החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מתחת לקו העונג

מאת:
הוצאה: | 2001 | 184 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

34.00

רכשו ספר זה:

"בעיר הזאת, עיר של יפים ויפות, של מאות אלפי אנשים ששקועים בגלגול קטעים ובהרצת צחוקים, שהולכים הלוך וחזור ברחובות עם חיוך רחב ואידיוטי מרוח על הפרצופים המטופשים שלהם, עיר של מנצחים ומנצחות, של אנשים שלא מפסיקים להצליח ולא גומרים לנצח, עיר מלאה סלבריטיז ודוגמניות ויחצ"נים וארט-דירקטורים וקופירייטרים ותקציבאים ותסריטאים ואנשים שכתבו משהו והראו אותו למישהו שיש לו קשרים, ופנויים ופנויות ופלאפונים ופלאפוניות ואנשים שכל הזמן מראיינים אחד את השני וכותבים במקומונים אחד על השני וסוגרים עיסקאות וירטואליות על אספרסו קצר ומשפריצים מדושנוּת ומתבוססים בריר של עצמם – בעיר המתנוססת והחוגגת והמושפרצת הזאת חי אחד גרשון. אף אחד לא שם לב אליו אבל הוא חי כאן, ובתוך כל המושפרצוּת הזאת החוגגת תמידית והמאוהבת בעצמה הוא מתמכר באדיקות ובכובד-ראש לשקיעה, לוויתור גדול, לתבוסה סופנית."
העיר החוגגת הזאת היא כמובן תל-אביב, וגרשון הוא רק אחד מגיבוריו התלושים והמוטרפים של מתחת לקו העונג – אולי הרומן הכי מצחיק שנכתב אי-פעם בעברית ישראלית. לא כל גיבורי הרומן מתמכרים לתבוסה באדיקות ובכובד-ראש כמוהו, אבל כולם נאמנים לעצמם עד כאב ומצחיקים עד דמעות. הם מרירים, וביקורתיים, וחסרי אמונה, ואין להם "ערכים", רק רתיעות ומבוכות ומופרעויות ותשוקות קטנות וגדולות ורעב גדול לאהבה. למרבה הפלא הם אפילו מצליחים להשביע את הרעב הזה בעזרתם של חתול טוב-מזג ודק-אבחנה העונה לשם אורליוס ושל הוביט ממין נקבה.

מקט: 4-497-1020
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר שפורסם על הספר
"בעיר הזאת, עיר של יפים ויפות, של מאות אלפי אנשים ששקועים בגלגול קטעים ובהרצת צחוקים, שהולכים הלוך וחזור ברחובות עם […]

חלק ראשון: מבט מגבוה
בו נתוודע לגרשון ולשמאי, ללוחמת ולכובסת, לדופן הרחם השקוף של כרוב-ניצנים, לחזזית המבקשת משהו להיאחז בו ולציפורניה המרהיבות של מעדן-חלב.
1. שישי בצהריים

גרשון משמש בשק אשכיו המכווץ והנוקשה וחשב: איזה בזבוז, עכשיו היתה צריכה לבוא מציצה של שישי בצהריים. לא משגל ענֵף ומפורט, עם כל האבל אני עוד לא גמרתי, עם נסיונות לספק ולהבין מה היא רוצה ולהשהות ולהשתהות ולגוון במהירויות ובעוצמות, עם שוויון זכויות ושוויון הזדמנויות ועם כל האפּראט המתיש. לא. רק מציצה ישירה ועניינית, נטולת יומרות, שאינה הולכת בגדולות, ומסתיימת בדיוק איפה שכל המציצות הסתיימו מאז ומעולם. אחר-כך אפשר לחזור בניחותא לקפה ולעיתון.

אבל מה, אין כאן מי שתעשה את זה. איזה בזבוז. ומבלי להתיק את ידו משק אשכיו קם והשקיף מחלון דירתו שבקומה העליונה. ברחוב יוחנן הסנדלר התנהלה תנועת אוף-שיינקין כסדרה. הרחוב היה מלא גדודי חתיכות מלהגות ומצחקקות, והוא הביט בהן והרהר הרהורים עגומים של שישי בצהריים: איך הן מדברות בפלאפונים ובסלקומים כמו איזה חבורת מח”טים שמזיזים אוגדות מהעורף לחזית, נעות ממקום למקום רק כדי לנוע, רק כדי שיוכלו למתֵח את ירכיהן ולטלטל את עגבותיהן בגרביונים ובטייטסים ובג’ינסים ובמכנסיים ההדוקים מהחומר האלסטי הדמוני הזה שאלוהים יודע איך קוראים לו. קלות- דעת, עוגבניות והורמונליות הן חוצות את הרחוב הנה ושוב, מטלטלות תיקים קטנים של כלום ושקיות קרטון של קניות, ואפילו אחת מהן לא נמצאת כאן עכשיו בשביל למצוץ לי.
2. מיומנויות מורכבות

מעדן-חלב חשבה לעצמה שמשהו בשמאי התקשה והתאבן. אולי אפילו כל-כולו כבר קשוי וכבוי. אבל אין דבר קשה שלא ניתן לרכך אותו. כן, בטח, עם קצת חום ואהבה, מסכים שמאי בקול חורקני ומלגלג. למה לא בעצם? היא מתלהבת, וכבר עיניה הגדולות מעתירות עליו לוטפנות. הוא מסתגר בשתיקה. אחר-כך הם הולכים אליו הביתה והיא מעתירה עליו חום ואהבה. הוא משחק את המשחק להפליא, ולרגעים נורא טוב לה ונעים לה, אבל היא יודעת שבעצם הוא בכלל לא שם. הוא קובר את פניו הזיפניות בין שדיה כדי שלא תראה את עיניו באור המועט. ידיו נעות על גופה בכישרון ובמיומנות מתורגלת. לרגעים היא נופלת בפח הזה. לרגעים היא משתוקקת ליפול בפח הזה. שהרי אין זו מיומנות טכנית בלבד. הדברים לא אמורים רק בלהסעיר או להגמיר אותה. זו מיומנות של אהבה. הוא מתפקד להפליא כמאהב, כאוהב, כנכמר. גופו נשאב אליה, מתכדר בה, מתפתל עליה, עוטף וחובק, ממש כמו באהבה, ממש כמו אהבה, היא כמעט מתפוגגת בין ידיו הלשות אותה, עושות אותה לחמניות-לחמניות טעימות להפליא, הלחמניות נחטפות ונאכלות בידי המון אדם רעבתני ועוד מעט ולא נותר ממנה כלום, היא גומרת, עיניה פעורות לרווחה וגופה מזדעזע, הוא עוד מנשק אותה מעט ואז ניתק ממנה, תולה את עיניו בתיקרה ומשמיע איזה משפט קפוא כמו: אולי אני צריך ללמד אותך פעם להתנשק כמו שצריך. ומוסיף: אחר-כך נוכל להתקדם למיומנויות יותר מורכבות שקשורות לתיפקוד במיטה.
3. ארבע על ארבע

גרשון עמד בחלון ביתו והשקיף על הרחוב. הגיע הזמן ללכת ללישכת התעסוקה, הרהר באי-רצון. אלא שלא מיהר ללכת. תחת זאת מיקד את מבטו בעוברות-ושבות והחל נותן בהן סימנים: הנה עכוזנית-החוצות המצויה. מעט לפניה צועדת בעוז דדנית-שפת-המדרכה הנראית במקומותינו בעיקר לעת האביב. והנה שתיים ממין הצחקנית-אדמדמת- השפה, מטלטלות שקיות-קניות אלגנטיות ואוחזות זו בידה הפנויה של זו. מעברו השני של הרחוב מגיחה לעומתן אחת ממין להגנית-בין- הערביים, שבאין לה עם מי ללהג היא נשאבת כולה בהתלהבות מצויצת ומשולהבת אל תוך הסלקום, ולהגה מיתמר ומגיע עד לאוזניו הכרויות של גרשון: אז את שומעת? הוא עושה לי אני לא מכיר את אֶתי, אז אני עושה לו מה, אתה עובד עלי, אז הוא עושה לי לא, באמא שלי, אז אני עושה לו… ונבלעת בקרן הרחוב. מבטו של גרשון שב ונודד על פני משעול הלהג שהותירה אחריה. זה כבר מתמלא בנוכחותן של שלוש ממין צמודת-הלנד-רוברים, או כפי שהיא מכונה בז’רגון הבלתי-מדעי: מתברגת-הארבע-על-ארבע. הן חוסמות את המדרכה ורבע הכביש, משתלשלות החוצה, מיטיבות את הטייטס ויוצאות לסבב חנויות ובתי-קפה. אבא שלהן, הקבלן, היה מעדיף להתאבד מאשר לחתן את המותק שלו עם אחד כמוני, מהרהר גרשון עגומות. מולן פוסעת, חשויה ורהויה, לבנונית-המרכז-מפותלת-הנפש, מין הולך ומתמעט במקומותינו. בעבר הן גדשו את שיינקין וסביבותיה, עד פאתי יבנה ומונטיפיורי מזה ועד אזור הבימה מזה. כיום רק מעטות מהן באות מלונדון או מניו-יורק לחרוף לכמה שבועות. בלבנוניותן ובמבטן הרדוף, המלנכולי והמבולבל, ניכרת כיום יותר מכל התבוסה לשבטים חזקים יותר, גדולים יותר, מותאמים יותר לשמש ולהמולה המקומית, שעלו מדרום ודחקו את מידרך רגלן הענוג והמתלבט. מלכתחילה נקטו בטקטיקה של ויתור ונסיגה. תחילה ויתרו על ימי שישי, אחר לא יצאו מהבית גם בימי חמישי, מאוחר יותר הפקירו את הרחוב לאחרים גם בימי רביעי, הזמינו חברים הביתה גם בימי שלישי בערב, הסתגרו עם העיתון והכלב בימי שני, התמכרו לאינטרנט בימי ראשון, לא ניתקו מן הטלפון בשבת אחר הצהריים. לבסוף עברו לשכונות מרוחקות יותר, נדדו לפרברים, נרשמו ללימודים בפרינסטון, בלית ברירה התחתנו, ככלות כל הקיצין עשו ילדים. כך הלך ונכחד המין הזה סתור המבט, בעל העור החלבי, שפיזז כאן על המדרכות בין גללי הכלבים, בשמלוניות שנעו בין השחור המקודש לבין פרחוניוּת תמוהה בנוסח מה שעטו סבותינו בעיירות על גדות הדנייפֶּר והוויסלה, מלמל משהו על קולנוע צ’כי עכשווי ועל אמסטרדם בחורף ועל עוד משהו שזה פשוט זה, השאיר איזו התלבטות באוויר וכמה משיכות עצבניות מהסיגריה בחלל בית-הקפה ואיזה עפעוף מתחבט במורד הרחוב, ונעלם.
4. בשבח הידידוּת

שמאי פגש מישהי באיזו מסיבה של כמה אנשים שהוא לא סבל. כל הזמן דיברו שם על מצב הספרות כיום, והתבכיינו על איך כל מיני אנשים שלא יודעים לכתוב מוכתרים על-ידי המו”לים והקהל וכל החרא הזה. בזמן שהם דיברו שמאי היה עסוק בלהסתכל על הבנות. אחת מהן שתקה רוב הזמן, ורק מדי פעם שלחה איזה חיוך מהיר וחוששני אל מישהו או אל מישהי. היא נראתה טיפוס ידידותי שאין לו יותר מדי להגיד, או שיש לו אבל הוא לא יודע איך. היא היתה לבושה בטוב-טעם, אבל באופן שהבליע אותה בקהל, בקיר שמאחוריה, בעולם. אופן דיבורה היה נחפז, וכמו ממהר לכסות על כל רושם חד מדי. שמאי היטיב להתבונן בה. היו לה פנים קטנות, לבנבנות, חפות מאיפור, עיניים צרות, פה קטן, שיער קצר וקלוש, צוואר לבנוני, חזה נאה אבל לא בולט בנוכחותו מתחת לסוודר הירקרק שלבשה. גופה היה נחמד אבל איכשהו נעדר מיניוּת. שמאי ידע שהיא מזכירה לו משהו, אבל לא ידע מה. הוא קימט את מצחו בעודו מתבונן בה: לא רהיט, לא כלי תחבורה, לא תמונה, לא פוֹנְט, לא קרב היסטורי מפורסם, לא תנוחה, פחמימה? לא פחמימה. מינרל? לא. ויטמין? זה כבר מתקרב. פרי? לא בדיוק. ירק! לפת? לא. גם לא קולורבי, ולא ארטישוק ירושלמי. משהו עדין יותר, שהרי יש בה עדינות, ועם זאת לא מרהיב כמו עגבנייה, ולא חד-משמעי כמו גזר, ולא נחרץ וטראגי כמו חציל. כרובית? קצת פחות פרוש ורחב ופורח מכרובית. משהו שעודו באיבו. כרוב? קצת פחות טווטוני ותפוח מכרוב.

הוא גרר עצמו אל השולחן שעליו היו מוצבים בקבוקי היין, ובמקום לחזור אל פינתו שינה כיוון ונחת מגושמות לידה, טווה מלמול כבד ועכור על מסיבות שאין בהן מספיק יין אדום. היא חייכה אליו חיוך נסוג, והוא שאל אותה לשמה, אף שידע שעבורו היא תהיה לתמיד כרוב-ניצנים.
5. אר.פי.ג’י.

גרשון נטרד מרבצו והביט בעצבנות מהחלון. סיעות-סיעות של מקומיים חלפו ברחוב, ממלאים אותו בלהגם הקולני. אלוהים אדירים, למה לא נותנים לבנאדם לאונן בשקט? בא גרשון בטרוניה אילמת אל פס השמים האפל שנראה בין שתי שורות הבתים. משהו משיחתם הגיע לאוזניו: אתה לא יכול לנהוג ככה, אתה רוצה אני ייקח אותך הבית?

דיאלקט של ילידים, הרהר גרשון עגומות. הוא נפנה חזרה וקרס על מיטתו הסתורה, אבל השאון מהרחוב לא פסק. אם היה לי כאן איזה רובה-צלפים, ניצתה בו מחשבה עקמומית, הייתי מרכיב עליו באיטיות משתיק-קול, משעין אותו ברכות על אדן החלון, מכוון בניחותא, סוחט את ההדק עם המון רגש, ואחר-כך ממתין בסבלנות לאמבולנס שייקח אותם הבית. מכונית חלפה ברחוב, גודשת אותו במוזיקה מזרחית בפוּל ווֹליוּם. ואם היה לי כאן איזה טיל לאוֹ, המשיך גרשון לטפח את הזיותיו המתוקות, לא, בעצם עדיף אר.פי.ג’י., הייתי נוטל אותו בידיים זהירות, ממקם אותו על החלון, מחכה לאחת המכוניות האלה שדוחפות לי את הבאסים שלהן באלימות כזאת לתוך החדר ולתוך הלילה ולתוך המוח, ומשחרר במתינות ובכוונה שלמה את המטען החלול והאפקטיבי כאילו שנולדתי במחנה בּוּרג’ אלבַּרַאגְ’נֶה וניגבתי חומוס עם הנהג של נאאֶ’ף חוואתמה. אם כבר הווי מזרחי, אז עד הסוף.
6. היפֶּר-וֶנטילציה

שמאי החליט ללכת לשיעור יוגה כדי לפתור את בעיית ההיפר- ונטילציה שנתקל בה בזמן האחרון. בפעם האחרונה שתקפה אותו התופעה התמוהה היה ישוב במונית בדרכו לבְּלַיינד-דֵייט עם מישהי שנשמעה נורא בטלפון. הוא שקע במושב האחורי וחשב על הסבל הנורא המצפה לו בחברתה של עוד איזו בלטה עם פימה כפולה וחרדות של תחילת גיל השלושים, שעוברת את המטמורפוזה הקבועה שמתרחשת אצל הנשים בגיל הזה וגורמת להן לחשוב שאם לא יהיה להן ילד תוך חמש דקות אז טוב מותן מחייהן, ואז הוא התחיל להתנשם ולהכניס עוד ועוד אוויר והיה נדמה לו שהוא הולך לקבל התקף-לב במונית. הנהג שאל אותו אם הכל בסדר והוא אמר שלא, ששום דבר לא בסדר, ושהוא סובל מהיפר-ונטילציה בגלל ריבוי בליינד-דייטים, והנהג אמר שאין לו מושג מה זה היפר-פרצלציה אבל הכל בגלל השמאלנים המניאקים האלה שהורסים את המדינה. שמאי ביקש ממנו שיעצור וברגע זה החליט שהוא מתחיל לעשות יוגה. זה לא פחות מגוחך מאשר ללכת לטיפול, או לבליינד-דייטים, חשב.
7. אסטרולוגיה

בלילה חלמה כרוב-ניצנים חלום. בחלום היתה ישובה בטבורו של מעגל עמודים פעור אל שמי הלילה ואל הירח. מישהו שחשבה פעם שאולי היא קצת מאוהבת בו בא אליה וביקש לדעת את הצפוי לו בעתיד. מאיפה לי לדעת, השתוממה כרוב-ניצנים. תרימי את החולצה ואז תראי, ענה בקול מסתורי. כרוב-ניצנים הרימה בזהירות את חלקה התחתון של הטי-שירט, ולמרבה פליאתה הבטן שלה היתה שקופה, ותחתיה נראה ברור למדי הרחם. יו, אני ממש אשה, עם רחם והכל, מלמלה לעצמה והשפילה מבט לראות אם גם כל החצוצרות והשחלות וכל התסבוכת הזאת נראית באור הירח, אבל אז הבחינה שמשהו קורה: על דופן הרחם החיצוני החלה להסתמן תמונה. היא אימצה את עיניה. על הדופן נראו כעת ברורים לגמרי הכוכבים במסילותיהם, מערכות השמש, הגלקסיות, המזלות, הגלגלים, השכלים הנבדלים, בקיצור: השמים וכל צבאם. כרוב-ניצנים פערה את פיה. שעה ארוכה בהתה בכוכבים הנעים במסילותיהם, בסופות השמש ובמפצים הגלקטיים, בדממת החורים השחורים, ביניקתם השקטה של שרוולי הזמן. רק אז נזכרה בזה שהפנה את תשומת-ליבה לכל העניין, ועכשיו אפילו את שמו לא זכרה עוד. היא הרימה את עיניה, אבל הוא נעלם. אבל איך אני אדע את העתיד אם אני לא יודעת לקרוא את כל זה?! צעקה אחריו, קולה נמוג במרחבי הלילה ובמדבר הירח שהקיפהּ סביב-סביב.
8. פֶּרפֶּטוּם-מוֹבּילֶה

חזזית הביטה עגומות בכוס הבירה שעמדה על שולחנה. ההמולה שסביבה – סמוֹל-טוֹק ללא קץ וללא תִכְלָה של יום שישי אחר- הצהריים – לא חלחלה דרכה, כי ההמולה שבתוכה החרישה אותה. היא הרגישה כמו בַּבריכה, שהיתה פוקדת באדיקות כל יום בחמש בבוקר. רחשושי החוץ המקיץ נותרים בחוץ, ואילו כאן, בפנים, במים הקרים, גועשת הפנימיוּת הבלתי-נסבלת שלה. היא תיעבה את הפנימיוּת הזאת וביקשה להימלט ממנה בכל דרך, אבל תמיד מצאה את עצמה לכודה בה מחדש, מוקפת בה, טובעת בה. היא לגמה ארוכות מהבירה וציננה את הגנרטור הזה שקוראים לו לפעמים נפש, שמפיק כל-כך הרבה חשמל, כל-כך הרבה סיבובי מנוע, טורבינות ובוכנות ואלוהים יודע מה, וכל זה בשביל מה, בשביל שלא יהיה לה רגע שקט, בשביל שהיא תנוע לכל הכיוונים כמו פֶּרפֶּטוּם-מוֹבּילֶה מחורבנת שבורחת מעצמה ומוצאת את עצמה ושוב בורחת מעצמה, עד שמתים. אולי עדיף כבר עכשיו? אולי, אבל חבל על האנרגיה שכרוכה בהתלבטות הזאת, היה שמאי בטח אומר.

אני יודעת מה אני צריכה, הבליחה בה מחשבה. אני צריכה מישהו. מישהו שאוכל להקדיש לו תשומת-לב, שאוכל להקדיש לו את עצמי, להתעסק בו, בחיים שלו, וככה אני לא אצטרך להתעסק כל הזמן בעצמי. היצור הנורא הזה שמבקר במיטה שלי בזמן האחרון הוא לא פתרון. הוא רק חושב שאני הזיון הכי טוב בעיר, אבל הוא לא רוצה שנתעסק אחד בשני בשום צורה חוץ מאשר במובן הכי ישר של המילה להתעסק, כלומר למשמש אחד בשני, לנער ולדוש את שק העצמות והבשר הזה שהוא הגוף שלנו עד שנרגעים קצת. ואז שוב. העיקר לא לחשוב. ולא להרגיש יותר מדי. בעצם כן להרגיש אבל לא כלפיו, כי להתאהב בו זה פחות נבון מאשר להגיש מועמדות לתחרות נערת ישראל או לפתוח סניף של אֶרוֹס בבני-ברק. מצד שני, מתי בפעם האחרונה עשיתי משהו נבון? אפילו לברוח מעצמי אני לא מצליחה. אפילו להרוס את עצמי לא ממש מצליח לי, אז לבנות משהו? ועוד משהו מורכב ושביר כמו רגש, הדדיוּת? טוב, לפחות הוא מכאיב לי. זה טוב שהוא מכאיב לי. ככה אני מצליחה קצת להתרוקן, להתאיין. אבל רק קצת. לא נשאר בי הרבה לאיין ובכל-זאת אני לא כל-כך מצליחה להיפטר מהמעט הזה. אני שונאת את הבנזונה הזה, אבל הוא מאוד מוצלח במיטה. והוא עוזר לי לשנוא את עצמי. זה חשוב. איפה שמאי? אני קמה כל יום בחמש והוא לא מצליח לקום בשתים-עשרה. אולי אני צריכה לעבור דירה. אולי אני צריכה ילד. כן, אולי ילד. אבל מי הפראייר שיעשה לי ילד ויישאר שם כדי לגדל אותו?
9. אסרטיביוּת

בא לך ללכת לים? שאל שמאי את גרשון.

לים? מה האסרטיביוּת הזאת שקפצה עליך?

לא אסרטיביוּת, חידלון, דקדק שמאי. תראה, יום שישי בצהריים, שום דבר לא מצפה לי בסופשבוע הזה, ואולי גם לא אחריו, העיתונים מלאים בפרצופים אידיוטיים ובכל מיני אנאלפבתים שמחייכים מתוך השלולית שלהם כאילו שהם רוכבים על גג העולם, כל מיני אנשים מצחקקים שסופשבוע עמוס פעילויות מצפה להם עוברים לי ליד החלון, בקיצור, בלתי-נסבל. בא לים?

מה יש בים? הוסיף גרשון להקשות.

לא יודע, זה רחוק מכל זה, המהם שמאי. אני אביא מטקות.

מטקות? נדהם גרשון.

כן, אם כבר הולכים לים, אולי כדאי לנסות לזוז קצת.

למה לזוז?

כדי לא לחשוב.

אני לא חושב גם כשאני נשאר במקום אחד.

אני צריך לזוז, לערבב את המחשבות כמו בשֵייקר.

אני לא הייתי נוגע בקוקטייל הזה, אמר גרשון.
10. המאהב של חזזית

רק לא לגמור. רק לא לגמור עכשיו. הלילה עוד ארוך ואין לי חשק להשתרע עכשיו על הגב, להרגיע את הנשימה, לחזור אל כל מה שאני, אל כל המעט שאני. איפה האזיקים האלה? אני לא רוצה שהיא תזוז כל-כך הרבה כשאני נושך אותה. כמה טוב שהיא כל-כך רזה. נשים גדולות ורכות מנטרלות את היכולת להכאיב, מנטרלות לפעמים אפילו את הצורך להכאיב, אבל היא, עם הצלעות הבולטות האלה, עם הבטן השטוחה, הקשה, עם התחת המינימליסטי, אני כמעט מרגיש שאני עם איזה נער פוחח שהגיע הזמן לאלף אותו בינה. וזה טוב, כי כשאני מכאיב לה בזמן שאני מזיין אותה אני משתחרר, משתחרר מכל המועקות שרובצות עלי, מכל המעט שעוד מתרוצץ שם ומדבר, המעט שהיה פעם משהו שהייתי יכול אולי לקרוא לו אני, ועכשיו נשארו ממנו רק שרידים, אבל השרידים האלה עוד מפרפרים וצריך לילות ארוכים, עד הבוקר, של מכות וחיבוטים וצעקות ומשגלים מפרכים כדי לכסות על הפרפורים שלהם בפרפורים אחרים. והיא אפילו נהנית מזה, היא אומרת, אומרת שהיא שונאת אותי ואני חרא של בנאדם אבל מתאים לה בול במיטה, אז מה יש לי להתלונן. גם סקס טוב לשנינו וגם היא שונאת אותי ואין שום סיכוי שהיא תתאהב בי ותתחיל עם כל הנדנודים האלה שהאנושות מסרבת להיגמל מהם, על מחויבות רגשית ומערכת יחסים ונאמנות וחום וכל הבבל”ת הזה. אחרי לילה איתה יש לי את האנרגיות הדרושות לעוד לפחות שלושה-ארבעה ימים של עבודה בשטח, אם כי מאז שמינו אותי למג”ד באזור רמאללה זה הצטמצם למשהו כמו יומיים ואחר-כך אני חייב לחזור אליה למלא מצברים, או ליתר דיוק לרוקן מצברים, להתרוקן עליה. יומיים עם כשכושים בזנב לפני המתנחלים האלה שכל מה שבא לי באמת זה לירות בכולם, עם נסיונות פישור חסרי-סיכוי ביניהם לבין הפלאחים, ועם נסיונות להרגיע את החיילים שלי שמתים להיכנס גם בפלאחים וגם ביהודונים המסריחים האלה ולפוצץ לכולם את האמ-אמא שלהם, יומיים כאלה מחייבים לפחות חמש שעות איתה. לכן המעבר מהביקעה לרמאללה גרר עליית מדרגה גם בפעילות המיטתית שלנו. עכשיו אזיקים ומכות ביד שטוחה זה כבר לא מספיק. שלשום בלילה היא גמרה שלוש פעמים. אבל היום משהו לא זורם. לא יודע מה. אולי מה שהיא אמרה לפני איזה שעתיים, שמתחיל להיגמר לה הקיק ממני, קצת נכון. נצטרך לחפש מישהי אחרת. אולי איזה מתנחלת. אלה יש להן דם חם. הרבה להט, מסירות להקריב למען ארץ-ישראל, נכונות לסבול, זה טוב. סקס טוב נקנה בייסורים. טוב, הלילה זה לא ממש זה, אני כבר רואה עליה המון סימנים אדומים אבל היא שותקת וכאילו לא נמצאת כאן בכלל. נראה לי שאני אגמור ואסתלק מכאן.
11. הלוחמת

הים נח שקט, נתון לעצמו, תחת שמים אפורים-סגולים, מוטלים כיריעה אדישה, סתמית ולוחצת את החוף כולו מרידינג עד יפו. בחוף גאולה המחשיך לאיטו שיחקו כמה אנשים מטקות, עוד שניים שיחקו פריזבי, שני כלבים רדפו זה אחר זה על קו המים, מישהו עשה יוגה. בפינת החוף, ליד שובר הגלים, עשתה מישהי תרגילים שנראו כשילוב של טאי-צ’י ותורת לחימה כלשהי. היא היתה מוצקה, ממוצעת קומה, תנועותיה הקרינו יציבות, תוֹאַם, שלווה וכוח. ניכר היה בה שהיא בכושר טוב ובשליטה מלאה בגופה, ועם זאת היתה בה דשנוּת, וקימוריה הרכים לא הפכו מעקשי-שרירים. הדקות ניגרו לאט לתוך הנשייה. תנועותיה עיצבו את הזמן האדיש והמרוחק וצרו בו צורות ממתיקות, כמעט מאלפות, מבייתות, מחזירות את הזמן בתשובה, מפסלות את המרחב בדמות שאם גם אין בה נחמה, יש בה יופי בלתי- מצוי.

בחור כחוש ורעוע התקרב אליה בחשש והתחיל לחקות את תנועותיה ממרחק בטוח. היא התבוננה בו בצידוד, מבלי לחדול מתרגיליה. לאחר שהות-מה עצרה אותו, ידה החזקה אוחזת בגוו הקלוש, והורתה לו כיצד לבצע זאת נכון. אבל לא היה לו כל סיכוי, בהיעדר אותו בסיס רחב ובוטח שהעניק לה חיבור מוצלח כל-כך לקרקע היקום.

ניגש עוד עלם, גבוה, שרירי, בטוח בעצמו, עטור זקנקן וזנב-סוס, והתחיל לחקות את תנועותיה. משהו ריקני וחפוז היה בתנועותיו. היא תיקנה אותן בנדיבות ובשקט, שופעת סבלנות.

על שובר-הגלים מעליה התייצבה דמות, חולצה פתוחה וגוּרמֶט, סיגריה שמוטה ועמידה מרושלת, הראש נוטה הצידה, אגודל אחד נתון בתוך החגורה ושאר היד תלויה עליו כאין בה חפץ. הוא התבונן בה בחשד, בתימהון מהול בזלזול, מן הסתם חשב לעצמו שהוא מפרק את כל החבורה הזאת בכמה שניות עם כל העוואנטות נינג’ה שלהם, אבל לא יכול היה להתנתק מהקשתות הרחבות שציירו ידיה באוויר, מהשיוט המושלם של מותניה לארבע רוחות הנשייה, וסופו שכרע על שובר-הגלים ונשאר לבהות בה, הזלזול הולך ונמוג מפניו האפלים והמכורכמים, ורק התימהון נותר בהם.

תגיד, שמאי, אתה חושב שאם אני אלך לשם גם יש לי סיכוי? שאל גרשון, עיניו נתונות בלוחמת וידו מחליקה מעדנות את כרסו.

האמת? לא, חרץ שמאי, מפזיל עיניו לכיוונה.

למה? כי היא אוהבת אותם צעירים, שריריים ורזים?

לא, כי היא בטח בקטעים האלה של רוחניוּת וכל החרא הזה, וברגע שהיא תשמע אותך מדבר, הלך עליך. היא תחשוב שאתה מיזנטרוֹפּ עוכר בני-אדם.

מה רע בזה? תמה גרשון.

שום דבר, אבל אליה זה לא ידבר. היא תשאל אותך באיזה צבע האאוּרה שלך ואתה תגיד שהיא דהתה בכביסה, או משהו כזה.

ומה אני צריך להגיד? התעניין גרשון.

שהיא בצבע פריחת הדובדבן בשעות אחר-הצהריים במורדות המערביים של הפוּג’יאמה.

באמת?

חוץ מזה היא תגיד שאתה מרעיל את הגוף שלך כי אתה אוכל זבל ומזניח את הקארמה שלך ולא רואה את כל היופי, ומה אתה תגיד?

שאני אוהב את תנועות המלחמה שלה. שהיא שייכת לשבט אבוד של לוחמות שמשל פעם בכל הארץ הנושבת. שהיא שריד אחרון של עידן מפואר, שבו זחלנו על גחוננו ואכלנו עפר והיא ואחיותיה משלו בנו בנדיבות, אבל בעוצם-זרוע.

אני רואה שנשים לוחמות מוציאות את המשורר שבך, גיחך שמאי.

הן מחברות אותי לזיכרון הקולקטיבי, לאֶתוֹסים המכוננים שלי, למעמקי הזהות התלושה שלי, ענה גרשון ברצינות.

לא ידעתי שיש לך דברים כאלה.

גם אני לא, עד שהלוחמת הופיעה כאן.

ברוכה תהיה הלוחמת, אמר שמאי בחגיגיות.

ברוכה תהיה, ענה לו גרשון כהד.
12. ציפורניים

מעדן-חלב אהבה מאוד להתאפר. לא רק את התוצאה, גם את עצם התהליך. שעות היתה יכולה לשבת מול המראה ולהתבונן בפניה הירחיים, איך הם לובשים צורה ופושטים צורה, מחליפים דמויות כמו כשמעבירים נגטיב של סרט במהירות מתונה מול העיניים, מתפרטים ומתפרקים להמון מעדני-חלב, מחלבה שלמה, טעם שוקו וטעם וניל וטעמים אקזוטיים של פירות טרופיים, מול המראה מופיעים אפילו מעדני-חלב מזרי אימה, מעדני-חלב טורפים, לטושי צבעי מלחמה, מעדני-חלב צמאי דם, מוצצי בתולות ותמנוניים, מעדני-חלב חשופי שיניים, מבטם פרוע ופניהם לביזה והרס, וגם מעדני-חלב שגונם כגון האפר ועל פניהם משוח מוות, עצמותיהם פורצות את עורם המת ובשרם המרקיב נושר מהם קרעים-קרעים.

אבל יותר מזה אהבה לצבוע את ציפורניה. היו לה כל הצבעים האפשריים, כל גוני הגוונים, ובכל פעם שהיתה רואה משהו חדש היתה קונה אותו. בחדרה הירושלמי הקטן, שהיו בו רק שטיח רך וכמה מדפי ספרים ומיטת פוטון קשה שגופה היה נשפך ומתחלק עליה, מתאים עצמו לגיבועיה ולגבשושיותיה, ממלא את מכתשי הפוטון הקטנים כאילו היו גביעים של יוגורט, היתה רובצת ומצבעת את ציפורניה, כל יום בצבעים אחרים, ולפעמים פעמיים ביום, בבוקר ואחר-הצהריים, ולפעמים גם מאוחר מאוד בלילה, מחליפה את השילובים, את ההתאמות והמתחים, צובעת אצבעות יד אחת בצבע אחד ואצבעות יד שנייה בצבע אחר, ולפעמים, כשמצב רוחה היה ססגוני או מטולטל יותר, כל ציפורן בצבע שונה, עוברת מירוק-ים לכחול זוהר, משחמחם-כתמתם לארגמן קיסרי, מזהב שחוט לכסיפה מתעמעמת, מסגול מדיח לכחול-מרחקים נחלם, מצבע האופק הגוסס לצבע-תחתית-בין-הערביים הגווע. ואז היתה נרדמת, ראשה על אמת-ידה, סחרחורת הצבעים בעיניה הולכת ושוקעת אל חלל הראש המשחיר, רטט עפעפיה נרגע, חיוך של השלמה מרפרף לרגע על פניה החלביים, שוקע גם הוא בלובן הירחי שכמו חוזר למהותו העטינית, החמאתית, הראשונית, כמו פיסות צמר-הגפן המפרידות בין אצבעותיה השמנמנות, שציפורניהן מתנוצצות בטירוף צבעוני.
13. המרקיז דה-סאד

אני קוראת עכשיו איזה דוקטורט על המרקיז דה-סאד, ויש בו משהו שמזכיר לי את שמאי, התהרהרה מעדן-חלב אל תוך השפופרת הירקרקה.

באמת? עלה קולה של דגנית מן השפופרת.

כן, אמרה מעדן-חלב והתהפכה על משכבה, מסתבכת בחוט הטלפון. הקור הזה, הניצול הזה של הרגש הכן, המשחק הזה ברגשות של הנשים, לפעמים אני שואלת את עצמי אם הוא מסוגל בכלל לאהוב, אם הוא אהב אי-פעם בחיים שלו.

מי, המרקיז דה-סאד? שאלה דגנית.

לא, שמאי. אפילו יש לו בבית ספר ציורים של המרקיז דה-סאד.

טוב, זה לא אומר כלום, בטח הוא מאונן איתם.

לפעמים נדמה לי שגם איתי הוא מאונן, לא יותר, אמרה מעדן-חלב בקול שקט, יציב. כאילו הוא עושה לי אהבה, אבל בעצם הוא רק מאונן עלי.

זה דבר נורא לומר, נחרדה דגנית.

כן, אני מניחה שכן… אמרה מעדן-חלב וגון קולה לא השתנה.

אז למה את בכלל נשארת איתו?

מי בכלל איתו? אני איתו? אני רק שוכבת איתו לפעמים, ובזמן האחרון גם זה בקושי. נראה לי שנמאסתי עליו.

את צריכה לחתוך וזהו, חרצה דגנית.

אני לא בטוחה שאני יודעת לחתוך. אני חושבת שאני מאוהבת בו.

לחתוך את צריכה, לחתוך וזהו, חזרה דגנית בנימה של דחיפות. כל יום שאת נשארת שם רק עושה לך רע.

לדגנית יש עצות פשוטות ונכוחות, הרהרה מעדן-חלב, היא בחורה בריאה עם שכל-ישר, אבל היא לא יכולה להבין מה זה אהבה אמיתית, כזאת שלא מביאה תועלת או בריאות נפשית, כזאת שגוררת אותי למקומות שהיא קוראת להם רעים, אבל לי הם גורמים להרגיש את עצמי עד הסוף. אני לא מפחדת מהתנסויות, גם אם הן שליליות. אם אני לא חווה משהו עד הסוף, זאת בריחה ממנו ומעצמי. אני חייבת לסחוט כל דבר עד הטיפה האחרונה, לרדת עד לקומת הקרקע כדי שאוכל לצאת מהכניסה הראשית. אני לא מפחדת משמאי ולא מאף אחד אחר ולא מרגשות טובים ולא מרגשות רעים ולא מכלום ולא מעצמי. אני חיה כאמנית. נכון שכשאמרתי את כל זה פעם לשמאי הוא אמר לי תעזבי אותי עם כל החרא הזה, אבל זה בגלל שהוא הורג משהו בתוכו, בגלל שהוא מאמץ לעצמו מין הלך-רוח של המרקיז דה-סאד, בזמן שבעצם הוא משהו אחר, אבל אני לא יודעת בדיוק מה. המחיצות שהוא מציב הן כל-כך עבות, שאני לא ממש מצליחה לראות דרכן. רק צללים אני רואה שם. רק צללים.
14. הכובסת

כשהחלו קורי העכביש להשתלשל מן הפינות עד הריצפה, כשענני האבק שעלו מן הכורסה החבוטה מילאו את גרונו בכל פעם שהתיישב עליה והמשקע הדביק מתחת לטוֹסטֶר-אוֹבֶן המפויח התחיל להשמיע קולות מוזרים, התקשר גרשון לאחת המודעות שפורסמו בעיתון בדבר עבודות ניקיון. כעבור יומיים הגיעה בחורה עבת-בשר, עיניה מפיקות פשטות טובת-לב, חיוכה רחב, קולה מאנפף מעט, ופימה קטנה משווה לה מראה נדיב. היא לא הזדעזעה ממצב הדירה (שגרשון העדיף לכנותה הכוך), לא עיקמה את אפה ולא השמיעה הערות צדקניות. במודעה שפירסמה היה כתוב שהיא קיבוצניקית לשעבר, והדבר אכן ניכר בתנועותיה החסכניות והמיומנות. תוך דקות חזה גרשון בתועפות טינופת ובמשקעים שבעיני רוחו היו בלתי ניתנים למיגור נעלמים ומתמסמסים תחת ידיה השמנמנות הלופתות את המטלית בעוז. גרשון הטיל עצמו באיזו פינה והתבונן בה במלאכתה. כשהתכופפה התרוממו מכנסיה הקצרים וירכיה העבות נגלו בכל הדרן, וברגעים של חסד נחשף אפילו חלקן התחתון של עגבותיה הרחבות. אחוריה לא נטו להידחק אחורה או למעלה, אלא התפרשו בנדיבות לצדדים. לא היו אלו אחוריים הפורצים כאיל-ברזל אל התודעה ומותירים אחריהם תדהמה וטירוף-מערכות, אלא אחוריים מרגיעים, מנחמים, משרים ביטחון, ביתיות, מקום להשעין עליו ראש יגע ונסער. תנועות ידיה המתונות, אך רבות התנופה, משכו אחריהן את חולצת הטריקו הרחבה שלה שאחיזתה על הגוף נתרפתה, וממחשופה נשקפו שדיים רכים ושופעים, נדחקים מתוך חזייה בצבע- גוף. גרשון התבונן במותניה עתירי ההיקף והמרופדים, בגבה הרחב והחזק, בכתפיה שנעו בין עדינות מעוגלת לבין כוח ונכונות לשאת בעול שבו נשאו כל אִמוֹתינו ואמות-אמותינו, ולא יכול שלא להצמיד לה בינו לבינו את הכינוי הכובסת. בעיני רוחו ראה אותה חובטת לבנים צואים על סלע לחוף נהר הבּוֹג, כשהיא מחליפה הלצות עם חברותיה על הגבר שטינף את הלבנים האלה, ועל גברים בכלל, על בחורי הישיבה הדקים והנבולים שההזיות מעבירות אותם על דעתם אבל במיטה אינם מסוגלים להחזיק יותר מדקותיים, על עגלונים מסריחים מוודקה, על סנדלרים הבועלים כדרך שהם מתקינים סוליות, על בורסקאים קודרים החוצבים בנשותיהם וידיהם הגסות אוחזות בהן כדרך שאוחזים פגר כדי להפריד ממנו את עורו, ושוב על תלמידי חכמים הבאים בנשותיהם בחופזה, מצוות חכמים מלומדה, כדרכם של אנשים שמחשבתם עודה נתונה לאיזו סוגיה בהלכות לולב, עד שמתרפה לולבם שלהם וכל סוכתם כסוכת דויד הנופלת. מבטו של גרשון שב והצטלל ומולו התייצבו קוממיות אחורי הכובסת מנהר הבוג, ושוב הצטעפו עיניו. כמה נחמד היה אם אחרי שהיתה מסיימת את מירוק הכוך שלו היתה מכבסת את בגדיו החבוטים ואת לבניו הצואים, ואחר-כך היתה מצווה עליו לפשוט את הבגדים שלגופו ומכבסת גם אותם, ולבסוף הודפת אותו אל האמבט ומקרצפת אותו בספוג, בליפה ובבורית, דשה את בשרו המתרפה באצבעות חזקות, מסבנת את כרסו המשתפלת עד שתפרחות של קצף היו עולות ממנה, ממעכת את איברו ביד בטוחה ונחרצת, והוא, העלוב, היה מתכדר ומסתתר תחילה כממאן להאמין וכחושש לבדידותו המקודשת, אבל אז היה מגיח ועולה, מגשש באווירו של עולם, תחילה בחשש-מה, אחר כבר כמעט ללא מורא, פורץ ותופח בין אצבעותיה השמנמנות שהיו מחליקות כעת מטה-מטה, נישאות על גלי סבון ובעבועית של בורית, מרחיבות ומפשקות את עגבותיו ומקרצפות בקפדנות אמהית את פי-טבעתו הקפוץ עדיין, אבל כבר ממהר להתרפות, מתרצה לתנופת זרועותיה ולעוצם ידה של הכובסת. אחרי כל זה היתה מנגבת אותו בתנועות עזות עד שעורו היה מאדים, משכיבה אותו על המיטה שמצעיה הוחלפו, סכה את גופו בקרם, לשה בקרם את איברו המרטיט, מטפחת בקרם את עגבותיו המוורידות, תוחבת אצבע שמנמונת ומבריקה מקרם אל פי-טבעתו, חזור ותחוב, ואז שתי אצבעות, ושלוש, עד שהיה נכנע ומתרצה לה לגמרי. לבסוף היתה מנגבת אותו עוד מעט במגבת לחה וריחנית, זורה עליו פודרה, סומכת ראשו על חזה הגדול, תוחבת את אצבעו לפיו ונשארת להשגיח עליו מעט עד שיירדם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מתחת לקו העונג”