החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

מנהרת היונים

מאת:
מאנגלית: יונתן דה שליט וענת רותם | הוצאה: | 2017-01 | 320 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

"התחמקות והולכת שולל היו כלי נשק חיוניים עבורי בילדותי. בגיל ההתבגרות כולנו נהפכים לסוג של מרגלים, אך אני כבר הייתי מרגל ותיק. כשהעולם החשאי דרש אותי, הרגשתי שאני חוזר הביתה."
משנות שירותו במודיעין הבריטי בזמן המלחמה הקרה אל קריירת כתיבה שסחפה אותו אל רחבי העולם, ג'ון לה קארה תמיד כתב מלב הזמנים המודרניים. בספר הזיכרונות שלו, המשעשע והמענג להפליא, הוא חושף את שלל האירועים ההזויים והמפוארים שהיה עֵד להם במהלך חייו. בין שהוא כותב על התוכי במלון בביירות שמחקה במדויק ירי מנשק אוטומטי ואת הצלילים הראשונים מהחמישית של בטהובן; על ביקורו במוזיאונים של המתים שלא נקברו לאחר רצח העם ברואנדה; על חגיגות ערב השנה החדשה 1982 עם יאסר ערפאת ומפקדיו הבכירים; על ריאיון עם טרוריסטית גרמנייה בכלא המדברי שלה בנגב; על דברי החוכמה של הפיזיקאי הדגול, מתנגד המשטר, זוכה פרס הנובל אנדריי סחרוב; על פגישותיו עם שני ראשי קג"ב לשעבר; ועל התבוננותו באלק גינס מתכונן לשחק בתפקידו של המרגל הנודע ג'ורג' סמיילי — לה קארה מעורר חיוך ומזמין אותנו לראות בעיניים חדשות את העולם שסביבנו.

ג'ון לה קארה, שם העט של דיוויד קורנוול, נולד ב־1931 ולמד באוניברסיטאות ברן ואוקספורד. הוא לימד באיטון ושירת במודיעין הבריטי במהלך המלחמה הקרה. בחמישים השנים האחרונות הוא חי מכתיבת ספרים. הוא מחלק את זמנו בין לונדון וקורנוול.
" מסופר בלהט של מספֵּר סיפורים אמן — דרמטי ומצחיק לסירוגין, מקסים, נוקב ומלנכולי."                          הניו יורק טיימס
 "דיוויד קורנוול חושף את סודותיו בפנינו כאילו במהלך ארוחת ערב, ואחר כך עמוק אל תוך הלילה על כוסות ברנדי, או — כשהוא מגולל זיכרונות מרוסיה — כוסות של וודקה."                      אסושיאייטט פרס 
"מסע מענג אל תוך התהליך היצירתי של לה קארה, המציע עלילות מתח חובקות עולם מסוג שונה, אך לא פחות מרתקות מאלה המוכרות מספריו."          יו אס איי טודיי

מקט: 15100676
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
"התחמקות והולכת שולל היו כלי נשק חיוניים עבורי בילדותי. בגיל ההתבגרות כולנו נהפכים לסוג של מרגלים, אך אני כבר הייתי […]

1

אל תנהג ברשעות כלפי השירות החשאי שלך

“אני יודע מה אתה,” קורא דניס הילי, שר ההגנה הבריטי לשעבר של ממשלת הלייבור, במסיבה פרטית שאליה הוזמַנו שנינו, ידו מושטת קדימה בעודו מתקדם בכבדות לעברי. “אתה מרגל קומוניסטי, זה מה שאתה, תודה בזה.”

אז אני מודה בזה, בחור טוב מודה בכול במצבים כאלה. וכולם צוחקים, כולל המארח שלי המבוהל מעט. וגם אני צוחק, שכן אני בחור טוב שיכול להתמודד עם בדיחה כמו כל אחד אחר, וגם מפני שדניס הוא אמנם תותח כבד במפלגת הלייבור ופוליטיקאי רועש, אבל הוא גם מלומד והומניסט חשוב, אני מעריץ שלו, והוא שתה כמה משקאות יותר ממני.

“ממזר שכמותך, קורנוֶול,” קצין אֶם־אַיי־6 בגיל העמידה, שהיה פעם קולגה שלי, צועק אלי מקצה החדר בזמן שכמה אנשי סוד מוושינגטון מתאספים בקבלת פנים דיפלומטית שמארח שגריר בריטניה. “ממזר גמור.” הוא לא ציפה לפגוש אותי, אבל משזה קרה, הוא שמח על ההזדמנות לומר לי מה הוא חושב עלי מאז פגעתי בכבוד השירות — השירות המזוין שלנו, למען השם המזורגג! — ועל כך שהפכתי לליצנים גברים ונשים שאוהבים את ארצם, ולא יכולים לענות לי. הוא ניצב מולי בעמידה דרוכה של אדם שעומד להתפרץ, ואלמלא ידי דיפלומטים שהרחיקו אותו מעט לאחור, העיתונים של מחר היו חוגגים.

רחש הקוקטיילים מתחדש בהדרגה. אך לא לפני שאני מבין שהספר שהרגיז אותו לא היה “המרגל שחזר מן הכפור”, אלא ספר ההמשך, “מלחמת המראות”, שמספר את סיפורו העגום של סוכן בריטי־פולני, שנשלח למשימה בגרמניה המזרחית ונותר להירקב שם. לרוע המזל, גרמניה המזרחית היתה בתחום אחריותו של המאשים שלי בימים שבהם עבדנו יחד. חולף בראשי הרעיון לספר לו שאלן דאלֶס, ראש הסי־אַיי־אֵי שפרש לאחרונה, טען שהספר הרבה יותר קרוב למציאות מאשר קודמו, אך אני חושש שהדבר רק יגביר את כעסו.

“חסרי לב? חדלי־אישים חסרי לב? רוב תודות לך!”

עמיתי לשעבר הזועם הוא לא היחיד. האשמות זהות בטונים להוטים פחות הופנו אלי פעמים רבות בחמשת העשורים האחרונים, לא כחלק ממאמץ מרושע או מתוכנן, אלא כפזמון חוזר של גברים ונשים פגועים, שחושבים שהם עושים עבודה הכרחית. “למה אתה נטפל אלינו? הרי אתה יודע איך אנחנו במציאות.” או באופן מרושע יותר, “עכשיו כשעשית את המכה בזכותנו, אולי תניח לנו קצת?”

ותמיד, איפשהו, ישנה התזכורת המאשימה שהשירות לא יכול לענות; שהוא חסר הגנה בפני תעמולה גרועה; שההצלחות שלו לא מקבלות שבחים; ושרק הכישלונות שלו ידועים.

“אנחנו בהחלט לא כפי שהמארח שלנו כאן מתאר אותנו,” אומר סר מוריס אולדפילד בסבר פנים חמור לסר אלק גינס במהלך ארוחת צהריים.

אולדפילד הוא ראש השירות החשאי לשעבר, שלימים הפך לשעיר לעזאזל של מרגרט תאצ’ר, אבל בזמן הפגישה שלנו הוא עדיין היה רק עוד מרגל זקן בגמלאות.

“תמיד רציתי לפגוש את סר אלק,” הוא אמר לי במבטא הצפוני הלא רשמי שלו כשהזמנתי אותו. “מאז שישבתי מולו ברכבת מווינצ’סטר. לא אזרתי אומץ להתחיל לשוחח איתו.”

גינס עומד לשחק את הסוכן החשאי שלי ג’ורג’ סמיילי בעיבוד טלוויזיוני של הבי־בי־סי ל”החפרפרת”, והוא מבקש ליהנות מחברתו של מרגל זקן אמיתי. אך ארוחת הצהריים לא מתקדמת בצורה חלקה כפי שקיוויתי. בזמן המתאבנים אולדפילד מהלל את הסטנדרטים המוסריים של השירות הישן שלו ורומז, בצורה הנחמדה ביותר שאפשר, ש”דיוויד הצעיר” הכתים את שמו הטוב. גינס, קצין חיל הים לשעבר, שמרגע שפגש את אולדפילד מינה את עצמו לחלק מהפיקוד העליון של השירות החשאי, יכול רק להנהן ולהסכים. בעודנו אוכלים דג סול, אולדפילד מתקדם הלאה עם התזה שלו:

“אנשים כמו דיוויד הצעיר,” הוא אומר לגינס מעברו השני של השולחן, מתעלם מכך שאני יושב לצדו, “מַקשים על השירות לגייס קצינים ומקורות טובים. הם קוראים את הספרים שלהם ויורדים מזה. זה טבעי.”

וגינס משפיל את עיניו ומניד בראשו בגינוי, בעודי משלם את החשבון.

“אתה צריך להצטרף למועדון האתיניאום, דיוויד,” אולדפילד אומר בנחמדות ורומז שהאתיניאום יהפוך אותי לאדם טוב יותר. “אני אמליץ עליך בעצמי. זהו. זה ימצא חן בעיניך, מה?” ולגינס, בזמן ששלושתנו עומדים בדלת המסעדה: “היה תענוג, אלק. כבוד גדול, אני מוכרח לומר. נהיה בקשר בקרוב מאוד, אני בטוח.”

“אכן כן,” אלק עונה בכנות, ושני המרגלים הוותיקים לוחצים ידיים.

נראה שגינס מתקשה להיפרד מהאורח שלנו, והוא בוהה בו בחיבה בעודו מתרחק לאורך המדרכה: ג’נטלמן מלא חיים וכוונה, צועד כשהמטרייה שלו מופנית קדימה בעודו נעלם בהמון.

“מה עם עוד קוניאק לדרך?” גינס מציע, ועוד לא הספקנו לחזור למקומנו כשהחקירה מתחילה:

“החפתים ההמוניים האלה. כל המרגלים שלנו עונדים אותם?”

לא, אלק, אני חושב שרק מוריס אוהב חפתים המוניים.

“ומגפי הזמש הכתומים הצעקניים האלה עם סוליות הקרפ. האם הם משמשים להתגנבות?”

אני חושב שהם רק לנוחות. קרפ חורק.

“אז תאמר לי.” הוא אוחז בכוס ריקה. הוא מטה אותה בזווית ומצליף בה בקצה אצבע עבה. “ראיתי בעבר אנשים שעושים את זה” — הוא נותן מבט מהורהר בכוס בעודו ממשיך להצליף בה — “וראיתי אנשים עושים את זה” — כעת הוא מסובב את האצבע מהבסיס לשפת הכוס באותו אופן מהורהר. “אבל אף פעם לא ראיתי אנשים עושים את זה” — מכניס את אצבעו לתוך הכוס ומסובב אותה בתוכה. “אתה חושב שהוא חיפש שרידי רעל?”

הוא רציני? הילד שבתוך גינס מעולם לא היה רציני יותר. טוב, אני מניח שאם הוא היה מחפש שרידים, הוא כבר שתה את הרעל, אני מציע. אך הוא מעדיף להתעלם ממני.

בהיסטוריה של עולם הבידור יירשם שמגפי הזמש עם ובלי סוליות הקרפ של אולדפילד והמטרייה הסגורה שלו, שמונפת קדימה כדי לחוש את הדרך לפניו, הפכו לאביזרים חיוניים של גינס כשגילם את ג’ורג’ סמיילי, מרגל זקן נחפז. לא בדקתי את החפתים לאחרונה, אבל אני זוכר שהבמאי שלנו חשב שהם קצת מוגזמים ושיכנע את גינס להחליפם במשהו פחות צעקני.

המורשת הנוספת של ארוחת הצהריים שלנו היתה מהנה פחות, אך יצירתית יותר מבחינה אמנותית. שנאתו של אולדפילד לעבודה שלי — ואני מניח שגם כלפַּי — הכתה שורש עמוק בנשמת השחקן של גינס, והוא אפילו הזכיר לי את זה כשחש צורך להעצים את תחושת האשם האישית של ג’ורג’ סמיילי; או כפי שאהב לרמוז, את זו שלי.

במאה השנים האחרונות ויותר ניהלו המרגלים הבריטים שלנו יחסי אהבה־שנאה מעוותים — ולפעמים מצחיקים עד דמעות — עם הסופרים הבלתי ממושמעים שלהם. כמו הסופרים עצמם, גם הם מעוניינים בתדמית ובזוהר, אבל אל תבקשו מהם להשלים עם לעג או עם ביקורת שלילית. בשנים הראשונות של תחילת המאה העשרים עוררו סופרי ריגול באיכויות שונות, מארסקין צ’ילדרס ועד ויליאם לה קה וא’ פיליפס אופנהיים, זעם אנטי־גרמני כה עז, עד שהם יכולים לטעון בצדק שהיו הראשונים שסייעו בהקמתו של גוף ביטחון ממוסד. עד אז ג’נטלמנים לכאורה לא קראו מכתבים של ג’נטלמנים אחרים; גם אם בַּמציאות הרבה ג’נטלמנים עשו זאת. עם מלחמת 1918-1914 הגיח הסופר סומרסט מוהם, סוכן חשאי בריטי, ולפי רוב הדיווחים, לא סוכן טוב במיוחד. כאשר וינסטון צ’רצ’יל התלונן שספרו “אשנדן — סוכן חשאי” הפר את פקודת הסודות הרשמיים, מוהם — שריחף מעליו איום של סקנדל בשל היותו הומוסקסואל — שָׂרף ארבעה־עשר סיפורים שטרם פורסמו ועיכב את הפרסום של יתר סיפוריו עד 1928.

את קומפטון מקנזי — סופר, ביוגרף ולאומן סקוטי — היה קשה יותר להפחיד. הוא שוחרר מהצבא במלחמת העולם הראשונה בשל פציעה, עבר לאם־איי־6 והיה ראש הריגול הנגדי הבריטי ביוון הנייטרלית. אך לעתים קרובות מדי חשב שהפקודות שקיבל מגוחכות כמו הממונים עליו, וכדרכם של סופרים, הוא לעג להם. בשנת 1932 הוא הועמד לדין לפי פקודת הסודות הרשמיים ונקנס בסכום של מאה פאונד על ספרו האוטוביוגרפי “זיכרונות יווניים”, שאכן היה גדוש קלות־דעת שערורייתית. אבל הוא היה רחוק מללמוד את הלקח, וכעבור שנה הוא נקם את נקמתו בספרו הסאטירי “מים על המוח”. שמעתי שבתיקו של מקנזי באם־איי־5 יש מכתב באותיות ענק, שממוען למנהל הכללי ונחתם בדיו הירוקה המסורתית של ראש השירות החשאי:

“הגרוע מכול,” כותב ראש השירות לאחיו לנשק בצד השני של סנט ג’יימס פארק, “מקנזי חשף קידודים אמיתיים ששימשו בהתכתבויות של השירות החשאי,2 ואשר חלקם עדיין בשימוש.” רוח הרפאים של מקנזי ללא ספק מחככת את ידיה בשמחה לאיד.

2    בדרך כלל ההתכתבויות התחילו בקוד של שלוש אותיות עבור השלוחה של האם־איי־5, ואחריהן מספר שמציין את העובד בשלוחה. [הערה במקור]

אך העריק הספרותי המרשים ביותר מהאם־איי־5 הוא ללא ספק גרהם גרין, אף שאיני בטוח אם הוא ידע עד כמה היה קרוב ללכת בעקבותיו של מקנזי ולעמוד למשפט באולד ביילי. אחד הזיכרונות האהובים עלי מסוף שנות החמישים הוא כוס הקפה ששתיתי עם עורך דין של האם־איי־5 במזנון המצוין של השירות החשאי. הוא היה איש לא מזיק, מעשן מקטרת, ודמה יותר לעורך דין משפחתי מאשר לבירוקרט, אבל באותו הבוקר הוא היה טרוד מאוד. עותק מוקדם של הספר “האיש שלנו בהוואנה” הגיע לשולחנו, והוא קרא את מחציתו. כשאמרתי לו שאני מקנא בו על מזלו הטוב, הוא נאנח והניד בראשו. הבחור הזה גרין, הוא אמר, צריך לעמוד לדין. הוא השתמש במידע שקיבל בעת שהיה קצין אם־איי־6 בזמן המלחמה כדי לתאר במדויק את מערכת היחסים בין ראש השלוחה בשגרירות בריטניה לסוכן בשטח. הוא יצטרך ללכת לכלא.

“וזה ספר טוב,” הוא התלונן. “זה ספר טוב מאוד. וזאת הבעיה.”

סרקתי את העיתונים כדי לחפש ידיעות על מאסרו של גרין, אך הוא נותר חופשי. אולי המנהלים של האם־איי־5 החליטו שעדיף לצחוק מאשר לבכות. בתמורה לחנינה שהעניקו לו, גמל להם גרין כעבור עשרים שנה בספרו “הגורם האנושי”, שהציג אותם לא רק כסתם טיפשים, אלא כרוצחים. אך האם־איי־6 שלח יריית אזהרה. בהקדמה לספר “הגורם האנושי” גרין מקפיד להבטיח לנו שהוא לא הפר את פקודת הסודות הרשמיים. בעותק מוקדם של “האיש שלנו בהוואנה” אפשר לראות הכרזה דומה.

אבל ההיסטוריה מעידה שבסופו של דבר, החטאים שלנו נשכחים. מקנזי קיבל תואר אצולה בסוף חייו, וגרין קיבל את אות מסדר הכבוד.

“ברומן החדש שלך, אדוני,” שואל אותי עיתונאי אמריקני רציני, “יש אדם שאומר על הגיבור המרכזי בספר, שהוא לא היה הופך לבוגד אילו היה מסוגל לכתוב. תוכל לומר לי, בבקשה, מה היה קורה לך אלמלא יכולת לכתוב?”

בעודי מחפש תשובה בטוחה לשאלה מסוכנת זו, אני תוהה אם השירות החשאי שלנו לא צריך להודות בסופו של דבר לעריקים הספרותיים שלו. לעומת הגיהינום שהיינו יכולים ליצור באמצעים אחרים, כתיבה היא בלתי מזיקה כמו משחק לגו. המרגלים המסכנים והטרודים שלנו ודאי היו מייחלים לכך שאדוארד סנודן היה כותב רומן במקום להדליף.

אז מה הייתי צריך לענות לקולגה־לשעבר הכעוס במסיבה הדיפלומטית, שנראה כאילו הוא עומד לחבוט בי? למותר לציין שבספרים אחדים הצגתי את המודיעין הבריטי כגוף מוצלח מזה שהכרתי במציאות; או שאחד הקצינים הבכירים ביותר של מודיעין זה תיאר את “המרגל שחזר מן הכפור” כ”מבצע ההכפלה המזורגג היחיד שאי־פעם עבד”; או שכשתיארתי את משחקי המלחמה הנוסטלגיים של מחלקה בריטית מבודדת ברומן שכל כך הכעיס אותו, אולי היתה לי כוונה שאפתנית מעט יותר מאשר להעליב בגסות את הארגון שלו. ואלוהים היה נאלץ לעזור לי, אילו טענתי שאם אתה סופר שנאבק לגלות את נפש האומה, השירות החשאי שלה אינו מקום בלתי הגיוני לחיפושים. הייתי מוטח לרצפה עוד לפני שהייתי מגיע לפועַל העיקרי במשפט.

אשר לטענה שהשירות שלו אינו יכול להשיב, דומני ששום סוכנות מרגלים בשום מקום בעולם המערבי לא פונקה על ידי התקשורת המקומית יותר מהסוכנות שלנו. פולחן הוא לשון המעטה. מערכת הצנזורה שלנו, הן הוולונטרית הן זו שנכפית על ידי חקיקה מעורפלת דרקונית, מיומנויות ההתחַבְרות שלנו וכניעתנו לפיקוח גורף שחוקיותו מפוקפקת, הן מושא קנאה לכל מרגל בעולם החופשי והלא־חופשי.

גם לא יועיל לי להזכיר את כל ספרי הזיכרונות של עובדים־לשעבר “שקיבלו אישור”, המציגים את השירות בכסות שהוא אוהב להיות נערץ בה; או את ספרי ההיסטוריה ה”רשמיים” שפורשים רעלה סלחנית על מעלליו הנתעבים; או את אינספור המאמרים המומצאים בעיתונים הארציים שלנו, שהם תולדה של ארוחות צהריים נעימות יותר מזאת שסעדתי עם מוריס אולדפילד.

ואולי אציע לחברי הזועם, שסופֵר שמתייחס למרגלים מקצועיים כאל בני אדם שעלולים לטעות כמו כולנו, עושה שירות חברתי צנוע, ואפילו, אלוהים יעזור לנו, מבצֵע תפקיד דמוקרטי, שכן בבריטניה השירות החשאי עדיין מייצג, לטוב ולרע, את רוחה של האליטה הפוליטית, החברתית והתעשייתית שלנו.

כי זה, עמיתי־לשעבר היקר, הוא הגבול של חוסר הנאמנות שלי. וזה, לורד הילי המנוח, הגבול של הקומוניזם שלי. והאמת היא שאת זה אי־אפשר לומר עליך בצעירותך.

קשה לתאר, כעבור חצי מאה, את אווירת חוסר האמון ששררה במסדרונות העוצמה החשאית של וייטהול בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים. ב־1956, בגיל עשרים וחמש, נקלטתי באופן רשמי באם־איי־5 כקצין זוטר. אילו הייתי צעיר יותר, נאמר לי, לא הייתי כשיר. “חמש”, כפי שקראנו לו, התגאה בבגרות שלו. אך שום מידה של בגרות לא הגנה עליו מלגייס מאורות כמו גאי ברג’ס ואנתוני בלאנט ובוגדים עלובים אחרים מאותה תקופה, ששמותיהם נחרתו בזיכרונו של הציבור הבריטי כמו כוכבי כדורגל נשכחים למחצה.

התחלתי את השירות עם ציפיות גבוהות. מעללי המודיעין שלי עד אז, אף שהיו שגרתיים, עוררו בי תיאבון לעוד. קציני הגיוס שלי היו נעימים, יעילים ומתחשבים באופן זהה. הם פנו אל תחושת השליחות שלי והחיו מחדש את חובת השירות של תלמיד בית ספר פרטי. כקצין מודיעין בשירות לאומי באוסטריה, חשתי יראה כלפי האזרחים האפלוליים שירדו מדי פעם אל המחנה המשעמם שלנו בגראץ והעניקו לו את המסתורין שחסר לו למרבה הצער. אבל רק כשנכנסתי למבצר עצמו, ירדתי אל קרקע המציאות.

ריגול אחרי 25,000 חברי המפלגה הקומוניסטית המתפוררת, שרק המודיעים שהאם־איי־5 שתל בתוכה מנעו את התפרקותה, לא ממש תאם את הציפיות שלי. וגם לא הסטנדרטים הכפולים שהשירות טיפח לאורם את אנשיו. האם־איי־5, לטוב ולרע, שימש מצפן מוסרי לחייהם הפרטיים של עובדי המדינה והמדענים של בריטניה. על פי הליכי הסינון של אותה תקופה, הומוסקסואלים ואנשים אחרים שנחשבו סוטים היו חשופים לסחיטה, ובשל כך נמנע מהם לבצע עבודה חשאית. אך נראה שהשירות סובלני למדי כלפי סוטים מן הדרך בתוך שורותיו, בזמן שהכול ידעו שראש השירות מנהל זוגיות עם המזכירה שלו במהלך השבוע ועם אשתו בסופי השבוע, והדברים הגיעו עד כדי כך שהוא היה משאיר הוראות כתובות לקצין התורן הלילי למקרה שאשתו תתקשר ותרצה לדעת היכן הוא. אבל רק אלוהים יעזור לקלדנית במשרד הרישום, שהחצאית שלה נחשבה קצרה או הדוקה מדי, או לקצין המטה שעשה לה עיניים.

בזמן שאת שורות הדרג הגבוה בשירות מילאו שורדים קשישים מימי הפאר של 1945-1939, הורכב הדרג הבינוני משוטרים־לשעבר במשטרה הקולוניאלית ומקצינים מחוזיים שהשתיירו מהאימפריה השוקעת. למרות ניסיונם בדיכוי ילידים פרועים, שהעזו לרצות לקבל חזרה את ארצותיהם, הם התקשו להגן על מולדת האֵם שבקושי הכירו. מעמד הפועלים הבריטי היה הפכפך ובלתי מוכר להם, כפי שפעם היו הדרווישים הפורעים. איגודי המסחר היו בעיניהם ארגוני קש קומוניסטיים.

ובינתיים ציידי מרגלים צעירים כמוני, הצמאים לפרשות עסיסיות, קיבלו פקודה שלא לבזבז זמן בחיפוש אחר “בלתי חוקיים”3 בהפעלת הסובייטים, כיוון שידוע לפי סמכות בלתי ניתנת לערעור שאין מרגלים כאלה על אדמת בריטניה. למי היה ידוע, וממי, מעולם לא גיליתי. ארבע שנים הספיקו לי. בשנת 1960 ביקשתי לעבור לאם־איי־6, או בלשון מעבידי הממורמר, “החארות בצד השני של הפארק”.

3    “בלתי חוקיים”: כינוי ללוחמים חשאיים של ארגוני ביון זרים, הפועלים במדינת היעד שלהם ללא ההגנה של כיסוי דיפלומטי. [מכאן ואילך כל ההערות הן של המתרגם, אלא אם כן צוין אחרת]

אך עלי להודות שנפרדתי מאם־איי־5 עם חוב שלעולם לא אוכל להחזיר במלואו. השיעורים הקפדניים ביותר שקיבלתי בכתיבת פרוזה לא היו בבית הספר או באוניברסיטה, ובטח שלא בבית הספר לכתיבה. הם היו מהקצינים הבכירים בעלי ההשכלה הקלאסית בקומה העליונה של מטה האם־איי־5 ברחוב קֶרזון, מייפר, אשר התייחסו לדוחות שלי בעליצות פדנטית, שפכו קיתונות של בוז על טעויות הדקדוק ותוארי הפועל המיותרים שלי, וכיסו את שולי הפרוזה האלמותית שלי בהערות, כמו מיותר — למחוק — להצדיק — רשלני — באמת התכוונת לזה? אף עורך שפגשתי מאז לא היה כל כך מחמיר, או כל כך צודק.

עד לאביב 1961 סיימתי את קורס הקליטה באם־איי־6, אשר סיפק לי כישורים שמעולם לא נזקקתי להם וששכחתי במהירות. בטקס הסיום אמר לנו ראש ההדרכה של השירות, קצין מחוספס בגמלאות עם פנים ורודות לבוש בגדי טוויד, ודמעות בעיניו, שעלינו ללכת הביתה ולחכות להוראות. ייתכן שזה ייקח קצת זמן. הסיבה לכך — והוא נשבע שמעולם לא חלם שיצטרך לומר דבר שכזה — היא שקצין ותיק של השירות, אשר נהנה ללא סייג מאמונו, נחשף כסוכן כפול סובייטי. שמו היה ג’ורג’ בלייק.

עוצמת בגידתו של בלייק נותרה מונומנטאלית אפילו לפי הסטנדרטים של התקופה: בגידה במאות סוכנים בריטים — הוא עצמו כבר לא היה יכול לחשב כמה בדיוק; חשיפה של מבצעי האזנה חשאיים — עוד לפני צאתם לדרך — שנחשבו חיוניים לביטחון הלאומי, אך לא רק הם, גם למשל מנהרת האודיו של ברלין; ופירוט של כל עובדי האם־איי־6, דירות המסתור, נוהלי הקרב ושלוחות מסביב לגלובוס. בלייק, סוכן שטח מוכשר לתועלת שני הצדדים, היה אדם שחיפש את אלוהים, ועד לחשיפתו אימץ את הנצרות, היהדות והקומוניזם על פי הסדר הזה. הוא נכלא בכלא ווֹרמווּד סקראבּס, שממנו נמלט לימים בבריחה מפורסמת, ולימד שם את חבריו האסירים שיעורי קוראן.

שנתיים אחרי שקיבלתי את החדשות המטרידות בדבר בגידתו של ג’ורג’ בלייק, שימשתי מזכיר שני (מדיני) בשגרירות בריטניה בבון. ראש השלוחה הזמין אותי למשרדו מאוחר בערב וסיפר לי, לידיעתי בלבד, את מה שכל אנגלי יקרא בעיתון הערב שלו למחרת: שקים פילבי, לשעבר ראש הריגול הנגדי המבריק של האם־איי־6, שפעם סומן כמועמד לראש השירות, היה גם הוא מרגל רוסי, וכפי שגילינו בהדרגה, הוא היה כזה מאז 1937.

בהמשך הספר הזה תקראו תיאור של ניקולס אליוט — חבר, איש סוד ועמית של פילבי בעִתות מלחמה ושלום — ושל הפגישה האחרונה שלהם בביירות, שהובילה לַווידוי החלקי של פילבי. עלולה לחלוף בראשכם המחשבה שהדוח של אליוט, באופן מסתורי, לא מכיל הרבה זעם או מרמור. הסיבה פשוטה להפליא. מרגלים אינם שוטרים, וגם אינם בדיוק אנשי מוסר שמתנהלים במציאות כפי שהם היו רוצים שתחשבו. אם המשימה שלך בחיים היא לגייס בוגדים כדי לסייע למטרה שלך, אינך יכול להתלונן כאשר מתברר שאחד משלכם, גם אם אהבת אותו כמו אח ועמית יקר ושיתפת אותו בכל היבט של עבודתך הסודית, גויס על ידי הצד השני. הלקח הזה חילחל לתוכי בזמן שכתבתי את “המרגל שחזר מן הכפור”. וכשהתחלתי לכתוב את “החפרפרת”, המנורה העכורה של קים פילבי היא זו שהאירה לי את הדרך.

ריגול וכתיבת רומנים נועדו זה לזה. שניהם מזמנים עין ערנית למוסר אנושי רעוע ולדרכים הרבות המובילות לבגידה. אלה מאיתנו ששהו באוהל החשאי הזה, לעולם לא עוזבים אותו לגמרי. ההרגלים שרכשנו בתוכו ילוו אותנו לנצח. כדי להוכיח את זה, אין צורך להרחיק מעבר לגרהם גרין ולתיאור האנקדוטאלי של משחק התופסת שלו עם האף־בי־איי. אולי הוא הוקלט על ידי אחד מכותבי הביוגרפיות כפויי הטובה שלו, אך עדיף שלא לחפש.

משך כל חייו המאוחרים היה גרין, הסופר והמרגל לשעבר, משוכנע שהוא מופיע ברשימה השחורה של האף־בי־איי שכללה פרו־קומוניסטים חתרנים. והיתה לו סיבה טובה לכך לנוכח ביקוריו הרבים בברית המועצות, נאמנותו המתמשכת והגלויה לחברו ועמיתו המרגל קים פילבי, ומאמצי הסרק שלו לגשר בין המטרות של הקתוליות לאלו של הקומוניזם. כאשר חומת ברלין נבנתה, גרין הצטלם לידה, בצד הלא נכון שלה, וסיפר לעולם שהוא מעדיף להימצא שם מאשר בצדה האחר. אכן, שנאתו של גרין לארצות הברית והחשש שלו מפני ההשלכות של הצהרותיו הקיצוניות הגיעו לשיא כזה, שהוא התעקש שכל פגישותיו עם המוציא לאור האמריקני שלו ייערכו בצד הקנדי של הגבול.

כשהגיע היום שבו התאפשר לו לעיין בתיק שלו באף־בי־איי, הוא הכיל רשומה אחת בלבד: אזכור של הקשר שלו לבלרינה הבריטית הבלתי יציבה מבחינה פוליטית, מרגרט פונטיין, בתקופה שבה נאבקה עבור המטרה האבודה של בעלה המשותק וחסר האמונה רוברטו אריאס.

לא הריגול הוא שלימד אותי מהי חשאיות. התחמקות והולכת שולל היו כלי נשק חיוניים עבורי בילדותי. בגיל ההתבגרות כולנו נהפכים לסוג של מרגלים, אך אני כבר הייתי מרגל ותיק. כשהעולם החשאי דרש אותי, הרגשתי שאני חוזר הביתה. את הסיבה לכך עדיף שנשאיר לפרק מאוחר יותר שנקרא “בנו של אביו של הסופר”.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מנהרת היונים”