הרומן מועדים עוקב אחר שלוש דמויות מפסח 1976 ועד שבועות 1977. יעקב הוא מפעיל מפלסת במכרות הפוספטים באורון, המתמודד עם […]
יעקב
דימונה-שמיר
השעה הייתה שש ושלושים בבוקר, ויעקב סיים את העמסת הפג'ו. כרגיל הקדים את לוח הזמנים שקבע לעצמו. הבטיחו שרב כבד, ואילולא מגבלת שעות הערות של מיטל, היה מקדים אף יותר. הוא תכנן בקפידה את המסע מדימונה לקיבוץ שמיר שבצפון — הצטרפותן של מיטל וסימה בבאר שבע, הפסקות מנוחה, ארוחות, ואפילו זמן לאירועים בלתי צפויים מראש — הכול נלקח בחשבון. לשמיר יגיעו לקראת חשיכה, ואת ליל הסדר יחגגו למוחרת היום. ההחלטה שלה נדרש חייבה את הנסיעה הארוכה.
ביטויי רגשות במילים או במחוות היו קשים לו, הפגנתם גרמה לו אי־נוחות. מול מכונות היה לו קל יותר להתנהל. המפלסת שעליה הוא עובד מזה עשרים שנה במכרות הפוספטים היא האהבה הראשונה שלו, ומכונית הפג'ו שהעמיס בפתח הבית איימה לכבוש את מקומה. תשומת הלב, ביטויי החיבה שנהג להרעיף עליה, והטקסיות שליוותה כל שימוש בה לא הותירו ספק באשר לרגשותיו כלפי הפג'ו 304 סטיישן הכחולה, שנת ייצור 75.
פג'ו הייתה מאז ומעולם המכונית המועדפת עליו. ההוכחה הניצחת לטעמו המשובח הייתה העובדה שזו המכונית המועדפת גם על הבדואים באזור. גם במפעל, באורון — למנהלים הבכירים נרכשה פג'ו 404 ולזוטרים יותר פג'ו 304. הן החזיקו מעמד בדרכי המכרות ובכביש המשובש לאורון שתוקן לא מכבר. בשעות הארוכות שבהן נהג במפלסת במכרה תכנן את רכישתה — הוא, המדבר, רעש המנוע ורטט המפלסת. הידיים יציבות על מערכת ההפעלה, העיניים אינן פוסחות על אף קמט בדרך הזקוק ליישור, והמחשבות רצות. היה זה זמן להיזכר בכול ולחשוב על הכול. רכישת פג'ו, לכשירווח קצת כלכלית, הייתה נושא שחזר ועלה בדמיונו. הוא לא היה מוכן לרכוש מכונית משומשת. המחשבה שמישהו כבר השתמש בה הרתיעה אותו.
ההחלטה התממשה כשקנה אותה בראש השנה אשתקד.
בתו, סימה, שעדיין נקראה בפיו סימון, הייתה בשלהי עבודת הדוקטורט באוניברסיטת באר שבע. בעלה, בנימין, כבר השלים את הדוקטורט שלו. הם היו שני מדענים צעירים, נלהבים מהעולם שהלך ונפתח בפניהם. בתם, מיטל, שנולדה סמוך לנישואיהם, לפני כשלוש שנים, הייתה חלק מאותה התלהבות. שגרת היום יום הייתה אפרורית יותר. הסבתות מדימונה ובאר שבע, אנט ולידיה, חלקו את ימי השבוע בעזרה לזוג. בימים אלה אנט הייתה משכימה יחד עם יעקב. הם היו שותים בצוותא את הקפה של הבוקר, הולכים יחדיו לתחנת האוטובוס, ונפרדים שם לעבודת יומם — הוא להסעה לאורון, והיא, עם סלי המצרכים וסיר התבשילים, לאוטובוס לבאר שבע. לעיתים הוא היה מצטרף אליה, בעיקר כדי להיות לצידה בדרך חזרה לדימונה. בימים אלה הוא היה עולה להסעה הלא מוכרת לשיכון ה' בבאר שבע, ונאלץ להתיישב במושב פנוי אקראי ליד עובד שלא בהכרח הכיר, בשונה מהנסיעות היומיות מאורון לדימונה, שבהן ישב במושבו הקבוע ליד חברו המחסנאי. הדרך לדימונה ארכה כחצי שעה ועברה בשיחה נינוחה בין שני החברים הוותיקים. לעומת זאת, הנסיעה לבאר שבע, שכללה את הפיזור במסלול הקבוע, ארכה יותר משעה. הוא היה יורד מההסעה מיוזע ועייף, אף שלא מכבר החלו לשרתם אוטובוסים ממוזגים.
לא תמיד זה היה כך. כשהתחיל לעבוד באורון, הנסיעה מדימונה ארכה שעתיים, ואף יותר. הוא היה נוסע לשם ביום ראשון וחוזר בשישי. במהלך השבוע התגורר עם יתר העובדים במחנה שנבנה על הגבעה, מעל למפעל הקטן, סמוך למכרה הפוספט. המרוקאים מדימונה וירוחם קראו לו "פּריזוֹן סאן בַּארוֹ" — בית סוהר ללא סורגים. התואר המפוקפק התווסף בכתב יד גם על השלט הגדול שקידם את הבאים לאורון והצהיר:
פוספט הוא לחם
המרוקאים, דוברי הצרפתית, היו מיעוט שהפך לרוב עם השנים. ההונגרים, הצ'כים והרומנים של באר שבע, שעבדו על הטרקטורים והמשאיות הכבדות, היו הרוב. הם כבר היו ותיקים. ערב רב של אנשים שהובאו לחבל ארץ קשה זה, כורים את הפוספט ושולחים אותו, גולמי מהשדה, צפונה, למפעל הדשנים בחיפה. כשנבנה המפעל הקטן לעיבוד הפוספט התחילו לשכור יותר ויותר עובדים מירוחם ודימונה — מרוקאים וגם מעט הודים. האבק החודר לנחיריים ולאוזניים, המלבין את הריסים, והמקשה את הבגדים ספוגי הזעה העניק לכולם מראה דומה. העבודה הקשה והשהייה במחנה מחקו הבדלי מעמד, לבוש וטעם. הצורך לבצע עבודה משותפת דחף אותם לדבר בשפה שהתחילה להישמע יותר ויותר כעברית. ועם זאת — היו ערב רב. רק בערב לאחר המקלחת, בחדר האוכל, היו מופיעים ההבדלים. היה שם שולחן של יוצאי הממלכה האוסטרו־הונגרית, שולחן לרומנים, זה של המרוקאים, ואפילו שולחן לכמה עובדים שנשלחו מהצפון הרחוק לרצות עונש מאסר שהומר בעבודה באורון. והיה גם שולחן של פקידים ומנהלים שבאו מהצפון ליום־יומיים — באים וחוזרים עם משאית האספקה. האירופיים דיברו בשפתם על כל דבר שבעולם פרט לבית והמשפחה שנעלמו. המרוקאים, לעומת זאת, דיברו בצרפתית ומרוקאית על הבתים והשכונות שעזבו במרוקו. ההודים ישבו בשקט, כהי עור, יפים, מחייכים בשיניים צחורות, מסתוריים וזרים. 'כור ההיתוך' קראו לזה המנהיגים ברדיו. חברויות נוצרו, ואפילו חברויות אמיצות, אך היתוך לא התרחש, אפילו לא בסיר הלחץ שבמדבר.
בשנים הראשונות משאית הייתה אוספת את העובדים בדימונה בבוקרו של יום ראשון ועוברת דרך היישוב השכן 'כפר ירוחם' — שם שפקיד עתיר דמיון העניק לאוסף הבתים הקטן שהוקם עוד לפני דימונה, צמוד למחנה צבאי, ושנותר עלוב ומוזנח. לימים מחק פקיד חכם את המילה 'כפר', ונותרה רק ירוחם בבדידותה. בירוחם היו עולים עוד כמה עובדים, חלקם קבועים כמו יהודה החשמלאי ההודי ונתן המסגר הפולני, וחלקם פרצופים מתחלפים שלשכת העבודה שלחה. משם הייתה המשאית ממשיכה ויורדת אל תחתית המכתש הגדול, ירידה שכולה הרפתקה. דרך העפר הצרה, שמאוחר יותר כוסתה אספלט, אך נותרה צרה, התפתלה הלוך וחזור על צלע המכתש. חלק מהסיבובים הצריכו מהנהג כמה תמרונים קדימה ואחורה, כשהוא מתקרב עם הגלגלים עד לסף התהום, בוטח בבחור הצעיר, ה"סקנד דרייבר", נהג המשנה, שסימן לו לעצור ברגע האחרון. אם מכונית אחרת הייתה נראית באופק — דבר נדיר, אך אפשרי, שכן באותה הדרך נסעו גם לאילת ולמפעל האשלג בסדום — היו שני הנהגים נעצרים. באיטיות היו כלי הרכב מתקרבים זה לזה, מחפשים בזהירות את המקום המתאים לחלוף איש על פני רעהו. המסע הזה עד לפתחו של המכתש היה אורך יותר משעה. שם היו הנהג ועוזרו מכריזים על הפסקה שהגיעה להם בדין. יעקב, אף שעשה את המסע הזה פעמים רבות, היה אומר פרקי תהילים מתחילת הירידה למכתש, וברכת הגומל במוצאו. רק שנים מאוחר יותר, כשעשה את הדרך במכוניתו של הבן שבא לביקור, הבחין לראשונה עד כמה מראה המכתש מרהיב.
באחת מאותן נסיעות מייגעות לביתם של סימון ובנימין בבאר שבע, גמלה בו ההחלטה לשבור חיסכון, לבקש הלוואה צנועה מהמפעל ולרכוש פג'ו 305 סטיישן. חדשה מהניילונים.
סימון ובנימין התגוררו בדירת חדר בבית רמט. הבניין שנמתח לאורך מאתיים חמישים מטר חובר לשכונת המשעולים שמדרומו בגשר שמתחתיו לא עבר מאומה, עדות לראייה לרחוק של מתכננו. הבית, שנקרא על שם החברה שהקימה אותו, תוכנן במתכונת בתים דומים שקמו באירופה של שנות החמישים בהשראת הארכיטקט השוויצרי הנודע לה קוֹרבוּזיה. בית רמט גילם את ניסיונו היומרני של ארכיטקט במשרד השיכון להתאים את לה קורבוזיה למדבר. קהילה על עמודים — שורה ארוכה של דירות קטנות שחוברו זו לזו במרפסת ארוכה. כל דייר היה צריך לעבור על פני הדלתות והחלונות של שכניו לפני שהגיע לדירתו. זה עבד, ועדיין עובד באירופה, וכמו הרבה דברים אחרים — הרבה פחות בבאר שבע. הבית שהציע כיעור, והיה לא יותר מדירה קטנה נעדרת פרטיות במחיר פחות מצנוע — לא זכה להיענות אפילו בקרב זוגות צעירים חסרי מימון ויכולת לקבל משכנתא. בלית ברירה הוא זכה לדיירים זמניים: מעון מעבר לעולים, מלון לילה לפועלים יומיים, ובשלב מסוים שימש מעונות לסטודנטים.
בימים שביקר בבאר שבע, סדר יומו היה קבוע. הוא היה משחק עם מיטל או מטייל איתה לאורך הגשר מבית רמט ועד לשכונת המשעולים שממול, מותיר את אנט לסיים את משימותיה ולנוח מעט. בשובו לדירה החל השלב המורכב והנעים של הערב — ארוחת הערב והרחצה. בעוד שאנט הייתה מתמידה בסבלנות עיקשת בניסיון להאכיל את הילדה, הוא היה משתטה, מעווה את פרצופו ומשמיע דברי הבל בניסיון להסיח את דעתה מהכפית המתקרבת אל פיה. אחר כך, בטקס הרחצה, הוא היה יושב על האסלה, מגבת על ברכיו, מנוע מלהתקרב אל נכדתו שטבלה בגיגית כמלכה המוקפת בנתיניה, ברווזי הגומי וקערות פלסטיק. היא הייתה מתיזה מי סבון, מרטיבה את רצפת חדרון המקלחת הקטן, ומחלקת הוראות שמולאו כהרף עין. בשלב מסוים אנט הייתה שולפת במהירות את מיטל מהגיגית ומעבירה אותה בזריזות למגבת שהחזיק. מנוגבת, מחותלת ולבושה בשק השינה הוא היה מניח אותה במיטה בעודה מייבבת קלות. בזה הסתיים תפקידו. הפרק שבא אחריו, הסיפור, שיר הערש, מלמולי טרום השינה, היה נחלתה הבלעדית של אנט. הוא היה מנקה את שרידי סופת ארוחת הערב מרצפת המטבחון, מייבש את השלוליות שנקוו במקלחת, ויושב בסבלנות בהול הקטנטן עד ליציאתה השקטה של אנט מחדרה של מיטל. אז היה מכין קפה לשניהם, ובשקט הם היו ממתינים לשובה של סימון. זו הייתה נכנסת כרוח סערה ומשליכה את תיקה בפינת החדר. חיבוק, נשיקה, תודה רבה, הייתה מזרזת אותם לעזוב, קצת דואגת מהשעה המאוחרת ולהוטה לשוב למחברותיה. בנימין תמיד היה חוזר מאוחר יותר, ורק לעיתים נדירות נפגשו.
בדרך חזרה לדימונה, כדרכם, כמעט ולא דיברו. במרבית הלילות האלו, לא בכולם, אנט הייתה נענית לחיזוריו.
בחנוכה לידיה נפטרה.
בט"ו בשבט סימון ובנימין נפרדו.
***
את פסח אהב יעקב יותר מכל חג אחר. גם בראש השנה הייתה המשפחה מתקבצת ובאה, אך בפסח היה משהו קסום, אולי בגלל סוף החורף. אין אביב בדימונה, רק ימים ספורים עוברים בין הרוחות והלילות הקרים של החורף לבין החמסינים הראשונים והקיץ הצורב. בדרך כלל ליל הסדר היה מצליח להתגנב לאותם ימי חסד שבהם אפילו דימונה יפה.
בראש השנה ובליל הסדר היה יגאל, בנו בכורו, מקפיד בכבודו ומגיע עם תמר והנכדים מהקיבוץ הרחוק בצפון. בליל הסדר בדימונה נשמר משהו מאגאדיר של ימי ילדותו ובחרותו של יעקב — הלבוש, המאכלים, והניגונים שלא השתנו. יגאל היה רוכן, מול עיניהם הנדהמות של ילדיו, ומנשק את ידי אביו. יעקב היה מניח את ידיו על ראש בנו, ובעיניים עצומות מברכו כמנהג אביו שלו. הנכדים לא אהבו את הטקס הזה, ולכן היה מברכם ממרחק. בסבלנות היו כולם קוראים עימו את ההגדה, והוא היה מנסה, ככל יכולתו, לשחזר את הסדר המסורתי מהעבר. אשתקד נחוג סדר שהיה הכי קרוב למשאת נפשו. מסביב לשולחן ישבו ילדיו: יגאל, תמיד לימינו, סימון שהפכה לסימה, נכדיו ומחותניו — בוריס ולידיה. הוא ישב בראש השולחן, ומולו, בקצה האחר של השולחן הארוך — אנט, שניהם בבגדים המסורתיים שנתפרו על ידה. משפחה. ככה זה אמור להיות. בסוף הסדר, כשהבית דמם, הנכדים כבר במיטותיהם, יגאל וסימה מהלכים ברחובות דימונה, ומחותניו מבאר שבע בדרכם חזרה, התיישבה אנט לידו והניחה את ידו בין כפותיה החמות. זה היה רגע נדיר שבו היה כמעט מאושר.
השנה יעקב החליט לסטות ממנהגו. הוא היה זקוק לעצתו של יגאל, ולכן חשב שראוי שזה ייעשה בביתו שלו בקיבוץ. המאורעות שזעזעו את משפחתו חייבו שינוי, הרצף הנינוח של חייו הופסק. הדבר היציב היחיד היה יום העבודה על המפלסת, ושם החל לגבש תוכנית — שינוי משמעותי, אולי כמו לעזוב את אגאדיר. הוא רמז על תוכניתו לאנט, בידיעה שהיא סומכת עליו ושתקבל כל החלטה שלו. הוא וידא שהקיבוץ הכשיר לפסח את המטבח, ביקש מיגאל לקיים את הבטחתו רבת השנים לשני חדרים, ושמח לגלות שיש אפילו מניין לתפילות החג. העמסת הפג'ו הייתה מהירה. מזוודה עם בגדי החג והחול, צידנית גדושה שאנט התעקשה למלא "לקיבוצניקים הרעבים" ושקית סנדויצ'ים, פירות ובמבה לדרך. נותר די מקום לחבילותיהן של סימה ומיטל.
יעקב אהב לנהוג. עשרים שנה הוא נוהג את המוטורגריידר, מפלסת בעלת מאה עשרים כוחות סוס, שהייתה מהמכונות הקטנות שפועלות במכרה. השימוש בתואר נהג, כשמדובר במכונות הענק ובתנאי העבודה הקשים, היה בגדר זלזול. מפעיל ציוד מכני כבד (צמ"כ) היה התואר הרשמי, שלווה גם בתנאי עבודה משופרים. את המפלסת הוא הכיר היטב. את התקלות שלה הוא היה מגלה בעצמו, ואת מרביתן תיקן בשדה בעצמו. כשנזקק למכונאי הוא היה מפקח עליו בשבע עיניים. המפלסת הייתה בבת עינו. ארבע מהן התבלו תחת ידיו לאורך שנות עבודתו. את הפג'ו לעומת זאת הכיר פחות. הוא לא נהג בה די זמן. הנסיעה לשמיר צפויה הייתה להיות הנהיגה הרצופה הארוכה ביותר שלו.
"נסיעה טובה, ודרך צלחה", אמר.
"אמן", החזיקה אחריו אנט.
יש ימים שהנגב זוהר. האבק שתמיד נמצא שם, נראה ובלתי נראה, ממלא כל סדק וכל פינה — נעלם. האוויר צלול ונעים, כאילו טיפסת למרומי הגליל, והאור, שבמרבית השנה מכה בך ללא רחמים, הופך לרך ונעים. מטעי הזיתים והשקדים שניטעו מערבית לדימונה והושקו במי הביוב המטוהרים של העיר, ירוקים גם בשנה שחונה; ירוק עייף, מאובק, דהוי, אבל ירוק. אשליה של נווה מדבר. השנה הייתה ברוכה, והירוק היה רענן ומגוון. ירוק הזית לא דמה לזה של השקד או לעשב שנבט, ובוודאי לא לירוק הקמה שהחלה להבשיל. המרחבים העצומים שבין באר שבע לדימונה, שבמרבית השנה הם קלויים וצהובים, היו השנה ירוקים. בכמה חלקות קטנות לאורך הכביש הצליחה קרן קיימת לישראל לכלוא מעט ממי גשמי החורף ולטעת בהן עצים. מעט המים שנאגרו בהן, גם בשנים השחונות, עזרו לעצים שנשתלו להחזיק מעמד, ולשבור את הרצף הצהוב-אפור-חום של המדבר. השנה, השלוליות עמדו בהן עד לערב פסח, מבטיחות די מים גם בקיץ. בין מובלעות הירוק נראו שדות החיטה של הבדואים עמוסי יבול טוב. עם רדת הגשם הראשון, כשאדמת הלס סופגת מעט רטיבות, מזדרזים הבדואים, שהאוהלים, בקתות הפח ומעט המבנים הקבועים שלהם פזורים לאורך הדרך, לחרוש חריש מהיר ולזרוע חיטה ושעורה. כל חמולה בחלקתה, בסדר לא ברור. הזריעה הזו היא הימור שמדי שנה חוזר על עצמו. במרבית השנים, הגשמים מועטים, והחיטה, אם נבטה, נמוכה ומניבה גרעינים מעטים. לפעמים שבו הבדואים לחרוש ולזרוע בשנית, בתקווה שמחזור נוסף של גשם יעשה את המלאכה. לבדואים אמונה חזקה בגורל, בחסדי האל ובניסיון שנצבר על ידי דורות שהצליחו לשרוד. השנה, חלקותיהם ירוקות וזהובות. הקמה נמוכה, לא מעט קרחות פזורות במרחבים, אך השפע ניכר מלוא העין.
יעקב נהג בזהירות ובמתינות, אף על פי שהתנועה לא הייתה רבה. הכביש הדו־מסלולי היה די נוח לנהיגה והישלה נהגים מזדמנים. נוף חדגוני, שטחי ראייה מתים, גמלים משוטטים ובדואים המופיעים משום מקום היו סיבה לזהירות מתמדת. לפני כעשור הייתה סדרה של תאונות קשות ליד המושב הקוצ'יני נבטים. כביש מקולל, מכושף, אמרו בדימונה. למורת רוחם של יעקב ורבים אחרים, יצא רב מדימונה למקום התאונה האחרונה כדי להסיר את הקללה. הוא ערך במקום טקס שחור להתרת הכישוף, שהיה נהוג במרוקו. לא בהכרח בזכותו, הכביש שופר מאז, אך המשיך לתבוע קורבנות, כדרכם של כבישים אחרים.
חודש לפני כן, בערב פורים, יעקב זימן את עצמו לפגישה עם מנהל כוח האדם. שניהם הגיעו לאורון באותה התקופה והכירו שנים רבות. הם לא היו חברים, אך בין ותיקי החברה שררה מעין אחוות לוחמים. המנהל הגיע כחייל משוחרר שזה עתה נישא למורה. בניגוד לכל העולים החדשים הוא ידע קרוא וכתוב בעברית, מצרך נדיר באורון. מפקיד פשוט הוא קודם לפקיד ראשי, ובהמשך לעוד ועוד תפקידים, עד שלימים הפך למנהל כוח אדם. הוא היה אהוד על העובדים — הגון, ישר, הכיר את מצוקותיהם, ישיר בדיבורו ולעולם לא מתנשא. יעקב סמך על עצתו ועל זה שלא ילך רכיל. בעבר כבר הסתייע בעצתו ובעצת זוגתו המורה.
ההחלטה גמלה בליבו: עליהם לעבור מדימונה לבאר שבע. אנט לא יכלה להמשיך בנסיעות לבאר שבע לטפל בבתה ובנכדתה. שתיהן היו זקוקות לעזרתה. האחת שקועה במחקריה, דעתה מבולבלת מגירושיה, והשנייה ילדונת פעוטה וחייכנית. מאז מותה של לידיה, ובמיוחד מאז עזיבתו של בנימין לאוניברסיטה בירושלים, העומס על אנט גדל. הוא הכיר את עוצמתה של אנט. אף שהייתה צעירה ממנו בהרבה, לא מכבר מלאו לה חמישים, היה ברור לו שזה יותר מדי גם עבורה. שום טרוניה או קובלנה לא נשמעה ממנה, אך הוא היה חייב להתערב. בשעות הארוכות על המפלסת, הוא הפך והפך בנושא. היה פשוט ונכון יותר שסימון תחזור עם בתה לדימונה. הבית הגדול והמרווח והגינה המטופחת שיוועו לקולות המשחק של מיטל. הסיכוי לכך היה אפסי. סימון לכודה הייתה במעבדתה. הוא לא הבין את העדפותיה, אך הכיר בעובדה שהמעבדה קודמת. הוא אפילו לא ניסה לשכנעה. אנט ניסתה לומר משהו ברמז, והתגובה הייתה צפויה. בשקט ובנחישות הסבירה סימון את עמדתה. הוא הביט באנט וידע שקרביה, כמו שלו, מתהפכים. הוא היה בטוח שגם אם יניחו לה לנפשה ויפסיקו לעזור לה, היא תסתדר. אחרי שיגאל הלך אחרי אשתו לצפון הרחוק, סימון הייתה המשפחה שנותרה עימו במדבר. הוא היה גאה בה. היא הייתה עילוי, תמיד ידע זאת. לא מזמן היא הגישה את טיוטת עבודת הדוקטורט שלה ועדיין לא מלאו לה עשרים ושלוש שנים. באחד הימים, בדרך חזרה מבאר שבע, בחושך של סוף החורף, ישבו יעקב ואנט שותקים וכואבים, שקועים במחשבותיהם. בכניסה לדימונה אמר, "נצטרך לעזוב". היא לא ענתה, רק חיבקה אותו קצרות.
בתקנון העובדים של החברה היה סעיף מוזר. מעבר עובדים מדימונה או ירוחם לבאר שבע מחייב אישור הנהלה. היה זה שריד משנות החמישים שבהן המדינה ניסתה להחליט איפה אזרחיה יגורו. המדינה הצעירה, שזה עתה נוסדה, חיפשה כל דרך לפרנס את אלפי העולים החדשים שהגיעו כמעט מכל מקום. בנגב הריק והצחיח החל להירקם חלום. אוצרות הטבע שכבר ידעו עליהן, וגם אחרים שעוד עתידים היו להימצא, יהיו מקור לתעשייה שתלך ותצמח. כדי לפתח את האוצרות האלו רצתה המדינה לשמור ככל האפשר את עובדי חברות המחצבים בדימונה, ירוחם ומצפה רמון. ההנהלה לא יכלה למנוע מהעובדים לעזוב, אך עובד שעזב לא היה זכאי לתשלום עבור השעה הנוספת של הנסיעה, שתושבי באר שבע קיבלו, אלא אם היו נסיבות מיוחדות.
משרדי ההנהלה היו ממוקמים בקבוצת צריפים ששימשו בעבר את מחנה העובדים. הצריפים היו חבוטים ודהויים. השמש, סופות האבק ושינויי הטמפרטורה החריפים בין היום ללילה עשו את שלהם. איש לא טרח לחדש את צבעם או לטפחם. עצי האשל המעטים שגדלו ליד המשרדים הצליחו להחזיק מעמד ולגדול לגובה. צבעם לא היה ברור — מעין אפור ירוק, והם תמיד היו מכוסים אבק. בין צריפי המשרדים הצליח מוישה הכולבויניק לקיים מעט דשא, שיחים, עצים אחדים, ואפילו כמה ערוגות פרחים. ביידיש רועמת הוא היה מרחיק כל מי שדרך על הדשא, ובעקשנות, שלא נתמכה יותר מדי על ידי מנהליו, הצליח לקיים את הגינה הקטנה. חורשה קטנה שניטעה בט"ו בשבט לפני שנים אחדות על ידי ילדי העובדים כבר החלה לגבוה.
הפגישה של יעקב עם מנהל כוח האדם הייתה קצרה כצפוי. שניהם הכינו לעצמם קפה, יעקב דחה את סיגריית הרויאל שהוצעה לו, ולאחר שמנהל כוח האדם הצית את שלו, העלה יעקב את בקשתו. הוא סיפר את סיפורו בפשטות.
"אין בעיה, אמזלג, נמצא את הדרך ואם תרצה לעבור — נעזור", אמר המנהל.
יעקב כבר עמד להודות לו ולקום כאשר המנהל הוסיף: "הייתי רוצה שתשקול עוד אפשרות. אתה בן שישים וארבע, ובעוד כשנה תצא לפנסיה". הוא ציין בפני יעקב את האלטרנטיבה — פנסיה מוקדמת. הוא לא ניסה לשכנע. החברה במצב כספי טוב יותר, ומסוגלת להציע חבילת פרישה נדיבה. תהיה ליעקב ירידה קטנה בהכנסה החודשית, אך זכויות הפנסיה שלו המגיעות לו בגיל שישים וחמש תישמרנה.
"אני גם מאמין שנוכל לעזור בעמידר, ולמצוא דיור מתאים בבאר שבע כנגד הווילה שלך בדימונה", אמר.
"לעזוב את אורון? ומה אעשה?" תהה יעקב וזו הייתה הרבה יותר משאלה.
"תעבוד בעבודה קלה יותר, תנוח. כל מה שתכננת לעשות בפנסיה, רק שנה וקצת מוקדם יותר", ענה המנהל.
"לא תכננתי", הייתה התשובה.
למוחרת פורים חזר אליו יעקב עם תשובה חיובית מסויגת. הוא ביקש ארכה עד פסח.
"לא התייעצתי עם ילדיי", אמר.
"שום דבר לא בוער", הוא נענה.
התלבטותו הייתה קשה. המחשבה של יום ללא הגריידר הייתה מבלבלת ומציקה. לא שבת, לא יום מחלה ולא חופשה. סתם יום ללא סדר היום הקבוע שלו, ללא חבריו לעבודה, ללא המדבר שכל כך למד לאהוב. פנסיה הייתה יעד נכסף, שבשנים הרזות של המפעל היה אף מוטל בספק. ופתאום זה פה. שינוי כפול — עיר חדשה ובטלה. לילות של חיבוטי שינה עברו עליו.
בשבת, בארוחת הבוקר, סיפר לאנט על פגישתו עם מנהל כוח האדם.
"השינוי הזה יבוא ממילא. מוטב שיבוא כבר עכשיו. בריאותנו טובה, אנחנו לא בזבזנים גדולים. יגאל רחוק, וסימון? אלוהים יודע", פסקה.
"ומה אני אעשה?" שאל.
"תנוח, תגדל את הנכדה שלך, תעזור לי, תמצא חברים חדשים, ואם זה לא יספיק, תמצא עבודה מתאימה. תמיד מצאת מה לעשות", פטרה את מצוקתו בהינף יד.
אחרי אתנחתא קצרה אמר: "ניסע ליגאל לפסח".
"יגאל ישמח על כך", השלימה.
השקט והביטחון שלה הזכירו לו את שיחתם לפני העלייה לארץ. ליד הרוגע שלה, הוא הרגיש שאולי פחדיו מוגזמים.
יגאל נולד סמוך לחתונתם. יעקב היה פקיד מוערך בחברת עמילות מכס צרפתית באגאדיר, בוגר אליאנס, בן שלושים ושתיים, ואנט הייתה בת תשע עשרה, אישה צעירה שזה עתה הגיעה לפרקה. השידוך שהוצע להוריו היה טוב. אנט הייתה נאה, ובפגישותיו עימה אהב את השלווה והשקט שלה. המלחמה הגדולה הסתיימה לא מכבר, חיל המצב הצרפתי התמקם בקרבת העיר, וסימנים ראשונים של שגשוג החלו לבצבץ. סימון נולדה שבע שנים אחרי יגאל. אנט ויעקב קיוו ליותר ילדים, אך זה מה שנגזר. היה להם טוב באגאדיר.
לדימונה הגיעו כשיגאל בן עשר, וסימון בת שלוש. מרגע שעזבו את אגאדיר, יגאל הפך למבוגר האחראי. נדמה היה שהמסע הארוך ממרוקו והירידה מהמשאית בדימונה הריקה, זרזו תהליך בן שנים. יגאל היה הראשון במשפחה שדיבר עברית. במיומנות של אדם בוגר העביר את הוריו בתחנות הקשות של קופת חולים, עמידר ולשכת העבודה. לימים היה יעקב נוהג להתלוצץ שיגאל הוא שסידר לו את העבודה באורון. כשסיים את בית הספר העממי המליץ המנהל שימשיך לתיכון במשאבי שדה, תיכון־פנימייה. לילות ללא שינה עברו על יעקב ואנט לפני שנתנו את הסכמתם. הייתה זו אנט שהחליטה.
"בן לא עוזב את הבית", חזר ואמר לה.
"לא עוזב. משאבי שדה זה מעבר לפינה", השיבה בשקט.
"שני אוטובוסים. דימונה-באר שבע, באר שבע-רביבים", נימק בהיגיון.
"אפשר גם דרך ירוחם", ענתה, מדחיקה את העובדה שאכן יגאל עוזב את הבית מוקדם משציפו. אך כל חייהם לא בדיוק התנהלו לפי התוכנית שרקמו בימים הרחוקים באגאדיר. הם פה, בדימונה, ויגאל צריך התחלה חדשה, החליטה.
"בחיים לא הייתי עוזב את אגאדיר אם הורינו היו בחיים", רטן.
"נכון, ואנחנו נחייה ביחד, בדימונה ובמשאבי שדה", סיימה אנט את הדיון.
יגאל עזב את הבית, את דימונה. ממשאבי שדה עבר לשרת בנח"ל מוצנח, אחר כך עבר לגרעין נח"ל בתל קציר, וסיים קורס קצינים כחניך מצטיין. כשענדו לו את דרגותיו, יעקב בכה בשקט, כולו רועד מהתרגשות. בלכתם יחד לבית הכנסת בשבת בבוקר, לא היה אבא גאה ממנו — יגאל במדי צבא ונעליים אדומות, דרגות סג"מ על כתפיו, ולצידו מדלגת אחותו הקטנה. כמה היה רוצה שאותה שבת תימשך לעד, שבנו ישוב הביתה. הוא חזר אחרי מלחמה קשה. היה ברפיח, עזה, סיני. המלחמה ארכה רק שישה ימים, אך דברים לא שבו לקדמותם.
בראש השנה ביקש יגאל רשות מהוריו להביא הביתה את תמר.
"היא החברה שלי, הכרנו בצבא", אמר. "אני מבקש את ברכתך, אבא, אני רוצה להינשא לה".
תמר הייתה יפה, נחמדה ובעלת עיניים שוחקות. לא צריך היה לבלות זמן רב לידה כדי להכיר בתכונותיה הטובות. היא מצאה חן בעיניהם.
יגאל ביקש להתחתן בדימונה. חשוב היה לו לכבד את הוריו. תמר הייתה בת קיבוץ שמיר שבצפון, והם התכוונו להשתכן שם.
"שלושה אוטובוסים: דימונה-באר שבע, באר שבע-תל אביב, תל אביב-קריית שמונה וחדר אוכל לא כשר", רטן יעקב לאחר פגישתם.
"נכון, נביא אוכל כשר ונמשיך לחיות ביחד בדימונה ובשמיר", סיימה אנט את השיח.
בראש השנה ובפסח היו תמר ויגאל מדרימים. תחילה בגפם ובהמשך עם הנכדים. לא היה סבא גאה מיעקב כאשר משפחתו שהלכה וגדלה צעדה איתו לבית הכנסת. פעמיים נוספות בשנה היו יעקב ואנט מתייסרים בשלושה אוטובוסים, עם מזוודה קטנה וסלים עמוסי אוכל כשר לנכדים ולהם.
משהחליט יעקב על המעבר לבאר שבע, קיווה שגם בנו יתמוך בו, והחל יותר ויותר להתרכז בשאלה — "מה אעשה לאחר שנעבור?" השאלה הפכה לבעיה, לזמזום מטריד שלא מרפה. הפחד מהמעבר, משגרה של עבודה קשה באורון לבטלה מאונס בבאר שבע, החל לצבור ממדים מעיקים. הוא ניסה לדמיין את סדר יומו וגילה שבין ליווי מיטל לגן ובחזרה, הבילוי איתה במגרש המשחקים, והקניות לאנט, יהיו לו הרבה שעות של כלום. מאז עלייתו לארץ, לדימונה, המשפחה והעבודה באורון מילאו את יומו. עם הזמן, מאבק ההישרדות היומיומי הפך קל יותר. בשבתות סיפק בית הכנסת את כל צרכיו החברתיים והדתיים. העיתון והחדשות בטלוויזיה סיפרו לו מה קורה בישראל ובעולם. וזהו. יומו היה מלא, וכן, הוא היה די מאושר. המחשבה שמא השגרה הברוכה לא תימשך לעד לא הטרידה אותו מעולם. אולם עתה, ככל שחשב יותר על הנושא, חלחלה בו התודעה שהוא צעיר מדי מכדי להסתפק במשפחה ובהרבה זמן פנוי. הבעיה החדשה הלכה והשתלטה על מחשבותיו, והפתרונות שעלו בראשו נותרו מעורפלים.
הקשר בין יגאל לסימון הלך והתהדק עם השנים. כרוב הילדים למדו עברית מהר, והפכו למביאים והמוציאים בעיקר של אימם. השניים היו מחליטים בעברית, ומעבירים לאנט הנחיות במרוקאית או צרפתית.
"אני יותר חכמה ממך", הייתה סימון שהפכה לסימה, מנסה לסיים ויכוח.
"ואני יותר יפה ממך", היה יגאל מקנטר בתשובה.
האמת היא שיגאל היה חכם ממנה, והיא יפה ממנו. סימון הייתה עילוי, יכולותיה הקדימו את גילה, והוא היה צריך לפרק למענה הרבה מוקשים בבית, בבית הספר ובמגרש המשחקים. היא לימדה אותו מתמטיקה והוא ניסה לגונן עליה, לעזור להוריו לנווט את יכולותיה ולהיות שם תמיד בשבילה. הוא היה האח הבוגר, החבר, מי שידע את כל סודותיה. נישואיו והמעבר שלו לשמיר היו קשים לנערה יוצאת הדופן בגיל ההתבגרות, והיא הרגישה עזובה. היא קנאה בתמר, שנאה את אחיה וגם את כל שאר העולם. כשיגאל הציע לה לבלות חלק מחופשת הקיץ בשמיר, היא נענתה, והשינוי היה מבורך. הנערה חזרה כאישה צעירה מלאת ביטחון עצמי. אז החלה לדבר על תוכניותיה ברצינות.
יגאל נשאר החבר הכי טוב של סימה, והוא ליווה אותה הן בנישואיה והן בגירושיה. בשיחות ביניהם, הוא היה בעיקר קשוב, מניח לה לספר, לנתח, לבחון את האפשרויות, שואל שאלה מדי פעם, ולבסוף שומע את החלטתה. גם אם לעיתים לא חסך ממנה ביקורת, תמיד עמד לצידה. זו הייתה דרכו.
המשפט "את חופשייה וחכמה דייך להחליט לבד", היה שגור בפיו.
"כן אני יודעת, ואני גם יותר חכמה ממך", הייתה נאנחת.
"בטח, ואני יותר יפה ממך", היה מחייך.
לשמיר הגיעו כולם לקראת שקיעה. למוחרת היום ניצלו יעקב, אנט ומיטל את הבוקר כדי לעלות לחרמון. סימה נותרה בקיבוץ בטענה שהיא חייבת לגמור עבודה כלשהי ולהשלים שעות שינה. למעשה רצתה לדבר עם אחיה לפני אביה. היא ביררה במזכירות את מקום הימצאו, והפתיעה אותו באמצע פגישה. בניגוד למנהגה, חיכתה בסבלנות עד שהתפנה.
"הם רוצים לעזוב את דימונה ולעבור לבאר שבע", אמרה ללא הקדמות מיותרות.
"נו? מה הבעיה?" תמה.
"אני", ענתה.
היא סיפרה לו על הדוקטורט, על התגליות שגילתה בעבודתה, על המאמרים שזוכים לשבחים בארץ ובחו"ל.
"זו עשויה להיות פריצת דרך", אמרה.
"מה חדש?" חייך.
"פוסט דוקטורט", ענתה.
כבר עכשיו, לפני הדוקטורט, יש בידה שתי הזמנות משתי האוניברסיטאות המובילות בארצות הברית. שניים מהמדענים המובילים בעולם בתחום מחקרה הציעו לה לבוא למעבדתם לתקופת ההתמחות.
"יגאל, אני מרגישה שאני נוגעת במשהו שהוא כל כך גדול, עד שלפעמים זה מפחיד אותי. זה יותר חזק ממני, ממיטל או מאבא ואימא. נסיעה כזו תאפשר לי לעשות הרבה, ומהר".
"איך?" תמה, "אמריקה כן, וישראל לא?"
"מעבדה משלי, מנחה שאין בארץ, וסטודנטים שיעבדו איתי בהדרכתי. הרעיונות שמפוצצים לי את הראש צריכים הוכחות, ואין דרך אחרת. לעשות את זה בארץ ייקח שנים, ובינתיים יקדימו אותי. זה רק לנסוע או לוותר", ענתה בהתרגשות, "לוותר על הכול", הוסיפה בלחש.
"מתי?" שאל מרצין.
"בקיץ הבא". הקלה נשמעה בקולה. הוא מבין, הוא יעזור, חשבה.
"לכמה זמן?"
"שנה, אולי שנה וחצי", השיבה.
"תחזרי? הפיתוי להישאר יהיה גדול, גדול מאוד".
"כן!" ענתה בהתלהבות. "האוניברסיטה כאן מתפתחת יפה. המנחה שלי מאמין שיצליח לארגן לי מעבדה משלי עם שובי", השיבה. "זה יקרה, אם לא בבאר שבע אז במכון וייצמן או בטכניון. אנחנו נחזור".
"את צריכה לדבר איתם על כך".
"עכשיו?"
השתררה שתיקה. המבוגר האחראי שחייב לשמור על אחותו הגאונה וגם על הוריו ניסה לארגן את מחשבותיו. היא מבריקה, אך עולמה צר, בקושי היה בו מקום למיטל. ויתור על ההזדמנות הזו תהיה עבורה גזירה שלא בטוח שהיא תעמוד בה. לאבא אומנם יהיה קשה בבאר שבע, אך יש לו את אימא.
"לא. נחכה", סיכם את מסקנתו.
"אנחנו נחזור", שבה ואמרה בהחלטיות.
"שנה", פסק.
"ולא צריך להסביר לך מה המשמעות של עיכוב, אפילו את יכולה להבין זאת", הוסיף ברצינות, מבין לאיטו שבלעדיו זה לא יקרה.
שניהם הבינו מה מונח על כף המאזניים. טון דיבורה ותנועות גופה הבהירו ליגאל שהיא תעמוד במילתה. היא ומיטל תחזורנה. עדיף שהוריו יהיו לידן בשנה הקרובה, הוא קיווה שכך זה יכאב פחות. הוא חיבק את אחותו, גאה ומודאג.
סדר הפסח שנערך למוחרת בערב היה שונה מהמקובל בדימונה. לפעוטות נערך סדר מקדים, והם נשלחו לבתי הילדים. יתר חברי הקיבוץ, מגיל טרום גן ועד אחרון ותיקי הקיבוץ, נאספו בחדר האוכל כשהם לבושים בחולצות לבנות ומכנסי כותנה כהים. אליהם הצטרפו מעט משפחות של הורי חברים שהגיעו לחגוג עם ילדיהם. אלה בלטו בצבעוניות בגדיהם, ובמבוכה שבה שרו מזמורים שלא הכירו וקראו את התוספות "הקיבוציות" בהגדה. יעקב הביא איתו את ההגדה שליוותה אותו מאגאדיר, ועקב רק אחריה, נמנע מהתוספות, אף שמצאו חן בעיניו.
בניגוד לעבר, המטבח של הקיבוץ הוכשר לקראת הסדר, ההגדה נקראה במלואה, ולמוחרת בבוקר אפילו התכנס קהל קטן בחלק מחדר האוכל שהפך לבית כנסת. הכבוד שנהגו בו חבריהם של תמר ויגאל, אווירת החג ועמק החולה היפה שנשקף מכל מקום, הפכו את הכול לנפלא. יעקב היה כדרכו בחג, כשמשפחתו לידו, כמעט מאושר.
עם סיום התפילה ביקש יעקב מיגאל להצטרף אליו לטיול רגלי. השמש שכבר נטתה דרומה והאירה את החרמון שמצפון. ההר הירוק, הפסגה המושלגת על רקע השמיים הכחולים, והקמה שהחלה להזהיב בשדות, היו רקע מפעים לשיחתם. יעקב שטח בפני בנו את לבטיו, את התוכנית שהתגבשה. את הבעיה שהכי הטרידה אותו שמר לסוף.
"מה אני אעשה בבאר שבע ?" שאל.
"אתה ואימא תמיד מגבים אותנו ושומרים עלינו. באגאדיר, בדימונה, באורון, בבאר שבע או שמיר. ברור שלסימה נכון עתיד מזהיר, והיא זקוקה לכם ותזדקק לכם עוד שנים רבות. אני יודע שאתה כבר החלטת. גם אימא החליטה. וגם אני", עצר לרגע והמשיך, "ומה תעשה בבאר שבע? אחרי שעשרים שנה דיברת עם המוטורגריידר שלך, תתחיל לדבר עם אנשים. תתפלא, הם יקשיבו לך. זו אולי לא הבחירה שציפית לה, אבל אתה תהיה בסדר".
שלא כדרכו, תשובתו הייתה מפותלת מדי, מסתירה יותר מטפח, נמנעת מהישירות והכנות שכה התגאה בה. הוא קיווה שאביו לא הבחין בכך.
בערב, לאחר שעזרו לסימון להשכיב את מיטל, יצאו יעקב ואנט לטייל בשבילי הקיבוץ. הלילה לרגלי הגולן יפה לא פחות מביום. הירח המלא של אמצע ניסן האיר את גוש ההרים שמעל שמיר, ואת העמק שמתחתיו. המראה מולם היה מפעים, כה שונה מהנוף שהכירו, ועדיין לא יכלו להשתחרר מהדמיון שבמרחבים.
"מלוא הארץ כבודו", מלמל.
"אמן", ענתה.
הם הלכו בשתיקה, סופגים את החוויה, וקרוב לוודאי חשבו את אותן מחשבות.
"דיברת עם יגאל?" שאלה.
"כן", ענה.
"החלטנו?!" פסקה יותר מששאלה.
"כן", ענה.
למוחרת, השכים קום והכין שוב את הפג'ו. הוא העיר את אנט, ויחד העמיסו את חפציהם. אחר כך, יחד עם סימון ומיטל, הם הצטרפו ליגאל ולמשפחתו לארוחת בוקר בחדר האוכל שהיה כמעט ריק, הן בגלל השעה המוקדמת והן בגלל חול המועד.
"נו, מתי אתם עוברים?" שאלה סימה.
יעקב ואנט החליפו מבטי תמיהה.
"מה? מה?" גמגם יעקב.
"לא צריך להיות דוקטור בביוכימיה כדי להבין. אתם מצחיקים. כבר בחדרה ניחשתי את זה. וחוץ מזה, ליגאל ולי אין סודות. תודה בכל מקרה", סיכמה.
עכשיו היה צריך להסביר לנכדים שלא הבינו במה המדובר. אפילו למיטל, שבשבועות ימלאו לה שלוש, היו כמה קושיות בנושא. הארוחה שהחלה בשקט מביך מעט הפכה לשיחה ערנית עם שאלות, חצאי תשובות, עקיצות ובדיחות, בעיקר על הבטלה המתוכננת של יעקב. הוא היה מרוצה, וגם אנט. כל המשפחה התאחדה מאחורי החלטתם.
הנסיעה חזרה עברה בשובה ונחת. הם חזרו דרך צפת ועכו. הקטע בין חיפה לעתלית העלה בהם זיכרונות רחוקים, והם נסעו אותו בדממה. הים שנפרש ממערב, חלק וכחול עד מלוא האופק, לא דמה לאוקיינוס של אגאדיר. אף על פי שיעקב וגם אנט לא נולדו שם, משפחותיהם הגיעו לאגאדיר בחיפוש אחרי פרנסה טובה יותר. משפחתו של יעקב באה ממוגדיר שבצפון, ומשפחתה של אנט מכפר שליד סאפי. הים פה היה אחר. הכחול היה כחול יותר, חלק ושקט, אבל המרחבים והאין סופיות של האופק היו כה דומים, שליבו נצבט.
"אבא, זה דומה לדימונה בערב", אמרה סימה בשקט.
"מה?" נזעק לשמע ההשוואה שהדהדה את מחשבותיו מאמש.
"המדבר אומנם לא חלק וכחול, אבל כשאתה לבד על המוטורגריידר שלך, האם אתה מרגיש הרגשה שונה מזו שעכשיו?" שאלה.
זה נכון, חשב. אותם מרחבים, אותה תחושה של זערוריות, ועם זאת גם כוח. המחשבה שדימונה דומה לאגאדיר הייתה מגוחכת, אך אולי גם נכונה. הייתכן שלא רק הכורח הוא שהשאיר אותם במדבר?
"כנראה שלא", ענה בקול אחרי דקה או שתיים.
אנט נרדמה ביציאה מבאר שבע. הערב כבר ירד, ואפלולית הלילה החלה להתגנב. זו השעה המועדת לפורענויות בכבישי המדבר, ויעקב התרכז בנהיגה, כשתמונה אחת מטרידה חזרה והתגלגלה במוחו. כרטיס ביקור שמעולם לא היה לו, ושאליו יצטרך להתרגל.
יעקב אמזלג — פנסיונר
באר שבע
אין עדיין תגובות