בארץ הבורגנית הזאת אני נחשב שמאלני לא בגלל שאני קורא בכל בוקר את מרקס ואנגלס ורוצה שכל פועלי העולם יתאחדו, […]
'להיות חייל, להיות נביא, להיות משורר'
שרל בודלר מתאר את שאיפותיו במכתב לחבר
כמעט ארבעים שנה כתבתי טורים שבועיים ב'מעריב', ובמשך שנתיים גם ב'הארץ'.
הקטעים שבחרתי לספר הזה הם מעשרים השנים האחרונות, השנים שבהן 'מעריב' דישדש והחליף בעלים שוב ושוב, ובכלל, העיתונות הכתובה גססה, וכל מה שמת — עבר לאינטרנט.
בטורים שלי, נאמן למילים של בודלר, הייתי חייל ממושמע שכותב בכל שבוע, גם כשהייתי חולה מאוד, שיכור או דיכאוני, במלחמות ובימים אפלים שבהם הלאומנות פרחה, השמאלנות גימגמה, ומחנה השלום הצטמצם וקולו כמעט לא נשמע.
בארץ הבורגנית הזאת אני נחשב שמאלני לא בגלל שאני קורא בכל בוקר את מרקס ואנגלס ורוצה שכל פועלי העולם יתאחדו, אלא רק משום שהלב שלי בצד שמאל. בעיני עצמי אני נחשב גם קצת נביא — כי בארץ הקשה הזאת, שבה אינך יודע לאיזו מדינה תקום מחר, היה עלי להגיש את הטור שלי ביום ראשון כדי שיתפרסם ביום שישי.
במשך עשרות שנות עבודתי בעיתונים, הנושאים שעליהם כתבתי היו תמיד אותם נושאים: המיתולוגיה הישראלית, משפחה ואהבה, הכיבוש המסרטן, פוליטיקה ושחיתות (שני נושאים שדי הולכים ביחד), השוביניזם הגואה והכפייה הדתית.
בטורים שכתבתי לעיתונות נשארתי גם משורר. ניסיתי לשלב בהם לא רק ביקורת וסאטירה נושכת, אלא גם ליריות ורגשות וצמצום. בשירה אתה צריך לדעת להגיד הרבה במעט מילים, ובטורים של שבע מאות מילה היה עלי לכתוב בתמציתיות, וכפתור הדיליט עבד שעות נוספות.
אין מכון גמילה לבעלי טורים, והיה לי קשה מאוד להיגמל מהכתיבה השבועית לעיתון. פה ושם עדיין מתעורר בי חשק להגיב על מה שקורה, אבל אני שותק ומשתדל לא לקרוא עיתונים, שרוב מה שנכתב בהם הוא מסחרי או מתלהם.
במוספי השבת זכיתי לעבוד עם עורכים נבונים ולא מצנזרים (בדמוקרטיה הדבר החשוב ביותר הוא חופש הדיבור, ואנחנו נמצאים במשטר חשוך, עם שרת תרבות וולגרית ובורה, שמנסה שוב ושוב לסתום פיות): אדם ברוך, דורון כהן ונועה ידלין ב'מעריב' ואלון עידן ב'הארץ', ואני מלא הערכה ורעוּת אל האנשים הנבונים והמדויקים האלה.
אין עדיין תגובות