יום רביעי, ביולי 2004 – לעבור דירה זה קל. כולם עושים את זה. אבל לעזוב מקום זה דווקא קשה. מוקדם ביום רביעי שעבר, התנתקה מעבורת לאט מהמזח בקצה בלפסט. עמד עליה גבר בשם ג'ורדי, שהפסיד. הוא השחיל אחד–עשר מטבעות פאונד למכונת הפוקר אך ללא הצלחה — חוץ משני מלכים שהתלכדו לרגע ושיפרו את מאזנו — ועכשיו זז חצי מטר שמאלה, אל מכונת המזל. שלושת הגלגלים הסתובבו ונעצרו בקליק — פעמון, קליק — מטיל זהב, קליק — מלון. שווה לתחת. ידיו הקטנות של ג'ורדי נאחזו בשני צדי המכונה כאילו הייתה דוכן נואמים. הוא המשיך להביט בסימנים, שהציגו שוב ושוב רק הפסד. אז הוא משך באפו בקול, קילף את קופסת ניירות הגלגול שלו מהחלק העליון הדביק של המכונה וגלש לדרכו. שמונה–עשר פאונד הלכו והמעבורת עוד לא יצאה בכלל מהנמל.
הספינה, אלסטר אנטרפרייז, הייתה מלאה משפחות בדרכן לסוף השבוע הארוך של יולי. ג'ורדי קנה חצי ליטר בירה הארפ מהברמן המדוכדך וצנח על ספה אפורה בצורת פרסה בבר המשוררים, ואחר כך הזדקף פתאום והוציא חפיסת קלפים מהתרמיל השחור לרגליו. הוא התחיל לסדר לעצמו משחק סבלנות. גבר נמוך עם טרנינג של גלזגו ריינג'רס עצר ליד השולחן שלו, התנדנד קצת עם תנודות הספינה, ואולי מהמשקה. הכתפיים שלו היו רחבות ומעובות בשרירים. הוא החזיק חצי ליטר בירה וחפיסת סיגריות מייפייר ביד אחת. ידו השנייה הייתה בתוך הטרנינג שלו, ומתחה אותו כמו הריון. הוא חבש כובע בייסבול כחול שעליו כתוב מק'ראה מזון לחיות. הוא נראה כמו מישהו שיעדיף לירוק עליך מלדבר איתך ובכל זאת, הוא החווה בראשו לכיוון הצד השני של הספה ואמר: "הכול טוב. זה פנוי?"
מבטא של בלפסט. מזרח העיר. קשוח.
"לא, לא, לך על זה."
האיש התיישב בזהירות, כאילו הוא מחבב מאוד את עצמו, והמשיך להביט בעיניו של ג'ורדי.
"נראה לך שמקליש ימשיך לאמן אצלנו בעונה הבאה?" ג'ורדי המשיך, והסתכל על הטרנינג.
"נראה לי שכן, אפילו שהוא מתעניין קצת יותר מדי בשחקנים ולא מספיק בטקטיקה."
"אתה בחופש?"
"נסיעת עסקים."
"אה, טוב. אני נפגש עם חברים. אתה לכיוון סקוטלנד?"
"לא, ממשיך ללונדון."
"אה, באמת? גם אני. אתה לא טס?"
"נוסע במסחרית."
ג'ורדי שתק כדי לראות אם תגיע הזמנה לטרמפ. היא לא הגיעה.
"די חם היום, אה?"
"זה בסדר. עדיף משמים משתינים."
הם דיברו את הדיבורים הרגילים על פאבים ומקומות וגילו שהזר היה אחיינה של אחת המבשלות בבית הספר של ג'ורדי. וככה יצא שהם החליפו שמות. איאן. ג'ורדי. הם שיחקו וויסט והזמינו זה לזה בירות בשעתיים הבאות בזמן שהמעבורת חרשה את המים בדרך לסקוטלנד. קצת לפני שהגיעו יצא ג'ורדי לסיפון כדי לנקות את הראש. בחוץ הוא רעד והביט בשובל המים הופך לתחרה ומתקפל בחזרה לים. הוא הרגיש כבוי. פיו היה יבש והכאב בראשו רמז ששתייה אחר הצהריים לא הייתה רעיון כל–כך טוב. הוא הסתובב קצת במקומו כדי להרחיק את הרוח מעיניו, וראה לידו את איאן, מחייך חיוך מסתורי אל הים. ג'ורדי הנהן אליו בזריזות והלך לשירותים.
כשחזר לשולחן איאן כבר חילק את החפיסה והיה באמצע סיבוב של משחק הזיכרון. הצפייה באיאן מתרכז בקלפים, רכון לפנים, נחוש בדיוק כמו שהוא עצמו היה קודם, העבירה בג'ורדי גל פתאומי של חיבה אליו.
"אתה לא משחק סבלנות? זה משחק יותר טוב."
איאן הפך את נסיך לב.
"לא צריך בשביל זה שום מיומנות. זה," הוא הקיש על גב הקלף, "מאמן את הזיכרון."
אחרי נעיצת מבט ממושכת בקלפים, הוא הפך נסיך נוסף, תלתן, והוסיף את הזוג לערמה בצד. ג'ורדי היה הראשון שאמר את זה.
"שמע אחי, אני אהיה בלונדון לקצת זמן בהמשך השבוע, ואני לא מכיר שם הרבה אנשים. אם תיתן לי את המספר שלך אולי נוכל להיפגש לבירה או שתיים?"
"אני אגיד לך מה, תן לי אתה את שלך ואני אתקשר אליך אם אני מתפנה."
"אין בעיות, תתקשר. יהיו קטעים. נצא לדפוק את הראש."
הפרקליט דני וויליאמס הביט במקרר התכלת שלו. הז'קט של חליפת הפסים האפורה שלו הידלדל ברפיון מהמשענת הצרה של כיסא המטבח. הוא כבר נפטר מהעניבה והנעליים. החדר היה אפלולי והאור היחיד הגיע מהמקרר הענקי הזה. הוא נראה כמו עב"ם שפתח את דלתו במטבח. "קח אותי לארוחת הערב שלי," אמר דני בקול בדירה הריקה, ללא הומור, כשעמד לכוד בפס האור החיוור. צנצנת מיונז ריקה ישבה לבדה באמצע המדף העליון, כמו שופט על הכס. דני התקשה להביט במקרר שלו כשהיה לבד. הוא היה עד לכישלונותיו. פעמים רבות הסתובב בדירתו האוורירית, רעב למשהו, פתח אותו, לא מצא שום דבר שמעניין אותו (או שיוכל לאכול בלי סיכון בריאותי) והתרחק ממנו. דני היה רזה. האור במקרר כבה בנקישה ודני החליט להכין טוסט, מה שהצריך ביקור שבת בסופר. פעמון הדלת צלצל. הוא הלך במסדרון, שחרר את השרשרת ופתח את חייו.
ג'ורדי וילסון עמד על המדרגה. הגוף הקטן שלו הטיל צל על שמי הערב של לונדון. הוא נראה חרוך, גבר קטן ומצומק כגחלת. הקפוצ'ון של הטרנינג הכחול שלו הקיף פנים צרות ומנומשות והעיניים הנפוחות שלו נראו כחולות ומימיות מאוד באור שהגיע מהמסדרון. היו לו זיפי זקן של כמה ימים. הוא היה יכול להיות הסגן של מלאך המוות. ג'ורדי וילסון המזדיין. ברגע ההילוך האטי הזה, דני קלט ריב עצבני בהמשך הרחוב בין גבר ואישה בלתי נראים. הם דיברו ברוסית או אולי בפולנית.
"מישהו עצבני, אה?" אמרה הדמות בכניסה, והניפה את המרפק שלה באוויר. דני חש את ראשו מורם פתאום. הוא רעד, והבין באותה מהירות שג'ורדי, הדבר השרוף למראה הזה, לא עומד להוציא אקדח ולירות בו.
"תרגיע, איש גדול," אמר ג'ורדי, הושיט יד לכתף שלו וחייך בזחיחות. "זה אני. ג'ורדי. מה שלומך? מה קורה איתך? מופתע?"
"שלום," דני אמר לאט, ומצמץ בתדהמה מופרזת, "ג'ורדי וילסון, ידעתי שזה אתה. מה לעזאזל מביא אותך לכאן?"
הם ילכו לקינג'ס הד, אבל לפני זה ג'ורדי נכנס וזרק את התיק שלו על רצפת העץ המבריקה בכניסה, והם הסתובבו לאט זה סביב זה, כמו מחליקים על קרח מתחילים, ודני נע לכיוון המטבח כדי להביא את הז'קט. הוא לבש אותו, חש כמה הוא לא מתאים, כמו ללבוש שיריון לארוחת ערב, ופשט אותו. הוא עדיין לבש את מכנסי החליפה האפורים שלו ואת החולצה הלבנה, שלמרות שהצווארון שלה היה פתוח עדיין התנוססו עליה כפתורי חפתים ששיוו לו רושם של אדם רציני. הוא הוריד חולצת פליס כחולה מהוו, אבל בסוף החליט ללבוש את ז'קט הליוויס המשופשף שלו מעל החולצה. הוא נראה כמו בתול–ים חברתי: חלק תחתון מפוספס, חלק עליון מג'ינס. ג'ורדי התכופף והוציא סיגריות ומצית מהתרמיל שלו. רק כשיצאו מהבית שאל ג'ורדי איפה הפאב. זו הייתה עובדה שאין לערער עליה, שלשם הם הולכים. יש חברים שאתה לוקח לבתי קפה או לקולנוע, חלק להופעות, אחרים למשחקים או לקניות, אבל כמה, אלה שגדלת לצדם, כלומר אלה שלמדת לשתות איתם, תמיד תמיד תמיד תיקח לפאב.
בזמן שהלכו, ג'ורדי נאלץ כמעט לדלג כדי להדביק את דני שעיניו, עדיין בוהקות בהפתעה, היו נעולות על המדרכה. מסטיקים ניקדו את הבטון כמו התחלה של גשם. היה חם מדי לז'קט והוא הרגיש את הזיעה מתחילה לעקצץ במורד עמוד השדרה שלו. פניו היו מתוחות מחביבות, בטנו מלחץ, והוא לא היה בטוח שמה שקורה אכן קורה. ג'ורדי וילסון המזדיין. הוא צריך לשתות משהו.
פאב הקינג'ס הד היה מקום קטן ומסריח אבל קרוב, עם חתולה שמנמנה בצבע שמנת שזכתה לכבוד כל–כך מוגזם עד שלקוחות נותרו לפעמים בעמידה, גם אם רעדו, אפילו אם היו בהריון, בזמן שהיא התמתחה ופיהקה וחלמה על כיסא ליד האח. המקום נראה כמו בר בתיאטרון. שטיח עמוק, קטיפה מרופטת, מראות מוכתמות וצילומים חומים חתומים של כוכבים, שדהו מרוב עשן ואור שמש עד לאותה אלמוניות מעומעמת שאליה הגיעו הכוכבים עצמם. בעל הבית היה ג'רארד השמן וחסר החן, שגידל זקנקן צולע בניסיון צולע לעצב את צורתה של לסת צולעת. לפני שנים, כשדני חיפש עבודת ערב בזמן הלימודים, הוא שאל על עבודה כברמן בכל הפאבים בשכונה. ג'רארד מיד אמר מצטער אחי, בקושי יש כאן מספיק עבודה בשבילי, האמת. דני שכנע את החברה שלו באותה תקופה להיכנס לשאול. תמרה, אישה מעודנת עם אף מיוחד שהעניק למבטא ולהליכה שלה גוון אצילי, רק הכניסה את הראש שלה וג'רארד מיד הציע לה עבודה. אחר כך הם לא הצליחו להחליט אם ג'רארד הוא סקסיסט או שונא אירים או פשוט שונא את דני. ובכל זאת, זה היה הפאב הקרוב ביותר וקירבה — עבור גברים עצלנים בעיר — שווה דונם של אריחי רצפה חשופים, כורסאות עור מרופטות וארבע סטודנטיות אלסטיות מאחורי הבר, שזה מה שהציע הפאב השני הכי קרוב, פראבדה או מולוטוב או משהו כזה.
ג'ורדי נדד לקצה המרוחק כדי לחפש שולחן ודני עמד לפני הבר. ג'ורדי וילסון. כמה מוזר. הוא נראה טוב מאוד, באמת, בהתחשב במצב, חשב דני כשהביט בג'ורדי מקיש במצית שלו על השולחן בצד השני של הבר. מלא חיים. הם לא ראו זה את זה הרבה זמן, מאז 15 באוגוסט 1995, הקיץ שבו דני חזר מהשנה הראשונה שלו באוניברסיטה, למרות שאף אחד מהם לא זכר את המפגש המדויק. דני נהג בוולבו האפורה של אבא שלו ברחוב הראשי הרחב ביותר באירלנד, הרחוב הראשי בבָּאלִיגְלַאס. באליגלאס כולה היא לא הרבה יותר מהרחוב הזה. רחובות אחרים הצטלבו איתו בזוויות ישרות ואז דעכו והיו לשבילים ולבנייני דירות ולשדות. ג'ורדי חצה את הרמזור ליד רחוב יוניון ודני חיכה ברמזור שלו, והחזיק את המכונית עם הקלאץ'. ג'ורדי הצדיע לו ודני, שעון לאחור, הרים את האצבע שלו מההגה והניד בראשו בברכה. שניהם המשיכו בדרכם קצת שמחים, קצת נבוכים. חברים ותיקים יודעים יותר מדי.
בזמן שג'רארד עמד ונעץ מבט קודר בשתי כוסות הגינס בציפייה שיתמלאו, דני הביט בג'ורדי המתנועע בקוצר רוח. הוא אף פעם לא ישב בשקט. כשהיו בבית הספר, המורה למתמטיקה מר אוניל אמר לג'ורדי שאין לו בכלל ברקסים. כשנזכר בזה, דני ראה את התמונה בדימיונו פשוטו כמשמעו: ג'ורדי נוהג בבאליגלאס במכונית חסרת בלמים. כשעלה בפיירהיל ובעיר העתיקה הוא שמר על קצב התנועה. המכונית שלו נראתה כמו האחרות, הגבירה מהירות כמו האחרות והוא זייף עם השירים ברדיו טאונלנד בדיוק כמו הנהגים האחרים. אבל בירידה לכיוון רחוב ג'יימס, לדרך באלימור, המכונית לא האטה. הוא אולי ינסה להזהיר אותך, להבהב באורות, לצפצף בצופר, אבל הוא עדיין יתנגש ודברים יעופו לכל עבר: נהגים אחרים, רוכבי אופניים רעועים, קונים במכולת, כלבים אידיוטים. ג'ורדי וילסון, מאנייק רע שלא מסוגל לעצור, והוא בא לבקר אותי. דני התעמק בכיסיו בחיפוש אחרי מטבעות וספר אותם בזמן שחיכה שג'רארד ינווט את הכרס הכחולה שלו, כמו חזית של מכונית מתנגשת בפארק, סביב המגירה הפתוחה של הקופה. ג'רארד ביצע את התמרון באופן די מרשים, עצר מול הקופה הרושמת כדי לטרוק אותה בירכו, ואז לחץ על הבקבוקים ההפוכים ומזג שני וויסקי וסודה, תוך כדי נהמה. דני הניח את האדידס המרופטות שלו על מעקה הרגל בצבע הנחושת והעביר אליו את משקלו, תוך שמירה על שיווי משקל על–ידי אחיזה בצד הבר. בשביל מה המעקים האלה? לקשור אליהם את חיית המחמד שלך? הוא פנה שוב כדי לצפות בג'ורדי, שישב ליד השולחן וכיוון בעצלות גפרור לא דלוק אל החתולה הלבנה השמנה שישבה כמטר ממנו וליקקה בהתרסה את כפות רגליה.
ג'רארד הניח את שני החצאים מול דני על מגבת קארלסברג ספוגה, וקיבל בשתיקה את הסכום המדויק (אני חושב שזה בדיוק) שהציע דני. הוא התיז את המטבעות לתוך מגירת הקופה הפתוחה, וחזר לצפות באיזו תסבוכת ספורטיבית של צבע וצעקות, אולי היאבקות, בטלוויזיה שבפינה.
השולחן שלהם היה עגול, נמוך מדי ומצולק בכתמים עגולים, דיאגרמת וון של סיבובי משקאות קודמים. המחסור בתמיכה גבית הכריח אותם להישען קדימה, כאילו הם זוממים משהו. הם נראו כמו רבי–אומנים בשח. ג'ורדי עשה את המהלך הראשון.
"בסדר, בחור. מצטער שנפלתי עליך ככה. אתה נראה קצת בהלם."
"אל תהיה דפוק אחי. טוב לראות אותך. מה קורה?"
"לא, לא, אתה תתחיל, בוס. בפעם האחרונה ששמעתי למדת משפטים."
"כן. אני עורך דין אמיתי עכשיו. גמרתי את התואר כמעט לפני שלוש שנים. עובד בעיר. כסף טוב, שעות רעות. אבל נו, מה איתך? בוא נשמע את החדשות שלך."
"אוי, אתה מכיר אותי. קצת פה, קצת שם. קצת פחות מההוא. חלק מהזה."
דני שכח כבר איך ג'ורדי מדבר. עכשיו הוא חשב פתאום שזה אולי בגלל שהוא מרגיש מוזר. הוא נשמע כמו לקוח מתפתל, מצד אחד לבבי ומצד שני מתחמק מקשר עין. דני חיכה.
"טוב, באופן רשמי אני פועל מובטל."
"זה מה שכתוב על הכרטיס ביקור שלך?"
"זה מה שכתוב על הטופס אבטלה שלי. אני רוצה לעבוד. אבל אין עבודה מתאימה. ומילת המפתח זה מתאימה. לא תאמין מה הם רצו שאני אעשה. הייתי שוליה, מתלמד, מתחיל, מחפש עבודה."
אז אתה חי מדמי אבטלה?"
"מדמי אבטלה ועל ה…" ג'ורדי הרים לעברו את החצי ליטר שלו, "משקה."[1] אז הוא צחק בקול רם מדי, קצת היסטרי.
דני נתן בו מבט בוחן. "אתה עדיין איש מצחיק. מצחיק–מוזר."
"סליחה אחי, אני טיפה מסטול. עישנתי בפארק ההוא בקצה הרחוב לפני שבאתי אליך. מה עשיתי? טוב…" ג'ורדי ניפח את הלחיים שלו והוציא אוויר לשנייה. דני הרגיש את החום והתרחק קצת. "עבדתי קצת במוניות בתחנה של טומי ווהן. הסעתי את הקשקשניות הזקנות לבינגו ובחזרה. השארתי אותן אצל החברות שלהן לתה ושיחה, או בכנסייה ביום ראשון."
דני נזכר מה רצה לשאול אותו כשחיכה בבר.
"איך ידעת בכלל איפה אני גר?"
"פשוט התקשרתי לאימא שלך ואמרתי שאני בא לכאן והיא סיפרה
לי. היא נתנה לי גם את הטלפון שלך אבל חשבתי פשוט להגיע, להפתיע אותך."
ובאמת הפתעת כמו גדול. אחרת הייתי מייצר תירוץ חסין אש. דני גם הבין פתאום למה אימא שלו התקשרה אליו לעבודה באותו הבוקר כשהיה באמצע שיחת ועידה: אימייל מג'יל, המזכירה שלו, הופיע על המסך שלו עם בקשה להחזיר לה צלצול. הוא שכח, כרגיל, אבל זה נראה כמו עונש אכזרי וחסר פרופורציה.
"כן… אתה נראה טוב. טוב לראות אותך. כמה זמן תהיה פה? מה אתה עושה פה? אתה יודע, בלונדון?"
דבר בפניו של ג'ורדי לא נע מלבד שפתיו.
"עוד לא בטוח. נראה איך הדברים יתגלגלו."
הם שתו מהר, ונתנו למשקה לעשות עבורם את הקילוף. אחרי שהניחו כל סיבוב נוסף על השולחן היה רגע שבו הם המתינו שחצאי הבירה יתיישבו כמו שצריך. קשה להיכנס לעניינים עם גינס. אין שום דבר אסתטי במשקאות אחרים. בירה בהירה וסיידר פשוט מתבוססים בכוסות שלהם, תוססים בציפייה שתתחיל לשתות אותם, שתרים את הכוס ותוריד את המשקה. גינס היא עולם ומלואו. השלוק הראשון הוא כמו לחתוך עוגת חתונה. אחרי המזיגה המדודה באה הסערה בכוס החצי ליטר, אפרטהייד הרסיסים הסוער של גרעינים וגלקסיות מתיישב במקומו. והגינס עבדה. דני התחיל לחוש סוג של חמימות כלפי הגמד קצר הרוח שמולו. באמת היה טוב לראות אותו. היה עוד דבר, כמובן, שג'ורדי הביא איתו: רגשות אשמה. אבל בינתיים אפשר להסתיר אותם במשקה, בעשן ובמראות שהפאב הזה היה משופע בהן. לדני היה מידע שנלעס במוחו בשעה האחרונה. הגיע הזמן לירוק אותו החוצה. הוא כחכח בגרונו והתחיל, "שמעתי שהיו לך קצת בעיות לפני כמה זמן."
הבעיות היו קליע בכל אחד מהשוקיים של ג'ורדי.
"אח, אתה יודע איך זה. לא עשיתי שום דבר. יצאתי עם…"
הוא הרים את עיניו, ציפה להפרעה. היא לא הגיעה.
"אחותו של באדג'י ג'ונסון. רק בשביל קצת אקשן, לא משהו רציני, והוא לקח את זה קשה. ראית אותה פעם? משהו מעולם אחר."
"איזו מהן היא?"
"ג'אניס. עם העין העצלה והציצים הגדולים המעולים."
הם חייכו. ג'ורדי ידע שדני כנראה לא רגיל לסוג הזה של שיחות. דני ידע שג'ורדי יודע.
"עובדת בבית מרקחת של מרטין?"
"זאת היא."
"מה קרה?"
"גריר תפס אותנו ביחד. בדיוק עליתי על הדשא. על הספה שלו."
"אתה צוחק?"
"לא צוחק. לא ידעתי אם לגמור או לחרבן מפחד."
באדג'י, הידוע גם כגריר, היה המבוגר מהאחים ג'ונסון. היו שני אחים נוספים, צ'יקן וברוסטר, ושתי אחיות צעירות, ג'אניס ומלנדרה. צ'יקן נקרא צ'יקן כי באדג'י נקרא באדג'י[2], למרות שהסיבה לכך שבאדג'י נקרא
באדג'י לא הייתה עניינו של אף אחד אבל כן הייתה המוקד לניחושים של כולם. הוא כנראה הוריד ראש של אחד כזה בנשיכה. באדג'י היה חיה. הוא פרץ לכל בית בבאליגלאס לפחות שלוש פעמים. גבר גבוה ורזה כמו סכין. המראה שלו התאים לתפקיד. ראש מגולח, רציני. לא מתעסקים עם באדג'י. הוא התעסק עם כל מיני דברים באזור — סמים, סחטנות, אלכוהול בזיקוק ביתי מתפוחי אדמה — אבל לא היה ברור כמה עמוק הוא דחף את האצבעות שלו, ולאיזה עוגות בדיוק.
"ירו בך רק בגלל זה?"
"זאת הייתה הסיבה האמיתית."
"אז מה הייתה הסיבה שהם נתנו?"
"גניבת מכוניות…"
דני נתן בו מבט שש–שש מדוד.
"אולי טיפה מסחר גם."
"איזה סוג?"
"גראס בעיקר. קצת כדורים. קוקאין בחג המולד."
"מפגר."
"כולם עושים את זה."
"ובגלל זה הם לא רוצים שתיכנס להם לעסקים."
הם לגמו. ג'ורדי הוציא את הסיגריות מהכיס הקדמי של הקפוצ'ון
שלו, והתפתל לאחור כדי לשלוף את המצית מהג'ינס שלו.
"מתי זה קרה?"
"סיפרתי את הסיפור הזה מיליון פעמים."
"אז ספר אותו שוב. אתה עדיין מאנייק בכיין. תגיד תודה על התשומת לב."
ג'ורדי הצית את הסיגריה שלו ונשף את העשן. פעם, פעמיים. הוא לגם לגימה וניגב את הקצף עם גב ידו. כולם מכינים את הגוף שלהם לפני שהם מספרים סיפור.
"זה היה בסביבות אחת בלילה, ביום שלישי. לפני איזה חמישה חודשים. שיחקתי פול באולם הפול החדש. אתה לא מכיר אותו, הוא למטה ליד מחסן השטיחים. אחר כך הלכתי לפאב להוריד כמה חצאים עם דן ספראט. זוכר אותו?"
"ספראט ראש–עכברוש."
"האחד והיחיד. יותר דומה לסנאי עכשיו. יש יותר בשר בלחיים שלו."
"נו."
"שכבתי במיטה, קצת שיכור, ונמנמתי. אימא אצל אחותה בבנגור. אבא נוחר. יש איזה דפיקה שמעירה אותי. אני מבין שזאת דלת של מכונית נטרקת בחוץ. אז אני מציץ מהחלון. המיטה שלי עדיין מתחת לאדן. בגינה המזדיינת יש שני בניזונות עם כובעי גרב. יש מספיק אור מהפנסי רחוב בשביל שאני אכיר אותם. לא רק בפנים — אני יודע מה השמות המזדיינים שלהם. הם עומדים מאחור. אפילו לא עושים תצפית אלא סתם מסתכלים על המרפסת, אז אני יודע שהם לא היחידים ושהאחרים ליד הדלת. ואז אני מבין שהבום הזה היה הדלת המזדיינת שלי נפתחת."
הוא משתתק ושולף סיגריה מהקופסה. דני מבין שהסיפור, בשביל ג'ורדי, הפך ממשהו שצריך לספר מהר לכזה שאפשר להציג בתיאטרליות. דני מרים את הקופסה ואת הגבות שלו. ג'ורדי מהנהן ומצית את שלו. דני מושך אחת לעצמו ומופתע כמה נקייה וישרה היא. מושלמת. הוא מעיף מבט בסיגריה של ג'ורדי, הרוחשת, המקולקלת. הציפורניים של ג'ורדי אכולות כל–כך שקצות אצבעותיו נפוחים מעל השרידים שלהן. הרבה פיסות עור מכאיבות תלויות מגושי הבשר הוורודים האלה. דני מנמיך את ראשו ללהבה שג'ורדי מציע.
"אז אני עושה מה שעושים, מה שכל אחד היה עושה. תפסתי את הג'ינס והסוודר שלי מהרצפה ורצתי לשירותים. זרקתי את הבגדים מהחלון לגג של החדרון לשטיפת כלים ועליתי על הניאגרה. אני לא יודע למה לא נעלתי את הדלת של השירותים. אם הייתי נועל את הדלת המזדיינת הזאת… אני מנסה להתפתל החוצה מהחלון, הקטנטן. יש לנו חלון קטנטן שם, וזה מסובך כי אני מכניס קודם את הראש ואני עומד ליפול על הגג של החדרון לשטיפת כלים ישר על הפנים ולשבור את הצוואר המזדיין שלי. זה משהו כמו שלושה מטרים. אבל זה לא משנה בכל מקרה כי אני שומע צעדים במדרגות. ואני שומע את אבא צועק את השם שלי. הוא צורח אותו. ג'ורדי, ג'ורדי. עוד פעם ועוד פעם. ואני בחצי גוף מחוץ לחלון. תפוס בחלון, האמת, כמו מלכודת עכברים — " ג'ורדי מחליק את שתי האצבעות הראשונות של ידו הימנית בין הבוהן והאצבע המורה של השמאלית, ומנענע אותן כדי להראות את תנועות השחייה של אדם הלכוד בחלון — "ואני מרגיש את המכה הזאת ברגל שמאל. הם לא מושכים אותי פנימה. הם פשוט עומדים שם וקורעים את הצורה לרגליים המזדיינות שלי. אני צורח בכל הכוח, אני מעיר את כל השכונה המזדיינת."
הם מפנים מבט זה מזה, שניהם קצת נבוכים. מוזר כמה אינטימי זה להסתכל למישהו בעיניים. כמו להביט בשמש. אתה יכול לעשות את זה רק לשנייה. דני מרגיש רגוע עכשיו, גלוי, צפון אירי אמיתי. הסיפור של ג'ורדי מזכיר לו את ההבדלים ואת העובדה שהוא לא צריך להתעורר באמצע הלילה ולמצוא ארבעה בריונים באים לקראתו כמו פרשי האפוקליפסה. הוא מחכה שג'ורדי ימשיך את הסיפור ומעיף מבט סביב הפאב. אף אחד לא מספיק קרוב כדי לשמוע. או מספיק צעיר. יש רק שני זקנים שיושבים שפופים על הבר, והמבטים שלהם נעצרים באמצע החדר. זה כמו בית אבות כאן, הוא חושב. וג'רארד משמר את הלקוחות הקבועים בצנצנות שימורים.
"אז הם ארבעה. ואני מכיר אותם. למעשה גם אתה מכיר אחד מהם. ג'קסי יואיט, מאחרי פיירהיל."
דני מהנהן אבל לא מצליח להיזכר בפרצוף. "מהכיתה של מקמאלן?"
"זה הבנזונה. טוב, אז ג'קסי מלביש ציפית כחולה על הראש שלי ואני עומד בשירותים של הבית שלי ומשתין מפחד. אני ממש משתין על עצמי. על הרגליים שלי והרצפה. ואחד מהם אומר לי, כבר לא קשוח עכשיו, אה מותק, כבר לא כזה קשוח. והם דוחפים אותי למטה במדרגות, אני מועד, ואחד מהם מצמיד את אבא שלי לקיר עם אלת בייסבול. והוא אומר לו אנחנו נחזור בשבילך סבא. והם מדביקים את הידיים שלי מאחורי הגב עם סרט הדבקה כסוף כזה ומובילים אותי החוצה דרך הגינה שלי ומפילים אותי על המדרכה. אני שוכב על הפנים עם התחתונים הרטובים המזדיינים שלי באמצע הרחוב עם ציפית על הראש. שניים מהם מרימים אותי וזורקים אותי לבגאז' של איזו אסטרה או משהו ואני יכול לשמוע אותם מצפצפים וצוחקים כשהם מתניעים ונוסעים משם. מחוץ לשכונה אנחנו לוקחים ימינה, אז אני יודע שאנחנו נוסעים לכיוון ארדרס או מסביב לצד האחורי של העיר."
ג'ורדי מביט בדני עכשיו, וההצגה שלו מפנה עכשיו את מקומה למשהו נוקשה כמו פחד. הוא מאט ועוצר, כאילו הוא מותש פתאום.
"זה היה אזור התעשייה… שמה זה היה. מאחורי מפעל הבשר של האריסון… אני יודע. אתה עבדת שם. היית יכול לעזור לי שם, דני. אתה ואיזה סכין קצבים גדולה. אתה ומונגו הגדול ואני, כל אחד עם סכין קצבים. היינו יכולים לעשות קצת נזק."
"מה היה להם? כלומר, חוץ מאלות בייסבול?"
ג'ורדי מנענע את ראשו, ומעווה את פיו כאילו הוא מאוכזב.
"חבורת מאנייקים מטומטמים. אידיוטים. אייייייייייייג'וטטטים."
הוא מנענע את ראשו ומאריך את המילה כמו אנגלי שמחקה מבטא של איכר מצפון אירלנד. סוסון ים של עשן רוכב מקצה הסיגריה שלו.
"אלות, כן, ורובה, זה היה רובה ציד ישן, כפול קנה, ועוד אקדח קטן. והיה להם פנס של ילדים. פנס של ילדים מחורבנים. ירוק, עם דינוזאור סגול קטן עליו. לא יכלו אפילו להשיג פנס נורמלי. והבטריות היו דפוקות או משהו אז הם היו צריכים לעשות רברס עם המכונית ולהדליק את האורות עלי… שמעת את זה קודם לא?"
דני שמע. כל המחוז שמע, הוא שיער, לאור העובדה שאימא שלו התקשרה לספר לו.
"כן אבל תמשיך."
"אז החרא הזה ג'קסי? אתה יודע על מי אני מדבר?"
דני הנהן.
"הוא מוציא את האקדח הקטן, היורה אפונים הזה. ושניים מהם כורעים על הגב שלי ואני צורח, צורח לגמרי כמו חזיר. והוא מצמיד אותו לשוק שלי, אני מרגיש את הקנה, קר, נלחץ אל השוק שלי, והוא מנסה לירות אבל הבן זונה נתקע. לא ייאמן. אז הם מנסים לבדוק אותו, מאשימים אחד את השני, רבים, ואחד מהם כורע למטה ליד הפנים שלי. והפנים שלי מלאות חתכים והפה שלי מלא חצץ מהחניה."
הוא עושה הפסקה. הוא יודע לספר סיפור, דני חושב.
"מסדרים אותי בשביל לקשור אותי. אני לא יודע מה קורה איתי אז אחד מהם נותן לי סטירה. חזקה. ואומר תתעורר, מותק."
הוא עושה קול כזה עליז, קטוע.
"עכשיו, אנחנו ניתן לך לבחור. או שאנחנו מחכים לעוד אקדח או שאנחנו משתמשים באלות בשביל לשבור לך את הרגליים. החלטה שלך. מה תרצה? טוב אתה יודע איך זה, אני בטח בחיים לא הייתי יכול לרוץ שוב ואולי גם לא ללכת אם הם היו משתמשים באלות האלה. רסיסים. דופקים אותך לגמרי. אז חיכיתי. וידעתי שהם לא ילכו על הברכיים שלי. ידעתי שהם ילכו על השוקיים. הכרתי אותם והם ידעו שהכרתי אותם. זאת הייתה רק אזהרה, האמת."
הוא עוצר, מוציא אנחה קטנה וסטואית. "הכאב כמעט נעלם לגמרי. רק הקשיחות נשארה. וצליעה קלה. צליעה קלה לווילסון הצולע."
דני מתעצבן שהוא דילג על החלק העיקרי.
"אז מה אמרת, כשהם נתנו לך לבחור?"
"אני חושב שאמרתי לכו להזדיין. אולי יותר מפעם אחת. אולי יותר מפעמיים."
ג'ורדי פולט צחוק קטן, לעגני ואוורירי מהאף הארוך שלו. אחר כך הוא מותח את השפה העליונה שלו למטה מעל השיניים. נראה לרגע כאילו יש לו מגן חניכיים. אחר כך הוא פותח את פיו בפּאק רועש.
"ואז כשהם התחילו עם העניינים שלהם, לסובב את האלות וזה, אמרתי שאני אחכה. אז ג'קסי נכנס למכונית ועזב, עשה מסביבי סיבוב עם צמיגים צורחים. התחננתי אליהם, בשלב הזה, שישחררו אותי. הייתי כמו ילד. צרחתי שלמדתי את הלקח. שאני אעזוב את המדינה המזדיינת. שאני אתחתן עם ג'אניס. שאני לא אסחור יותר בשום דבר. שאני אסחור בכל מה שהם ירצו שאסחור. שאני אפשוט מעצמי את העור ואכין להם מעילים. כל דבר, כל מה שחשבתי שאולי יעבוד. זה נראה כמו שעות. אני שוכב שם בוכה ומייבב. מסריח משתינה, והשלושה שנשארו בועטים בי ואומרים לי לסתום את התחת. ואז הבנזונה הזה חוזר. ואז שניים כורעים שוב על הגב שלי ואני עוד פעם מרגיש קנה אחר על השוק, השמאלית, ואז אני מתעלף."
"איזה זין, אחי."
"כן… אחד מהם התקשר לאבא שלי מתא טלפון ואמר לו איפה אני. אבא ישב שם בסלון ובכה, כנראה, והשוטרים לא הפסיקו להכין לו כוסות תה. התעוררתי בבית חו…"
ג'ורדי מרים את מבטו ומחייך. דני קולט ששורה ממוחזרת עומדת להגיע.
"… עם ההנג–אובר הכי גרוע בעולם בראש שלי ומנתח הברכיים הכי טוב בחצי הכדור הצפוני על המיטה שלי. הוא רק ישב שם וחייך אלי כאילו הוא הדוד המזדיין שלי."
ג'ורדי נשען לאחור על השרפרף ואחז בו בשתי ידיים, מיישר את זרועותיו כמו רוכב רודאו. דני סובב את הכוס הריקה שלו בידו, כאילו מנסה להתכוונן על התגובה הנכונה. הוא הביט לג'ורדי ישר בעיניים למשך שלוש, או אולי ארבע שניות, ואחר כך אמר בתנודה קלה של הראש, "תורך להזמין."
אחר כך דני וג'ורדי ישבו והביטו בשני החצאים ובקווי הגובה שהותיר הקצף ודני שאל אותו שוב, עכשיו ברצינות, "אז, איך זה שאתה כאן?"
"טוב, הפסקתי עם ההתנהגות הבלתי–חברתית ועם הנהיגה בשכרות, אבל המשכתי לצאת עם ג'אניס והמשכתי לסחור קצת ואז, אתמול בערב זה היה, קיבלתי הוראה לעוף."
אין עדיין תגובות