ממשרדו המאובק בשולי פלורנטין מתמחה מוטי מרציאנו, בלש פרטי, באיתור אנשים שנעלמו. חקירותיו מביאות אותו אל הפינות האפילות של המציאות […]
מוטי מרציאנו ופרשת המתאגרף שתיעב אלימות
1.
האיש המפחיד הפחיד. הוא נהג דרומה בכביש לילי ונטוש, רטוב מגשם, נהיגה תכליתית, מהירה, סיגריה בלתי מתכלה תלויה משפתיו. אתו היו שני אנשים מפחידים נוספים וגם הם שתקו, חשים בגופם את מעברם דרך הארץ הבלתי נראית אבל אדישים לקילומטרים ולזמן. זמן לשתוק וזמן לצעוק; עת כנוס דיבורים ועת שלוף אקדחים. לזה הם היו מומחים.
האיש המפוחד פחד. הוא בכלל היה נער, רזה, מגויד, זרועותיו שרוטות ופניו מלוכלכים. הברדס של הסווטשירט כיסה את ראשו ורק עיניו נבטו דרכו, שולחות מבטים מהירים לחושך שמסביב. הוא חצה את הכביש הרטוב מגשם בריצה והשתופף בצל תחנת אוטובוס ישנה שלא סיפקה כל מחסה כי הגשם ירד באלכסון.
והאיש שעוד לא ידע מכל זה ישב במשרד. זה הייתי אני.
2.
היה חם נורא, חום שהמילה הקצרה והלא־מרשימה “חם” לא מבטאת אותו מספיק. רק תחילת הקיץ וכבר האקלים מפגין שנאה כלפי כל הקיים. האפליה האמיתית היא בין מי שחי עם מזגן ומי שבלי, שזה כלל אותי במשרד המאובק שלי בבניין משרדים נטוש למחצה על גבול פלורנטין, שמבחוץ נראה כמו ספינה עתיקה שעלתה על שרטון בדרך לבלומפילד ואף אחד לא בא לחלץ אותה. האנשים המשיכו לחיות בתוכה על השאריות של אוכל נרקב ומטען חסר תועלת, קולטים גשם נדיר בכלי פח שפיזרו על הגג בלי שהמחשבה לרדת ממנה אי פעם עלתה בראשם. הבטתי בשעון, ורק מתוך משמעת פנימית עצומה נשארתי לשבת עד חמש בדיוק. כבר שלושה ימים שנפש חיה מלבדי לא פתחה את הדלת שעל הזגוגית שלה היה כתוב “מרציאנו מוטי, חקירות כלליות”. ואז, בדקה לחמש, צלצל הטלפון. הצלצול הבהיל אותי, שכחתי בכלל שהוא מחובר.
“כן?”
“בבקשה אפשר לדבר עם אדון מרציאנו, חוקר בבקשה?”
“מדבר. מי מדברת בבקשה?”
“אפשר לעלות בבקשה?”
קול נשי, צעיר, במבטא רוסי מודגש. קול שכבר לשאלה הראשונה שלי לא ענה. אני כן.
“אפשר”.
“בבקשה”.
התיישבתי ולא הצתי סיגריה. בת עשרים עשרים־ומשהו, ניחשתי, עברית תקנית, מישהי שלמדה בעל פה ביטויים יותר מאשר השתמשה בהם ביום יום. אבל אני סתם מנחש, הרגל גרוע. תיכף נדע.
האשה שנכנסה דרך הדלת הייתה בת חמישים פלוס, שיער צבוע גס, קצת כפופה, מבטה קשה, רוּז’ בלחיים ומטפחת מכסה את שערה. עד כאן הדדוקציה שלך מרציאנו, נאנחתי. אבל כשקמתי ראיתי שעוד אבינו חי, או אמנו, כי אחריה נכנסה הבת עשרים־ ומשהו, רזה כמו שאי אפשר, בלונדינית קצת מרופטת שלבשה טריינינג כחול בהיר ונעלי התעמלות שהתאימו לה כי עם כל חוסר הגופניות של הרזון הקיצוני, הליכתה הייתה קופצנית וגמישה והזכירה לי צ’יטה.
“שבו בבקשה, גברת…”
שום תשובה.
“וגברת…”
“אנחנו לא כל כך רגילות”, האשימה אותי המבוגרת. או אולי התנצלה; זה נשמע כמו האשמה. רגילות למה?
“קחו את הזמן”, נשענתי אחורה. אבל הצעירה מיהרה.
“שלום. תודה”.
אחרי זה היא נחה קצת. המבוגרת דחקה בה במרפק לצלעות, והצעירה אמרה בזהירות, “זה בקשר לאח שלי”.
“אח שלך”.
“כן”.
“והגברת?”
“אמא שלי”.
“גם שלו?”
“כן בבקשה”.
“בינתיים זה די פשוט. למה אח שלך ובן שלה לא בא בעצמו?”
“הוא איננו”.
“איננו איפה?”
“בשום מקום. איננו”.
זה היה הזמן לזקנה להתפרץ עליה ברוסית וכשהצעירה לא הגיבה היא שאלה אותי בהאשמה:
“כמה עולה?”
“כמה עולה מה?”
“למצוא בוריס”.
“מי זה בוריס?”
והצעירה אמרה, בקול לירי, מתנגן בתוך מה שהתחיל להישמע כמו חילופי צעקות ביניהן,
“הוא נעלם”.
“מתי?”
תשובה אחת ברוסית אחת בעברית, הראשונה אמרה משהו והשנייה אמרה, “לפני שבוע”.
“ורק עכשיו אתן באות? איך קוראים לכן, בבקשה?”
“סוניה”.
היה בה משהו נכלם. הרבה פעמים בוריס לא היה בא הביתה, הסבירה. היה לו חדר משלו בפלורנטין. אבל כבר שבוע הוא לא עונה לסלולרי שלו ולא בא והוא לא בחדר.
“איך את יודעת?”
“יש לי מפתח”, ענתה. “נכנסתי, הוא לא שם ויש אוכל ישן על השיש”.
“פניתן למשטרה?”
שוב קלחת של גערות מצד הזקנה. הצעירה מסבירה. היא לא מתבלבלת, ממוקדת: אולי בוריס בצרות, אולי לא כדאי משטרה. מישהו הציע להם לקחת חוקר פרטי. והזקנה:
“כמה עולה?”
והצעירה: “באמת, כמה זה עולה? אין לנו כל כך הרבה”.
“מאתיים ליום פלוס הוצאות”.
“שקל?”
“דולר”.
הזקנה התחילה לקום תוך כדי מה שאני די בטוח שהן קללות וניסתה למשוך את הצעירה אחריה אבל היא התקשחה ונשארה לשבת.
“מה זה הוצאות?”
“תחבורה. צילומים. פלאפל. עזרה במעקב”.
“כמה בבקשה?”
“כמה שצריך”.
“הרבה?”
אמרתי, לא הרבה.
“אני משלמת”, אמרה. את זה גם הזקנה הבינה, והתיישבה ברוסית: תשמרי את הכסף שלך או משהו כזה, אני מתערב שאמרה לה. אבל הצעירה חזרה ואמרה, אני משלמת.
ביקשתי את הכתובת של בוריס ואת המפתח, והתחלתי לשאול שאלות. אבל הצעירה לא ידעה הרבה. על אף שהם עלו ארצה ביחד והיא למדה כאן בתיכון היא עזבה לבדה וכבר שבע שנים שהיא גרה בקייב. כך שטעיתי, זו לא רוסית אלא אוקראינית. אתמול הגיעה בטיסה לבקר את אמה ואת אחיה לביקורה השנתי, וגילתה שבוריס נעלם.
“חצי אח”, הסבירה. “מָמָה גם שלי גם שלו, אבל אבא אחר”.
“איפה אבא שלו?”
“נעלם גם כן, אבל מזמן”.
“כאן?”
“לא, כשבוריס היה ילד. חייל, בצ’צ’ניה”. והוסיפה, “בוריס לא בא לממה בשבת כמו תמיד”. וממה גם אומרת, הוסיפה, שבזמן האחרון הוא נראה מוטרד ומסתכל דרך החלון הרבה ושהוא לחוץ ולא מדבר.
“עסקי נשים?”
“בבקשה?”
“יש לו מישהי? חברה? חבורת חברות?”
התלחשות בלא־רוסית. לא, הן לא חושבות. האמא קצת מתרגשת. אני לא מתעקש, לכל זמן. אני רוצה להגיע לדירה של בוריס מוקדם ככל הניתן. הסוניה הביאה תצלום שלו, כל הכבוד, שלפתי אותו מהמסגרת.
“ממתי זה?”
“לפני שנה, ביום הולדת שלו”.
בוריס לבוש חולצה מגוהצת, מסופר קצרצר כמעט קירח. גובה ממוצע, רזה ובגופו יש משהו מתוח, פנתרי. ידיו קפוצות. לידו ניצב איש גדול שהחיוך המאומץ מעלה לו המון קמטים בלחיים.
“מה בוריס עושה?”
“משלוחים על קטנוע. כשיש לו זמן”.
“זמן ממה?”
“מהאגרוּף”.
“מתאגרף הרבה?”
“במועדון”.
“מי זה האיש שלידו?”
“זה המאמן שלו, גרישה”.
“דיברתן עם גרישה?”
“יותר טוב אתה מדבר”.
אני מרים את העיניים, רואה את מבטה ואומר, יותר טוב אני מדבר.
3.
אבל גרישה לא רצה לדבר. הוא היה שם, במועדון האגרוף על שם אמיל אבינרי בסמטת רוקח מאחורי אלנבי. אני בטוח שהיה שם. יש מצב שאתה אומר שֵם וחש בנוכחות של מי שהשם הוא שלו; אבל גרישה התחבא או הסתלק מהדלת האחורית כשביקשתי לדבר אתו.
היה שם אינטרקום אבל הדלת נפתחה גם בלי. נכנסתי לתוך אולם שיחסית לכניסה הזעירה היה ענק. פה ושם עמדו בחורים צעירים וגם כמה בחורות, קפצו על חבל, הרימו משקולות. בפאתי הג’ים עמדה זירה, ריקה, והאור האפלולי וריחות הזיעה והאקונומיקה שהציפו את החדר נדמו שבאו ממנה. האולם לא היה ממוזג ורק כמה מאווררים גדולים נתלו בו מהתקרה. הכול היה חלוד אבל נראה שהכול פעל. נכנסתי וכמו בשיר של נתן זך, יש רגע כזה שאלו שבחדר כל כך לא חשים בך, זה כה עז עד שלרגע אתה מפקפק בקיומך בעצמך. לא במודע: אלא שלשבריר שנייה, תחושת הקיום המתמדת שיש לכולנו מהבהבת. “אדם נכנס ויושב / ואילו האחר חושב / שרק רוח סובבה את הדלת / או אפילו לא זה”.
לא רחוק ממני עמד איש צעיר בנוי כמו מקרר, דמעות זולגות מעיניו ושפתיו חשוקות והכניס לשק האגרוף הכבד שהיה תלוי מהתקרה בשלשלת ברזל עבה מהלומות קצובות בעוצמה של פטיש אוויר. אף אחד לא דיבר אתי, ושני אנשים ששאלתי אותם איפה גרישה לא ענו; אחד התעלם ממני והשני שאל “למה?” והמשיך ללכת. תוך כדי כך הגרישה, כך חשתי, חמק. אלו השניות הקריטיות, שבהן קל לפספס. מישהו נגע בכתפי הימנית, נגיעה קלה שייחסתי אותה לנער או לבחורה; אבל כשהסתובבתי הביט לתוך עיני הר אדם ושומן, שבתנועה חתולית של מי שלפחות פעם ידע מעולה לשלוט בגופו, הפנה אותי למשרד קטן בירכתי האולם.
זיהיתי אותו אפילו שהוא אותי לא. את שמו האמיתי לא ידעתי; בעולם הזה קראו לו אבּוּסְלים, אבו־Slim, כי פעם לפני שנים אימץ לבן מתאגרף צעיר, Slim, שתקופה קצרה עשה רעש בכפפות הזהב, לקח אליפות לנוער או שתיים ונעלם. הכינוי הפך לשם, היו כאלה שקראו לו אבוסָלים, ומה היה שמו הקודם איש לא זכר. לפני שנתיים־שלוש האדמו”ר, שתיווך באיזו הלוואה שאבוסלים ביקש, רצה שאבדוק עליו דבר או שניים אלא שאני אף פעם, אף פעם, לא עובד בשביל האדמו”ר לא משנה כמה אני לחוץ בפרנסה והתחמקתי איכשהו. מה שזכרתי מהצילום שהראו לי בזמנו היה החיוך הדק על השפתיים העבות. אפו היה מעוך ולחייו תפוחות והוא היה כמעט קירח.
“אל תיעלב שלא מדברים אתך”, אמר לי בידידותיות. “כאן לא מדברים עם מי שלא מכירים. הרי לא באת להתאגרף”.
לא היה לי שום כיסוי. כלומר הכנתי אחד, שאני מארגן טורניר אגרוף בצפון ובאתי להתעניין במתמודדים אפשריים, אבל מי יש בתחום הזה בארץ שאבוסלים לא מכיר? אצטרך לומר לו מה אני מחפש והקוביות ייפלו היכן שייפלו.
“אני מחפש את גרישה”.
החיוך התרחב טיפה, אבל רק טיפה.
“איזה גרישה?”
“שמע, אנחנו יכולים לרקוד טנגו כל היום”.
“גרישה לא ידבר אתך”.
“לא באתי לעשות צרות. אני רק צריך לשאול אותו דבר או שניים ואני מסתלק”.
“שניים זה יותר מאחד. איזה דבר או שניים?”
הייתה לי הרגשה מוזרה, שהוא יודע למה אני שם. כי משהו זע בלחייו, התקשח, אפילו שהחיוך הנצחי לא סר משפתיו. הוא הביט בי במבט ארוך ואמר: “איך אמרת קוראים לך?”
גבותיו הורמו, הוא ביקש את הנייד שלי ורשם אותו. אחר כך אמר, “עזוב אותך מגרישה. הוא לא יכול לעזור לך. אני אעשה כמה טלפונים, ואם אתה בסדר, נדבר. אבל לא כאן”.
“איפה?”
“תחכה לשיחה אחרי הצהריים. עכשיו תצא בבקשה מהכניסה האחורית כי גם ככה עשית לי מספיק בלגן”.
עם מי אבוסלים דיבר אין לי מושג, אבל אחרי כמה שעות הוא התקשר אלי ממספר חסוי ונתן לי כתובת שהייתה, לתדהמתי, דירתו הפרטית. הבנאדם מתקשר ממספר חסוי ומתנהג כמו מרגל אבל מזמין אותי אליו הביתה. רק אחר כך הבנתי שכך הוא, אבוסלים: פועל על פי קודים וקפריזות פרטיים משלו, זורמים עם זה או שלא. במקומות שונים היה אנשים שונים, אפילו הדיבור שלו היה שונה בבית מאשר במועדון. רק זמן רב אחרי כן (כי את העיקוב אחריו בזמנו הרי סירבתי לעשות) גיליתי שהוא מסבסד את המועדון המתפורר מרווחים שהוא גורף במיומנות מהשקעות נדל”ן ואחרות.
אבוסלים פתח לי את הדלת ונכנסתי לדירה שהייתה ההיפך מכל מה שהייתי מצפה. בביתו, הגבר הגדול, המרוכז בעצמו, הערמומי הזה כמעט לא היה קיים. החדרים, הרצפות, הקירות, החלל עצמו היו משועבדים לילדים, ילדים מכל הגילים, מתרוצצים, צועקים, צעצועיהם, ספריהם, כלי אוכל מפוזרים במידה שווה בחדרים שדבר לא הבדיל ביניהם — סלון, מטבח, חדרי שינה, מסדרונות, הכל היה גדוש ענייני ילדים. בסופו של דבר הסתבר לי שהיו שם רק ארבעה, שלושה ילדיו הביולוגים ועוד אחת מאומצת כי הם רצו גם בת וכבר לא הלך, אבל לפי הרעש והבלגן חשבתי שהבית נכבש על ידי שבט בעל זבוב שלם. אבוסלים משך אותי בשרוול דרך כל המהומה הזו, דרכתי על כמה צעצועים זרוקים בדרך, חמקתי מכדור שעף מהקצה השני של החדר, הוא פתח דלת ברזל כבדה ונכנסנו אל הממ”ד. הוא הדליק את האור והגיף את דלת הברזל, ולפתע נוצר חיץ מוחלט בינינו לבין המהומה שבחוץ.
החדר הזעיר על קירות הבטון שלו היה הממלכה שלו. סדר מופתי שלט שם. כורסה עמוקה, שולחן כתיבה, ומדפים עם מאות די־וי־דים וקלטות וידאו שעליהן תאריכים ושהיו, כך שיערתי, הקלטות של קרבות האגרוּף. את הקירות עטו צילומים, רובם בשחור לבן, של מתאגרפים מכל הסוגים: ממשקלי זבוב גרמיים עד משקל כבד אימתניים, מישירים מבט למצלמה או נעמדים בתנוחת מוצא, ידיהם בכפפות מורמות, או לוחצים ידיים למישהו. על חלקם היו הקדשות. אבוסלים הניח את גופו הענק, עכוזו מהווה מין משקל שכנגד לכרס העצומה, בתוך כורסא והורה לי בניד ראש לשבת על מין ספסל עץ מולו. ממקרר קטן במרחק נגיעה מהכורסא הוציא שני בקבוקי סטלה, פתח אותם והושיט לי אחד. שתינו.
“עכשיו”, אמר, “אפשר קצת לדבר”.
גם אני הרגשתי כך. הוזמנתי אל מקדש המעט שלו, זה מוזר להביא אותי אליו הביתה רק כדי לעבוד עלי.
“תגיד מה שבאת להגיד. בענף אתה לא”.
“אמרתי לך, אני חוקר פרטי”.
“אמרת, ואמרת בוריס. מה אתה חוקר את בוריס?”
“אני לא חוקר את בוריס. אני מחפש אותו”.
“בשביל מי?”
“מצטער, זה אני לא יכול להגיד”.
הוא חייך וקצת נחר.
“הרבה אנשים מחפשים את בוריס. כולם שואלים אותי, לכולם אני אומר לא יודע. למה שלך אגיד משהו אחר?”
“היית המאמן הראשון שלו, אתה גילית אותו. עכשיו צריך לעזור לו”.
“אתה רוצה לעזור לו?”
“כן”.
“כל אחד יכול להגיד את זה. בוריס שווה הרבה כסף, הרבה מחפשים אותו”.
“אני לא מחפש אותו בשביל כסף. אם בוריס בצרות, משלמים לי כדי לעזור לו לצאת מזה”.
“נו אז כן בשביל כסף”.
“רק הפרנסה שלי, לא יותר. תשמע, אני לא יודע עליו הרבה. אני לא יודע אפילו למה הוא שווה הרבה כסף או מה פירוש שהוא שווה הרבה כסף ומי עוד מחפש אותו ולמה. אני רק רוצה למצוא אותו ולשלוף אותו ממה שאני מתחיל לחשוב שהם מים עמוקים יותר ממה שחשבתי”.
“אתה אולי טובע בהם, מוטי מרציאנו בלש פרטי. אולי בוריס טובע בהם. באמת זה השם שלך, מרציאנו?”
הוצאתי תעודת חוקר והראיתי לו. הוא הביט בה בהתעניינות.
“בוא”, אמר. “אני רוצה להראות לך משהו”.
הוא קם, ומאחד המדפים הוריד קלטת וידאו, דחף אותה לתוך המכשיר, ובאנחה נפל חזרה לכורסא ולחץ על כפתור בשלט. מבחוץ דפק מישהו על דלת הברזל ונשמעו צעקות ילדים עליזות, אולי קוראים לו לארוחת ערב; אבוסלים הכה על הדלת ביד פתוחה, צעק משהו בחזרה, והורה לי להביט במסך השטוח הגדול שהיה תלוי על הקיר. הסדר המדוקדק שבחדר הזעיר יצר תחושה לא אמיתית, כמו תפאורה בתיאטרון. לא היה בו חלון ולי הרי יש קלאוסטרופוביה מובנית.
הפוּטֶג’ היה בשחור לבן, באיכות נמוכה, אבל אט אט התרגלתי. לתוך זירה מוקפת חבלים עלו, בצירוף של כבדות ועוצמה, שני גברים גדולים, לא צעירים, אחד לבן ושעיר, השני שחור וחלק. למה הוא מראה לי את זה, שאלתי את עצמי? איך זה קשור לבוריס, אלי, לכל דבר? זה קרב שאירע לבטח לפני חמישים שנה, אולי יותר.
“ארצ’י מור נגד רוקי מרציאנו”, ענה אבוסלים לשאלתי הדוממת ביראת כבוד. “קרב אליפות העולם במשקל כבד, שישה באוגוסט 1955, ינקי סטדיום, ברונקס. אתה תופס? לא אולם אלא איצטדיון. שישים אלף צופים. אם אתה מחפש מתאגרף אתה צריך לדעת משהו על מתאגרפים”.
על המסך, אף אחד מהם לא נראה במיוחד אתלטי. לשניהם היו קרחות קטנות באמצע הקדקוד. מור נראה בשלושה־ארבעה קילוגרם כבד יותר ממה שאמור היה להיות, מרציאנו גבוה יותר, זרועותיו קצרות, שעירות, מבטו חתום. משקל כבד: שניהם היו כבדים.
אבל כשהתחילו לחוג זה סביב זה בזירה התחוור לי בהדרגה עד כמה הם יותר מזה. לא, הם לא היו בשיאם: מור עדיין לא, מרציאנו כבר לא. מתנשפים. אבל מולי התמודדו זה עם זה שני בני אדם שהכירו את גופם הכרה אינטימית ברמה שלעולם לא אוכל אפילו לדמיין. לאחר כמה סבבי גישוש הם ניגשו לעניין: שיגרו מהלומות מדויקות, בלמו, התחמקו, התאבקו והתחבקו, נחו ותחבלו, וחיו בשברירי השנייה שקשר העין שלהם יצר. הקרבה הפיזית ביניהם ואיכות ההקלטה הגרועה, יצרו לעתים את הרושם של בהמה רב זרועית מגושמת, פילית, שנעה לכאן ולכאן במרכז הזירה להנאתם הפרברטית של הצופים ב־sideshow ביריד, איש הפיל. אך כשנפרדו, כשהמצלמה התקרבה, לא היה בהם שום דבר מגושם. שליטתם החסכנית בתנועותיהם הייתה מושלמת. הם נעו זה סביב זה ללא תנועה מיותרת אחת, מרוכזים כמיתרים מתוחים, מגיבים זה לתנועתו של זה בזריזות של מראה. לפני היו שני אנשים לא אסתטיים, לא במיוחד אתלטיים, אך מאסטרים גדולים בידיעת הגוף. חוסר הסבלנות הראשוני שלי התחלף בהתפעמות. הייתי דבוק למסך. ידוע שיש זמן סיפור ויש זמן התרחשות — ושבדרך כלל, הזמן שלוקח לספר התרחשות קצר יותר מאשר זמן ההתרחשות. כאן זה היה הפוך. הקרב כולו ארך פחות מחצי שעה, אבל זמן הצפייה שלי היה ארוך בהרבה. הפכתי אדיש לזמן.
“בדרך כלל לוקח למתאגרפים כבדים זמן להיכנס לקרב”, אמר אבוסלים מהצד. “יש כאלה ששישה, שמונה סיבובים רק מתאפקים. בודקים, חגים, מתגוננים, ואז כשהיריב מותש, אולי אפילו משועמם, מכניסים לפתע להילוך ותוקפים במהירות הבזק דרך איזה חרך קטן. מוחמד עלי היה כזה, בשנותיו המאוחרות: כשכבר לא יכל לרקוד מסביב ליריב, אז הוא נאלץ ללמוד באמת להתאגרף”.
לא בקרב הזה. החל מהסיבוב השני ההתמודדות כבר נכנסה להתרחשות מלאה. בהתחלה רוקי זהיר, טנטיבי; ואז שמאלית נהדרת שלו מגיעה משום מקום ואגרוף פלדה מכה במור, ולרגע רוקי טועה: הוא חודר פנימה מהר מדי, מבקש לנצל הצלחה, נדמה לו שעשה יותר משהשיג באמת, וימנית מענישה של מור מטילה אותו אל הקרקע. מרציאנו לא יעשה טעות נוספת שכזו במהלך כל שאר הקרב. הלוחמים לומדים זה את זה תוך כדי פעולה. הריכוז שלהם מוחלט. הזרועות מגנות על הפנים, המרפקים קצת מורמים. החל מן הסיבוב השלישי הם מיידים חבטות אמת, מחלקים את זמנם בדייקנות בין תקיפה להגנה. אפו של מרציאנו זב דם, מעל עינו נפער חתך. ככל שהסיבובים נוקפים מרציאנו אמנם מתקיף יותר, אך נדמה שדווקא מור בשליטה: הוא מתגונן בקלות מפתיעה, נע הנה והנה ואגרופי הפלדה של מרציאנו מחליקים ממנו או פוגעים באוויר. למור אין את העוצמה הפיזית של מרציאנו, את הנחישות הכירורגית שלו, אך הוא זריז להפליא עבור אדם עגלגל ומקריח עם מבט מהורהר. הוא מכה פחות ופוגע יותר, פגיעות פחות חזקות אבל יותר מדויקות: לצוואר, לעין, שוב ושוב לאותה נקודה בדיוק במטרה לשתק שם שריר או עצב. ואז זה מגיע: ימנית אחת של רוקי פוגעת במור כפטיש אוויר ומור יורד על ברך אחת. הוא מתרומם, אך מרציאנו יודע שזה הרגע שלו: תשוש למחצה, הוא מוריד על מור גשם של חבטות, מנסה לאלץ אותו ליפול ולא לקום. הן פוגעות אבל מור עומד בכך. אותי הוא היה גומר בפחות משנייה, ומור לא רק שעדיין עומד שם, הוא אפילו מצליח להחזיר ימנית אחת טובה. ואז זה יותר מדי. ידיו עדיין במשחק אבל רגליו קורסות. נגמר? לא! בספירה של חמש מור שב לעמוד על רגליו, המצלמה קולטת להרף את פניו הסטואיים של מרציאנו מביעות תדהמה. הלוחמים מסיימים את הסיבוב על הרגליים. כולם — השדרים, הקהל, אולי גם מרציאנו עצמו משוכנעים שהקרב נגמר, שמור לא יחזור לזירה. אבל הוא אומר לרופא שהוא רוצה להמשיך.
סיבוב שביעי. מרציאנו חכם מכדי לנסות לסגור עניין מייד עם תחילת הסיבוב בנוק אאוט. מור אינו יריב שניתן לנצח בזבנג וגמרנו. מרציאנו תוקף אך זרועותיו הכבדות חובטות בעיקר באוויר, משקלן נראה רב מכפי שהוא יכול לשאת.
“יש מצב כזה באגרוף”, אומר אבוסלים בנחת אך עם התרגשות בקולו, כאילו הוא רואה את הקרב בפעם הראשונה. “מרוב תשישות, עצם הרמת הזרועות היא האתגר. מתאגרף מנוסה יודע אז בדיוק כמה עוד נותר לו”.
רוקי מבין את מצבו, הוא יודע שאין בו שבעה סיבובים נוספים. מצד שני הוא מכיר את המשאבים הבלתי נדלים כמעט של גופו, בוטח בכך שכל עוד הוא עומד על רגליו, הגוף המאומן, החכם, יידע מה לעשות. כעת מור תוקף, שתי ימניות ערמומיות חודרות בקלות את הגנתו של מרציאנו. אף אחד מהם אינו מנסה רק לשרוד, שניהם רוצים לנצח. לוחם מנוסה או עקשן פחות ממרציאנו היה נכנס לדמורליזציה: אם אחרי מה שעשה למור, הוא עוד מצליח להיות יצירתי, אם הוא עדיין ממוקד אך ורק בניצחון ולא בשרידות, מה ישכנע אותו שהוא מפסיד?
תמיד שאלתי את עצמי: איך יודעים מי ניצח ומי הפסיד? מלבד במצב של השמדה ממשית. ב’הנרי החמישי’, כאשר הנרי מוטל פצוע בתוך התוהו ובוהו של שדה הקרב באז’ינקור בין עשרת אלפי גופות, מגיע אליו רץ מן המחנה הצרפתי ובקשה בפיו, לאפשר לצרפתים המובסים לאסוף את חלליהם משדה הקטל. המלך המותש מביט בו ואומר לו, “בכנות, שליח, איני יודע מי ניצח היום”. הרץ שותק לרגע ואומר לו בעצב וברכּות, “היום הזה הוא שלך”. אחרת לא היה הנרי יודע. המון אנשים מתו אבל לא היה לו קריטריון לקבוע אם הוא ניצח או הפסיד.
מרציאנו ממשיך לתקוף, אך שום דבר אינו עובד על מור. תנועותיו של רוקי ארוכות מדי, מור נצמד אליו כדי שלא להיפגע מהקשתות הארוכות שאגרופיו מסמנים באוויר. מרציאנו מתכופף, מנסה להיכנס נמוך ומהצדדים. בתור הלוחם הגבוה יותר זו טקטיקה מפתיעה כי היא מוותרת על יתרון הגובה. מור, באינטליגנציה מהירה כברק, מבין מייד מה מרציאנו מנסה לעשות אך בין הבנה לתגובה עובר שבריר זמן וימנית קצרה של מרציאנו חומקת בעד שלל ההחטאות אל סנטרו של מור ששוב נופל לכריעה על המזרן…
…ומתרומם מייד. הזיעה נוטפת מהם בגלים. איש מהם אינו מוכן לגלות לשני את מידת תשישותו, מנסים לגרור זה את זה לטעות הגנתית. עינו הימנית של מור נפגעת ומתחילה להתנפח, פירושו של דבר שיהיה פגיע במיוחד למכת וו שמאלית, כי הוא יראה אותה באיחור ולא יספיק לבלום או להתחמק. מבחינה מסוימת הקרב מתחיל כעת, מה שאירע קודם אינו חשוב. אינני רוצה לדמיין כיצד גופיהם חשים. וכעת, בהתמדה אכזרית, נתונים אחרים משתלטים על הקרב. זה כבר אינו כשרון, או אומץ. יש שלב בו הביולוגיה מרימה ראש. רגליו של מור נטועות במזרן והוא בקושי מדדה לפינתו בסיום הסיבוב השמיני, בו דחקה אותו שוב ימנית של מרציאנו, שהייתה יכולה לחסל שור, לרדת על ברך אחת. הסוף כבר ברור. על אף תשישותו של מרציאנו, על אף תדהמתו מהיריב החכם והקשוח שמולו, הוא מזהה — בפעם הראשונה בצדק — את יתרון העוצמה הפשוטה שלו. מה שלא עבד עבורו עד כה יעבוד כעת. הוא מוכן להסתכן, כי מאחורי אגרופיו המדויקים של מור כבר אין עוצמה. רוקי עובד בשיטתיות כטוחן בטחנת קמח. כשארצ’י מור נופל בפעם האחרונה ומנסה להתרומם תוך אחיזה בחבלים, הוא מגלה שאין לו רגליים. השופט סופר עד עשר ומניף את ידיו. נוק אאוט מרציאנו, שתי דקות לתוך הסיבוב התשיעי. ליידיז אנד ג’נטלמן, דה ווינר אנד סְטיל דה הֶבִי וֶייט צ’מפיון אוף דה וורלד…
בשלב הזה אבוסלים הריץ קדימה. תקשיב, לחש. לזירה עלה מראיין קולני, תוחב מיקרופון לפנים של המנצח. מה יש לך לומר, רוקי? שאל. ארצ’י הוא מתאגרף גדול, עונה לו האלוף, הוא נלחם קרב גדול, איפה הוא? הו, הנה ארצ’י. במרכז הזירה דחוסת עסקני ספורט, עיתונאים, סתם אנשים עם סיגרים וכובעים, ניצבים בחיבוק ארוך שני הגברים התשושים, מנותקים מן העולם, אנשים שעד לפני רגע התמודדו זה מול זה במהלומות אימים חולקים כעת בבדידות המוחלטת שהלוחם מסוגל לחלוק רק עם היחידי שיכול להבין אותו, שותפו, יריבו, אויבו.
אבוסלים סגר את המקלט והחשיך את המסך.
“זה היה הקרב האחרון של רוקי”, אמר. “מספר ארבעים ותשע. אחרי הניצחון הזה הוא כבר לא היה יכול להיכנס לזירה. הוא ניצח, אבל ארצ’י מור לקח את כל מה שהיה לו. מור המשיך להילחם עוד עשרים שנה, מאתיים קרבות. לפעמים ניצח, לפעמים הפסיד. רוקי מעולם לא הפסיד. ארבעים ותשעה קרבות, ארבעים ותשעה ניצחונות. אלוף העולם היחיד בהיסטוריה שמעולם לא נוצח. אבל אחרי הקרב הזה כבר לא נשאר לו כלום. ראית שבסיבוב השני מור שלח אותו לרצפה? זה לא קרה לרוקי מעולם”.
הוא השתתק לרגע והמשיך מייד.
“אִגרוף בא מבפנים. בשבילך, הגוף הוא בשר. אתה אוכל וישן ומחרבן ומזיין. גם המתאגרף, אבל הוא בעיקר מדמיין. כשהוא עולה לזירה הוא מדמיין את עצמו ממוקד, מהיר, מנסה לשחזר את האומץ שעד לפני חמש דקות עוד חש. הוא לומד את הגוף שלו כמו מדען, אחד לאחד את כל שריריו, הרפלקסים שלו, את היכולת שאפילו הוא לא מבין, לזהות בשבריר של שבריר של שנייה מאיפה תבוא התקיפה, לזהות אצל היריב קוונטה של שגיאה, פתח זעיר דרכו יוכל לתקוף. הוא לא חושב על קרבות קודמים, זה חסר משמעות. היריב חסר משמעות. הוא קם ומתאגרף־צל מול המראה. בשבילך, אם יום אחד כשתזדקן תהיה טכנולוגיה להעביר אותך לגוף חדש, סינטטי, מכאני, תשמח. די לך שהמוח שלך יישאר, תרגיש שנשארת אתה. הגוף שלך הוא קניין — תחליף אותו באחר, כמו אוטו ישן: החיים בנויים על היכולת להחליף, לפצות. אבל המתאגרף לא יוכל לעבור לגוף חדש. הגוף הוא לא שלו: הגוף זה הוא. העצמיות התמוססה אל תוך שריריו, היא בתוך העצמות שלו. אחד כמוך או כמוני לא יוכל להבין את זה לעולם. אנחנו פרזיטים על הגוף שלנו, אבל המתאגרף, כמו הרקדן, מתמסר לו לחלוטין.
שאלת אם חיפשו אצלי את בוריס. חיפשו. מילה לא אמרתי להם. גם לאלה שאמרו, כמוך, שרוצים לעזור לו. אבל לך אני אגיד. לא רק בגלל שיש בך משהו — ותסלח לי אם אני אומר את זה כי זה לא נועד לפגוע — לא מסוכן. זה גם משהו אחר, שלך אולי ייראה שרירותי. אבל אני חי לפי הקודים שלי ומותר לי להיות שרירותי. וזה בעצם לא שרירותי בכלל. זה השם שלך. לא הייתי עוזר לך בפסיק אם היה לך שם אחר”.
“השם שלי? אה! מרציאנו. כמו רוקי. אבל אני לא מבין”.
“ואת הדברים האחרים שאמרתי לך אתה כן מבין?”
מבחוץ נשמעו שוב דפיקות על הדלת וקריאות ילדים צוהלות, “ארוחת ערב!” אבוסלים פלט קללה ודפק בכוח על דלת הברזל מבפנים. הקולות נעלמו בצהלה, ודאי שלא הייתה זו הפעם הראשונה. החדר היה כה קטן, שהברכיים שלנו כמעט נגעו אלה באלה.
“זה אפילו לא היה השם האמיתי שלו”, שב אלי. “קראו לו מרקג’אנו, אבא שלו היה מהגר מאיזה חור בדרום איטליה. איזה עיתונאי ינקי התלונן שקשה לו לבטא את השם אז רוקי שינה אותו על המקום. והוא התחיל להתאגרף מקצועית בגיל מאוחר, רק אחרי שלא הצליח להתפרנס בתור בנאי ואז כשחקן בייסבול (אחר כך, הרבה אחר כך, גיליתי שאבוסלים שיבש או טעה כמעט בכל הפרטים שמנה. ג’נקי של עובדות — אבל מומצאות, כאלה שהתאימו לו ולמיתוסים שבנה). לרוקי היו אגרופים של פלדה אבל לא זו הייתה הנקודה. הוא המציא את עצמו. בימינו מעריצים את מאני פאקיו, פלויד מייוות’ר, אפילו את מוחמד עלי שתמיד החזיק את הידיים נמוך מדי ולא באמת למד להתאגרף עד שכבר לא הייתה לו ברירה, כשכבר היה לקראת סוף הקריירה. בטח, מבחינה טכנית הם ידעו על אִגרוף דברים שרוקי לא למד מעולם. כל מה שהוא ידע זה איך להיות מתאגרף. לכן, אחרי הקרב עם מור, הוא לא יכל להמשיך. להשלים את חמישים הקרבות שכולם היו בטוחים שישלים. מספרים לא עניינו אותו. כסף היה לו מספיק. מה שהיה בו התמצה ויצא כולו”.
הבטתי באבוסלים:
“מאיפה אתה יודע לדבר ככה?”
גיחך.
“מכיוון שאני לא מתאגרף. ניסיתי, אבל רציתי בחיים יותר מדי דברים: כסף, משפחה, כבוד, מעמד. כל הדברים הללו היו לי כל הזמן בראש. לא הצלחתי להיות הגוף שלי. המוח התפתח לבד, לא הפסקתי לחשוב על הדברים האלה”.
“ובוריס?”
אבוסלים נאנח ושלף מהמקרר הקטן עוד שתי בירות.
“בוריס זה סיפור אחר. מבחינת כשרון, רפלקסים, מהירות, אף פעם לא פגשתי מישהו כזה. האגרופים מחוברים לו ישר למוח. אני לא מאמין שהיה כזה בארץ”.
“מהצילומים שלו הוא נראה צִפּלון”.
אבוסלים נחר בבוז.
“אתה אזרח, מה אתה מבין. בגוף, במוח, בשכל, בוריס נולד להתאגרף. היכולות שלו בכלל לא מובנות. השוו אותו לשוגר ריי לאונרד, למנואל קוטו בצעירותו. אתה מבין מה זה?”
“לא”.
“ברור שלא. אתה מכיר רק כדורגל, רונלדיניו, זבל כזה”.
“בגדול. אבל אמרת ‘בשכל'”.
“אני מכיר את בוריס שבע שנים. מגיל שתים־עשרה כשעלה מאוקראינה לחיפה (אבוסלים לא אמר ‘לארץ’ או ‘ארצה’). אף פעם לא ראיתי מישהו כמוהו. אמן מלידה. סבלנות של פיל. לומד את היריב כמו מדען. סבלן, בודק כל דבר, לא ממהר. אבל אתה יודע מה אמרו על שוגר ריי רובינסון, פלויד פטרסון, על חלק מהאמנים הגדולים ביותר? מכורים לאִגרוף, אבל שונאים אלימות. אתה יודע איפה ממוקם מייק טייסון המפחיד בטבלת המתאגרפים הגדולים של כל הזמנים?”
“לא”.
“בשום מקום!” צעק אבוסלים. “מתאגרפים שונאים בריונים. בוריס לקח את זה למקום קיצוני. מתאגרף מלידה, אמן עם כשרון גולמי שצריך לפתח במקום אחר כי כאן לאף אחד אין יכולת להתמודד עם זה. אבל שונא אלימות”.
“ואתה?”
“אני? הייתי המאמן המקצועי הראשון שלו ולא לימדתי אותו כלום. כמעט כלום. קצת עבודת רגליים, לנשום. הבאתי אותו הנה והוא ישב ימים על סרטים של המתאגרפים הקלאסיים. גרישה עבד אתו על הגנה, לזה לא היה לו אינסטינקט, אבל הוא תלמיד טוב. בוריס לעולם לא יהיה מתגונן גדול כמו פלויד מייוות’ר או ווילי פפ אבל סגנון התקיפה החסכני שלו דווקא תובע הגנה מעולה והוא כבר הכי טוב בארץ גם בזה. כשתראה את הגמישות שבה הוא מתחמק ממכת וו תבין מה זה ריקוד. היו מטומטמים שרצו שירים משקולות, יתעבה בשרירים, יעלה במשקל. שרירים אתה צריך במה שמחזיק אותך מחובר לקרקע, בירכיים, בכתפיים. בוריס הוא רקדן אִגרוף, אבל הוא לא סובל מכות. הכי חשוב מבחינתו זה להיות מדויק, לא לעשות דבר אחד מעבר למה שצריך, אף תנועה מיותרת. כמו הימנית הקצרה של מוחמד עלי שהפילה את ליסטון לקרשים ב־1964, בקרב שארך פחות משתי דקות. עלי כבר היה מוכן להמשיך את הקומבינציה בימנית נוספת אבל ברגע האחרון עצר. לא היה בזה צורך, אתה מבין? הוא ניצח. האלימות הסתיימה, לא הייתה שום סיבה אפילו לחבטה אחת נוספת. או הימנית הקצרה של ג’ורג’ פורמן ששלחה לקרשים את מייקל מורר בקרב על אליפות העולם. סיבוב עשירי של תשישות, פורמן, כומר בן ארבעים ושש כמעט, פרצוף בצקי נפוח מחבטות, מצליח להשחיל משום מקום את הימנית האיומה שלו ומייד הוריד את שתי הידיים למטה וזז הצידה. נגמר. הוא הסתובב, אלוף העולם הכי מבוגר אי פעם, כרע ברך והתחיל להתפלל. כשקם, מורר בא ונישק אותו על הקרחת. כן, היו מתאגרפים כאלה, שהצליחו לנתק בין אִגרוף ובין אלימות. אבל הרתיעה של בוריס קיצונית יותר. בזירה, צריך שיהיה מצב שמשתחררת ממך איזו חיה, שזו כבר לא מיומנות. שבתחתית הבור, אחרי שנתת את הכל, רק מתוך התשישות והיאוש אתה יכול פשוט ללכת מכות. כמו רוקי בשני הסיבובים האחרונים נגד ארצ’י מור. איזו קשיחות לא־אנושית שמסרבת, פשוט מסרבת לחדול כי היא לא מסוגלת לדמיין את עצמה מפסידה. את זה אין בו, בבוריס. הוא עדיין יכול להיות מתאגרף מעולה, אבל גדול באמת הוא לא יהיה לעולם”.
אבוסלים התנשף בכבדות.
“בשנת 1980 מוחמד עלי, אז בן שלושים ושמונה, שמן, עצלן, יהיר, נכנס לזירה עם אלוף העולם לארי הולמס, שבעבר היה יריב אימון שלו. זה קרב שאי אפשר לראות. עלי היה בטוח שכמו בעבר כשהיה בעמדת נחיתות הוא ימצא דרך נס לנצח, אבל נגמרו לו הנסים. הוא לא היה מסוגל לעשות כלום, והולמס, שפעם עבד אצלו והעריץ אותו, נכנס בו ונכנס. עשרה אנשים היו נופחים את נשמתם ממה שעלי חטף שם אותו יום, אבל הוא לא נופל. כמו עץ ענק שחוטבים אותו וחוטבים הוא עדיין עומד. פניו נפוחים, מבטו כבוי, הוא מוחמד עלי הגדול והוא לא יודע איך להפסיד. פעמיים הולמס, אומלל, מבקש מהשופט להפסיק את הקרב, אבל עלי מסרב והשופט לא מעז ללכת נגדו. הולמס מנסה לתת נוקאאוט כדי שזה ייגמר אבל עלי לא נופל, היכולת שלו לחטוף ולהישאר על הרגליים חסרת תקדים בהיסטוריה. בסיבוב העשירי המאמן של עלי נכנס לזירה ומפסיק את הקרב. כולם זורמים פנימה לברך את הולמס אבל הוא רץ לפינה של עלי, כמעט כורע ברך לפניו ואם תסתכל טוב על הצילום ששם מעל לדלת תראה אצלו דמעות בעיניים. לא רציתי לעשות את זה, אמר מייד אחרי הקרב, זה לא היה צריך להתרחש. עלי קיבל שמונה מיליון דולר, הולמס שניים”.
אבוסלים התנשף, עיניו היו כמעט עצומות. הבנתי שבראשו הוא מדמיין את עצמו שם, חולק באחווה הנאצלת בין מורר לפורמן, הולמס ועלי, זקוק למרחק בזמן ובמקום כדי לחיות דרך הסיפורים את מה שמעולם לא היה ולא יהיה בחייו, את מה שהמאבקים הנחותים על הפירורים כאן לא אפשרו לו מעולם. כשאתה מקבל שני מיליון דולר אתה יכול להרשות לעצמך להיות נאצל. או אולי אני ציני לחינם: אבוסלים חי את סיפוריו.
הוא פקח את עיניו.
“ועכשיו תלך מפה”, אמר. “הבאתי אותך אלי הביתה ואמרתי לך דברים שאני לא אומר לאף אחד. עכשיו אתה צריך ללכת”.
“ובוריס?”
“תחזור מחר. קודם אני יעשה כמה טלפונים”.
אין עדיין תגובות