מי מת?

הקדמה

לפני  זמן לא רב נכחתי בלידה – בפעם הראשונה מאז לידתי שלי. נשמתי עם היולדת, כאבתי את הצירים, ראיתי את ראשו של התינוק מבצבץ. ההתנסות הזאת אפשרה לי לגעת ביסוד הבראשיתי של הוויתי. צחקתי, בכיתי, פחדתי, הזדהיתי עם הכאב ועם האושר. ניצבתי בשערי הקיום, חש בעומק בל יתואר את הקשר האמיץ בין האנושות לבין הטבע, על מחזורי האביב והחורף, על מחזורי הבריאה והקמילה. רגע הלידה היה רווי חסד ומורא, והשתתפותי בטקס זה של בריאת חיים חידשה בי מודעות עמוקה להיותי חלק ממשפחת בני האנוש.

ועכשיו גם המוות יצא מהארון. מי שהובילו את המהלך הזה בעשור האחרון הן ססילי סונדרס ותנועת ההוספיס שלה באנגליה, ואליזבת קובלר־רוס בארצות־ הברית. הודות לעבודתן, ניתנה הבחירה בידי אנשים הנוטים למות לסיים את חייהם בסביבה הומנית הרבה יותר. תנועה זו קיבלה תמריץ נוסף בעקבות ההכרה הגוברת של הקהילייה הרפואית בצורך הדחוף לבדוק לעומקה את נכונות היישום של מערכות הטיפול הנמרץ, על מכשור הצלת החיים המשוכלל שלהן, כמו גם את ההומניות של כולנו. לשכן אדם נוטה למות בסביבה סטרילית הרחק מבני משפחתו, חבריו, ילדיו, חיות המחמד שלו וסביבתו המוכרת, זוהי דרך ברברית במיוחד לכפר על רגשי הפחד והאשמה, שהמוות מעורר בנו. נדמה לנו, שכאשר אנחנו נעזרים בטכנולוגיה המשוכללת ובמכשירים הסטריליים של ימינו, ‘עשינו את כל מה שיכולנו לעשות.’

תנועת ההוספיס החדשה מתמקדת בהענקת סביבה חמה, תומכת ופתוחה לבני אדם שנמצאים בתהליך גסיסה. היא מטפלת בצורכיהם היומיומיים, עוזרת להסדיר את ענייניהם ומספקת סיוע גם לבני המשפחה האבלים.

יתכן שהתרומה החשובה ביותר של תנועה זו היא העידוד, שניתן לכל הנוגעים בדבר להכיר בעובדה, שזהו אכן תהליך גסיסה. לאחר קשר השתיקה הכמעט מוחלט של הכחשת המוות, שעמו נאלצו להתמודד הנמצאים על ערש דווי, זהו שינוי

מרענן.

אך למרות שהתנועה המתפתחת הזאת ראויה להערצה, השינוי בגישה אל תהליך הגסיסה והמוות נמצא עדיין בצעדיו המהוססים הראשונים. עדיין מתייחסים בתנועה הזאת אל המוות כאל ‘מקרה מצער’, ומטרתה העיקרית היא להפיק את המיטב ממצב בלתי נעים זה. גישתה של התנועה הזאת נטועה עדיין בהכחשה: לא הכחשת המוות, אלא הכחשת האינטואיציה שלנו.

בלהט קנאותו לאובייקטיביות קובע המדע, שאנו איננו אלא גוף, תוצר של אבולוציה דארוויניסטית, שמקורה בשרשרת התפתחויות מקרית של מולקולות גז, ושצמיחתו וקמילתו של גופנו מוכתבות על־ידי קודים גנטיים של DNA. מכאן שהמוות הוא הסוף. אולם משהו בתת־המודע הקולקטיבי של המין האנושי יודע אינטואיטיבית, שהגדרה, ‘אובייקטיבית’ כביכול, זו אינה מקיפה את המכלול השלם של מהותנו. אבל לא האינטואיציה מנחה אותנו. הנחנו לאינטלקט להדריך את חיינו, עד כדי כך שאנחנו מכירים רק בדברים, שאנו בטוחים בידיעתם. התבונה האינטואיטיבית אינה עומדת בקריטריון הזה. מכיוון שהיא נמצאת מעבר לתודעה הרציונלית והאובייקטיבית, הכחשנו את קיומה כמעט לגמרי. עשינו זאת חרף העובדה, שדתות העולם ותורות של פילוסופים רבים מקורן בדיוק באותה תבונה עמוקה.

בשנים האחרונות דומה, שידע אינטואיטיבי מקבל קצת יותר לגיטימציה. אפילו אלברט איינשטיין, בהתייחסו למקור ההשראה של תאוריית היחסיות שלו, אמר: ‘לא הגעתי להבנת חוקי היקום הבסיסים האלה בעזרת הרציונליזם שלי.’ הוא הכיר בכך שידע יכול להצטבר בדרכים שונות. זו היתה גם טענתם של פילוסופים כמו וויליאם ג׳יימס, שדיבר על דרכים שונות להבנת מסתרי היקום. יש מציאויות שייוותרו נסתרות, עד שנהיה מוכנים להכיר בהן.

לאחר שהתרבות, שבה אנו חיים, תלמד לכבד את האינטואיציה, אפשר יהיה להתגבר על הספק, שנוטה לחבל בכוחה של האינטואיציה, ותפיסת עולמנו תשתנה כמעט לגמרי. אחד השינויים החשובים בתפיסת העולם הוא שינוי בתפיסת המוות. יש בנו מימד מסוים – נקרא לו ״הוויה״, ״הכרה״, ״תודעה טהורה״, ״אני״ – העומד מאחורי התופעות הנראות לעין (הגוף, הרגשות, החושים, התודעה החושבת) ומתקיים במטריצת החלל והזמן. אנו חשים אינטואיטיבית שגם בשעת המוות, כשאנו עוזבים את גופנו, החלק העמוק של מהותנו אינו מושפע מכך. השינוי בתחושת הזהות הבסיסית הזאת הופך את המוות מאויב מפחיד, ממהלך של תבוסה, מטעות מצערת של היקום, לתהליך של שינוי שעלינו לעבור, להרפתקה שעולה על כל הרפתקה אחרת, להיפתחות, לרגע מדהים של צמיחה, להתבגרות.

במידת מה, אפשר אולי להשוות את שינוי התפיסה הזה לתחושתם של מגלי העולם הקדומים, לאחר שתאוריית העולם השטוח – שקבעה כי אדם יכול להיעלם מעבר לקצה העולם – הוחלפה בתיאוריה שגרסה, כי העולם הוא עגול. הדבר הזה אפשר למגלי הארצות לאזור אומץ ולצאת בלא פחד אל הבלתי נודע.

מרבית האנשים חווים רק ‘הבזקים’ אינטואיטיביים, רגעי בהירות קצרים, הנוגעים לטבעם העמוק ביותר, אך מייד שבים ומשתלטים עליהם הרגלי חשיבה נושנים. כדי שנוכל להפיק תועלת מהתבונה האינטואיטיבית העשירה שניחנו בה, עלינו לטפח את הידע העמוק שלנו. נוכל לעשות זאת, אם נלמד להקשיב למה שהקוויקרים כינו: ‘הקול הדומם שבתוכנו’; אם נהיה קשובים לחוקים ההרמוניים של היקום, שאנו חלק ממנו; אם נדע להקשיב מתוך איזון עדין של תודעה מתבוננת ולב אוהב ופתוח. על כולנו – חיים או גוססים, מרפאים או חולים – לקחת חלק במשימה הזאת וללמוד להקשיב. תרומתנו לזולת חייבת לנבוע מתוך העבודה הזאת על עצמנו. כתוצאה מהעמקת אינטואיציית התודעה והלב, ייפתח הצוהר אל המוות, ואנחנו נצא אז מהאפלה אל האור.

לפני כמה שנים ביקשתי מסטיפן לוין, שייקח על עצמו את ניהול ה־ Human Foundation Dying Project. מטרת הפרויקט הזה – ליצור סביבה, שתאפשר לתהליך הגסיסה להתמקד בעיקר בעמדה עצמית של כל הנוגעים בדבר – מרפאים, מסייעים, בני משפחה או הנוטים למות. מאמץ משותף זה מוכיח את עצמו ומביא תועלת עצומה בהפיכת תהליך הגסיסה לתהליך של צמיחה הנובע ממרחבי האהבה.

עמדתו של סטיפן בפרויקט הניבה את הספר ‘מי מת?’. מכיוון ששורשיו נטועים בתבונה האינטואיטיבית הקולקטיבית ובתודעה השלווה, מתרחק הספר הזה מגודש הספרים, שנכתבו בהמוניהם כתוצאה מפעילות התנועה החדשה להכרה במוות. ספר זה עוסק בהיבטים הרבים של תהליך המוות, ויש בו תובנה מרעננת, גילוי לב הוגן ובהירות רבה. הוא מזמין אותנו להביט היישר בפני הדברים כפי שהם, בצלילות דעת וללא שיפוט. הוא מנטרל את כוחה המפחיד של המלודרמה המופלאה, שנקראת ‘מוות’, וממיר את הפחד בהבנה פשוטה, שלווה ורחומה. סטיפן לוין הוא משורר. הוא מתרגל מדיטציה בודהיסטית מזה זמן רב, מלמד מדיטציה, ובשיתוף פעולה עם אונדריאה, אשתו, הוא משרת בנאמנות אנשים שעומדים אל מול פני המוות. בספר זה הוא משלב את כל תחומי התמחותו, ומצליח להגיע, לעתים, לרמה של קלאסיקה אמיתית. אני מכבד את הניסיון הזה ומזמין אתכם לקחת חלק במתת המופלאה הזאת.

באהבה,

ראם דאס