מתחמם… מתחמם… חם!

בספר מתחמם… מתחמם… חם! נפרשים יחסים רגשיים בין בני משפחה המורכבת משתי אימהות, שני אבות ובן אחד. הם חיים בתקופה עתידנית כשההתחממות הגלובלית משתלטת על כדור הארץ במלוא העוצמה. אז יעמדו לרוב בני האדם שתי אפשרויות לעזוב את העולם הזה בטרם עת. האחת – להישרף בלהבות האש המשתוללת בחום ויובש בלתי נסבלים בקיץ, השנייה – להיסחף למצולות בזרם עצום של מים מלוכלכים באחד המבולים חסרי הרחמים של החורף.

מקט: 001-3090-006

1
2072, יואב

“אנחנו לא השתנינו במאומה!” הקליד יואב בזיכרון הווירטואלי שלו. “ההתחממות הגלובלית גרמה לכך שאנחנו פשוט עמוסים עד לעייפה בפחד היסטרי מהאיום המפלצתי שרובץ מעל ראשינו כבר עשרות שנים. לרובנו קיימות שתי אפשרויות לעזוב את העולם הזה בטרם עת – האחת היא להישרף בלהבות האש המשתוללת בחום ויובש בלתי נסבלים בקיץ, והשנייה היא להיסחף למצולות בזרם עצום של מים מלוכלכים באחד המבולים חסרי רחמים של החורף.

“הדבר החיובי היחיד בפחד המשתלט עלינו הוא התגברות על השנאה התמידית שלנו, על הדחף הלא מרוסן להרוג את הדומים לנו. הפחד אפילו הצליח לכבות את הסכסוך המתפתח בין מדינות דמוקרטיות לדיקטטורות. יש להניח שאם באחד הימים מזג האוויר יפסיק להשתולל ולהשמיד אותנו, באותו רגע נחזור לסכסוכים ולמלחמות, נחזור לטבוח אחד בשני כמו שהיינו רגילים במשך אלפי שנים לפני אסון ההתחממות הגלובלית”. יואב התלבט לרגע, קרא את מה שכתב, התלבט רגע נוסף ומחק הכול. “אני עוד עלול להרגיז מישהו. בשביל מה לי כל זה בגילי? למי זה עוזר?”

יואב המשיך את הליכת הבוקר שלו, שהתארכה הפעם מעבר להרגלו. הוא כבר התעייף ונעצר כשהגיע לקצה, למקום שבו פסי הרכבת הקלה הישנה נעלמים בתוך מי הים, שפניהם עלו בכמה מטרים טובים מאז ההתמוססות המסיבית של הקרחונים הגדולים. יואב לא רצה להרטיב את הנעליים המיוחדות שעלו לו הרבה כסף והיו עדיין די חדשות. בגלל העיוותים בכפות רגליו שהופיעו עם הגיל הוא נאלץ לקנות נעליים מתאימות בחנות של אורתופד מבוגר אחד, גזלן לא קטן. במשך שנים רכש יואב את אותו הדגם, אך באחד המבולים, האורתופד המבוגר נסחף לים ונעלם. את מקומו תפסה בתו. יואב הופתע כשהגיע לקנות זוג חדש. הוא לא היה מודע לכך שכעת עובדת המוכרת הצעירה במקום הזקן המוכר והתבייש מאוד מהמחשבה שבזמן המדידה כל החנות תתמלא בריח הלא נעים של רגליו. מאז, בכל פעם שהיה עליו לקנות זוג חדש של נעליים, הוא תמיד רחץ את רגליו בסבון ושם דאודורנט. אין בזאת לומר שהמוכרת הייתה יפה ונחמדה, בכלל לא. למעשה המעיטה בדיבור, לבשה בגדים לא מחמיאים וחסרי כל צבעוניות, ובמקום להסתכל בפניו, תמיד הסתכלה מטה לאזור כפות רגליו. רק פעם אחת התרחש שינוי. היא הרימה את ראשה וחייכה לבחור חרדי בעל פאות ארוכות שהלך על המדרכה מעבר לזכוכית חלון הראווה. באותו רגע התגלה ליואב היופי החבוי בה. זה היה רק רגע אחד, כאילו בין ענני הגשם הכבדים פרצה קרן שמש ומייד התכסתה שוב. אחרי המקרה הזה יואב חיפש עד שבמאמץ לא מבוטל מצא חנות אחרת שמכרה את אותו סוג נעליים באותו מחיר בערך. אולי במחיר מעט יותר זול…

“למה לא מציבים ספסלים ליד הים?” כעס יואב, “לא שאני מחשיב את עצמי לזקן. מה פתאום זקן? מבוגר – כן. מבוגר בן שמונים ושתיים בסך הכול, אבל כמו כולם גם אני זקוק מדי פעם למנוחה”. הוא נאלץ לחזור אחורה, עד הבטונדה שנבנתה לפני כמה שנים ממש באמצע הרחוב, שהייתה בנויה בצורת חרטום של “טיטניק” מהסרט הישן. את חלקה העליון מסגר מעקה מתכת אפור. גם המדרגות שהובילו למעלה היו עשויות מתכת. הבטונדה נבנתה כמחסה נגד זרמי מים רבי־עוצמה שירדו ברחוב בזמן המבולים. פעם אחת גם יואב נתפס בזרמים כשעבר בסביבה, ואלמלא הפגין את הזריזות הראויה ועלה תוך כמה שניות במדרגות, לבטח היה נשטף לים יחד עם כמות אדירה של אשפה, טנף, סוגים שונים של פסולת ומכוניות הפוכות, אולי עם בני אדם בפנים. יותר מאוחר הודיעו ברשתות שהיו כמה עשרות קורבנות. כמות רגילה באירועים כאלה. יואב טיפס במדרגות והתיישב על הבטון. “יהיה לי קשה לקום”, חשב. “לא נורא, תמיד הצלחתי. גם הפעם אסתדר איכשהו”.