הזה." היא הציעה לי לשבת בכורסה שיש בחדר שלה עד ההפסקה. היה לה מדף עם ספרים שיכולתי לקרוא. אני לא אוהבת במיוחד ספרים, אבל היה שם ספר אחד על קקי של דינוזאורים שהיה מעניין.

אני לא יודעת מה ד"ר פֶּני אמרה למורה שלי, אבל לא הייתי צריכה לצייר עץ משפחה, והמורה לא תלתה אף עץ במסדרון.

אתם רואים? פה גדול יכול להועיל. הדבר הבא שאני הולכת לעשות עם הפה הזה זה לעזור להכניס את קליפְטון לבית סוהר להרבה־הרבה זמן.

אנחנו עדיין בחלקים הקלים של הסיפור.