החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מתקפת המפלצות

מאת:
מאנגלית: ארז אשרוב | הוצאה: | 2017-07 | 320 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

עוד הרפתקה בקומיקס

בעולם המופלא של מיינקרפט!

פניקס ממשיכה את המסע אל המנזר הרחוק, שם גדלים התפוחים המוזהבים שיצילו את אחיה זנדר. אבל לא רק היא מחפשת את תפוחי הפלא. הפירות הקסומים מעניינים מאוד גם את המכשפה האכזרית, שמתכננת להשתלט על העולם בעזרתם, ותעשה הכול כדי להשיג אותם. האם יצליחו פניקס וחבריה להגיע ראשונים לתפוחים ולסכל את המזימה הזדונית?

מייגן מילר היא סופרת ועורכת אמריקנית מצליחה, ושחקנית מיינקרפט נלהבת. היא מבלה שעות רבות בחיפוש מיקומים מושלמים למבצרים, בהקמת גשרים מתוחכמים ובפיתוח דרכים להרוג מפלצות בלי להיהרג בדרך.

מצורפים קלפי מיינקרפט!

מקט: 15100750
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1

אבירמשחק999

הוא נע במהירות רבה לאורך מסילה מסוג כלשהו, מערכת של פסי מתכת שנמתחו הלאה אל תוך החשכה. צ'־צ'אנק, צ'־צ'אנק, צ'־צ'אנק הלם הקרקוש הקצבי של הגלגלים, הידהד במרחבי המנהרה והוחזר מהקירות בסימפוניה של כלי נקישה. כשהביט סביבו, הבחין בדפנות האפורות הקצרות ובמבנה הריבועי של תא כלי הרכב שנסע בו. המראה וקרקוש הגלגלים גילו לו שהוא בעגלת כרייה. בשל החלל הצפוף הוא הרגיש כענק בעגלת הברזל הקטנה, אבל לנוכח קירות האבן הקרים שחלפו על פניו במהירות, מטושטשים, הוא חש לפתע מאוד קטן וחסר חשיבות.

אבירמשחק999 פחד.

חוסר ודאות וחשש מילאו את מחשבתו. הוא לא ידע איפה הוא נמצא, מה הוא עושה בעגלת כרייה, או אפילו לאן מועדות פניו. הוא ידע רק שהוא עושה את דרכו למקום כלשהו — ובמהירות.

בדיוק אז הופיע פתח בקיר המנהרה, ומבעדו התגלתה לעיניו מערה עצומה… לא! למעשה, היה זה בקע ענקי שנפתח כלפי מעלה אל השמים הכחולים. על הקירות התלולים הוא ראה זומבים, עכבישים וקריפרים שניתרו ממקום אחד למשנהו. המגושמים בהם נפלו אל מותם. משהביט למטה, ראה אבירמשחק את קרקעית הבקע מלאה מפלצות מהעולם העליון. כולן התרוצצו כה וכה כמבקשות לטרוף משהו… או מישהו. רבות מהן הביטו למעלה אליו, ועיניהן הרעבתניות הבוערות הקפיאו את נשמתו. הן רצו להשמיד אותו ללא כל סיבה מלבד עצם היותו חי. אבירמשחק אחוז הצמרמורת שמח כשהבקע היה מאחוריו, וקיר המנהרה חזר להיות מוצק.

כששב והביט אחורה על המסילה, ראה אבירמשחק את פסי המתכת נעלמים במרחק ואת אדני העץ שנראו קווים חומים מטושטשים. אבל אז הוא שם לב שהעגלה מפחיתה מהירות, ושקרקוש הגלגלים האט את תיפופו עד שעגלת הכרייה נעצרה באמצע המנהרה. אבירמשחק, שהרגיש שמצופה ממנו לצאת, ירד מהעגלה כשגופו רועד מפחד. הוא הביט סביבו וזיהה את המסילה של עגלת הכרייה נמתחת עד אינסוף, ואת פסי הברזל בולטים על רקע האבן האפורה. אבל אז הם התחילו להתפוגג, נעשו איכשהו מעורפלים ונטולי מיקוד, והקווים הישרים איבדו את הגדרתם עד שנמסו לכלום. בה בעת הקירות הסלעיים שחבקו את המסילה נדמו כמתפוגגים גם הם, והפכו מגרניט קשה לערפל אפור מסתחרר. האובך הקר הלח אפף את אבירמשחק, ונוכחותו הלחלוחית של האד התלפפה סביבו כמו בד כבד ורטוב. משהו בנוגע לענן המיטשטש של האי־בהירות הבהיל אותו, כאילו החביא בתוכו דבר־מה מסוכן ומאיים.

ואז החלו היללות מלאות התוגה.

נדמה שאנחת הצער הזאת ינקה ממנו את כל התקווה — אנחה שנשמעה עצובה ומוכת גורל, אבל גם מלאת שנאה וכעס כלפי היצורים שעדיין מחזיקים אמונה כלשהי בחיים טובים. היא היתה מכוונת אל יצירי האור שעדיין נאחזו במחשבה שהחיים הם דבר טוב, ולא רק שיעור בייסורים ובייאוש. האנחה היתה מכוונת אליו.

זאת היתה יללת זומבים… זומבים רבים. אבירמשחק החל לרעוד. יללות היגון נעצו בו נטיפי פחד.

ואז נשלחו אליו טפרים ירוקים מתוך החשכה, האנחה האיומה מילאה את החלל כשציפורניים חדות כתער שיספו את האוויר במרחק סנטימטרים ספורים ממנו. אבירמשחק999 אחוז הבהלה עמד קפוא במקומו, בעוד הזומבי הנרקב מתקדם, מתגשם באיטיות דרך הערפל, והצחנה העזה של בשרו המתפורר תוקפת את חושיו של אבירמשחק ומוסיפה לבהלתו. רק כשהביט למטה, הוא נזכר שיש בידיו חרב ברזל, ושגם זרועותיו וחזהו מכוסים ברזל. הוא לבש שריון והיה מצויד בכלי נשק; הוא יוכל להשיב מלחמה. אבירמשחק השתדל לאזור אומץ וניסה להכריח את זרועו לנופף בחרב ולהכות בחיה הרעה, אבל הפחד שלט במחשבתו. זיכרונות של ידֵי זומבים חדות ציפורניים ושל עכבישים בעלי שיני ארס שתוקפים אותו מילאו את מחשבותיו — הרגע שהפעיל את הדינמיט בשרת האחרון עדיין ייסר אותו בחלומותיו. עולם מיינקראפט האחרון ההוא ניצל הודות למעשה הגבורה הלא אנוכי שלו — ככל הנראה הראשון שלו אי־פעם. אבל הוא שילם במחיר רוחו ואומץ לבו, והדבר השאיר את מוחו במצב תמידי של חרדה. מפלצות הבעיתו אותו, את אבירמשחק999 הכביר. איך זה ייתכן?

הוא התרחק מהזומבי ופנה לברוח. הוא ידע שזה רק חלום, אבל האימה והבהלה בכל זאת נדמו אמיתיות. הוא הסתובב ומצא את עצמו ניצב מול סבך רגליים שחורות פרוותיות, שבקצה כל אחת מהן טופֶר כהה, מעוקל, נבזי למראה: עכבישי ענק, לפחות שישה מהם. הם היו צפופים ויצרו חומה בלתי חדירה של שנאה וזדון.

״אני לא יכול להילחם בכל כך הרבה יצורים,״ אמר אבירמשחק לאף אחד.

בדיוק אז חילחל צליל נקישה דרך החשכה, צליל של עצמות רופפות המתנגשות זו בזו. הוא ידע בדיוק מה משמעות הצלילים האלה — שלדים. הדמויות הלבנות החיוורות הגיחו באיטיות מתוך הערפל המסתחרר וחסמו כל נתיב בריחה מצד ימין. כל אחת מהמפלצות הגרומות החזיקה קשת דרוכה ובה חץ מחודד ומשוך, שכוּון ישירות אליו.

אבירמשחק החל לרעוד.

איך יילחם בכל המפלצות האלה? הוא כבר לא היה אמיץ: הדינמיט פוצץ לרסיסים את האומץ שלו — לא, כל הציפורניים והשיניים בשרת האחרון קרעו אותו לגזרים. הוא היה קליפה חלולה שלא נותר בה דבר מלבד חשש.

הוא פנה שמאלה והחל לדשדש באיטיות הרחק משלוש הקבוצות, בתקווה להימלט מבלי שייאלץ להילחם. אבל בעודו מתקדם, מילא את האוויר צחקוק חד ורם. זה היה צליל גדוש טירוף, כמו צחוק על אומללותו של אחר, כמו צחוק חדווה שמישהו משמיע בזמן שיצור אחר סובל. זה היה צליל נורא שהידהד בכל רחבי נשמתו וגרם למדקרות בהלה לחדור למעוזי השליטה האחרונים שעוד נותרו במחשבתו. ואז הגיח מתוך החשכה מקור הקול. זה היה יצור צללים בצבע של דם קרוש, אדום כהה עמוק, עם זרועות ארוכות גמלוניות ומשתלשלות שכמעט נגעו בקרקע, ורגליים כחושות שתמכו בגוף כהה באותה המידה.

זה היה אֵרֶבּוּס, מנהיג אנשי־הסוף משָרַת מיינקראפט האחרון — השרת שאבירמשחק הציל. חיית הפרא הזאת היתה הסיוט האישי שלו, היצור האלים והמרושע ביותר שהיה יכול לדמיין.

הוא הסתובב אל מול המפלצת. כמו תמיד, עיניו של ארבוס בערו בלובן בוהק של שנאה לכל היצורים החיים. התשוקה שלו להשמיד נבעה ממנו כמו שדה כוח אישי של זדון. אבירמשחק עשה צעד לאחור. היצור היה שקוף חלקית, כאילו לא לגמרי היה שם. המפלצות מאחורי איש־הסוף נראו מבעד לגופו השקוף.

״ובכן, משתמש־שאינו־משתמש, אני רואה שאנחנו נפגשים שוב,״ ציחקק ארבוס כצבוע בקולו הדק, הצורמני.

צמרמורת חלפה בזרועותיו של אבירמשחק.

״זה רק חלום. זה לא אמיתי,״ הוא אמר לעצמו שוב ושוב.

ארבוס פלט צחוק מעורר חלחלה, ולרגע הפך מוצק. אז הוא התמוסס בחזרה לשקיפות חלקית.

״זהו אכן חלום,״ צווח ארבוס, שקולו הזכיר לאבירמשחק צליל של זכוכית מתחככת בזכוכית; השיניים שלו החלו לכאוב לנוכח המחשבה. ״אבל אין משמעות הדבר שהוא לא אמיתי, שוטה. אתה עדיין לא יודע דבר על מיינקראפט ועל מישורי השרת שעליו הוא מתקיים.״ הוא שוב צחק. ״הבורות שלך תביא למפלתך.״

״לא, אתה לא אמיתי,״ אמר אבירמשחק, הפציר. ״זה לא יכול להיות. הרי אני… הרגתי אותך בשרת האחרון… אתה לא יכול להיות אמיתי.״

״זה מה שאתה אומר לעצמך כל הזמן, משתמש־שאינו־משתמש. כשאמצא אותך בשרת הבא, אני אזכיר לך בדיוק עד כמה אני לא אמיתי… כשאשמיד אותך.״

ארבוס שוב ציחקק, וצחוקו הידהד במוחו של אבירמשחק כמו פטיש על אגרטל קריסטל. רצונו לחיות כמעט נותץ.

״אני… א־אלחם בך… כ־כמו בשרת הקודם,״ פלט אבירמשחק גמגום לא משכנע.

״חה… איזה צחוק,״ צווח ארבוס בקולו החד, הגבוה, מחריש האוזניים. ״אני רואה את החרדה בתוכך כמו גידול ממאיר. נראה שכל האומץ שלך נזנח מאחור, בשרת הקודם. אתה אריזה ריקה, ארון מתים שמחכה לגופה קרה. בקרוב מאוד תהיה שלי.״

איש־הסוף צעד קדימה באיום, ושקיפות גופו לא המעיטה ולו במקצת מהאיום הטמון בו. אבירמשחק השפיל מבט במהירות, כי לא רצה להתגרות ביצור במבט ישיר. המפלצת הכהה התנשאה מעליו, ונראה שגובהה הולך ומתעצם ככל שהתקרבה, עד שאבירמשחק הרגיש כמו חרק זעיר שניצב בפני ענק.

״אני רואה בתוכך תבוסה, משתמש־שאינו־משתמש. כבר ניצחתי. הפחדנות שלך מבטיחה את תוצאת הקרב בינינו.״ ארבוס השתהה, ואז הטה את ראשו כלפי מטה, כך שעיניו הנוגהות ספוגות הזדון בהקו ישירות מלמעלה על אבירמשחק999. ״אולי הבסת אותי בשרת האחרון, אבל בכל זאת הגעתי למישור השרת הזה. וכשאני אשמיד את העולם הזה, אני אגיע למקור, וגם הוא יזין את זעמי, עד שכל הדברים החיים יזעקו לרחמים שלעולם לא יזכו להם. חכה להגעתי ולתהומות הייאוש שיבואו איתי.״

בתנועה חדה של מפרק כף היד אותת ארבוס למפלצות מסביבו להתקדם. ידיים מרקיבות ירוקות טפרים נשלחו לעבר אבירמשחק, קרעו בבשרו, ומאה חצים ניקבו את גופו. שיני ארס של עכבישים תרמו גם הן להמולת הקרב, וכולו נמלא כאב.

העולם התפוגג באיטיות לחשכה. עיניו של איש־הסוף היו הדבר האחרון שנראה, והבעתן היתה מלאה שנאה מכריעה ובלתי מרוסנת.

תחושות הכאב והאימה עדיין מילאו את נשמתו של אבירמשחק בעוד החלום נעלם, עד שלבסוף הציף אותו הריק השחור של התת־הכרה שלו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מתקפת המפלצות”