מורשת של מרגלים

1

להלן דיווח אמיתי, עד כמה שאני מסוגל לספק אותו, על תפקידי במבצע הונאה בריטי, שם־קוד מערבולת, שתוכנן נגד שירות הביון המזרח־גרמני (השטאזי) בשלהי שנות החמישים ובראשית שנות השישים של המאה העשרים, והוביל למותם של הסוכן החשאי הבריטי הטוב ביותר שהכרתי מימי, ושל אישה חפה מפשע שלמענה הוא הקריב את חייו.

איש מודיעין מקצועי אינו חסין מפני רגשות אנושיים בדיוק כמו כל אדם אחר. הדבר החשוב הוא יכולתו לדכא אותם, אם בזמן אמת ואם כעבור חמישים שנה, כמו במקרה שלי. עד לפני חודשיים, כשנשכבתי במיטה לעת ליל במשק המבודד בבריטאני המשמש לי בית והקשבתי לגעיות הבקר ולהתקוטטות התרנגולות, נאבקתי בנחישות בקולות המאשימים שניסו להפריע את שנתי מעת לעת. הייתי צעיר מדי, מחיתי, הייתי תמים מדי, נאיבי מדי, זוטר מדי. אם אתם מחפשים קרקפות, אמרתי להם, לכו למומחי ההונאה הדגולים, ג’ורג’ סמיילי ואדונו קונטרול. המזימות שהם רקחו, התעקשתי, האינטלקט הערמומי הלמדני שלהם, לא שלי, הם האחראים לניצחון ולמפלה שנמזגו יחדיו במערבולת. רק כעת, משנדרשתי לתת דין וחשבון לשירות שהקדשתי לו את מיטב שנותי, הגיל והתמיהה דוחפים אותי להעלות על הכתב, בכל מחיר, את האורות והצללים הכרוכים במעורבותי בפרשה.

סוגיית גיוסי לשירות הביון הבריטי — הכיכר, כפי שאנו, ‘הטורקים הצעירים’, כינינו אותו בימי הזוהר שבהם שיכנו אותנו לא במצודה גרוטסקית על גדת התמזה, כי אם מאחורי מסך ויקטוריאני של לבֵנים אדומות בפינת כיכר קיימברידג’ — עודה מסתורית בעיני לא פחות מנסיבות לידתי; ואף למעלה מזה, כי שני האירועים כרוכים זה בזה לבלי הפרד.

אבי, הזכור לי בקושי, היה לדברי אמי, בנה הלא יוצלח של משפחה אנגלו־צרפתית עשירה מהמידלנדס באנגליה, אדם בעל תשוקות פזיזות, ירושה מידלדלת ואהבה לצרפת שפיצתה על כל אלה. בקיץ 1930 הוא טבל במי המרחצאות של סן מאלו שלחוף בריטאני הצפוני, פקד את בתי הקזינו ואת בתי הבושת ושיחק אותה באופן כללי. אמי, צאצאית יחידה לשושלת ארוכה של חוואים בּרֵטונים שבאותה העת מלאו לה עשרים, נקלעה לעיר בעת מילוי תפקידה כשושבינה בחתונת בתו של סוחר בקר עשיר. כך לפחות היא טענה. אבל כמקור יחיד, היא אינה חפה מייפוי העובדות כשאינן מחמיאות לה, ולא הייתי מופתע כלל אילו הגיעה העירה בנסיבות נעלות פחות.

אחרי הטקס, כך היא מספרת, היא ושושבינה נוספת, בעידודן של כוס שמפניה אחת או שתיים, חמקו מקבלת הפנים ויצאו לשוטט במיטב מחלצותיהן לאורך הטיילת ההומה, שגם אבי שוטט שם בכוונה מסוימת. אמי היתה יפה ופוחזת, חברתה פחות. רומן פרץ בסערה. אמי התביישה בקצב השתלשלות העניינים, ובצדק מבחינתה. חתונה שנייה נערכה בחופזה. אני הייתי התוצר. אבי, התברר, לא היה איש משפחה מטבעו, וכבר בשנות הנישואים הראשונות הצליח להיעדר יותר מאשר לנכוח.

אבל כעת מתרחש מפנה הרואי בעלילה. מלחמה, כידוע, משנה הכול, ואת אבי היא שינתה כהרף עין. עוד לא הכריזו על פתיחתה, וכבר הוא הלם על דלתות משרד המלחמה הבריטי ונידב את שירותיו לכל דורש. משימתו, לדברי אמי, היתה להציל את צרפת במו ידיו. אם המשימה כללה גם בריחה מכבלי המשפחה, היה זה דבר כפירה שלא הורשיתי להעלותו על דל שפתי בנוכחות אמי. הבריטים זה עתה ייסדו את מִנהלת המבצעים המיוחדים, שנדרשה ‘להבעיר את אירופה’ בהוראתו של וינסטון צ’רצ’יל בכבודו ובעצמו. ערי החוף בדרום־מערב בריטאני שימשו חממות לפעילות של צוללות גרמניות, והעיירה שלנו לוֹריָין, בסיס חיל הים הצרפתי לשעבר, היתה החמה מכול. אבי, שצנח חמש פעמים אל מישורי ברֵטון, חבר לכל קבוצה מחתרתית שהצליח למצוא, תרם את חלקו למהומה ומת מוות מחריד מידי הגסטאפו בבית סוהר ברֶן, כשהוא משאיר אחריו מורשת של מסירות נפש ששום בן לא יוכל לעמוד בה. המורשת השנייה שלו היתה אמונה מוטעית במערכת החינוך הפרטית הבריטית, אשר חרף ביצועיו הדלים במסגרתה, הוא גזר עלי להיכנס בשעריה.

שנות חיי הראשונות חלפו בגן עדן. אמי בישלה ופיטפטה, סבי החמיר איתי בחביבות, והחווה שיגשגה. בבית דיברנו ברטונית. בבית הספר היסודי הקתולי בכפר שלנו הנחילה לי נזירה צעירה ויפה, ששימשה או־פר בהאדרספילד במשך חצי שנה, את עיקרי השפה האנגלית, ומתוקף צו לאומי לימדה אותי גם צרפתית. בחופשות מבית הספר רצתי יחף בשדות ובצוקים סביב המשק שלנו, אספתי גרגירי כוסמת בשביל הקרֶפּים של אמי, טיפלתי בחזירה זקנה בשם פאדֶט והתפרעתי בחברת ילדי הכפר.

העתיד לא עניין אותי עד שהכה בי.

בדוֹבֵר תלשה אותי אישה שמנמנה בשם גברת מרפי, דודנית של אבי המנוח, מידי אמי ולקחה אותי לביתה שבאִילינג. הייתי בן שמונה. מבעד לחלון הרכבת ראיתי את בלוני הנ’מ הראשונים בחיי. בארוחת הערב אמר מר מרפי שהכול ייגמר בתוך חודשים ספורים, וגברת מרפי חלקה עליו, ושניהם דיברו לאט וחזרו על דבריהם למעני. למחרת לקחה אותי גברת מרפי לסֶלפרידג’ס כדי לקנות תלבושת אחידה והקפידה לשמור את הקבלות. יום לאחר מכן היא עמדה על הרציף בתחנת פדינגטון ובכתה כשנופפתי לה לשלום עם כובע המצחייה של בית הספר החדש שלי.

האנגליזציה שאבי כפה עלי דורשת הרחבה מסוימת. היתה מלחמה. בתי הספר נאלצו לעבוד עם מה שהיה להם. לא הייתי עוד פייר, כי אם פיטר. חברי לכיתה לעגו לאנגלית העלובה שלי, והמורים שכיתרו אותי לעגו לצרפתית שלי עם המבטא הברטוני. הכפר הקטן שלנו, לֶה דוּז אֶגליז, כך יידעו אותי כבדרך אגב כמעט, נכבש בידי הגרמנים. מכתביה של אימא הגיעו, אם בכלל, במעטפות חומות עם בולים בריטיים וחותמות לונדוניות. רק מקץ שנים הצלחתי לדמיין אילו ידיים אמיצות הם החליפו בוודאי בדרך. החגים היו כתם מטושטש של קייטנות והורים חלופיים. בתי ספר יסודיים פרטיים במבני לבנים אדומות הפכו לתיכונים פרטיים אפורים כגרניט, אבל תוכנית הלימודים נותרה בעינה: מרגרינה, הטפות מוסר על פטריוטיות ואימפריה, אלימות אקראית, אכזריות שאננה ותשוקה מינית בלתי נלאית שלא באה על סיפוקה. בערב אביבי אחד של 1944, זמן קצר לפני הפלישה לנורמנדי, זימן אותי המנהל למשרדו ואמר לי שאבי נפל בקרב ושעלי להתגאות בו. מסיבות ביטחוניות הוא לא סיפק כל הסבר נוסף.

בגיל שש־עשרה, בסוף סמסטר קיץ מייגע במיוחד, חזרתי לבריטאני השלווה כנטע זר אנגלי מפותח למחצה. סבי מת. בן לוויה חדש בשם מסיה אֵמיל חלק עם אמי את יצועה. מסיה אמיל לא מצא חן בעיני. מחציתה של פאדט ניתנה לגרמנים, המחצית השנייה למחתרת. במנוסתי מפני הסתירות של ילדותי ובעידודן של תחושות חובה והזדהות, התגנבתי לרכבת למרסיי, ושם הוספתי לגילי כמה שנים וניסיתי להתגייס ללגיון הזר הצרפתי. ההרפתקה הדון קישוטית הגיעה לסופה התמציתי כשהלגיון, בכניעה נדירה לתחינותיה של אמי על בסיס העובדה שלא הייתי זר אלא צרפתי, שיחרר אותי בחזרה לשבי, הפעם בפרוור הלונדוני שורדיץ’, שבו מרקוס, אחיו החורג ההזוי של אבי, ניהל חברה לייבוא פרוות ושטיחים יקרים מברית המועצות — אם כי הוא כינה אותה רוסיה — והציע ללמד אותי את המקצוע.

דוד מרקוס נותר גם הוא תעלומה לא פתורה בחיי. עד היום אין לי מושג אם הצעת העבודה שלו קיבלה את השראתה מאדוני העתידיים. כששאלתי אותו איך אבי מת, הוא ניענע בראשו באי־שביעות רצון — לא מאבי, אלא מגודל הטמטום של השואל. לפעמים אני תוהה אם אפשר להיוולד חשאִי, כשם שאדם נולד עשיר או גבוה או מוזיקלי. מרקוס לא היה רשע או קשוח או לא נחמד. הוא פשוט היה חשאי. מוצאו היה ממרכז אירופה ושם משפחתו היה קולינס. מעולם לא גיליתי איך קראו לו קודם. הוא דיבר אנגלית במבטא זר ובמהירות רבה, אבל אין לי מושג מה היתה שפת אמו. הוא קרא לי פייר. היתה לו ידידה בשם דולי, שניהלה חנות כובעים בווֹפּינג ואספה אותו מדלת המחסן בימי שישי אחר הצהריים. אבל לא ידעתי לאן הם נוסעים בסופי השבוע, אם הם נשואים זה לזה או לאחרים. לדולי היה בֶּרני כלשהו בחייה, אבל לא ידעתי אם הוא בעלה, בנה או אחיה, כי גם דולי נולדה חשאית.

גם בדיעבד אין לי מושג אם חברת קולינס הטרנס־סיבירית לפרוות ולשטיחים משובחים היתה בית מסחר לכל דבר, או חברת קש שהוקמה לצורך איסוף מודיעין. לימים, כשניסיתי לברר, נתקלתי בחומה בצורה. ידעתי שבכל פעם שהדוד מרקוס מתכנן ביקור ביריד מסחר בקייב, בפֶּרם או באירקוּצק, הוא מרבה לרעוד; וכשהוא חוזר, הוא מרבה לשתות. ושבימים הקודמים ליריד המסחר, אנגלי רהוט בשם ג’ק קופץ למשרד, מקסים את המזכירות, מציץ מבעד לדלת וקורא, ‘הלו, פיטר, הכול טוב?’ — אף פעם לא פייר — ואז לוקח את מרקוס לארוחת צהריים טובה במסעדה כלשהי. ואחרי ארוחת הצהריים מרקוס חוזר למשרד ונועל את הדלת.

ג’ק טען שהוא קניין של פרוות צובל, אבל כיום אני יודע שבעצם הוא עסק בריגול, כי כשמרקוס הכריז שהרופא לא מרשה לו להשתתף עוד בירידים, ג’ק הזמין אותי לארוחת צהריים, לקח אותי לטראוֵולֶרס קלאב בפאל מאל, שאל אם העדפתי את חיי הלגיון ואם אני רציני לגבי החברוֹת שלי, ולמה ברחתי מבית הספר הפרטי אם הייתי קפטן נבחרת האגרוף, ואם שקלתי אי־פעם לתרום לארצי (הוא התכוון לאנגליה), כי אם אני מרגיש שהחמצתי את המלחמה מפאת גילי, הוא מציע לי בזאת הזדמנות למלא את החסר. הוא הזכיר את אבי פעם אחת בלבד במהלך ארוחת הצהריים, ובאגביות רבה, כאילו הנושא פשוט פרח מזיכרונו:

‘אה, ולגבי אביך המנוח המהולל. אגב, לא לציטוט, ולא אמרתי את זה. זה בסדר מצדך?’

‘כן.’

‘הוא היה בחור אמיץ מאוד ועשה עבודה מצוינת למען המדינה שלו. שתי המדינות שלו. זה ברור?’

‘אם אתה אומר.’

‘אז לזכרו.’

לזכרו, הסכמתי, והרמנו כוס בדממה.

בבית כפרי אלגנטי בהמפשייר ג’ק ועמיתו סנדי ובחורה יעילה בשם אמילי, שהתאהבתי בה מיד, העבירו לי קורס מזורז בפינוי תיבות איסוף בלב קייב — בעצם, היו אלה כמה אבנים רופפות בקיר של דוכן טבק ישן — בעזרת העתק שהתקינו בבית חממה. ואיך לקרוא אותות המאשרים שאפשר לפַנות את התיבה — במקרה זה פיסת סרט ירוק מהוה קשורה למעקה. ואיך להודיע שפיניתי את התיבה באמצעות השלכה של חפיסת סיגריות רוסיות לפח אשפה ליד תחנת אוטובוס.

‘ואולי, פיטר, כשאתה מבקש ויזה רוסית, עדיף שתשתמש בדרכון הצרפתי שלך ולא הבריטי,’ הוא הציע בקלילות והזכיר לי שלחֶברה של דוד מרקוס יש סניף בפריז. ‘ואמילי מחוץ לתחום, אגב,’ הוסיף, למקרה שחשבתי אחרת, ואכן חשבתי.

זה היה הסבב הראשון שלי, המשימה הראשונה שביצעתי בשביל מה שבהמשך אכנה ה’כיכר’, והטעימה הראשונה שלי מחיים של לוחם חשאי בצלמו של אבי המנוח. איני יכול עוד למנות את השליחויות הנוספות שביצעתי בשנתיים הבאות, חצי תריסר לפחות, ללנינגרד, גדאנסק וסופיה, אחר כך ללייפציג ודרזדן, וכולן, למיטב ידיעתי, עברו ללא תקריות, אם מתעלמים מההכנה הנפשית לפנֵי ומפעילויות ההרגעה אחרי.

סופי שבוע ארוכים בבית כפרי אחר עם גן יפה אחר, הוספתי תכסיסים לרפרטואר שלי, כגון מניעת מעקב והיתקלות בזרים בהמון לצורך מסירה חשאית. בעיצומה של ההתרוצצות, בטקס חשאי שהתקיים בדירת מסתור ברחוב סאות’ אודלי, נמסרו לי המדליות של אבי, אחת צרפתית ואחת אנגלית, מלֻוות בפירוט מעשי הגבורה שלו. למה זה לקח כל כך הרבה זמן? יכולתי לשאול. אבל כבר ידעתי שמוטב לא לשאול.

רק כשהתחלתי לבקר בגרמניה המזרחית, נכנס לחיי הגוץ הממושקף והמודאג תמיד ג’ורג’ סמיילי. היה זה ביום ראשון אחר הצהריים בווסט סאסֶקס כשעברתי תחקיר, לא עוד מידי ג’ק, אלא מידי טיפוס מחוספס בשם ג’ים, בחור כבן גילי ממוצא צ’כי, שהתברר כי שם משפחתו, כשסוף־סוף הרשו לי לשמוע אותו, הוא פְּרידוֹ. אני מזכיר אותו כי בהמשך גם לו יהיה תפקיד משמעותי בקריירה שלי.

סמיילי לא אמר הרבה במהלך התחקיר שלי, אלא ישב והאזין, ומדי פעם נעץ בי מבט ינשופי מבעד למשקפיים עבי מסגרת. אבל כשזה נגמר הוא הציע שנעשה סיבוב בגן, שנראה לי אינסופי והיה צמוד לפארק. דיברנו, ישבנו על ספסל, שוטטנו, שוב התיישבנו, המשכנו לדבר. אמי היקרה — האם היא בריאה ושלמה? היא בסדר גמור, תודה, ג’ורג’. קצת מבולבלת, אבל בסדר. ואחר כך אבי — האם המדליות שלו אצלי? אמרתי שאמי ממרקת אותן מדי יום ראשון, וזה היה נכון. לא ציינתי שלפעמים היא עונדת לי אותן ובוכה. אבל בניגוד לג’ק, הוא מעולם לא שאל אותי על בנות. הוא כנראה חשב שריבוין מעיד על חוסר הרצינות שלי.

וכשאני נזכר בשיחה הזאת עכשיו, אין לי אלא לחשוב שבמודע או שלא במודע הוא הציע לי את עצמו כדמות אב, כפי שאכן הפך להיות בהמשך. אבל אולי זאת היתה רק התחושה שלי. כך או כך, כשהוא סוף־סוף הציג את השאלה, הרגשתי כאילו חזרתי הביתה, אף שביתי שכן מעבר לתעלה, בבריטאני.

‘תהינו, אתה מבין,’ הוא אמר בנימה מרוחקת, ‘אם שקלת להצטרף אלינו על בסיס קבוע יותר. אנשים שעובדים בשבילנו בחוץ לא תמיד משתלבים בפנים. אבל במקרה שלך אנחנו חושבים שיש סיכוי. אנחנו לא משלמים הרבה, והקריירה בדרך כלל קטועה. אבל אנחנו כן מרגישים שזה תפקיד חשוב, כל עוד מתמקדים במטרה ופחות באמצעים.’