הכותרת שנשמעת כה פשוטה לא מצביעה על הדרך הארוכה ומלאת הצמתים והחתחתים בה פסעתי, דרך שהיתה זרועה מקומות ואנשים וסוגי […]
פרק ראשון: אמא ת"א ות"א-שמנת חמוצה
סצנה מתוך חלום שחוזר על עצמו מדי פעם באופנים שונים: אמא פולניה, אני ילד קטן ורזה. אמא מחליטה שעלי לגדול לאיש מלא גוף ויהי מה, רק שלא אהיה פליגאלע או צפלון, והיא מכינה מבוקר ועד ערב מרקי שומן שאני שותה עד תום והיא שבעת רצון: מוזלמן לא תהיה.
החלום אינו שונה מהמציאות שבה גדלתי. הורי עלו מפולין שנה אחרי קום המדינה, ומספר שנים אחרי שהתאוששו (כהגדרת אמי), התחתנו ואחותי בלומה-דליה נולדה. הם לא רצו ילד נוסף, אך עשור לאחר מכן – הפתעה. נולדתי. אני הבאתי את הרעש לחייהם, כך הם אמרו. אמא הכירה פתרון אחד לנושא הבכי האינסופי והתזוזתיות של התינוק החדש: אוכל.
גרנו בתל-אביב בשיכון בדירה קטנה, עם מטבח קטן עוד יותר. זה לא מנע ממנה להכין מדי יום אוכל טרי, תפוחי אדמה עם שמנת חמוצה ושניצל לבן/פולקע בצהריים ומדי שישי ושבת זכינו ברגל קרושה וכבד קצוץ טעון בהרבה בצל קצוץ ובראש השנה ובפסח הגעפילטע פיש המפורסם. רק מרק העצמות או מרק העוף, שאותו אכלנו מדי יום, קיבל זכויות יתר. אותו הכינה אחת לשלושה ימים, "בגלל שמרק שעומד הוא טוב יותר", וגם למרק העוף הוסיפה עצמות עם מֵח שקראה לו מוח, ולא הבינה את ההתחכמויות שלי בקשר לכך – חוש הומור לא היה הצד החזק שלה, ושומן חזיר, הסְווֹנינָה המפורסמת, שימש לטיגון.
וכך היינו מכרסמים את העצמות, ההורים כדי להזדהות עמי ("אתה לבן מדי, אתה צריך להתחזק, חסר לך ברזל, ומוח זה טוב בשבילך") וקולות המציצה והכרסום היו מענגים אותי ביותר. המרק היה סמיך ומלא שומן כדי שאגדל והיינו מנגבים את השאריות בהרבה לחם, לחם אחיד או לחם שיפון, מה שהיה. לאחותי לא דאגו כך "כי היא בת וצריכה לשמור על הפיגורה". כשגדלתי להר אדם אמא היתה מרוצה שהצליחה לנצח את הגורל האכזר שהיה צפוי לילדון רזון ומסכן, "ואל תשכח איך מתו בגטו, כמו זבובים. היו מוכנים לעבוד בכפייה הקשה רק לקבל צלחת מרק. היימח שמם לא נתנו להכניס אוכל לגטו, ואם יקרה משהו יהיו לך רזרבות".
כך אני, שהגעתי לעולם בהפתעה גדולה להורי ומאוחר בחייהם, גדלתי עם אוכל, עם אחות שגדולה ממני בעשר שנים ו"תעוף לי מהעיניים" היה המשפט הקבוע שלה ו"רואים שינקת שומן במקום חלב" היה המשפט השני, עם אמא שתופרת לאנשים ומתקנת בגדים בין הבישולים והנקיונות ועם אבא שתקן שמקשיב לכל מילה. הוא אהב לקרוא והפעמים היחידות שדיבר, ואני מתכוון למשהו מעבר ל"אפשר לקבל את המלח?" היו כשסיפר (בקמצנות) על משהו חדש שלמד בהיסטוריה וניסה להסביר לי שהאנושות חולה. שניהם, הוא ואמי לא זכו להשכלה מי יודע מה בגלל שעזבו את פולין צעירים ובאו לארץ בלי ידיעת השפה. למרות שלא נראה שזה הציק להם – העיקר לא להיות "שם" נהגו לומר – דאגו שאחותי ואני נלמד, אבל אמא לא הפסיקה לרטון: "היית צריך להיות לפחות רופא. עורך דין. עדיף אפילו מהנדס מסתם מורה להיסטוריה. אחותך מצאה שידוך מצוין אבל גרה רחוק, וכל הלימודים שלה בביולוגיה לא שווים כלום עכשיו. ואתה?"
"אני כמו אבא, מה לעשות," הייתי מתחצף ורואה בדל של חיוך נדיר על פניו של אבא. זה היה שווה הרבה. חומר הקריאה היחידי שלי שלא היה חובה היה רומנים היסטוריים מכל הבא ליד בספריה המקומית: מרי רנו, רוברט גרייבס, דזירה, ג'יימס קלאוול ואחריהם הגיעו תקופות קדומות בפרהיסטוריה של ג'ין אואל או שנהאת המצרי של מיקה ולטרי. בחירה אקלקטית לחלוטין, כפי שציינתי, וכשסיימתי את הספרים שתורגמו לעברית עברתי לאנגלית ולצרפתית, מה שעזר לי אחר כך בלימודים האקדמאים.
חשתי שאבא באמת הבין לרוחי וחשדתי שהוא אוהב רכילות כמוני, ולכן מעדיף לשתוק ולהקשיב. גם כשהכנתי שיעורי בית בקצה הסלון – הקצה השני היה מיועד לפינת מכונת התפירה ולשקיות בגדים עם שמות – אוזן אחת היתה קשובה לשיחות שהתנהלו בין אמא ללקוחותיה, בין אחותי וחברותיה, לקולות השכנים מבחוץ ורק כך הצלחתי ללמוד.
למרבה הפלא לא סבלתי בגן ובבית הספר. הייתי גדול ושמן והודיתי בכך. סירבתי להשתתף במשחקים בהפסקות והעדפתי לקרוא תוך כדי לעיסת הכריכים האדירים שאמא עטפה בנייר כל בוקר. לחמניה גדולה עם שומשום מפוזר עליה ובתוכה גבינה צהובה עם נקניק או רק נקניק. לא פרוסה אחת משני המרכיבים הללו, אלא כמות נאה מהם, על שכבה לא דקה של חמאה. וגם אז לא זכור לי אירוע אחד שבו הרביצו לי או התעללו בי. היו התבדחויות שלהן הייתי שותף פעיל. בתיכון הבנות סיקרנו אותי, אך לא מעבר לזה. חששתי מהשדיים שצמחו להן, הרגליים שבצבצו מחצאיות קצרצרות איימו עלי, ובכלל, לא הבנתי את ההסתודדויות שלהן והרמיזות. הן נראו לי מפחידות כך או אחרת, והעדפתי לשקוע בחלומות בהקיץ על דמויות היסטוריות.
לקראת סוף השביעית היתה לי חברה, רעות. כלומר, היא אימצה אותי כחבר ואני הייתי פסיבי כבר אז. כיום אני חושד שמה שרצתה היה ללמוד אתי כדי להצליח בבגרויות (זה לא עזר לה ואני הרווחתי). למדנו יחד, בעיקר אצלה, ולעתים יצאנו. עד שיום אחד כשעמדה לצאת אמא עשתה טעות והזמינה אותה לארוחת ערב למחרת היום ולא שעתה לנסיונות הרמיזה בסימנים של אבא ושלי.
"את לא יכולה לעשות לי את זה," אמרתי לה אחרי שהבחורה הלכה. "זה יהרוס הכול."
"שטויות," אמרה. "אם היא רצינית היא צריכה להכיר אותנו ואת האוכל שלנו. אין מה להתבייש."
אבא ניסה לדבר על לבה אך היא בשלה: "הם כמעט שנה ביחד, זה כמו אירוסים."
רעות טלפנה ונענתה. אבן נגולה מלבי. עזרתי לסדר ולנקות את הבית, שגם כך היה מצוחצח. אמא ערכה את כלי החג המיוחדים, וכשנשמעה דפיקה בדלת הורידה את סינרה וסירקה את שיערה. רעות התקבלה בכבוד מלכים. אמא הכינה לה מטעמים שאנו זוכים לקבלם רק בחגים, כולל קומפוט של פירות יבשים – משום מה מתוקים לא נכללו בתפריט המשמין של אמא.
אמא הציגה כל מנה בפני עצמה כשהיא טורחת לציין כמה עבודה דרשה, שנועדה להזדמנויות מיוחדות ושהיא הכינה את הארוחה בשמחה רבה. רעות לא חשה נבוכה כלל, והודתה לה.
"תאכלי, תאכלי, את נראית רזה," ציינה אמא. "הנה, זה ז'וּרֶק, המרק הטוב שלנו."
"שזה?"
"כמה סודות, אבל לך אני מספרת: זה עושים משיפון טוב חמוץ, עם ביצה ונקניקיה מיוחדת, ותפוחי אדמה ופטריות. קחי, קחי, תוסיפי שמנת חמוצה. זה הכי טוב."
"אני לא יכולה," אמרה לי רעות בלחש. "אני לא מערבבת בשר עם חלב."
"אז אל תשימי שמנת," לחשתי לה חזרה. "כי יש גם בשר אחר כך."
המנה העיקרית היתה פּיֶרוֹגי, שתמיד אהבתי בכל מילוי שהוא, והפעם אמא מילאה אותו בבשר ובכרוב, ולידם קוטלט סְקאבּוֹבי עבה וטעים. אמא השיגה את המלפפונים החמוצים הפולניים המיוחדים, אלה שקראתי להם חזירי יבלות, וטוב שאמא לא הבינה. היא לא אהבה שעושים צחוק מאוכל. ייחלתי שאמא תזמין את רעות אחת לשבוע בגלל האוכל המשובח הזה, וזכרתי אילו מטעמים מחכים לנו במקרר לקינוח: פירוגי מתוק ועוגת פרג מאקוֹבְיֶץ שגנבתי ממנה חתיכה קטנה וקיוויתי שאמא לא תשים לב שקלקלתי לה. היא אהבה להגיש אותה שלמה ולפרוס על השולחן כשהשבלול מתגלה בפני כולם כפלא מעולם אחר, כשהניגוד בין הפרג הכהה לבצק הלבן בולט עוד יותר.
רעות טעמה ושיבחה את המנה. נראה שהיה לה תיאבון לא מועט.
"טעים מאוד. זה השניצל הטוב ביותר שטעמתי. אבל יש לו טעם שונה."
"בוודאי," אמרה אמא בגאווה. "זה בשר לבן מיוחד לזה, כך עושים את זה. לא כמו סתם חזה של תרנגול."
"בשר לבן?" פנתה אלי רעות. "זה מה שאני חושבת שזה?"
התאבנתי. אין לי מושג למה לא קישרתי את הכשרות עם החזיר. אולי משום שאצלנו תמיד אכלו בשר לבן וזה היה חלק מהשגרה. רעות קמה, רצה לשירותים ומשם ברחה לביתה.
ואני סיימתי גם את האוכל מהצלחת שלה, כנחמה על הפרידה הברורה.
סוף סיפור רעות. סוף התיכון.
מכאן מתחילה מסכת חיי: נשים, אוכל והיסטוריה.
***
לפני שהתחתנה ישבה אחותי עם אמא ורשמה את כל המתכונים שלה שדיברו אל קיבתו של האמריקאי ממוצא פולני שלכדה לחיקה. ברשומות מצוין שאמא עבדה בנערותה אחרי השחרור מהגטו במטבח פועלים ושם למדה לבשל, ומבעלת הבית שלה למדה לתפור. כן, במחברת היו גם מתכונים של געפילטע פיש, גם גוואמפקי ופּיֶרוֹגי ובארשץ' מלא בשר מכל סוג, ובּיגוֹס עם כרוב חמוץ ונקניקים וגוֹואבקי שהוא כרוב ממולא, קציצות תפוחי אדמה, גולש, הרינג ועוד ועוד. המטבח הפולני במיטבו, כך זה נשמע. לפני זמן מה שלחה לי אחותי את הדפים שסרקה מהמחברת ומשם העתקתי רק את הזכור לי מימי הפיטום. משעשע לקרוא את המתכונים שגורמים לי להעלות בדמיוני את אמא עומדת מולי עם הדיבור המצחיק והדעתנות שלה בכל הנוגע לאוכל:
images.jpgמרק רגל ועצמות של אמא:
בערך ק"ג של עצמות מוח, שיהיה להן טעם חזק יותר ויש להן סחוס שזה חשוב.
עוד חצי ק"ג של עצמות עגל עם קצת בשר עליהן, זה נותן טעם.
לטגן אותן עם שומן ואחרי זה לטגן הרבה בצל לא צריך קצוץ דק.
להוסיף גם חתיכות עוף או בשר ולהמשיך לטגן.
להוסיף תפוחי אדמה, גזר, שום ופטרוזיליה, פלפל ומלח בסוף.
לבשל כל הלילה על אש קטנה. לשים מים כמה שרוצים שזה יהיה דליל. לפני שהולכים לישון להוציא את האפור שמצטבר למעלה.
רגל קרושה:
אמא אומרת שחשוב לעשות את זה בקערה מרובעת. לה היתה תבנית מחרס שמישהו הביא לה מפולניה, כך אמרה. אחותי לא משוכנעת בסיפור. היא נזכרת שמישהי היתה חייבת לאמא כסף על תיקונים, ונתנה לה את התבנית במקום.
להרתיח קילו עצמות, חצי בקר וחצי עגל, אבל עדיף בקר ובלי בשר, אבל הרבה סחוס. באותו זמן לבשל ביצים עד שיהיו קשות מאוד.
להרתיח עם כמה עלי דפנה ופלפל אנגלי. לבשל הרבה זמן עד שהכול מתפרק. לטחון כל מה שמתפרק מהעצמות במטחנת בשר (כן, לאמא היתה מטחנה כמו של פעם).
images.jpgאחר כך לסנן את המים ולבשל עם הסחוס והמוח הטחונים. להוסיף מלח ופלפל שחור והרבה שום קצוץ. לבשל אולי חצי שעה, אולי פחות. צריך להרגיש כשזה מוכן. למזוג את זה לתבנית ולסדר על זה פרוסות של ביצה קשה. לשים כל הלילה במקרר. לשים לימון על הצלחת כשמגישים. אם לא – לא שווה כלום כל העבודה הזו.
ירון גולדשטיין – :
מאד נהנתי לקרוא את הספר המשעשע הזה ואפילו בדקתי כמה מתכונים מכאן. זה סיפור שכל שמן יאהב וגם מי ש"רק" אוהב אוכל, אהבה וחיים טובים.
יוחנן ברק – :
נהניתי מאוד. מומלץ.
ענבל לוטם – :
פרק אחד וכבר התגובה שלי: יאמי! אזלול את הספר הזה בתיאבון ובשמחה 🙂
רון – :
שלום עליזה יקרה !
יופי יופי ! איזה כיף לך – זו הרגשה נהדרת בודאי על הולדתו של ספר חדש !
עשית לי השראה להתחיל לכתוב !
אני באמצע קריאת הספר. אוהב את העיסוק באוכל, גם הספרותי וגם מעורר בלוטות הטעם… בקיצור נהנה מאד!
אולי בזכותו אוכל לכתוב את המונולוג של האיש הרזה… [יש לך טיפ מנצח להוריד 15 ק"ג מיותרים?…]
מתגעגעים ומקוים לראותכם בקרוב
רון
אפרת מאירי יריב – :
זהו ספר חביב ביותר, ואפילו משעשע.
מדובר בבחור בן 45+, אקדמאי. דוקטור להיסטוריה שכל מה שהוא אוהב בחיים זה אוכל, סקס והיסטוריה. וכן הוא גדול. ז"א גדול ושמן.
הכל כאילו קורה לו, ללא שליטתו או התערבותו. לעיתים נדמה שהוא אפילו אוטיסט או לפחות על הרצף האוטיסטי. העלילה מתארת שינוי שעובר הדוקטור במהלך שנות ה-40 שלו. מגבר מסוגר המאושר המה שיש לו, ונהנה מהלבד של עצמו, לאחד קצת יותר חברותי, המרחיב את תחומי העיניין והתעסוקה שלו.
הבחור (ששמו לא ידוע לאורך כל הסיפור) עובר גרושים מאישה שגנבה לו זרע. הכרויות עם נשים ה'מוטרפות' מאוכל, הכרות עם סטודנט שלו לשעבר, שהפך להיות שף, ובעיקר מסע שלו עם עצמו בעקבות אוכל, תזונה, שינויי הרגלי חיים, והכרה עצמית.
הספר משעשע ביותר, אף על פי כי לעיתים הוא קצת טרחני, וקצת מעמיס בפרטים. הדיאלוגים והמונולוג כתובים טוב, ולא ומנסים להתחכם ע"ח הקורא.
הספר מלא במתכונים, וכל בתאורים של מקומות גיאוגרפיים באירופה, ועושה חשק לנסוע ולטייל. (אני דילגתי על המתכונים, כי אינני בשלנית, וזה לא נושא המעניין אותי. אך זה כלל לא פגע באיכות העלילה).
הספר מביא סקירה דיי נרחבת על דיאטות שונות, סגנונות אכילה, נוגע בהפרעות אכילה, ובאכילה לא בריאה-מאוזנת, אך לא בא להטיף מוסר או לשפוט אף אחד.
הסיפור שופע אנקדוטות הקשורות למזון והיסטוריה, ומביא פרטים (יש כאלו שיגידו לא חשובים) אנקדוטיים של קשרים בין אירועים היסטוריים , מקומות ומזון. וכן ישנם הקשרים לספרים וסרטים הקשורים במזון והיסטוריה.
שרחה חן בנוריתה – :
ביקורת של שרה חן על מונולוג של איש שמן
תאריך הכנסה לאתר08/05/2016
זהו ספר על אוכל, אהבות, אוכל, סקס, אוכל, מערכות יחסים.
הכל בחיינו סובב סביב האוכל. מקטנות האמא דואגת להאכיל אותנו, עם הכף כמעוף הציפור, דואגת שנסיים מהצלחת את הכל תמורת פרס מתוק כשאנחנו משביעים את רצונה. כשאנחנו גדלים אוכל הוא בשבילנו מענה לשמחה, עצב, צורך להשקיט רעב, צורך נפשי בתשומת לב, עניין במפגשים חברתיים.
כל אירוע, כל שמחה ומפגש משפחתי או מפגש בין חברים מסתיים באוכל.
האוכל בשביל רובנו הוא צורך. מי יותר ומי פחות.
נושא האוכל בספר מוצג בצורה משעשעת אך בין השורות מבינים שההומור הוא רציני.
בחור בן 45 מרצה להסטוריה גרוש עם תאומות. בחור גדול ושמן שלמרות תיאור צורתו החיצונית הלא מלבבת מסתבר שיש לו הצלחה גדולה אצל בנות המין השני. הצלחה כבירה. הן מתחילות איתו הוא לא יוזם כלום. הן מתארות את ביצועיו המיניים כמעולים. וכפי ששם הספר מעיד הוא אוהב לאכול- הוא אוהב לגוון מכריכים ועד ארוחות של כמה מנות, שונא מתוקים, אוהב הסטוריה וסקס.
סקס ואוכל בעיניי הם דברים דומים. תאווה לאוכל ותאווה לסקס מתחילים עם העיניים. בשניהם אנחנו בוחנים את מה שעומד מולנו, חושבים איך לגשת, להתחיל לטעום במשורה או להתנפל. אוכל טוב וסקס טוב משביעים את נפשו של האדם. כשהנפש שבעה {ובמקרה של אוכל כשהבטן מלאה} אנחנו כבר עם הסיגריה והקפה שאחרי ורגועים.
חברנו גיבור הספר ששמו לא נאמר לנו בספר הוא גם קצת איש שנהנה להיות לבד עם עצמו. הוא התגרש מאשה שגנבה את זרעו וחי לבדו, מבסוט ומאושר. חי בדירה שהוריו השאירו לו, כסף יש מירושה, כשרעבים יש מסעדות שבהם פוגשים גם נשים שיש להן עניין משותף איתו באוכל ומשם הדרך למיטה קצרה.
טוב לו עם עצמו, עם גופו עד שהוא פוגש ברופאה גרושה שגורמת לו לעבור איזשהו תהליך של שינוי בחשיבה, להיפתח יותר לסביבה, לעבור מסע של שינוי עצמי עם האוכל והתזונה, לשנות קצת הרגלי חיים.
הספר מלא במתכונים שכמה מהם אימצתי. קשה היה לי לאמץ את כולם כי כמה מהם היו על בסיס לא כשר ואני מקפידה ולא אוכלת דברים לא כשרים. אך מי שכן ימצא גם את זה.
יש בספר ציוני הסטוריה של האוכל, סגנונות שונים מאיטלקי, רוסי ועוד. ציון של ספרים וסרטים הקשורים באוכל.
הספר נוגע גם בהפרעות אכילה כאנורקסיה, אכילה לא בריאה ואכילה מאוזנת, סוגי בישול ומטבחים שונים וכמובן שדיאטות.
תיאורי ההסטוריה של האוכל לטעמי קצת יותר מדיי מפורטים אבל הספר כתוב היטב בגובה העיניים של הקורא, לא מנסה לחנך או להשפיע.
ספר שהוא שיר הלל לכל אוהבי האוכל עם סוף אופטימי ומאושר.
"הבנתי שאני בסופו של דבר אדם רגיל שצרכיו פשוטים ובסיסיים, שבזכות האוכל והנשים בחייו הפך לבר-מזל. והנה, כתבתי את ההסטוריה הפרטית שלי, למרות שלא רציתי, אך כך יצא. סיפורו של אדם פשוט."
מומלץ מאד לקריאה לא על בטן ריקה.
יעל צין באתר נוריתה – :
אחד מהספרים המשעשעים בדרך שבה הוא כתוב. הומור עצמי זו תכונה שאני אוהבת בדמויות ולצערי הרב אינני נתקלת בתכונה זו בדרך כלל ולכן כשהדמות הראשית ניחנה בה זה הגביר בעיניי את הסיפור עצמו ואת הסיטואציות המתוארות בו.
'מונולוג של איש שמן', כשמו כן הוא, מרכז מחשבות ואירועים של איש אחד עם בעיית השמנת יתר. גיבור ספרנו הוא איש אינטליגנטי אך מאופיין בחוסר אכפתיות עצום כלפי סגנון חייו וגופו. הוא גרוש, אב לשתי בנות שלא ממש שמות עליו, הוא מתרפס ומוכן לעשות הרבה מאוד כדי שיאהבו אותו. לאט לאט אנו נחשפים למערכות היחסים שלו בהווה ובעבר, לשיחות שלו עם אנשים ונשים בעיקר. כפיסות מידע ואירועים מתחברים אחד לשני כשתי וערב עד קבלת מכלול שלם ומלא.
הסופרת, עליזה גלקין-סמית, חושפת בפנינו את נפש הדמות ומחשבותיו. היחסים עם משפחתו – אימו ואחותו, מילדות לאורך שנות חייו. סקס, שקרים, תסכול והצלחות מרכיבים את העלילה והכול סובב סביב אוכל והרבה אוכל, אפילו מתכונים פזורים בין דפי הספר (שבעיניי מעט מיותרים ולא מוסיפים אך רעיון נחמד).
כתיבתה של גלקין-סמית מאוד עשירה ומגוונת בעלת עברית תקינה. הדבר היחיד שמעט הפריע לי שהיו קטעים שקצת דרכו במקום. הדיאלוגים אינם רבים אבל כתובים בצורה זורמת ומשולבים היטב בטקסט עצמו.
ציינתי כי הספר משעשע אך יש בו גם פן רציני. הרצינות מתבטאת בגיבור עצמו ובדרך חייו – השילוב כתוב היטב. גיבורנו יכול להיות כל אחד מאתנו גם אם לא באופן מלא אז בדקויות קטנות.
מחשבה שרצה בראשי בעת הקריאה: אני מאוד אוהבת הצגות אך ממש לא אוהבת הצגות יחד ובטח לא כאלה הכוללות מונולוגים ארוכים אבל אם ספר זה יומחז להצגה, אשמח לשבת בשורה הראשונה לצפות בה.
מומלץ – קריאה מהנה,
יעל
מירה רוזנפלד באתר נוריתה – :
ספר חביב ומשעשע אודות גבר בשנות הארבעים (פלוס) לחייו, גרוש ואב לתאומות – עימן לא מצוי כל כך בקשר. גרושתו למעשה, כך מתגלה, גנבה ממנו זרע. הגיבור, ששמו לא ידוע, הנו אקדמאי משכיל, מרצה, אדם חכם חובב היסטוריה וחובב נשים, והן מצידן חובבות אותו למרות מראהו (ככה זה כשאתה וירטואוז במיטה).
הספר מסופר בצורה גלויה למדיי, ללא התייפייפות, הגיבור מתאר עצמו כאיש שמן, לא פחות ולא יותר, שאוהב אוכל, והרבה. פחות מתחבר למתוקים, פשוט אוהב לאכול.
"מכל הנאמר לעיל עד כה אני מניח שאני מצטייר כטיפוס שמן, משעמם ומשועמם שאוהב לאכול ונשים לוכדות אותו בחכה ובערך זהו. ההשלמה שלי עם עצמי היא כזו שלא אכפת לי מה חושבים עליי. אני חי היסטוריה. יש אנשים שיחשבו שזה משעמם. אך מבחינתי אוכל, נשים והיסטוריה הם שלושת התחומים הכי פחות משעממים בעולם".
בספר מתוארים של חייו של הגיבור בעבר ובהווה, תוך התייחסות למשפחתו, מערכות היחסים ביניהם, נשים, סקס ואוכל, הרבה אוכל.
לאורכו של הספר פזורים מתכונים שונים. אני באופן אישי, בתור טבעונית פחות התחברתי למתכונים, שברובם כללו בשר, אבל היי, למדתי להכין לחם מחמצת נפלא. לעניות דעתי, ניתן היה לוותר על המתכונים, אם כי לא היה בהם כדי לפגוע בעלילה.
עוד, לאורך הספר שזורות עובדות היסטוריות, נקודות ציון גיאוגרפיות ותיאור סגנונות שונים של אוכל ושל תרבויות אכילה שונות.
הספר נוגע בדיאטות שונות, בהרגלי אכילה ובהפרעות אכילה, אך במקביל ניכר שהסופרת לא באה לבקר.
בסה"כ מאוד חביב, משעשע ואף מצחיק.
יעקב חפץ – :
מונולוג מצחיק משעשע ומעורר תאבון של איש שמן חכם מרצה להיסטוריה ,חובב אוכל טוב, נשים יפות ותרבות, הספר מספר את סיפורו של אותו איש מילדות ועד גיל 45, הרומנים הרבים שלו עם נשים שמתאהבות בו בקלות, אי יכולתו להתמסד ולהתחייב ,אדם החי את הרגע ונהנה מכל רגע, הספר כתוב בכתיבה קולחת רצופה תיאורי טיולים לאירופה הכוללים תיאורי נוף תרבות והרבה אוכל אותנטי,כולל מתכונים להכנת התבשילים מהם נהנה גיבור הסיפור,אנו מלוים אותו. בקשריו המרובים ובדרך כלל קצרים עם נשים רבות,אהבתו לאכול מהווה טריגר להכרויות הרבות שלו, אולם בסופו של דבר ביקור אצל רופאת משפחה משנה את חייו ויותר תפנית אופטימית בעלילה, מעורר סקרנות ? מציע שתקראו ותהנו מומלץ לקרוא עם האוכל .
מדובר על ספר מקורי ביותר. חוויה קולינרית מרתקת!