אני תוהה איך התגלגל הספר לגרנזי? אולי יש לספרים מעין אינסטינקט התבייתות סודי, שמביא אותם לידי הקורא המושלם עבורם ." ינואר 1946: לונדון מגיחה מתחת לצל מלחמת העולם השנייה, והסופרת ג'ולייט אשטון מחפשת נושא לספר חדש. מי חשב שתמצא אותו במכתב מגבר אלמוני, תושה האי גרנזי, מאיי התעלה הבריטית שכבשו הנאצים? הוא נתקל בשמה בעטיפה של ספר מאת צ'ארלס לאמב – אולי היא תסכים להדריך אותו היכן יוכל למצוא ספרים נוספים של אותו מחבר ? בעודה מתכתבת עם החבר-לעט החדש נשאבת ג'ולייט אל עולמם של האיש וידידיו , החברים כולם ב"מועדון גרנזי לספרות ולפאי תפודים" – מועדון ספרותי ייחודי שהתגבש בהברקה של רגע, כאליבי להגן על חבריו ממעצר בידי הגרמנים. ג'ולייט נחשפת לחברי המועדון הנעימים, אוהבי החיים והספרות, ודרך מכתביהם היא לומדת על האי שלהם, על טעמם הספרותי ועל השפעתו של הכיבוש הגרמני על חייהם. לבה נשבה בסיפוריהם, והיא יוצאת לגרנזי – ומה שתגלה שם ישנה את חייה לעד . " מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים", הכתוב כסדרה של מכתבים מלאי חום והומור, הוא חגיגה של המילה הכתובה על שלל צורותיה ושל בניית קשרים בדרכים מפתיעות להפליא . מרי אן שייפר עבדה כעורכת, ספרנית ומוכרת בחנויות ספרים. זהו הרומן הראשון שלה. אחייניתה אנני בארוז היא מחברת ספרי ילדים ומבוגרים. בתחילת 2008, בשלב עריכת הספר, מתה מרי אן שייפר ממחלת הסרטן . " שיר הלל לכוחה של המילה הכתובה… ג'ולייט מוצאת במכתבים לא רק השראה לספרה, אלא גם השראה לחייה – כפי שגם הקורא ימצא לחייו שלו ." פבלישרס ויקלי הספר יצא לאור בשיתוף "מטר"
מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים
מאת: מרי אן שייפר, אנני בארוז
מאנגלית: יעל אכמון | הוצאה: כנרת זמורה-ביתן דביר | 2009 | 280 עמ'
קטגוריות: מבצעי החודש, המלצת הצוות, סיפורת מתורגמת
27.00 ₪
8 בינואר 1946
מר סידני סטארק, מו"ל
סטֶפֵֶנס אנד סטארק בע"מ
סנט ג'יימס פּלֵייס 21
לונדון, רובע דרום־מערב 1
אנגליה
סידני היקר,
סוזן סקוֹט פשוט נפלאה. מכרנו יותר מארבעים עותקים של הספר, מה שהיה נחמד מאוד, אבל מנקודת מבטי הדבר המרגש באמת היה האוכל. סוזן הצליחה להשיג תלושי מזון לאבקת סוכר ולביצים אמיתיות להכנת מרנג. אם כל מפגשי הצהריים הספרותיים שלה יגיעו לפסגות קולינריות כאלה, לא אכפת לי להתרוצץ בכל הארץ. אתה חושב שבונוס נדיב ידרבן אותה להשיג חמאה? בוא ננסה — אתה יכול לנכות את הכסף מהתמלוגים שלי.
ועכשיו לחדשות הרעות. שאלת אותי איך מתקדם הספר החדש שלי. סידני, הוא לא מתקדם בכלל.
"נקודות התורפה של האנגלים" נראה מבטיח כל כך בהתחלה. אחרי הכול, נדמה שאפשר לכתוב הררי נייר על "האגודה למחאה על האדרתו של הארנב האנגלי". מצאתי תצלום של חברי "איגוד מדבירי המזיקים", צועדים ברחוב אוקספורד עם שלטים שזועקים "הלאה בּיאַטריקס פּוֹטֶר!" אבל מה כבר יש להוסיף אחרי הכותרת? שום דבר, זה מה.
איבדתי כל חשק לכתוב את הספר הזה — הראש והלב שלי כבר לא בעניין. עד כמה שאיזי בּיקֶרסטַף יקרה ללבי — והיתה תמיד — אני לא רוצה לכתוב דבר נוסף תחת השם הזה. אני לא רוצה עוד להיחשב כעיתונאית הומוריסטית. ברור לי שאין לזלזל בעובדה שהצלחתי לגרום לקוראים לצחוק — או לפחות לגחך — במהלך המלחמה, אבל אני לא רוצה להמשיך בזה. אני לא מצליחה לגבש שום תחושה של פרופורציה או של איזון בימים אלה, ואלוהים יודע שבלעדיהם לא תיתכן כתיבה הומוריסטית.
בינתיים, אני שמחה מאוד ש"סטפֶנס אנד סטארק" מרוויחים כסף מ"איזי בּיקֶרסטַף יוצאת למלחמה". זה מקל על מצפוני בעניין כישלון הביוגרפיה של אן בּרוֹנטה.
תודה על הכול, אוהבת,
ג'ולייט
נ"ב
אני קוראת את אסופת המכתבים של גברת מוֹנטַגיוּ. אתה יודע מה האישה הקודרת הזאת כתבה לג'יין קרלייל?1 "ג'יין היקרה שלי, לכל אדם יש ייעוד, ושלך הוא לכתוב פתקים קטנים ומקסימים." אני מקווה שג'יין ירקה עליה.
1 אנה מונטגיו וג'יין קרלייל הן שתי אריסטוקרטיות בנות המאה התשע־עשרה שנודעו בחליפות המכתבים שלהן. (כל ההערות בספר הן של המתרגמת)
מסידני לג'ולייט
10 בינואר 1946
גב' ג'ולייט אַשטוֹן
גליב פלייס 23
צֶ'לסי
לונדון, רובע דרום־מערב 3
ג'ולייט היקרה,
ברכותי! סוזן סקוט מספרת לי שהתחברת לקהל כמו ששתיין מתחבר לרום — והקהל התחבר אלייך — אז בבקשה, תפסיקי לדאוג לגבי סבב ההקראות שלך בשבוע הבא. אין לי ספק לגבי הצלחתך. מאחר שהייתי עד להקראה המחשמלת שלך מתוך "נער הרועים שר בעמק ההַשפָּלה" לפני שמונה־עשרה שנים, אני יודע שבתוך דקות ספורות תצליחי לסובב כל מאזין סביב האצבע הקטנה שלך. רק הצעה קטנה: ייתכן שבמקרה הזה מוטב שתימנעי מלזרוק את הספר על הקהל כשאת מסיימת.
סוזן מצפה בקוצר רוח להוביל אותך בין חנויות הספרים מבּאת' ועד יוֹרקשייר. וסופי משדלת להרחבת הסיור לסקוטלנד. אמרתי לה — בנימה המעצבנת ביותר שאח גדול יכול לגייס — ש"עוד נראה". היא מתגעגעת אלייך נוראות, אני יודע, אבל "סטפנס אנד סטארק" חייבים להתעלם משיקולים כאלה.
בדיוק קיבלתי את נתוני המכירות של "איזי" מלונדון ומהמחוזות הסמוכים — הם מצוינים. שוב, ברכותי!
אל תדאגי בקשר ל"נקודות התורפה של האנגלים"; טוב שהתלהבותך דעכה עכשיו ולא אחרי שישה חודשים של כתיבה על ארנבים. הפוטנציאל המסחרי הגלום ברעיון היה מפתה, אבל אני מסכים שגורלו של הנושא נגזר מראש. נושא אחר — כזה שימצא חן בעינייך — בוודאי עוד יעלה על דעתך.
ארוחת ערב באיזה יום לפני שתיסעי? רק תגידי מתי.
אוהב,
סידני
נ"ב
את כותבת פתקים קטנים ומקסימים.
מג'ולייט לסידני
11 בינואר 1946
סידני היקר,
כן, נהדר — אפשר איפשהו על יד הנהר? אני רוצה צדפות ושמפניה וצלי בשר, אם אפשר להשיג כאלה; אם לא, אסתפק בעוף. אני שמחה מאוד שהמכירות של "איזי" טובות. הן טובות מספיק כדי שלא איאלץ לארוז מזוודה ולעזוב את לונדון?
מאחר שאתה ו"סטפֶנס אנד סטארק" הפכתם אותי לסופרת די מצליחה, ארוחת הערב על חשבוני.
אוהבת,
ג'ולייט
נ"ב
לא זרקתי את "נער הרועים שר בעמק ההשפלה" על הקהל. זרקתי אותו על המורה להגייה. התכוונתי להשליך אותו לרגליה, אבל החטאתי.
מג'ולייט לסופי סְטרָכָן
12 בינואר 1946
גב' אלכסנדר סטרכן
חוות פוֹכֶן
ליד אוֹבּאן
אָרְגייל
סופי היקרה,
נפשי יוצאת אלייך, אבל איני אלא אוטומט חסר נשמה ורצון. סידני שלח אותי בפקודה לבּאת', לקוֹלצֶ'סטֶר, ללידס ולעוד כמה ערי גנים ששמן פרח מזיכרוני כרגע, ואני לא יכולה להתחמק לסקוטלנד במקום זה. המצח של סידני יתקמט — העיניים שלו יצטמצמו — והוא יהלך אימים. את יודעת כמה זה מורט עצבים כשסידני מהלך אימים.
הלוואי שהייתי יכולה להתגנב לחווה שלכם ולתת לך לפנק אותי. היית מרשה לי להניח רגליים על הספה, נכון? ואז היית עוטפת אותי בשמיכות ומביאה לי תה. אלכסנדר היה מתנגד לדיירת של קבע על הספה שלו? אמרת לי שהוא גבר סבלני, אבל אולי זה ירגיז אותו.
למה אני מדוכאת כל כך? אני אמורה להתענג על ההזדמנות להקריא מתוך "איזי" בפני קהל מרותק. את יודעת כמה אני אוהבת לדבר על ספרים, וכמה אני נהנית ממחמאות. אני אמורה להיות מלאת התלהבות. אבל האמת היא שאני עגמומית — יותר משהייתי אי פעם במהלך המלחמה. הכול שבור כל כך, סופי: הכבישים, הבניינים, האנשים. בעיקר האנשים.
סביר להניח שמצב הרוח העכור שלי הוא השפעת לוואי של הארוחה החגיגית המחרידה שבה השתתפתי אתמול. האוכל היה מזעזע, אבל לזה ניתן לצפות. האורחים הם שעירערו אותי — זאת היתה קבוצת האנשים המדכאת ביותר שפגשתי מעולם. השיחה כולה עסקה בפצצות וברעב. את זוכרת את שרה מוֹרקרוֹפט? היא היתה שם, כולה עור ועצמות ושפתון אדום כדם. היא לא היתה יפה פעם? זאת לא היא שהיתה מאוהבת מעל הראש בפָּרָש ההוא שעזב לקיימברידג'? לא נותר ממנו זכר; היא התחתנה עם רופא אפור עור, שמצקצק בלשונו לפני שהוא מדבר. והוא דמות רומנטית מסעירה בהשוואה לבן זוגי לארוחה, שהיה במקרה רווק, כנראה הרווק האחרון עלי אדמות — הו, אלוהים, כמה נבזית אני נשמעת!
אני נשבעת לך, סופי, נראה לי שמשהו אצלי לא בסדר. אני לא סובלת שום גבר שאני פוגשת. אולי אני צריכה להנמיך את רף הדרישות שלי — לא נמוך כמו הרופא האפור המצקצק, אבל נמוך קצת יותר מעכשיו. אני אפילו לא יכולה להאשים את המלחמה — מעולם לא הצטיינתי בתחום הגברים, נכון?
את חושבת שאיש התנורים מסנט סווית'ן היה אהבת האמת שלי? מאחר שמעולם לא החלפנו מילה זה נראה לא סביר, אבל לפחות התשוקה הזו לא נפגמה בשל אכזבה. והיה לו שיער שחור מדהים. אחרי זה, את זוכרת, הגיעה "השנה של המשוררים". סידני מזכיר את המשוררים הללו בעוקצנות רבה, אם כי לא ברור לי מדוע, והרי הוא זה שהציג אותי בפניהם. ואז אדריאן המסכן. אוי, אני באמת לא צריכה למנות בפנייך את הרשימה הזאת, מעוררת האימה, אבל סופי — מה הבעיה שלי? את חושבת שאני בררנית מדי? אני לא רוצה להתחתן רק כדי להתחתן. אני לא יכולה להעלות על דעתי בדידות גדולה יותר מאשר לבלות את שארית חיי עם מישהו שאני לא מסוגלת לדבר איתו, או גרוע מזה, מישהו שאני לא מסוגלת לשתוק בחברתו.
איזה מכתב יבבני ונורא. את רואה? הצלחתי למלא אותך תחושת הקלה על כך שלא אקפוץ לביקור בסקוטלנד. מצד שני, אולי אבוא — גורלי נתון בידיו של סידני.
תני לדומיניק נשיקה בשמי וספרי לו שלפני כמה ימים ראיתי עכברוש בגודל של טֶריֶיר.
כל אהבתי לאלכסנדר ואפילו יותר מזה לך,
ג'ולייט
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות