"מרים" –תעלומת אישה שנולדה כיהודיה שכתינוקת, ובשל פרעות חמלניצקי, נסחפה לעולם שונה וגדלה והתחנכה בְּצֵל כנפי הנצרות. סיפור מעשה המשלב חיי משפחות יהודיות ונוצריות הנקשרות זו בזו מכוחו של הגורל.
הגורל פועל בעלילה כגיבור ראשי סָמוּי, למרות שאינו מוזכר אפילו פעם אחת ורק נוכחותו מורגשת. הוא מתעלל בגיבורה ומשחק בה, מחד מסתיר ממנה עצמה את סודה, ומאידך בנחישות אינו מגלה את קלפיו. כשחקן מנוסה הוא מסתכן, ומהמר על גילוי הסוד, בכך שהוא מנדב לגיבורה רמזים רבים בדמות זיכרונות העולים מתחת לסף הכרתה, אך גם דואג שעם שחוזרים חושיה לשפיות, לא יישאר בה אף לא שבריר של מודעות. הגורל משתף בהימוריו עוד מספר "שחקנים" (גיבורים) שלכל אחד, בתורו, הוא מגלה את הסוד, אך מונע ממנו את גילויו לאחרים: אחד מהם אינו מספיק לעשות זאת ולוקח את התעלומה עמו אל הקבר, אחר שבמכוון ומתוך מניעים של אצילות נפש ובעינויי הנפש, אינו מסוגל להסגיר את הסוד עד ליומו האחרון. אך הגורל גם דואג שתיעוד הסוד יעבור מדור לדור ותמיד יתגלה ע"י גיבור אחר בשעה המתאימה לו כדי להמשיך את המשחק. זהו משחק שטני, ונראה שהגורל מפיק ממנו את מלוא ההנאה. הדבר נמשך מספר דורות ובסופו מפסיד הגורל במשחק, לא מבלי שינקום מאוחר יותר בגיבורים בשרשרת של טרגדיות.
סיפור המעשה חולף כחוט השני על פני המאות ה 16 עד ה 20. ומצייר ברגישות רבה את אופיים של הגיבורים על רקע נופים אנושיים וגיאוגרפיים, סגנונות חיים ואמונות. בסיפורו מדגיש הסופר את הקשר האינטימי שנוצר בין משפחה נוצרית לציבור יהודים שיודע להוקיר את מידת הנדיבות, האנושיות ורוחב הלב המופגנת כלפיהם. את תיאור המועדים היהודיים, עברם ההיסטורי, מקורותיהם ומנהגיהם מקבל הקורא דווקא מזווית הראייה ומפיו של אציל נוצרי רגיש, אנושי ואוהב אדם, הפועל באווירה של כבוד והערכה מופגנת כלפי היהודים ולמגינת ליבה של הסביבה הנוצרית, המתקשה להבין את התנהגותו זאת.
הספר הוא רצף של אפיזודות היכולות להתקיים כסיפורים בזכות עצמם, אך רצף זה יוצר גם קשר הדוק ביניהם כך שהם הופכים לחוליות בשרשרת העלילה. באספקט הכרונולוגי של הספר עושה הסופר שימוש חופשי כך שאירועי פרקים מאוחרים מבהירים ומשלימים את אירועי הפרקים הקודמים להם. אוצרות הדמיון, הדימויים והתיאורים בספר הם בלתי נדלים וכל אימת שכבר נדמה שהכל כבר נאמר, מפתיע אותנו הסופר בהתרחשות חדשה.
זהו ספרו השני של המחבר שראה אור.
שמואל מ. בר-און [1919-2004] עשה דרכו מעיירת הולדתו 'בילגוראיי' שבפולין, דרך נתיבי הבריחה ברחבי בריה"מ, שרד את השואה וממחנות העקורים עלה ארצה ב 1949. היה תעשיין, איש ציבור ובעל חזון שהשאיר חותם על תחומים ואנשים רבים. הספר נכתב ביידיש ותורגם ע"י בנו, הסופר ישראל אפרים בר-און לעברית.
קטגוריות: מבצעי החודש, אהבה ותשוקה
22.00 ₪
מקט: 001-2850-042
הניצולה
בימים בהם השתולל הרודן חמלניצקי בערים ועיירות אוקראינה ופולין, עת שעטו כנופיות הקוזקים שלו על סוסיהם במרחבים שבין נהרות הדון והויסלה ובאשר דרכה כף רגלם בזזו רכוש, אנסו נשים ונערות, העלו באש ערים וכפרים, ידם הייתה רבה במעשי שחיטה ותלייה של רבבות רבות של יהודים. משפחות שלמות נמחקו מעל פני האדמה מבלי להותיר זכר תחת השמים. באותם ימים, בכפר נידח, מקום בו חיו, לפני הפרעות, קומץ משפחות יהודיות, נותרה בחיים, לאחר פוגרום רווי דמים, ילדה יהודיה אחת בודדה. עובר אורח מצא אותה ואספה לביתו משל הייתה כלבלב עזוב.
משהכניסה לביתו היו כל בני ביתו מוכי הלם. איש לא ידע מי הילדה ומהיכן הגיע, אך חושיהם הפנימיים אמרו להם שהילדה אינה משלהם… אישתו לא פצתה פיה ולא שאלה דבר. אך עיניה הביעו אי שביעות רצון ומרירות. משירדה החשיכה ובני הבית הסבו לארוחת הערב, נשמעו דבריה בוקעים מתחת לראשה המורכן: ‘האין די לך בשישה שיצאו מחלציך שהכנסת לבית גם יהודונת כפה שביעי?… ‘
בעלה שמר על איפוק, השתהה לדקות ספורות ובקול רווי צער ענה לה: ‘עברתי בכפר בו נשחטו הוריה, האמיני לי אשתי, כיצד יכולתי להשאיר גוזל עזוב זה באובדנו? לקחתיה עמי. אל לך בחרי אפך אישה’ ביקש הוא, ‘כך רצה אלוהים, וברצונו תגדל זאת ותהיה לנוצריה נאמנה, אל נא באפך…’.
תחנוני בעלה, הפיגו את מרירותה של האישה ומאותו יום תרמה היא את חלקה בהחזרת ילדת הכופרים לחיקו של בן האלוהים.
ימים חלפו עד שהילדה המבוהלת הסתגלה לביתה החדש ולאורחות חיים חדשים שנהוגים היו בו. בעיניה הילדותיות עמדו עוד מחזות האימה להם הייתה עדה עת נטבחה משפחתה. כל זר שידר לה סכנה, השכנים מסביב ואפילו האיש שעמד לה בשעת מצוקתה והעניק לה בית וחיים חדשים, אף הם הרעידו את לבה הקטן בבהלה., היא שמה מחסום לשפתיה ולא דיברה עם איש, יד המורא גברה עליה עד כי לא השמיע הגה…
ימים ושבועות חלפו והילדה עודה עומדת בשתיקתה, ממלאת פיה מים כדג. הבנה בסיסית פנימית מנעה בעדה מלהעלות על בדל שפתיה את זהותה ושמה. איש לא הצליח לדלות ממנה שביב מידע על עצמה. גם הנוצרי שהצילה נכזבה תוחלתו לדובבה, אך כדרכו מימים ימימה שינן חזור ושנן לעצמו, ‘הן הכל ברצון האל, אינה מדברת היום… תדבר מחר, בינתיים תתרגל לדרכי חיינו, תירגע, הזמן ישכיח ממנה את מראות האימים שראתה…’
בכפר הולדתה ובעיירות שמסביב לא נותרה עוד נפש יהודי, לאחר שחיטות חמלניצקי, לא היה עוד מי שיידע או זכר את הילדה, שיתעניין בגורלה, וכך נותרה היא בבית המשפחה הנוצרית שכוחה מאל ואדם. כך חלף לו הזמן, הילדה הייתה לחלק מבני הבית והתרגלה למשפחתה החדשה.
הרגע אותו האיכר הנוצרי חזה בא לו בפתאומיות – במסך השתיקה של הילדה נבע קרע. הילדה פתחה פיה ומילים ראשונות קלחו ממנו בזהירות: ‘מרים, מרים זהו שמי’. את המילים אמרה כמו זה עתה פרקה מעליה משא כבד של פחד.
הנוצרי ואשתו פערו עיניהם בהפתעה בשומעם את הילדה מדברת. בבית מלאה שמחה. הכל נשוא עיני הם אל איקונין האם הקדושה האוחזת בידיה את בנה, והצטלבו. האיכר הנוצרי שילב אצבעות ידיו אלו באלו ומלמל כלפי האיקונין: ‘מרים, מריה…’
מקץ יומיים נערך טכס הטבלתה של מרים הקטנה. בטרם החל הטכס הדהדו צלילי הפעמונים והזמינו את המאמינים מרחוק ומקרוב. שערי הכנסייה פתוחים היו מלוא רוחבם. הכומר המצפה לעדת מאמיניו, עומד היה אצל הדוכן שליד המזבח, עוטה את גלימתו החגיגית, לראשו מצנפת, בזרועותיו חבק את דפי התפילה, עיניו סרקו את אנשי קהילתו שצעדו לאורך היכל הכנסייה. למרגלותיו בערו הפתילות בנרות הלבונה ארוכים וצחורים. מעליהם ומעל למזבח, ממוסמר בידיו וברגליו, תלוי היה היהודי הצלוב על צלב עץ. ראשו השמוט על חזהו הסגיר את מידת הייסורים שהביאו עליו הרומאים, כאלף ושש מאות שנים קודם לכן. מעל צלב העינויים על הקיר, הייתה תמונה של מרים הבתולה ועוללה הערום. על הקירות סביב תלויות היו תמונותיהם של השליחים. אוירה של יום טוב שררה שם, בבית התפילה.
את התפילה ניהל הכומר. משהגיעה שעת התפילה הובלה מרים הקטנה אל המזבח, מלווה בשני הוריה המאמצים, שם ציפה לה הכומר. הכומר סימן בידו לקטנה לכרוע על ברכיה. כל הקהל ואף ההורים המאמצים כרעו גם הם.
לצדי המזבח ניצבו על מקומותיהם עדה של פרחי כהונה צעירים, עדויים בגדי כהונה צחורים, כמו הכומר. בידיהם אחזו בכלי הקטורת והבשמים שמהם פעפעו עננים דקים וכחלחלים של עשן ריחני, שעד מהרה התפשט סביב ואפף את הכומר ומשרתיו בקודש…
תפילת ההטבלה עמדה להסתיים וטכס ההטבלה עמד להתחיל. הכומר נותר עומד, עיניו עצומות, כל חזותו אמרה שהאיש שקוע במחשבות, ככל הנראה על המעשה שנעשה זה עתה. משהתעשת, פקח עיניו ובקול מתנגן פנה לעדתו: ‘בשם האב, הבן ורוח הקודש,’ בשתי אצבעות יד ימינו סימן על חזהו צלב, זקף ראשו סקר את צאן מרעיתו בעיניים חדות, והמשיך: ‘בהזדמנות זאת, אתם עדים, מחלנו וסלחנו וכיפרה ביקשנו עבור החוטאת… החזרנו את הילדה לחיקו של הקדוש. אותה שיה אובדת תגדל ותתחנך לאור רוחה של הנצרות ונאמנה תהיה לעם בתוכה תחיה. ובבוא העת יצאו מרחמה לעולם דורות של אנשי אמונה…’.
פרח כהונה צעיר נראה מתקרב למזבח ובידיו כלי טבילה ומים קדושים. הכומר הרים את ראש הפעוטה, הרטיב אותו במים והמשיך: ‘כמצוותו של יוחנן המטביל, מטביל אני אותך בקודש ילדתי, במים אלה, למשרתת נאמנה של הנצרות. מהיום ועד עולם יקרא שמך ‘מריה בוסקה-וולה’ (ברצון האל). כך רצו השמים וכך רצון הוריך דעכשו’…
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מרים”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות