חגי כהן נולד והתחנך בקיבוץ חולדה. הוריו, חלוצי תנועת גורדוניה וממייסדי הקיבוץ, חוו על בשרם את מאבקי ההישרדות הפיזית והביטחונית של יישוב מבודד בלב סביבה ערבית עוינת. קומץ של חולמים, שכנגד כל הסיכויים – ללא מקור מים בטוח, בדרכי גישה חשופות, בתנאי מחסור קשים מנשוא, בצל מחלת הטיפוס הקטלנית שהכניסה יותר ממחציתם לבתי החולים וגבתה את חיי ארבעה מהם וללא תמיכה של המוסדות המיישבים – נאחזו בציפורניהם בקרקע בשנת 1931 ביער הרצל בואך שער הגיא וירושלים. הקבוצה הוקמה על חורבות היישוב שננטש בפקודת המנדט הבריטי, אחרי קרב קשה במאורעות תרפ"ט (עשרים ותשעה באוגוסט 1929). ("החצר שביער", פניה עוז קיץ 2013 / ו"סיפורה של קבוצת גורדוניה – חולדה העשור הראשון", אמוץ פלג ספטמבר 2017).
סיפוריו של חגי, בסגנונו הקולח, הישיר והנוגע ללב, מפגישים אותנו עם חווית החיים האנושית, הלבטים והעוצמה, האהבה והאכזבה, היגון והכאב, ההצלחה והכישלון – שמלווים כל אחד מאיתנו בדרך חייו. הסיפור, בעיניו של חגי, הוא ניסיון מרתק לגשר על הפער הרחב שבין הדמיון למציאות, בין האמונה לאשליה, בהוויה היום יומית של חיינו.
הגורן, הבית בחולדה, עם פסלה של בתיה לישנסקי על העטיפה לזכרו של אפרים צ'יזיק (המפקד שנפל בקרב על הגנת המקום), נשזרים בחוויות הנעורים של כמה מהסיפורים באוסף הזה. סיפורים אחרים מתקשרים למשקעים של זוועות השואה שנשאו חברי הקבוצה בסתר בליבם.
שדה הקרב מקשר אותנו לשירותו הצבאי של חגי, ששירת בחיל השריון במכלול רחב של תפקידי פיקוד, הדרכה ומטה והשתחרר מצה"ל בשנת 1985 כמפקד אוגדה משוריינת בדרגת תת אלוף. מקצת חוויות הקרב מצד אחד וההתנדבות בסיוע לנפגעי הלם הקרב (פוסט טראומה) כיום מצד אחר, אף הם מוצאים את ביטויים בסיפוריו.
חגי סיים בהצטיינות לימודי תואר ראשון בהיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, בוגר בית הספר לפיקוד ומטה של הצבא האנגלי, בוגר המכללה הבין זרועית של צה"ל וזוכה תחרות הסיפור הקצר בצוות (ארגון גמלאי צה"ל). לאחר השחרור מהשירות הצבאי מילא כמה תפקידי ניהול בכירים וגם חשף באישיותו צדדים נסתרים של חיבור לאומנות, נגינה, כתיבה יוצרת, התנדבות בבתי הספר ועזרה לנכי צה"ל.
קטגוריות: מבצעי החודש, אהבה ותשוקה, ארץ ישראל, ביכורים, המלצת הצוות, שואה ותקומה
27.00 ₪
מקט: 978-965-565-270-3
עמק הבכא
עזוב אותך משטויות, הכול חרטה. אני לא מאמין לאף מילה. כבר לא מאמין לשום דבר. תראה איך זרקו אותנו לכלבים. מיליון הבטחות, אפס מעשים. סותמים לנו את הפיות עם הסדנה הזאת להלומי קרב ועם קצבת נכות, שבקושי מכסה לי את המטפלת האוקראינית של אימא. מזל שהצלחנו סוף סוף לסלק את המטפלת הקודמת, שהסריחה אצלנו חמש שנים ולא היה אכפת לה מכלום. אימא שלי זה הדבר הכי חשוב שנשאר לי בחיים ועכשיו מרינה ממש מצילה את המצב. כמו שהיינו אומרים במילואים, גם יפה גם אופה. עושה לה טוב. מנקה, רוחצת אותה בעדינות שחבל לך על הזמן. אז בשביל זה אני מפנק אותה. מביא לה בחגים איזה קרם טוב או איזה בושם לא יקר שבמבצע.
תבין, אני כבר עוד מעט בן שישים. שתי נשים ברחו ממני. לקחו את הילדים מהאבא המשוגע שלהם, שמתפרץ כל הזמן וכלום לא מעניין אותו חוץ מהוודקה שלו והסיפורים מהמלחמה. תראה את השיניים שלי. כמו של סוס. כאבי תופת. תאמין לי, פרוסה אני בקושי לועס. ולא מאשרים לי את הניתוח בחניכיים כי זה חורג להם מהתקן. מי כבר תסתכל בכלל על שבר כלי כמוני? מסתובב כפוף על המקל שלי, משוטט כל הלילה בין הטלוויזיה למיטה, בקושי מצליח לעצום עין. רק הקנאביס מציל אותי. ככה זה במשרד הביטחון, מוציאים לך את הנשמה עד שאתה מקבל את מה שמגיע לך. ועכשיו עוד הורידו לי את הכמות. לך תמות בשביל המדינה הזאת. כאילו שאנחנו הסרחנו בקריה בכל המלחמות המחורבנות האלה.
איך היא בעיניך? אני מוריד לה קצת את הבטן, מסדר לה את השדיים, שיקבלו צורה וגוון של פינק ליידי, עם עמק הבכא באמצע. את השוק השמאלית אני מניח טיפה ימינה. חשוב לי שתהיה קצת יותר פתוחה ופחות רצינית מהמונליזה. בטח שמעת על עמק הבכא במלחמת יום הכיפורים, אבל כבר בשמואל ב' הוא מופיע כמקום של כאב ובכי. אני עובד על הציור הזה כבר יותר מחודשיים וזה קצת מרגיע לי את הנשמה. כשאני מצייר זה בלי שכטות. מה שמאפשר לי לחסוך קצת מהמנה החודשית שאני מקבל.
אתה היית במלחמת שלום הגליל הראשונה, נכון? מילואימניקים, גולנצ'יקים ותיקים, יעני יחידה מובחרת. אז תקעו אותנו לאבטח חניון של טנקים בלילה. פתאום אסי, המ"מ שלנו, מזהה תנועה חשודה בכפר שלידנו ומוריד אותי עם עוד שלושה חבר'ה לתשמוע. אתה יודע מה זה תשמוע? שכבנו שם, בין השיחים, קרוב לבית הקיצוני של הכפר המזוין, שכבר שכחתי איך קוראים לו. רעדתי מקור ומפחד. לא ידענו בכלל שכוח שלנו נכנס לכפר עם השב"כניקים. לא היו שום תדריך ושום תיאום, יד ימין בכלל לא יודעת שיד שמאל קיימת. רק עייפות ופחד מוות. אודי, המאגיסט השני, ושלומי המ"כ נרדמו לי ונחרו כמו פרדות, רני מאבטח לאחור ואני, בחושך מצרים, נאבק בשינה, כשהבחנתי פתאום בתנועה חשודה בכפר, ממש קרוב אלינו, נבהלתי לאללה. בלי לחשוב פעמיים תפרתי את כל סרט הפעולה של המאג עד ששמעתי פתאום צעקות אימים, "כוחותינו! כוחותינו! חדל אש! חדל אש!"
ואת מי אני פוגש ברחוב באזל ברמת גן איזה חודש אחרי המילואים אם לא את אסי, המ"מ שלי. באמצע הרחוב הוא מתנפל עלי בצעקות, "יא בן זונה, הרגת לי את ירון ודני! חבל שלא אשפזו אותך, יא מניאק!"
כמעט שברתי לו את הצורה. התנפלתי עליו ורציתי לחנוק אותו, מזל שאנשים התערבו והפרידו. אתה מבין מה זה? אני! אני שפיניתי אותם בידיים שלי! הצעקות שלהם עוד מחרישות לי את האוזניים ובסיוטי הלילה הדם שלהם עוד מטפטף לי בין האצבעות. אותו היה צריך לאשפז.
למען האמת כל זה התחיל הרבה קודם. במבצע ליטני, כשעוד הייתי בסדיר, בפלוגת ההנדסה של גולני. פינו אותי בלי הכרה לרמב"ם. הייתי מרוסק. כולי מלא רסיסים ושברים שלא ממש התאחו ועיקמו לי את הצורה. שלושה חודשים שכבתי, עטוף בגבס עם רגל תלויה. לא יכולתי לרדת להשתין או לחרבן, סיוט של החיים. אין לי כוח לפרט מה קרה שם בנגמ"ש העמוס בחומר נפץ. זה מערבב לי את המעיים כל לילה והפסיכולוג לוחץ עלי להפסיק כבר לספר את הסיפור הזה. שנים אני סוחב את הסיוט בנשמה שלי ובכלל לא ידעתי שאני נכה.
אחרי שהשתקמתי מהפציעות לא ויתרתי על השירות במילואים. היה לי חשוב להחזיק פאסון, להיות גבר, לא להישבר. אבל אחרי המילואים בלבנון חזרתי לשתות. זרקתי לפח את כל תהליך הגמילה שעברתי. שותה כמו משוגע את הוודקה הכי זולה. עצבני ומתפרץ בצעקות על האישה והילדים ועל הלקוחות בנגרייה שלי. אז היא הזמינה משטרה ועזבה עם הילדים ואת הנגרייה סגרתי כי כולם ברחו ממני. ישבתי בבית כמו כלב עזוב. מרושש וחסר כל תקווה.
יום אחד, כשכבר עזבתי את הבית וגרתי עם אימא שלי בדירת שלושה חדרים שכורה ברמת גן, ראיתי תוכנית טלוויזיה, נדמה לי של אילנה דיין, על הלומי קרב. הרגשתי כאילו מדברים על החיים שלי. דיברתי על זה עם חיים, חבר טוב, שריחם עלי ותפס פיקוד. לקח אותי לידיים, הניע אותי ועזר לי להתחיל להזיז דברים. לא ייאמן כמה טפסים ובדיקות וטרטורים ומחיקות ושקרים אתה צריך לעבור כדי לזכות להכרה רשמית בנכות שלך. בסוף הדביקו לי חמישים ושלושה אחוזי נכות אבל לא נתנו ליווי ולניידות קיבלתי אפס. אני עדיין מגיע לכאן באוטובוס וכמה שזה קשה לי, אני לא מחמיץ אף יום.
פה, בסדנה, גיליתי את עצמי מחדש. ועם כל הכעס שלי על משרד הביטחון, יש לי פינה חמה בלב בשבילם. איזה סבלנות הייתה לה, לחוחית הזו, להתעסק איתי בקנבס ובצבעים, ללמד אותי על מכחולים וטכניקות. התחלתי מאפס ועפתי על זה. כשאני מצייר אני מוצא את עצמי כמו באיזה חלום ומצליח לצאת מהג'יפה לכמה שעות. לפעמים נשארתי כאן גם אחרי שכולם הלכו הביתה כי היה לי קשה להיפרד מהציור. ואללה, אמרתי לעצמי, יש אלוהים והוא גם עושה נסים.
דרור, אחד מהחבר'ה שלך, החונכים המתנדבים, ראה את העבודות שלי ולקח אותי לידיים. בהנחייתו התחלתי גם לגלף בעץ. עשיתי את ירושלים של מעלה. פיסלתי אותה מגזע עץ זית ענקי שרבץ פה, בחצר. לקח לי שנתיים עם כל הסמטאות, הכותל, מגדל דוד, המדרגות, החומה, המסגדים, הכנסיות ומה לא? תאמין לי שרוצים לקנות את הפסל הזה בכמה אלפים טובים ואני לא מסכים כי התאהבתי בו. אולי בסוף לא תהיה לי ברירה ואמכור כדי לתקן את הפרצוף והשיניים העקומות שלי.
אתה יודע למה אני מספר לך את כל זה? כי אתה אמיתי ומקשיב לי. צל בודד במדבר. זוכר שלקחת אותי ברכב שלך, עם אימא שלי, לתערוכה של רוני ברמת גן? כי יש לך נשמה טובה אתה. נכון שאימא שלי מדהימה? וראית את מרינה, איך שהיא תומכת באימא בכל צעד ומלטפת לה את הראש בעדינות? בחיי, הלב שלי נמס. בלי אימא כבר הייתי נגמר, היא היחידה ששמרה עלי בנתיב הייסורים שלי בבתי החולים ובשיקום, עם המסמרים והפלטינות בעצמות, עם כאבי תופת בגוף וטראומות בנשמה.
תשמע סיפור שעוד לא סיפרתי לאף אחד. זה קרה בערך לפני עשרה ימים. אתה רואה עלי משהו, איזה שינוי? אז בערך בשתיים בלילה התעוררתי מתנומה חטופה וכאילו מתוך חלום ראיתי את מרינה יושבת לידי, על המיטה שלי בכותונת לילה לבנה כזאת, עם פרחים כמו בציור שלי. אין לנו שפה משותפת. אני בוכרי היא רוסיה. שנה וחצי היא איתנו ולא נגעתי בה. רק פה ושם חיוכים, קריצות, איזה מתנה קטנה לחג.
אני נבוך. מרגיש מוזנח שחבל לך על הזמן. לא מצחצח שיניים כי זה כואב, מתרחץ פעמיים בשבוע כי קשה לי. הגרביים ליד המיטה שלי מסריחים וסדין כבר לא החלפתי חודש. לא האמנתי שזה אמיתי. חשבתי שהשכטה האחרונה לפני שעתיים, מביאה לי את זה. אבל פתאום היא מניחה לי יד חמה על המצח ואחר כך מלטפת את השערות שלי ואני מתחיל להרגיש כמו בקבוק שמפניה שמנערים אותו. לא רוצה לחשוב ולא רוצה לזוז מילימטר, שזה לא יברח לי פתאום. ואז היא מסירה מעליה את הכותונת, מפשיטה אותי בעדינות ומלטפת לי את החזה ואחר כך את כל הגוף. את הגוף הזה ששנים רק צורח מכאבים עד שלפעמים אני כבר מת להיפטר ממנו. השדיים שלה פינק ליידי ועמק הבכא שביניהם הוא עמק השמחה והעיניים הירוקות שלה פקוחות לרווחה ומלטפות אותי. שוב חוזר ה"יש אלוהים" ההוא והניסים שלו, ובלי לדעת למה, אני מתחיל לבכות כמו ילד.
למחרת, בסדנה, כבר התקשיתי להמשיך לצייר את המונליזה שלי. לא נראה לי הוגן שהפה שלי ממשיך להיות מטונף והגוף עדיין מעוות כמו השלד השרוף של הנגמ"ש שהתפוצץ לנו במבצע ליטני.
בערב, כשחזרתי לאימא, מרינה הגישה לי צלחת מהבילה של מרק אפונה עם פטריות וחיוך כמו זה שזרקה אלי שום מונליזה בעולם עוד לא חייכה. את הפסל ההוא של "ירושלים של מעלה" מכרתי השבוע כי נמאס לי להסתובב עם שיני הסוס הרקובות שלי.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מן הגורן ומשדה הקרב”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות