"אני שמחה על מה שהיה ועל מה שהייתי ומה שקלטתי, כמו קרביה של מצלמה שנשמר בה סרט דהוי שריחו מתפוגג […]
את רואה את הפער המכמיר בין מה שהיית רוצה ובין מה שאת יכולה. לעשות, להשיג, לתת, לקבל. את יודעת שהפער הזה אינו בַּמובן מאליו – בשעון הביולוגי, בבגידת הגוף, בראייה הנחלשת, בעייפות בַּיְרֵכיים או בפיקת הברך, אלא במשהו עמוק יותר. את בוחנת את הפער הזה בעין קפדנית כי את לבד. כי אין לך מול מי לבטא במילים או במגע את הרחמים העצמיים.
טעם החיים, היחלשות הרצון להמשיך מול הנכונות למות. שאלה שבעצם טוב לה שתיבחן בינך לבינך שכן האם באמת ניתן לשוחח בכנות על עצם הקיום ולהגיע למסקנה – אחת משתיים אפשריות – שמוטב לחדול. ואז מה? הרי לחדול ולהיפרד או לקטוע בפתאומיות היא דרך מפותלת יותר מזו של המשך החיים.
הבעיה היא שאין לך עֵד; עֵד אמין לחייך, למשברייך, לתנודות העדינות של סיפוק ואכזבה, וגם לא תהיה עדות לרצונך להמשיך או לחדול. המראָה, כמו הנייר, אינה עֵד. רוצה – מנפצת, רוצה – מייפה ומשנה, מכווצת או מרחיבה. את מנסה לא לרצות מה שאינך יכולה, לא לחשוב על היד המושטת שאינה ארוכה מספיק כדי לגעת באור, מנסה לא להתגעגע לעֵד שאיננו, לאהבה שפסה, למקום הרחוק הבלתי מושג.
להתגעגע? את מתגעגעת לעצמך כפי שהיית. כפי שאת חושבת שהיית. כפי שרצית להיות?
כפי שהיית מתי? בת שבע־עשרה וחצי? במדים? עורך חלק, שזופה תמיד, שיער גולש, ברק בעיניים ירקרקות־חומות, חיוך מפלרטט בזווית הפה, סקרנית ואמיצה ללא מחויבות, ללא נאמנות, ביטחון עצמי מסוכן ומכשיל, מודעת להיותך מושכת, מסקרנת, נערה־אישה שלא ממש יודעת מה היא רוצה ולאן היא רוצה להגיע.
כפי שהיית כסופרת צעירה? בטרקליני העולם, בסלונים ספרותיים, בטורי הרכילות ובעמודי הביקורת הספרותית. גזרה מצודדת, לבוש מוקפד, עדין, יוקרתי. ללא איפור, מושכת ודוחה מחזרים, מדלגת בין יבשות, ערים, שפות, מו"לים, השקות, ספר ראשון, ספר שני, ספר שלישי.
סקרנותי לא ידעה שובע. הרגשתי שיש עולמות שלמים המחכים למדרך רגליי, מעבר לאירופה ולצפון אמריקה. עולמות אחרים, שפה אחרת, נופים וצמחייה וצבעים רוויי סודות וקצבים שלא הכרתי. לא במרחק של כמה שעות טיסה – אלא בשינוי איטי ומרגיע המכין למעברים בין יבשות ותרבויות ועושה את הגילוי עשיר יותר ולא פחות מפתיע. ניצלתי הזמנת מו"ל של ספרי בברזיל ושני בארגנטינה, ויצאתי ליבשת חדשה לי בדרך הים שאהבתי.
ההפלגה הארוכה והנפלאה ביותר שלך היתה מחיפה לברזיל באוניית משא של 'צים'. יצאת לדרך עם ספרי קריאה ותיירות ועם דפים חלקים לכתיבת ספרך השלישי. שם נערכה לך ההיכרות עם עוצמתו של האוקיינוס המבודֵד העובר בלי התראה מערסול לטלטלה. כשחציתם את קו המשווה דרומה, אחרי כשבוע של שיט לא שקט ומרגש, אנשי הצוות שטפו אותך בדלי מים, כמנהג הספנים החוגגים את "הפעם הראשונה", ומאז נעלם כוכב הצפון בשמיים ובמקומו הופיע "הצלב הדרומי".
המסע הימי הארוך בספינה כמו ניתק חבל טבור, והגעת לברזיל בזמן תלוש מזמן הבית. ספִירה אחרת, חלוקת העולם למה שבין חוג הסרטן לחוג הגדי, אזור המחיה הנוח לך, ומה שצפונה ודרומה להם, אזורים ממוזגים שם השמש לעולם אינה בזניט, ומשם צפונה ודרומה המעגלים הולכים ומצטמקים לקרח ולקור.
התרחקת מהבית ולא נגמלת ממנו. בחנת את רגשותייך בביקורים תכופים וקצרים שלא הניבו חברויות הדוקות, רידדו את מערכות היחסים בינך ובין בני המשפחה, סיכנו את שורשיה העמוקים של אהבתך את הארץ.
כשהתרחב הסדק בינך לבין ביתך, משפחתך, ארצך, שפתך – ובין העולם הנרכש, השפות הנוספות, ההשכלה המתרחבת והסקרנות שבאה על סיפוקה, הנחיתות הרכות והבריחות הקלות, העוגנים המדומים והחברויות האמיתיות, שאלת את עצמך שאלות זהוּת. יהודייה, ישראלית, קוסמופוליטית, אזרחית העולם המערבי. תהיות של הצלחה מהירה וחופש בחירה מדומה.
מתגעגעת לעצמך כפי שהיית כאם? בבגרות וברוגע של מי שחוזרת ממסעות ארוכים, אמתחתך גדושה, מעריסת התינוק, לתיק לגן, ילקוט בית־ספר, מדים של הבן ושל הבת, קציצות ושניצל, מחית תפוחי אדמה ואורז, תעודות גמר, בריאות טובה, בשלות. ריסון הדמיון והכפפתו לתיעוד בספר האחרון שאותו כתבת אחרי מותו של אביך. מסירות דאגנית לילדים, ציפיות מהם שלא ביטאתי, תקוות לעתידם שטיפחתי. בבית, צופה הליכותיו וגם עובדת בו כל עוד הילדים לא הגיעו לעצמאות ועיתותיו של דב לא היו בידו. שנים מלאות ועשירות ממצות את מה שחשבתי שבית ומשפחה צריכים להיות.
כפי שהיית כנבחרת ציבור לוחמנית? פורצת דרך, מנסה לשנות נורמות, פותחת תלם פה ושם עם חברות וחברים לדרך, נערצת, שנואה, מושא לקנאה, הישגית וחסרת סבלנות לנכלוליות ולאיטיות מחשבה, לשטחיות, חברה לעוזרות ולנשים מקצועיות ופחות חברה לעמיתות כשנדרשת עבודת צוות.
למה את מתגעגעת, לאיזה אושר שאינו בהישג יד עכשיו? געגועים לשביעות הרצון העצמית שליוותה את תפקידייך הציבוריים? לריכוז ולנחישות המחויבים לתוצאות מוחשיות. נגישות לציבור, נתיבות ללב בוחרים, ניסיון לסלק אבני נגף של אפליה, בערות וחושך.
או אולי בפשטות ליום־יום רגיל של חיבוק והקשבה ועניין, רצון לעשות דברים ביחד. לא לחשוש מכּנות, ממתיחת ביקורת או מקבלתה, לא להלך בזהירות טעונה בהצטדקויות ובהגנות, לא להסתתר. לאהוב ולהיות אהובה.
מתי השתנה שיווי המשקל בין תשוקת החיים ובין החיכוך עם המוות? מתי התחלפה הבריאות השופעת בחולי ובמכאובים חולפים וכרוניים, שלך ושל הקרובים אלייך? מתי הביטחון בסיכוי, במרפא, בניצחון הרוח והמאבק, הומר בחמלה המכילה את הקץ ובאמונה ביכולתך לעדן אותו?
האם זה קרה לפני עשור, כשהחמירה מחלתו חשוכת המרפא של דב והסתיימו שנות הפרידה הארוכה ממנו, האם אירע עם עקלקלוּת חייה ומותה של דליה?[1] עם גילוי הסרטן בגופך, או המחלה המכווצת וחוסמת את ריאותייך? חייו הקצרים של אביך? שׂיבתה המופלאה של אמך? מתי עומעם המבט הרחב, הרואה־כול, צופֶה קדימה, והואצה הספירה הנפחדת של שורות אחרונות והבלחות קטועות של מה שנותר.
ואולי שיווי המשקל הופר רק לאחרונה, בעת הזו, כשנפלת ונחבלת ונשברת בגבך ובאגן ולא מעט ברוחך ואיבדת שליטה בריסון הכאבים ולא זכרת איך מעדת, וכך, בלי הכנה, חשת שגם המוות יכול לבקר, לבושתך. כפי שללא התראה פקדו אותותיו את אהרונה.
ועכשיו, הכאב קורע אותך. פולח ונתפס במותן ואינו מרפה מהאגן וזורם כחשמל לירך והולם בפיקת הברך ואת אינך עוצרת את הזעקה – צעקה – צריחה – אנחה – יבבה, ואת נופלת ממקום המחשבות לתחתית העליבות והבושה. את רוצה לשבת. תאווה קטנה ובלתי מושגת. לשבת ללא כאב. את יושבת וצופה בהבהוב המתעתע של אהרונה גיסתך, זו שמאסה בחייה לפני כמה עשורים והמעשה האובדני לא צלח בידה, ועכשיו, בסוף חייה, כשגזר הדין נקרא והוכרז היא נאחזת בטפטוף האיטי של החלב הנקווה בשולי הנר.
את לא מכירה אותה היטב. לא את מה שלא נראה וגלוי לעין. אישה יפה, צעירה ממך כמעט בעשור. אל ילדיה חשת אחריות בוגרת ואהבה רכה. דרכיכן הצטלבו בעוצמה וביופי של נישואים שנערכו באותו הערב, "חתונה כפולה", את כלה יפה וזוהרת שחזרה מן העולם הרחב לחולות סיני ולמלחמה ולאהבה, והיא עלומים של יופי מתפרץ וטבעי לצד אחיך הצעיר, הנסיך יפה התואר. והשנים נקפו, ושנות דור הפרידו בין שני הזוגות במסלול חייהם. כשהתגרשה מאחיך אהבת אותה בריחוק, כקרואה לעת צרה ומשבר, להושיט יד לעזרה ולחזור למסלולך האחר הנפרד.
מדי יום, בכאבך ובקשייך, את יושבת איתה, אחר כך לצידה, ולצד מיטתה ולמראשותיה. גוהרת על פניה ממסגרת את יופיה שהיה, והיא פוקחת עיניים – מכירה או לא, מחייכת ושוב עוצמת עיניים בקבלת דין. ובעוצמת המבוכה והשקט שמשרה קרבתו של המוות, מדמיינת את מותך את. לרגע את רוצה להתחלף, להיבלע בשמיכה העבה כשרק פנייך וכפות ידייך גלויות, בוחנת את הפרידה הרכה מהחיים, "ריחוף בגובה נמוך", בהונותיה נוגעות בקרקע וראשה מרחף במקום אחר – עיניים עצומות ולסת רפויה ושוב ערה לקולך, פוקחת עיניים ברצון, מגיבה, מלהגת, חיוך של ויתור.
וכך יום אחר יום, ערבים רבי־מבקרים, נכנסים ויוצאים. מדברים על שלוותה, על שאינה סובלת, על שפקחה עיניים, או עצמה אותן, על הדופק והסטורציה והצמא והיובש ועל כמה היא יפה ואהובה – היפה והאהובה בנשים.
מבין הדברים שנאמרו בררת מה שהעסיק אותך: למות בבית ללא כאבים וסבל, פחות אנשים, פחות ניסיונות להחיות זיכרונות. בלי הטונים המתיילדים.
אדם בגסיסתו ובנבכי מוחו עתיר הגרורות אינו ילד, ולא יבין גם מלמולי שפת תינוקות. לא היית רוצה שזמן הדמדומים יתארך וייתקל בחוסר סבלנות של המצפים למה שצפוי ובלתי הפיך. הרופאה אמרה לכם שהטיפול הטוב והצמוד מאריך חיים. "בכמה?" שאלתם, יום־יומיים. וכך חלפו יומיים ועוד יומיים.
אלו היו הוראות הרופאה: ללא חמצן, ללא שתייה, ללא אוכל. אבל אי אפשר להשאיר צמא בלי מים או מתקשה בנשימה ללא חמצן, והארכת הימים והשעות המלווה בחיוך, מתעתעת, אבל נוטעת ביטחון בכוחנו מול הטבע והצפי הרפואי. אולי עדיף לך מוות מיידי ופתאומי, הירהרת כשהשכיבה של אהרונה התמשכה, וגם האבל החריף וגם ה"שבעה" כבר התקיימו מדי יום בימיה האחרונים, וגם נוסח מודעת האבל כבר הוכן, וכבר ידוע היה שיהיה פרץ דמעות אחרון כשימומשו סדרי ההלוויה שנקבעה, ושימי השבעה יקוצרו ויבואו משלוחים מחברת הקייטרינג עם מאכלים מתוקים מדי ומלוחים מדי.
ערב. המוות בושש והחזה עולה ויורד בפעולת נשימה, הפה מוצץ מים מהקשית, אין שתן, אין אוכל, יש בדל חיים וחבורה של אנשים הצופה בגוף האוזל, ולא – את לא רוצה מוות פתאומי מכוער – לא ריסוק איברים, לא שיירי תאונה, לא בבית־חולים ללא הכרה וקריסת איברים.
ואם כבר לבחור את המוות, מדוע לא לזרז אותו, לבחור את העיתוי, להיות במיטה, אישה יפה בפנים מסותתות, פוקחת ועוצמת עיניים וסופגת בחיוך את הנאמר ואת ההספד ואת המעלות הנמנות, ואוצרת את זאת בחיוך במבט של מי שאוסף חרוזי זכוכית צבעוניים שלאיש אין חפץ בהם, בחייו או במותו. ומי יבחין בין זכוכית זולה ליהלום או לאזמרגד. את הניצוץ האמיתי צריך להשאיר, לטפח, לזכור. זה הסימן שאת משאירה. את חושבת על הסימן הכתוב שאת רוצה להשאיר. לא צוואה אלא הסבר, כי סבלנות השמע של הקרובים אלייך מתמעטת.
"מִכֹּל הָאָדָם כֻּלוֹ מִשְׁתַּיֵּר דְּבַר שְׂפָתַיִם / חֶלְקִי. בְּדַל אוֹפַנּוֹ הַמֻּשָׂח. בְּדַל הֶגֵּד."[2]
רצית לכתוב את בדל אופנך הַמֻּשָׂח.
וברגעי הסוף היית לידה עם ילדיה, ידה בידך, חשת את שאריות החיים הזולגות – הדופק נחלש ונעלם, הזיע הנימוש האחרון בעורק הצוואר, הלחי הקרה והיד שאינה מגיבה, העיניים הפקוחות מקובעות עד שהבת עוצמת אותן בחמלה, לעולמים. עווית קטנה בפינת הפה המוטה לעברי, מיץ גוף שנוזל, נקווה בקמט ואת מוחה אותו.
שקט. מלמול של הסכמה שזה הסוף, מבטים שלא נפגשים. הרפית מהיד ומהדופק שאצבעותייך ננעצו בו כאילו יכולת לסחוט עוד תנועה, ועזבת את החדר.
חוטי האהבה והרוך שנרקמו בימים ובלילות של הציפייה, החלו להיפרם עם ודאות המוות. ההשלמה בימים שקדמו למוות ריחפה בעדנה כתכריכים רקומים ומוכנים לעטוף ולהשיב לעפר, ורוב הדמעות זלגו לפני שעת המוות.
להשיב לעפר בארון, ארון עץ פשוט בבית עלמין קטן וידידותי ופרחים המרככים את נקישות העפר הרטוב בארון, כמו עוגת שכבות. הפרזיות והכלניות, ואחריהן עפר חמרה של פרדסים שהיו שם פעם, ושוב שכבת פרחים ותלולית לחה מכוסה למשעי במרבד מבושם ושלט לציון – במקום שהראש הונח – ובעתיד מצבה.
כפי שידעת, ימי ה"שבעה" שבעצם התחילו כשהוברר שאין תוחלת, נראו מיותרים, אחרי שהאנשים ספדו לאהרונה בחייה ובמותה המסרב להיקבע. מודעות אבל, סידורים אחרונים למכירת הדירה וחלוקת דברי ערך בין הילדים והחברות, ונסיעה שתמיד נראית חפוזה של הילדים האבלים – מזרחה לתאילנד ומערבה לניו־יורק. שרידי התפרים שנפרמו היו בידייך, קורים המבקשים אחיזה ונחמה בין הזיכרון והאין.
כמה רעועה, כמה זמנית, היתה הרקמה המשפחתית, הרשת השוֹלה מהנצחיות של המוות או הארעיות של החיים, על בלימה. כמה מעט נשאר.
שלושה ימים אחרי הלוויה של אהרונה, כשהאבל, הזיכרון, התהיות התפוגגו כשובלי סילון מתרחקים, נכנסתי לניתוח נוסף ואז התחיל השרב. הכאבים חזרו, הולמים כמקבת, התפוגגו באיטיות מתסכלת עם התרופות וההליכה העיקשת עם הכאב, נגד הכאב, עד שהוטב. וכשהוטב נשארתי ישובה ומוקפת בריק.
אני מנסה לתארך את התחלת הנפילה, הנפילה שקרתה לי, בהתחלה בלא משים. העפר שהידרדר מתחת לכפות רגליי, או אולי הסלע שנסדק ונפער. מתי השתבשתי? השאלה אינה מרפה ממני.
תחילה החלומות שהפכו מנינוחים למאיימים, לילות שטופי זיעה שבהם רק עיניים פקוחות לרווחה הרחיקו מעלי את השדים. באבחה נעלמו מחלומותיי אבא ודב, כאילו התקרבתי אליהם עד קרבת שריפה והם היו נעימים בחומם, שגרת הטיפוס על עץ, טיול של נאהבים, אני מקפצת בין ריבועים ב"קלאס" ואבא קורא לי להיכנס, דב ואני במדים, מחליפים מילים ואוהבים בין השורות, זה לא חזר. מתי התמעטתי, ולא במכה אחת שקטעה איברים או שכבות.
בהתחלה, כשלוש שנים אחרי מותו של דב, נעלם גופך הנשי. את כבר לא נוגעת בירך החלקה ולא חובקת עצמך בתחושה של עדנת הבשר והעור החלק, המעוגל. את כבר לא מתעוררת רטובה מבלי לדעת אם שגית בפנטזיה או במעשה אהבים שהיה, עם המוכר והאהוב.
הרי בשנות המחלה הארוכה של דב כמעט נענית פעם לפיתויי זר, ופעמים, לפני שנישאת, ליחסים ארוכים וסבוכים בפינות מסתור שבהן שתית מים גנובים מתוקים מדבש, ורצית עוד ועוד. שימרת את יופייך, את חלקת חמוקייך, את השנינות המפתה ואת רוחב הלב המכיל את כל שרצה המאהב. הקפדת לא להתגרות, לא לנסות לנסוק – כמו בימים של אז כשהיית חופשייה ונטף ממך צוף הנעורים – אל מעבר לבשלות הנשיות ותבונת המידתיות של האישה המחוזרת.
עכשיו את זוכרת אבל לא מחיה את התחושה. את לא נוגעת בעצמך ואינך מטיילת בשבילים ההם המגיעים לפסגות ולירידה מצונפת ברוגע ובנוחות. את מספרת לעצמך את הסיפורים, משחזרת את העובדות, הערים, החדרים והחפצים שבהם. את מונה את מתנות האהבים ואת צליחת היבשות למקומות מפגש אפופי סוד. את מקפידה לזכור כל פרט כאישוש למוחך שאינו נגרע. את מצטערת שהשמדת את המכתבים, מאות המכתבים של אוהבים ודברי אהבה, לא ברמז אלא במילים מלאות, מעוטרות בדברי שירה, מבטאות צימאון ורעב למה שכנראה נתת בנדיבות גוף ולב. מכתבים מסגירי שם ומעמד וארץ שפחדת שייפלו לידי קורא לא מוזמן ויסגירו את התשוקות הגדולות, האהבות הממריאות, ואלה שדעכו באלגנטיות ובכבוד זה לזה. מחקת את הסימנים ואת האותות והשארת את הסיפורים בראשך ובדמך ולא בקצות עצבייך.
גם את האכזבות ואת הנטישות – שלך ואותך.
וכשהחלו לדעוך שולי הזיכרון, אחרי מותה של דליה, נברת בניירות לחפש סימנים ושיירים, שמא לא יאמין לך שומע זר כשתספרי על נפתולי האהבה ואלה יימחקו כלא היו. הגוף עדיין חשק ועבר בך רעד קל בזמנים שנועדו לאהבה. לבד בלילה סוער, כשהרעמים סוגרים עלייך והברקים מציתים את החשק; בצהרי שרב כשאת ערומה במיטה הגדולה והתריסים מוגפים והשקט זוחל על העור שכל תא בו וכל חמוק מעורר בדל זיכרון של ליטוף שנוגע לא נוגע.
וגם זה נגמר. את הופכת לפנקסנית הפוחדת לשכוח חייבים ומסתפקת ברישום ראשי תיבות או שמות ומקומות, הפחד מאובדן הזיכרון חזק יותר מהרצון להרגיש מחדש, והגוף חדל מהתענג ומעַנֵג. לעיתים, כשאת מחוזרת – במגע קל או במבט מְדבר – את מפחדת, כי את לא אוהבת את עצמך יותר. את נמלטת מהראי, לא פוגשת את דיוקנך, מועכת צילומי תקריב, ובחמלה לא סולחת מסתכלת על גב ידייך עם בהרות הגיל החומות שפשטו בהן והוורידים הבולטים כצינורות שהתעקלו בחום צורב. את מכסה את עצמך בפני עינייך שלא תראינה את השַד המנותח, המעוות כאילו נגסה בו, פעמיים, חיה טורפת ולא סכין זהירה של מנתח שעיקר אותו מהממאירות הקטלנית.
את לא לובשת גופיות או חולצות ללא שרוולים כי הזרוע נראית לך נפולה כמו צוואר כפול. כמה מצער שהאופנה הצעירה, הזרוקה, הקצרה, כבר אינה מתאימה לך. את מתגעגעת למאה אחרת שמעולם לא רצית להיות בה – עם מלמלה ותחרה, צווארונים מוגבהים ומחוכים מהדקי מותניים, שמלות קטיפה ארוכות בגוני ירוק־זית, בגדים העוטים על הזִקנה גלימה מכובדת, או חולצה וכותנות לילה ממשי מלטף וגולש. כותנות לילה כמו שיש לך, שעדיין מחמיאות לכתפייך הגרומות ולחלקת רגלייך.
את סכה עצמך לאחר הרחצה, את עור הזרועות היבש בקמטוטיו, את הוורידים הבולטים בכחול, את הפנים, המצח והלחיים הסופגים בצימאון את הלחות ואת ריחות הצמחים העדינים. אינך משלה עצמך שהקמטים ירוככו או ייעלמו. אבל הטיפוח חשוב לך, כשלעצמו.
את יפה? היית יפה. בתצלומים אינך מאתרת את שנת השינוי, רגע השינוי. את מבחינה בהתמעטות, בקמטי דאגה, הידללות השיער והגבות אחרי ההקרנות, אבל רואה גם את מה שנשאר. העיניים הבוהקות, החכמות, עצמות הלחיים המותחות את העור סביב העיניים ובשקע הלחי, תווי הפנים לא השתנו. מתי הפכת להיות תזכורת של מה שהיה, מוכרת בציבור, ברחוב, באירועים, אבל עם רגע קט של היסוס לפני החיבור של מה שזכור למה שרואים. "סליחה, את דומה ל…" אומרים לך. "את מזכירה לי את…" ואת מאשרת באי נוחות מתחסדת, "כן, זו אני, כלומר – זו אני," ומנסה לאתר את הרגע, השנה, צלצול הפעמון שבישר את ההתקמטות, ההתייבשות, אותות הזמן. וגם משהו מעבר לזה. זִקנה של האישיות, מחיקה של חלק מהאנרגיות, שוליים רדומים במקום שהיו פעם עצבים מגששים, קצוות נמתחים שהשתלחו לכל עבר בסקרנות הפכו למצבורי תאים מקופלים לתוך עצמם.
אני מציירת סולם ומנסה לדרג בין שלביו את שהתרחש. סולם גמיש, כעין דיאגרמה שנוסקת ומשפילה, עולה ומתאזנת, מנסה לבדוק היכן השלבים החסרים, הקפיצה הממריאה או הנפילה המרסקת. מנסה לתת בחיי סימנים.
שִכחה? הדחקה? סינון? תאים אפורים שהתנוונו והפכו יוצרות, הסיטו עיקר לשוליים וזוטות למרכז. במקום עט ציפורן עדין, ממיין וחורט, אני מצליחה לזהות מריחות מברשת גסה, רחבת סיבים.
יכול להיות שהיה כך ויכול להיות שהיה אחרת, ואני מנסה לקבוע אבני דרך בעשרות השנים שעברו, נלחמת בשִכחה ומרפדת אותה בזיכרונות – אמיתיים? הזויים? מה ההבדל בין המדומיין לזכוּר אם שניהם ביני לביני? ללא עדויות, בלי רישום, הרי בכל מקרה מה שוודאי הוא קו ההתחלה ונקודת הסיום. מה שוודאי הוא שרוב שנות חיי מאחורי, ובאלה שנותרו, מעטות נקודות האור וגם הן מרצדות בין המוחשי והשווא. הפנטזיות הגדולות נצררו והוסטו.
אני מנסה לתחום משבצות זמן ועליהן אני מניחה נקודות ציון ובתוכן מנקדת בתים, חברים, אולי תחושות, אולי שיגעונות, אולי השלָמות. מה שהותירה השִכחה ומה שלא ננעל בחדר הסגור שהוברח מבפנים. אני דולה זיכרונות, והדלי מעשה רשת שנשמטים ממנה מעשים ומילים, והמעט שאני מעלה בידי אינו מתחבר לכלל הוויה אלא נותר כדור ערפל סמיך, מתהדק, קטֵן ומתפזר.
נוח לי יותר לאמוד את הדרך שעברתי, עם געגוע, חרטה, תשוקה או אכזבות. ללכת בצעדים ברורים למקום שהייתי בו, אולי כך אבין יותר את פשרו של ההיסוס המלווה את מה שעוד נכון לי, דהוי ומסוחרר מעייפות.
אין עדיין תגובות