משפחת פאנג הוא קומדיה שחורה שנונה, אירונית ואמפתית, טרגית ומצחיקה. הספר בוחן במקביל את מערכות היחסים בין ילדים להוריהם, את […]
פתח דבר
החטא ועונשו, 1985
האמנים: כּיילֵבּ וקמיל פאנג
מר וגברת פאנג קראו לזה אמנות. הילדים שלהם קראו לזה מעשי קונדס. “אתם עושים בלגן ואז מסתלקים,” אמרה להם בתם, אנני. “זה הרבה יותר מורכב, מתוקה,” אמרה גברת פאנג בעודה מחלקת תיאור פרטני של האירוע לכל בן משפחה. “אבל במה שאנחנו עושים יש גם פשטות,” אמר מר פאנג. “כן, גם זה,” השיבה אשתו. אנני ואחיה הצעיר באסטר שתקו. בני המשפחה היו בדרכם להנטסוויל, מרחק שתי שעות נסיעה, כי לא רצו שאנשים יזהו אותם. אנונימיות היתה רכיב מפתח במיצגים שלהם; היא איפשרה להם לערוך את ההכנות ללא הפרעות מצד אנשים המצפים לאי־סדר.
בעודו דוהר בכביש המהיר, להוט כולו להתבטא, מר פאנג נעץ מבט בבנו בן השש דרך המראה הפנימית. “בן,” אמר, “אתה רוצה לעבור על המשימה שלך להיום? לוודא שהבאנו הכול בחשבון?” באסטר הביט ברישומים הכלליים בעיפרון שציירה אמו על דף הנייר שלו. “אני הולך לאכול המון סוכריות ג’לי ולצחוק בקול רם.” מר פאנג הינהן וחייך בשביעות רצון. “בדיוק,” אמר. גברת פאנג הציעה שבאסטר ישליך חלק מהסוכריות באוויר, וכל יושבי הוואן הסכימו שזה רעיון טוב. “אנני,” המשיך מר פאנג בדבריו, “מה המשימה שלך?” אנני השקיפה מהחלון וספרה את פגרי החיות בדרך. היא כבר מנתה חמישה. “אני זאת שבפנים,” היא אמרה. “אני מלשינה למוכר.” מר פאנג חייך שוב. “ומה אז?” שאל. אנני פיהקה. “ואז אני מסתלקת כמה שיותר מהר.” כאשר הגיעו לבסוף לקניון, היו כולם מוכנים לקראת המוזרות שהם עומדים ליצור, שתהיה כה חטופה עד שאנשים יפקפקו אם לא היה מדובר אלא בחלום.
בני משפחת פאנג צעדו אל תוך הקניון ההומה והתפזרו, וכל אחד מהם העמיד פנים שהאחרים אינם קיימים. מר פאנג התיישב במתחם המסעדות ובחן את הפוקוס במצלמה הזעירה, החבויה בזוג משקפי שמש מגושמים שגרמו לו פריחה סביב העיניים בכל פעם שהרכיב אותם. גברת פאנג צעדה בנחישות רבה ברחבי הקניון וטילטלה את זרועותיה הלוך ושוב בתנועות מוגזמות כדי ליצור רושם שהיא משוגעת מעט. באסטר דג מטבעות סנט מהמזרקות, וכיסיו היו רטובים וגדושים מטבעות. אנני קנתה קעקוע זמני בקיוסק שמכר פיצ’פקס מגוחכים, חסרי ערך, ונכנסה לשירותים להעביר אל קיבורת זרועה את הדוגמה, גולגולת אוחזת ורד בין שיניה. היא גילגלה בחזרה את שרוול חולצת הטריקו שלה לכסות על הקעקוע וישבה באחד מתאי השירותים עד שהשעון שלה ציפצף. הגיעה השעה, וכל הארבעה צעדו באיטיות אל החנות לממכר ממתקים על פי משקל, לאירוע שיתרחש רק אם כל אחד מהם ימלא את תפקידו במדוקדק.
לאחר חמש דקות של שיטוט אגבי במעברי החנות, אנני משכה בשרוולו של הנער שמאחורי הקופה. “את רוצה לקנות משהו, חמודה?” הוא שאל. “את צריכה שאוריד בשבילך משהו מגבוה? אני אשמח.” הוא היה כה אדיב, שאנני חשה בושה קלה על מה שהיא עומדת לעשות עכשיו. “אני לא מלשנית,” היא אמרה לו. הוא נראה מבולבל ורכן קרוב יותר אליה. “מה אמרת, מיס?” שאל. “אני לא רוצה להיות מלשנית,” היא אמרה, “אבל האישה הזאת גונבת ממתקים.” היא הצביעה על אמה, שניצבה לצד מכל סוכריות ג’לי ובידה כף כסופה ענקית. “האישה ההיא?” שאל הנער. אנני הינהנה. “עשית מעשה טוב, חמודה,” הוא אמר והושיט לה סוכרייה על מקל בצורת משרוקית, בדרכו לקרוא למנהל. אנני הסירה את עטיפת הצלופן מהסוכרייה ונגסה בה, שבבי הסוכר שורטים בפנים לחייה, בעודה נשענת על הדלפק. כשסיימה היא לקחה סוכרייה נוספת מהתצוגה וטמנה אותה בכיסה לאחר כך. כשהמנהל והמוכר חזרו מהחדר האחורי, היא יצאה מהחנות בלי להסתובב, מתוך ידיעה מה עומד לקרות עכשיו.
לאחר שמילאה שקית חמישית בסוכריות ג’לי, גברת פאנג העיפה מבטים חטופים לצדדים וטמנה את השקית הפתוחה לצד האחרות בתוך הז’קט שלה. היא השיבה את הכף הגדולה למתלה וצעדה במעבר תוך שהיא שורקת, מעמידה פנים כמתעניינת בכמה סוגי ממתקים אחרים, ולבסוף פנתה לעבר היציאה מהחנות. ברגע שיצאה החוצה היא הרגישה במגע יד על זרועה וקול גבר אמר: “תסלחי לי, גברת, אני חושב שיש לנו בעיה קטנה.” אף שמאוחר יותר תחוש אכזבה, היא הניחה לרמז קל שבקלים של חיוך לחלוף על פניה.
מר פאנג צפה באשתו מטלטלת את ראשה ועוטה הבעה של חוסר אמון בעוד המנהל מצביע על התפיחות המגוחכות בבגדיה. הסחורה המוברחת הוסתרה בצורה עלובה במיוחד כדי להקנות לכל העניין נימת גיחוך נפלאה. אשתו צעקה: “אני סוכרתית, בשם אלוהים; בכלל אסור לי לאכול ממתקים.” בשלב זה הסתובבו כמה אנשים בקהל לראות על מה המהומה. מר פאנג התקרב אל מוקד המהומה עד כמה שהצליח בדיוק כשאשתו צרחה: “אתם פוגעים בזכויות האזרח שלי! אבא שלי משחק גולף עם המושל! אני רק —” ואז, באמצעות שינוי קל בתנוחת גופה, שקיות הממתקים נשפכו כולן.
באסטר חלף בריצה על פני אביו וצפה במאות סוכריות ג’לי נושרות כמו ברד מבגדיה של אמו וצונחות בנקישות על רצפת החנות. הוא כרע לרגלי אמו וצעק: “ממתקים בחינם!” בעודו דוחס אל פיו חופנים ענקיים של סוכריות ג’לי שהמשיכו להישפך מאמו. שני ילדים נוספים התמקמו לצדו, כאילו אמו היא בובה ממולאת ממתקים שהתפקעה, ומיהרו להסתער על השלל בעוד באסטר צוחק בקול צרוד שגרם לו להישמע מבוגר בהרבה מגילו. בשלב זה נאסף סביבם קהל של כעשרים איש, ואמו פרצה בבכי. “אני לא יכולה לחזור לכלא,” צעקה, ובאסטר קם ממהומת הסוכריות שעל הרצפה ונמלט. הוא קלט ששכח להשליך את הסוכריות באוויר וידע שהדבר לא ייעלם מעיני בני המשפחה כשיתאספו לשפוט את הצלחת האירוע.
כעבור שלושים דקות נפגשו ילדי פאנג ליד המזרקות וחיכו להוריהם שייחלצו מתוצאות מעשיהם המגוחכים. אמם תוחזק בוודאי תחת השגחת אנשי האבטחה של הקניון עד שאביהם יצליח לשכנע אותם לשחרר אותה באזהרה בלבד. הוא יראה להם את תיק העבודות שלהם, את הכתבות הגזורות מתוך ה”ניו יורק טיימס” ו”ארט־פורום”. הוא יאמר דברים כגון “מיצג פומבי” ו”ספונטניות מתוזמרת” ו”החיים בחזקה שנייה”. הם ישלמו על הממתקים וסביר להניח שיאסרו עליהם לצמיתות להיכנס לקניון. הם יחזרו הביתה ויאכלו ארוחת ערב וידמיינו את כל האנשים בקניון מספרים לחבריהם ולמשפחתם על הדבר המוזר והיפה שאירע אחר הצהריים.
“מה אם יאסרו אותם?” שאל באסטר את אחותו. נראה שהיא שוקלת את האפשרות, ואז היא משכה בכתפיה. “נתפוס טרמפים הביתה ונחכה שהם יברחו.” באסטר הסכים שזאת תוכנית מוצלחת. “או שנגור כאן בקניון,” הציע, “ואמא ואבא לא ידעו למצוא אותנו.” אנני ניענעה בראשה. “הם צריכים אותנו,” אמרה. “שום דבר לא יעבוד בלעדיך ובלעדי.”
באסטר רוקן מכיסיו את מטבעות הסנט שאסף מוקדם יותר וסידר אותן בשתי ערמות שוות. הוא ואחותו השליכו אותן על פי תור בחזרה למזרקות, בליווי משאלות שקיוו שהן פשוטות דיין להתגשם.
אין עדיין תגובות