יש בתוכך נקודה. נקודה עגולה באמצע הגוף. אתה אולי לא מצליח לחוש בה בשגרת היום יום, אבל היא נמצאת שם, […]
האנשים הנעלמים — הקדמה
יום קשה עבר עליך, מלא בלקוחות מתישים ובמעט מדי טיפים. אחרי חצי שנה החושך שבתוך הפאב מתחיל לעשות לך גם חושך בתוך הלב. אתה יוצא מהעבודה ומתיישב על הספסל המתקלף באמצע הרחוב, אתה מרגיש עבד שחוק ובאותו הזמן גם מלך העולם, קרעו לך את התחת אבל לא ויתרת לעצמך, ניצחת את היום שלך.
אתה מדליק סיגריה, הצהוב־כתום שבקצה שלה בוער לך מול העיניים ומשתקף לך באישונים כמו מדורה קטנה ובוערת, אתה שואף ונושף, נושף ושואף, שואף עמוק אל תוך הריאות טבק מעורבב עם ניצוצות של תקווה ונושף החוצה עשן סמיך מעורבב עם ייאוש ופחד. הסיגריה נאכלת מעצמה, ובראש עובר לך קצה קטנטן של מחשבה, לזרוק אותה על הרצפה או בפח? הפח רחוק ממך רק בכמה מטרים, אבל במצבך הדרך עד אליו נראית כמו מינימום מסע כומתה של אמצע אוגוסט. אתה נכנע לרגליים העייפות ומעיף את הסיגריה אל הדשא שממול בלי שמץ של נקיפות מצפון וכמובן בלי לכבות אותה. כשאתה קם מהספסל ומתחיל ללכת לכיוון הרכב, אתה אפילו לא שם לב שעברת על יד שלושה פחים לפחות ויכולת לזרוק את הסיגריה שלך באחד מהם. השעה כבר ארבע לפנות בוקר, אתה מתניע את הרכב ופותח את החלון, הרוח מלטפת את פניך, עוד מעט תגיע הביתה ותוכל להיזרק על המיטה וללכת לישון, עוד מעט ייגמר היום שלך והלילה יכסה אותך בשמיכה לבנה.
האיש הנעלם קם בדיוק בשעה שבה גופך נמרח באלכסון על המיטה בתנוחה הקבועה, ועיניך נעצמות. הוא לובש את המכנסיים הארוכים, הכבדים והחמים שלו, ואת החולצה האפורה המסריחה עם הכיתוב “ניקיון”. באופן קבוע הדבר הראשון שהוא עושה כשהוא קם זה לשים את הפינג’אן על הגז, הוא זורק לתוכו שתי כפיות גדושות של קפה טורקי ומערבב במעט מים. כשריח הקפה משתלט על יחידת הדיור הקטנה שבה הוא חי, הוא מוריד את הפינג’אן מהגז ומוזג את הקפה אל תוך כוס זכוכית קטנה, איכשהו הכמות תמיד מדויקת — הכוס הקטנה מכילה עד סופה בדיוק את כל המים השחורים שבעבעו עד לפני דקה על הגז.
האיש הנעלם לוגם את הקפה שלו בשלוק אחד, סוגר את כל החלונות, נועל את כל התריסים ויוצא מהבית. זה מין טקס כזה בינו לבין עצמו להיכנס חזרה אל ביתו פעמיים נוספות לפחות כדי להיות בטוח שהגז מכובה. אז הוא נועל את הבית ואחרי מאית השנייה פותח אותו ורץ אל הגז — הגז מכובה. והוא נועל ופותח ונועל ופותח. בתוך תוכו הוא יודע שבכל יום השיגעון מתגבר עוד יותר על כל טיפת שפיות שעוד נותרה בו, עד שלפעמים הוא כל כך רוצה להיכנס ולמצוא את הגז דולק, אולי זה מה שיוכיח לו שהטקס שלו הגיוני ותקין, הרי ידוע שאנשים לפעמים יוצאים מהבית ושוכחים את הגז דולק.
הוא יוצא לעבודה בשעה שבה הירח מלטף את השמש ומנסה להעיר אותה. “אין לי כוח לקום, אני עייפה”, השמש זועפת אל הירח בפינוק, “די, יפה שלי, קומי, כבר חמש וחצי בבוקר, אנשים מחכים לך”. היא לא יכולה להגיד לו לא, לכן היא קמה והוא בתמורה מבטיח לעמוד מולה עוד שעה לפחות עד שהלבנים של המדרכות יתחממו, ורק אז הירח נכנס למיטה והולך לישון. האיש הנעלם יוצא אל הרחוב ומנגב אגלי זעה ממצחו. עם פח גדול ומטאטא מלוכלך עשוי קש הוא מסתובב ברחובות וגורף עלים יבשים, מרים שקית ניילון, מנקה זכוכיות שבורות, ואז עולה לדשא שמול הספסל המתקלף ומרים בדלֵי סיגריות. הוא אוהב לנסות לדמיין בראשו את בן האדם שעישן אתמול את סיגריית הקאמל המתפוררת, את הבחורה שעישנה את המרלבורו לייט ולא סיימה אפילו חצי מהסיגריה. לכל אחד הוא ממציא סיפור, עם התחלה ואמצע. את הסוף הוא לא מספר לעצמו כי הוא לא אוהב סופים.
בדרך כלל בלי לשים לב יוצאים לו סיפורים שמסגירים את החלומות שעוד שאף להגשים כשהיה צעיר יותר. הוא אוסף את בדלי הסיגריות מהדשא וזורק אותם לפח הגדול השחור שלו כמו שזרק את כל חלומותיו הגדולים אל פח החיים. אף אחד לא רואה אותו, אף אחד לא יודע על קיומו, אף אחד לא שואל את עצמו אף פעם איך בכל בוקר גינת הדשא הגדולה מתנקה מבדלי הסיגריות ומבקבוקי הבירה וחוזרת להיות ירוקה ורעננה כמו שהייתה בבוקר שלפני. באופן שגרתי אנשים נתקעים בו ובפח הגדול שלו באמצע הרחוב בלי לבקש סליחה, הם רצים מהר וחולפים על פניו בלי לסובב את הראש לאחור, אף אחד לא מתיישב על ידו כשהוא יושב על הספסל המתקלף לאכול את התפוח האדום שלו לארוחת הצהריים. אף אחד גם לא שואל אותו לשלומו.
הימים חולפים אצלו בקושי, האיש הנעלם מזדקן וכמעט שהוא כבר לא יכול להתכופף כדי להרים בדל סיגריה קטן מהרצפה. הימים חולפים גם אצל השאר, וכל השאר מתוך הרגל ממשיכים לזרוק בדלי סיגריות לגינה היחידה שהייתה יכולה להצמיח מחדש את חלומות חייו.
בזמן האחרון הזדמן לי לראות הרבה “אנשים נעלמים”, זו יכולה להיות המנקה בקניון, זה יכול להיות האיש שמחטט בפחים ברחובות ומחפש בקבוקים, זו יכולה להיות האישה הזקנה שעומדת כבר חצי שעה ליד מעבר החציה ומפחדת לעבור אותו לבד, זה יכול להיות המאבטח שעומד כל היום מתחת לשמש השורפת בכניסה לחנות בתל אביב, ובבוא הזמן אלו יכולים להיות אמא שלנו, סבא שלנו, חבר קרוב שלנו, זה יכול להיות אתה וזו יכולה להיות את. כולנו יכולים יום אחד להפוך מנראים לנעלמים.
כשהתחלתי לגלות את האנשים הנעלמים בחיי, כשהתחלתי לחייך יותר אל אנשים שאני לא מכירה, כשהתחלתי לשאול לשלומם, להקשיב לתשובתם, להגיב אליהם ולפתח איתם שיחה — האנשים השקופים האלה נצבעו בצבעים זוהרים, ובאותם הצבעים נצבע גם הלב שלי. ככל שנצליח להעניק לאנשים שקופים יותר משמעות בחיינו, נהפוך גם אנחנו להיות משמעותיים יותר בעיני עצמנו.
הספר הזה מכיל ארבעים ותשע סיפורים קצרים שכתבתי במשך תקופה ארוכה. כל אחד מהסיפורים מספר על אותם האנשים שנמצאים כל כך קרוב אלינו, ולמרות זאת אנחנו לא מכירים את סיפורם.
בין האותיות מסתתרות כמויות של רגש, אין־ספור רגעים של עצב וגם של שמחה, עשרות אנשים שכתבתי את סיפורם בלי להכירם.
אני נמצאת שם, בין המילים, ואם תעצמו את העיניים ותתקרבו, אולי גם תוכלו למצוא שם את עצמכם.
sigu341 (בעלים מאומתים) – :
ספר מדהים. אמיתי וכנה, נהניתי מכל רגע