מוסררה 1948-2018 מדלן הייתה תינוקת בת שלושה חודשים כשעלתה ממרוקו לישראל עם משפחתה. ממעברת עתלית מגיעה המשפחה לשכונת מוסררה […]
תקופת ילדותי
גן הילדים בשכונה, “גן ציפורה”, על שם הגננת, היה גן חרדי. הוא היה מעבר לכביש, מרחק של כמאה מטר מהבית. הוא היה בבניין יפה, חדרים גדולים עם קשתות רחבות. כפי שנכנסו דיירים לבתים הנטושים, כך נכנסו המארגנים החרדים למבנה הנטוש הזה והפכוהו לגן ילדים. הרבנים החרדים, ממקימי מוסדות החינוך החרדי של אגודת ישראל, בראשותו של הרב פורוש ז”ל, נתנו חסותם על ילדי השכונה, ובשלב מאוחר יותר הביאו תלמידים נוספים מאזורים מרוחקים יותר, משכונת שמואל הנביא או משכונת ממילא.
הפעילויות בגן כללו זמן תפילה, זמן שעת ריכוז, שבו סיפרה לנו הגננת סיפורים מהתנ”ך, רגעים של פעילות חופשית שכל הילדים השתוללו, וגם זמן ריקוד ושירה. הזיכרון הראשון שלי מהגן הוא שכל הילדים בפעילות ואני עומדת לבד, נצמדת לקיר, מבוהלת, לא מבינה מה הגננת אומרת לילדים – התמונה הזו נצרבה בראשי ומלווה אותי במהלך כל שנות חיי. יש עוד חוויות ילדות שאני זוכרת, אך התמונה הראשונה הזו היא חלק מפס הקול הפנימי שלי, העמידה הצמודה לקיר במשך כל היום, כשלא הייתי מוכנה לזוז או לקחת חלק פעיל עם הילדים. למרות שהגננת ניגשה אליי מדי פעם וניסתה לשכנע אותי לבוא איתה, עמדתי בפינה ובכיתי ולא הסכמתי להצטרף לילדים ולפעילות. חשבתי שעוד רגע אני נופלת וגם רציתי את אימא ולכן לא הייתי מוכנה לזוז מהקיר.
בצוהריים אימי מגיעה, נכנסת לגן, מחבקת אותי, אוחזת בידי וניגשת אל הגננת לשאול אותה איך עבר עליי היום הראשון בגן בלי אימא, באיזו שפה דיברתי עם הגננת, האם הבינה אותי, ואיך תקשרתי עם הגננת. אימי היא אישה חכמה מאוד, היא תקשרה עם הגננת והסתדרה בשיחה עימה, אבל אני הייתי מבוהלת מהסביבה החדשה בשבילי, מהמקום הזר ורק רציתי לצאת משם ולהגיע לבית.
לימים, אימי סיפרה לי שבשנה הראשונה שלנו בשכונה היא הייתה שוב בהיריון עם אחי אליעזר, וכשהוא נולד, התחיל להיות לה קשה לטפל גם בתינוק וגם בילדים הקטנים. אחי שלום היה בן חמש והלך ל”גן ציפורה” ואני צעירה ממנו בשנתיים, הייתי בת שלוש. בוקר אחד בשיחה של אימי עם הגננת היא סיפרה לה על הקשיים שיש לה בבית עם הילדים ושהיא אובדת עצות. הגננת הייתה נחמדה אליה, ואמרה לה, “תשמעי, בגן שלנו אין הרבה ילדים, אני מוכנה שתביאי את הקטנה, מדלן, למרות גילה הצעיר. אין לי בגן ילדים בני שלוש, יש לי עוזרת גננת, אני בטוחה שאתמודד איתה. אני מקווה שהיא ילדה נוחה ולא תבכה.”
“לא,” אמרה אימי בהתלהבות, “מדלן ילדה מאוד טובה, היא לא תבכה, ואת תראי שאפילו תיהני ממנה מאוד,” כך הבטיחה לה אימא.
הגננת אמרה לה בחום רב, “מחר בבוקר היא יכולה להגיע עם אחיה שלום.” וכך הן נפרדו לשלום.
לאחר שסיפרה לי אימא את הסיפור הזה שנכנסתי לגן בגיל כה צעיר, הבנתי את התמונה החקוקה במוחי עד היום, הבנתי איך יכולה להרגיש ילדה בת שלוש, שלא מבינה את השפה העברית, שפה זרה לה. בדיעבד, זה היה הדבר הכי חכם מצידה של אימי לשים אותי בגן הילדים. שם שמעתי לראשונה את השפה החדשה, השפה העברית, שהפכה להיות שפת האם שלי. בסיפורים המאוחרים שלה על חיי מספרת אימי שכעבור זמן קצר בגן הייתי חוזרת שמחה ומאושרת ושרה לה שירים בעברית. אימא תמיד דיברה איתי בערבית מרוקאית ותמיד עניתי לה בעברית, וכך גם היא התחילה להבין וללמוד את השפה ממני ומאחי שלום. כעבור שנה נולד לה עוד בן, יעקב, אחי התשיעי במשפחה.
בשנתנו הראשונה בארץ הגיע אחי בבר משווייץ. לאחר טיפול מאסיבי מצבו הבריאותי התייצב ולכן הרשו לו לעלות לארץ. אחותי רשל עלתה גם היא ארצה ממרסיי יחד עם מספר חברים מקבוצות הנוער הציוני, ושוב כל המשפחה התאחדה בשמחה. אך הקושי החל לתת את אותותיו – המצב הכלכלי החל להחמיר. עם בואם של הילדים הגדולים המשפחה גדולה והתחיל להיות קשה, הרזרבות הכספיות אזלו, מה עושים במצב כזה? לאבא לא הייתה עבודה, הוא חיפש וניסה למצוא עבודה שתתאים לו, ולא מצא. היו בלשכה רק עבודות דחק והן היו זרות לו. הוא התייסר לנוכח המצב הקשה בבית, אך לא הסכים להתפשר ולקבל כל עבודה שייתנו לו, גם לא עבודה זמנית לפרנסה דחופה עד שתימצא עבודה שיחפוץ בה.
המצוקה והקושי התחילו להשפיע על כל המערכת המשפחתית. במרוקו הייתה אימא עקרת בית וטיפלה בילדים כפי שצריך, אבא עבד שם במסחר, ולזה היה רגיל. בירושלים לא מצא את העבודה שביקש במסחר וזה גרם לסכסוכים בבית. אימא החליטה שאם אבא לא יוצא לעבוד, אז היא תצא במקומו לעבוד מחוץ לבית, למרות שמעולם לא עבדה בשום מקום.
יום אחד היא הלכה ללשכת העבודה באזור, שם הציעו לה עבודות ניקיון בבית אבות בסן סימון מטעם עיריית ירושלים, עבודה במשרה מלאה, שמונה שעות ביום. אימא לא חשבה פעמיים, היא קיבלה את ההפניה וחזרה שמחה, “סוף סוף יהיה לי מקום עבודה מסודר וקבוע עם משכורת חודשית וכך אעזור בכלכלת הבית,” אמרה.
אבא התנגד לכך בתחילה ואמר לה, “נשים לא עובדות מחוץ לביתן. מה יהיה עם המשפחה הגדולה שלנו? מי יטפל בילדים?”
אימי ענתה לו, “אם אתה לא מסוגל לצאת לעבוד ולהביא פרנסה למשפחה שלנו, אני מוכנה לעבוד בכל עבודה.” וכך היה, בבוקר יום המוחרת יצאה והתחילה לעבוד בבית האבות. כל יום הייתה יוצאת בשבע בבוקר וחוזרת הביתה בשעה חמש בערב. יום יום הלכה לעבודה ועבדה בחריצות רבה. מהר מאוד הסתגלה לחיים החדשים – לעבוד מחוץ לבית ולהיות בלי ילדיה, שעזבה בצער רב כדי להביא להם אוכל, לקטנים ולגדולים, שהיו משוש חייה.
אחותי מרגו, שהייתה כבר בת 15, הפכה להיות האחות עם האחריות הגדולה. עליה ועל אבא הוטלה מעתה האחריות לנהל את חיי המשפחה. מרגו הייתה צריכה להעיר אותנו בבוקר ולהכין אותנו לקראת היציאה לבית הספר, אבא עזר מעט, בזכות הסמכות הנוקשה שלו, כל הילדים נשמעו להוראותיה של מרגו, שתפקדה בתור האימא החדשה, ממלאת המקום והמטפלת בתינוקות יעקב ואליעזר.
חסרונה של אימא בבית נתן את אותותיו, המצב הכלכלי עדיין היה קשה, המשכורת שלה ממקום עבודתה עזרה במעט, אך כיסתה חלק זעום מהוצאות המשפחה.
אבא פנה לגורמים עירוניים שהסתובבו בשכונה וניסו לתת מענה לאנשים החיים במצוקה בתקווה שיועילו במעט בהדרכה ובהכוונת הדרך לעולים החדשים. הם היו אחראים לחלוקת תלושי מזון לתושבים לקניית מוצרי מזון במחיר מוזל, הקופונים היו לפי מספר הנפשות בבית, וזה מאוד עזר להוריי.
את משפחתנו ליווה עובד סוציאלי, עמית שמו. הוא הדריך את אבא וניסה לתת מענה לכל שאלה או בקשה שהתעוררה. מאחר שבמרוקו אבא עבד במסחר, עמית הבטיח לאבא שיעזור לו לפתוח חנות מכולת שכונתית – דבר שהיה נחוץ לתושבים במקום, שהיה באותה עת מבודד ממרכזי קנייה. בתמיכתו של עמית פתח אבא חנות מכולת בשכונה ברחוב הע”ח, קרוב מאוד לבית. עזרו לו לקבל הלוואה לקניית סחורה למכולת, הכירו לו בעלי בתי מסחר שיביאו לו סחורה כמו לחם ממאפיית ברמן, חלב מתנובה ועוד כל מיני סוגי מזון הנחוצים למשפחות בחיי היום יום.
וכדי להקל על חינוך הילדים, עזר עמית לסדר את שני האחים הגדולים שלי, בבר וג’קי, שיהיו במסגרת מוסדית מחוץ לירושלים ושם ישלימו את לימודיהם. הם נשלחו למוסד “כפר חסידים” ליד פרדס חנה, הרחק מן מהבית. היציאה של האחים הקלה מעט על ההורים, שלא ידעו כיצד להתמודד עם הילדים המתבגרים. אימא שמחה מאוד להצעה שהם ילמדו שם. כאן בשכונה לא הייתה להם מסגרת מתאימה להמשך הלימודים וגם אימא הבינה שהיא כבר לא תורמת לחינוך שלהם בבית ושכל הנטל הטיפולי בבית נפל על מרגו.
המכולת שלנו נפתחה בהצלחה, אבא התחיל לעבוד בה, הסחורה הגיעה והמדפים התחילו להיראות מלאים בסחורה הנצרכת למשקי הבית בשכונה. “המכולת של דוד” – כך קראו התושבים למכולת. היא הייתה קרובה מאוד ל”גן ציפורה”, ובימים שמזג האוויר היה נעים, הגננת הייתה מוציאה אותנו לגינה של הגן ויכולתי להשקיף לחנות ולראות את אבא עומד ומוכר. הייתה לי גאווה שהמכולת היא שלנו ושמחתי לראות את אבא שמח ולא מיואש כפי שהיה בשנים האחרונות. כשסיימתי את הגן, לא היה צריך לבוא לקחת אותי ממנו, פשוט רצתי לבד למכולת. לפעמים אבא היה יושב מחוץ לחנות כשלא היו צרכנים ואני קפצתי עליו והוא היה מחבק אותי והייתי יושבת על ברכיו. בשעה שתיים בצוהריים היה סוגר את המכולת למנוחת צוהריים, היה הולך לישון, ובשעה ארבע היה חוזר שוב ופותח את החנות עד שעות הערב המאוחרות. כך הוא ניהל את זמני העבודה שלו. גם אני הייתי נחה בזמן שאבא הלך לישון, זאת הייתה שגרת ימי ילדותי, התקופה שאני מתחילה לשכוח את הטיפול של אימי ונצמדת מאוד לאבא. אהבתי אותו מאוד. למרות שפעמים רבות הוא היה כעסן, זה היה בסדר מצידי, היו גם פעמים רבות שהוא הצחיק אותי. הוא ידע לדבר איתי בעברית, וזה מאוד חיבר בינינו.
התחלתי ללמוד בכיתה א’ בבית הספר החרדי “בית יעקב”, הנמצא ברחוב הע”ח, לא רחוק מהמכולת. בית הספר היה בבניין ערבי גדול בין שתי קומות, בית יפה ומרשים. כיום פועל בו “בית ספר אקדמי לצילום על שם נגר”, בניהולו של אבי סבג. לקראת הלימודים בכיתה א’ קנתה מרגו לי ולאחי שלום קלמר יפה וילקוט חדש. הרגשתי טוב ומעט גאווה שיש לי משהו חדש. היא קנתה לנו גם את מכשירי הכתיבה, לי ולאחי אותו הדבר רק בצבעים שונים כדי שנדע כל אחד מה שייך לו. מרגו בתקופה זו הייתה כמו אימא שלנו והחליפה אותה כשלא היה לה זמן לטפל בנו, ואני חושבת שלא הרגשתי בחסרונה של אימא, או אולי כן ואני פשוט לא זוכרת. אני זוכרת את המורה מכיתה א’, היא הייתה חביבה אליי, אהבתי לשמוע אותה וללמוד את מה שכתבה על הלוח. בית הספר העניק לי שם עברי – מזל, ומאז כל חברותיי ומכריי קראו לי מזל. רק בבית המשיכו לקרוא לי מדלן. הרגשתי ילדה גדולה, כנראה שחוויתי חוויות טובות והייתי מאושרת. היה לי כיף כשהייתי חוזרת הביתה אחרי הלימודים. בית הספר היה במרחק של כמאתיים מטרים מהבית, כך שחזרתי לבד הביתה בלי בעיה.
רחוב הע”ח הוא הרחוב המרכזי בשכונת מוסררה. מתחילת הרחוב, שיורד מרחוב הנביאים, ניצבת לה חומת המגן מבטון, קראנו לה “הגבול” והיה אסור לעבור אותו. שם התחיל מספר 1 ועד סוף הרחוב מספר 27 זה כל רחוב הע”ח, ושם ניצבה לה חומת מגן ענקית נוספת, מעברה ישנו גבול קטן. לאורך הרחוב התרכזו כל השירותים הנדרשים לתושבי השכונה. רכבים לא נראו בשטח, אף כלי תחבורה לא נכנס לרחוב הע”ח. ברחוב קטן זה היו שלוש חנויות מכולת: האחת של דוד, אבא שלי, מכולת נוספת של דדון יוסף וג’ולי – זוג שעבדו יחד אך אחרי תקופה חילקו את החנות לשניים ומכרו אותה לאבנר, קרוב משפחה של ג’ולי. בתחילת הרחוב, קרוב לפינת רחוב הנביאים, הייתה “חנות קטנה של רבי פנחס”, כך קראו למקום, והוא מכר בה את כל סוגי התבלינים והקטניות. כל החנויות מכרו את מרכולתן לתושבי השכונה וזאת הייתה הפרנסה של בעליהן. ממול בית הספר שלנו “בית יעקב” הייתה חנות ירקות של מנשה. בשעות הבוקר המוקדמות היה מקבל את הסחורה מתנובה, תמיד הירקות היו טריים ויפים.
על המדרכה ליד חנות הירקן עמדה לה עגלת הממתקים של דני הבולגרי, הוא מכר לנו, הילדים, ממתקים בגרושים. אני זוכרת שאהבתי מאוד את סוכריות השומשום, קטנות וטעימות. לאחר שהייתי משלמת לו, היה לוקח דף נייר או עיתון, מגלגל אותו כמו גליל גלידה, והיה שם בתוך הגליל מלא סוכריות. כל שרצינו לקנות בשכונה היה לנו קרוב לבית.
הילדים יכלו לשחק באמצע הרחוב ולהתרוצץ באין מפריע, ההורים לא דאגו לנו, הרחוב היה חלק מהבית ומסביבה בטוחה שיכולנו לשחק בה גם בשעות הערב עד שההורים היו קוראים לנו להיכנס הביתה. כך חלפו להן השנים, והינה, נולדה לנו תינוקת, אחות חדשה, קראו לה תקוה, הילדה העשירית במשפחת אברג’יל. אימי סיפרה לי שבחרה לתינוקת את השם בתקווה לתחילת תקוות חדשות וטובות ובתקווה שלא יהיו לה עוד לידות. הערך המוסף שהיה להצטרפותה של תקוה למשפחה היה שאימא קיבלה מאה לירות, כפי שהבטיח בן גוריון לכל מי שייוולד לו ילד עשירי. סכום לא מבוטל, שבהחלט עזר בהוצאות הרבות שהיו למשפחה.
אימא המשיכה את עבודתה בבית האבות, היא לא הייתה מודאגת בגלל הולדתה של התינוקת הנוספת, ידענו שאין לה כל כוונה להפסיק לעבוד, היא קיוותה שהמשפחה תמשיך ותעזור לשמור על הקטנה כפי ששמרו עד עתה על האחים הקטנים, אליעזר ויעקב. אבא הבין את החיוניות בתרומת ההכנסה שאימא הביאה כל חודש לבית ולכן עודד אותה להמשיך בדרך שבה בחרה והוא המשיך לעבוד במכולת ולנהל את הבית בעזרת האחיות הגדולות. הייתי בת שבע כשנולדה תקוה ויש לי זיכרונות של רגעים מסוימים שהייתי צריכה להשגיח עליה. בזמן הזה מרגו התחילה לעבוד בעבודות מזדמנות מחוץ לבית ולעזור גם בפרנסה, דבר שגרם לה להיעדר שעות רבות מהבית ולכן היינו צריכים להירתם, כל האחים והאחיות, ולעזור במשק הבית. בזמן שהיינו הולכים ללמוד בבית הספר, אבא היה לוקח את תקוה איתו לחנות המכולת, שם סידר לה תחליף למיטה על ידי קופסה גדולה. הוא ריפד אותה בשמיכות וכך שם את התינוקת לשכב מתחת לדלפק השולחן שבו עמד המשקל וספר החשבונות שבו רשם כאשר מכר בהקפה לתושבים שלא היו להם מזומנים, תמיד לקחו באשראי עד סוף החודש, ולפעמים משכו את התשלום לזמן ארוך יותר.
כך תקוה אחותי התינוקת גדלה בשנה הראשונה שלה, אנחנו המשפחה היינו קוראים לה “תינוקת קונטאוור”, כלומר תינוקת הדלפק. אחי ראובן עזר לאבי במכולת, במכירות ובחשבונות של המקום, הוא היה מוכשר מאוד ותרם למשפחה במכירות ובקניית סחורה. כשאבא היה צריך לצאת לסדר כל מיני סידורים מחוץ לחנות, ראובן ידע לשרת את הלקוחות. אבא סמך עליו שיעשה את עבודתו בחנות על הצד הטוב ביותר, לפעמים הוא גם היה צריך להשגיח על תקוה, עד שגדלה מעט ואז אימא סידרה לה מטפלת מהשכונה בתשלום.
מרגו הפכה להיות נערה מתבגרת, היא מחלקת את זמנה בין עבודות הבית ואחריותה לאחים שנשארו בבית לבין העבודה מחוץ לבית ובד בבד מצאה לה אהבה רצינית והיא מחליטה שהגיע הזמן להתחתן ולהקים בית משלה. ההורים שלי מברכים אותה במזל טוב והיא נישאת לבחיר ליבה – רפי. אחותי רשל נישאה עוד לפניה. ג’קי ובבר עדיין במוסד “כפר חסידים”, ומאוחר יותר ראובן נשלח ללמוד בחברת נוער בקיבוץ משמר הנגב. נשארנו בבית חמישה ילדים. שלום אחי ואני מתחילים להשגיח על הקטנים: אליעזר, יעקב ותקוה, לקחת אותם למסגרות ולהחזיר אותם הביתה.
בתקופה הזאת סבתא שלי – רחליתה, אימא של אימא שלי, הגיעה כעולה חדשה ממרוקו והתגוררה בשלב הראשון בביתנו. גם הנכדה שלה – פולט, בת הדודה שלי, גרה בביתנו, והן עזרו מאוד בשעות שאימא שלי הלכה לעבודה. בשעות הערב היינו יושבים כל המשפחה, אוכלים ארוחת ערב בצוותא ומדברים על דא ועל הא. מרגו הייתה קופצת אלינו מדי פעם לראות שאנחנו מתפקדים בבית בצורה טובה ולא חסר לנו דבר. כך התמודדנו אנחנו, הקטנים שנשארנו בבית, עם הקשיים שלנו מבלי לשתף את המבוגרים במשפחה. תקוה, אחותי הקטנה, סבלה מדלקת ריאות תקופה ארוכה ואושפזה כמה פעמים בבית חולים הדסה א’ כאן ברחוב הנביאים. אימא נקרעה בין הטיפול בילדים בשעות הערב עד השעות המאוחרות של הלילה, אז הייתה נזרקת למיטה עייפה מאוד ואחר כך מתעוררת השכם בבוקר, יוצאת מהבית כשכולם עדיין ישנים להספיק להגיע למקום עבודתה.
היו לי רגעים בודדים הזכורים לי עם אימא בחיי היום היום. הפכתי להיות ילדה עצובה בכיתה ולא אהבתי להישאר ללמוד בבית ספר עד סוף יום הלימודים. אני זוכרת ששעות רבות הייתי יושבת ומתבודדת בשטח ההפקר, תמיד זה היה בשעות הבוקר אחרי הפסקת האוכל הראשונה בשעה עשר, התלמידים היו מתיישבים לאכול בהפסקה, לא הייתי רעבה ולא חשבתי על אוכל, הייתי רצה אל שטח ההפקר, כך קראו למקום שהיה השטח מאחורי בית הספר שלי לבין הבית שלנו, שם הייתה גדר תיל שחצצה בין השטחים. יכולתי לראות את בתיהם של הערבים הירדנים ושמעתי כאשר היו מדברים בשפתם, אך זה לא הפריע לי, לא פחדתי להיות בשטח הפתוח. תקופת ההתבודדות שלי במקום הזה זכורה לי כתקופה נעימה. בדיעבד, ברור לי שזה משום שזה היה באביב. מה שזכור לי זה ההנאה מחוויית השהייה בשטח, המקום השקט, הדממה, הייתי מתיישבת ושוקעת בתוך העשבים הגבוהים שצמחו להם, היו פרחים צהובים וכלניות, המון פרחי חרדל ושיבולים. ריח האניס מסביב וכל מיני ריחות אפפו אותי, מלמעלה ציוצי ציפורים, השמיים כחולים, גן עדן פרטי שלי בלי רעשים, בלי איומים, רק אני בודדה, כך הייתי נרדמת שעות רבות. וכשהתעוררתי משנתי העמוקה והנעימה השעה הייתה שעת צוהריים, השמש הכתה בי, וכנראה זה מה שהעיר אותי. בית הספר כבר סגר את שעריו ולא יכולתי לקחת את הילקוט שלי הביתה, וכשהגעתי למוחרת בבוקר בלי ילקוט, המורה הייתה שואלת אותי, “היכן הילקוט שלך?”
הייתי עונה, “שכחתי אותו כאן בתחילה.”
המורה האמינה לי, ועם הזמן התשובה שלה אליי הייתה, “מדוע את לא שוכחת את הראש שלך לפעמים?” והוסיפה, “לכי שבי במקומך.”
היה לי מזל שזכרתי את כל החומר הנלמד בכיתה, וכשהייתי צריכה לענות לשאלות שהמורה שאלה, ידעתי לענות נכון, ואולי זו הסיבה שהמורה לא התלוננה בפני הוריי או כעסה עליי כששכחתי את הילקוט פעמים רבות. כשהייתי מגיעה הביתה בשעות הצוהריים, תמיד באותה שעה אבא היה חוזר מהחנות למנוחת צוהריים. הוא היה בטוח שגם אני עכשיו סיימתי את הלימודים והיה שואל אותי איך עבר עליי היום בבית הספר ואם אני רוצה לאכול. לא הייתי רעבה. הוריי דאגו לי מפני שלא הייתי אוכלת כמו כולם, אך עם הזמן הם התרגלו לזה שאני לא אכלנית אז לא הכריחו אותי. “לכי תשטפי את הפנים שלך, את נראית מאוד עייפה,” אבא היה אומר.
איזה עייפה, הייתי רוויה מהריחות המדהימים של האביב. עד היום כשאני מספרת על התקופה הזו אני יכולה להריח את אותם ריחות שנחקקו בזיכרוני. ייתכן שהיופי וההנאות שספגתי ברגעי הבדידות בשטח ההפקר בתקופת ילדותי, רגעים קסומים אלו הם שנתנו לי את הכוח לעבור ברוגע את מכאוביי ואת הייאוש שתקף אותי באמצע ימות השבוע כשאימא הייתה חסרה לי וההרגשה של הרעב לפעמים תקפה אותי כי לא היה מי שיבשל אוכל בבית באמצע השבוע. ואולי רגעים אלו היו פיצוי על מה שחסר לי.
בימי שישי אימא עמדה נוכחת בבית, במטבח, עם ריחות התבשילים שהכינה לקראת השבת, תבשילי דגים וקציצות בשר או עוף וחמין לשבת בצוהריים. בכל שבת היה תמיד אוכל בשפע, אבא דאג להביא בכל סוף שבוע את כל המצרכים להכנת האוכל על פי דרישותיה של אימי. בליל שבת אימא מכסה את השולחן במפה לבנה ועורכת אותו, מכסה את החלות במפית יפה, מניחה את המלחייה והיין על השולחן, וכשאבא היה חוזר מבית הכנסת, כל הילדים היו מתאספים מסביב לשולחן האוכל, אבא ישב בראש השולחן וכולנו שרנו מזמורים לשבת, התחלנו במזמור “לכה דודי”, המשכנו ב”שלום עליכם” וב”בר יוחאי”. אימא הייתה מגישה את האוכל לשולחן ואז מצטרפת אלינו. לא זכור לי שהיא ביקשה עזרה מאיתנו או התלוננה על הקושי בהגשה ובשירות שנתנה לנו. אדרבא, פניה היו קורנות והיא נראתה שמחה לראות את כל ילדיה סביב שולחן השבת אוכלים מתבשיליה ונהנים, מה שלא יכלה לעשות איתנו באמצע השבוע בגלל עיסוקיה הרבים. לבסוף היינו מברכים את ברכת המזון. כך שמרנו על המסורת ועל כבוד השבת בבית הוריי למרות שכלפי חוץ נראינו אנשים חילוניים. אבא היה מסורתי ושמר בקפידה על כל ההלכות. תמיד היה הולך בשבת לבית הכנסת לבוש בבגדים נאים, חליפה שחורה ומגבעת שחורה שמתחתיה כיפה, ובסוף תפילת הבוקר היו באים איתו חבר או שניים ומברכים בביתנו את קידוש השבת לבני הבית שלא הלכו לבית הכנסת, אימא מכבדת את האורחים במטעמיה וכולם פוצחים במזמורי שבת.
חלק מהילדים המשיכו לישון בחדר ולקראת הצוהריים היו שני תורנים צריכים ללכת למאפייה ברחוב מאה שערים, לשם היו מביאים אנשים רבים את החמין שנאפה כל הלילה בתנור. כל אחד סימן את סיר החמין שלו בסימנייה, קשר חבל בצבע אחר על מנת שלא יתבלבלו בין הסירים וכל אחד ידע במדויק מהו סיר החמין שהביא יום קודם. אפשר היה לראות קבוצות נערים שכל שניים החזיקו סיר וצעדו מרחוב מאה שערים עד שהגיעו לביתם. בשעות הצוהריים ישבנו כל המשפחה סביב השולחן לאכול את החמין, שהדיף ריח של מעדן אפוי וטעים, וכך היה גם טעמו.
כן, ימי שישי והשבתות נתנו לי את הכוח להמשיך ולצעוד בימי השבוע בביטחון שיש לי אימא מקסימה, אוהבת ודואגת, אף על פי שלא נכחה בימות השבוע והייתה חסרה לי אז מאוד.
ברחוב המשמרות, ממש מול ביתי, גרו שכנים נחמדים, משפחת אילוז, משפחת מימון, משפחת לוי, זוהר ומשפחת ג’אנו, משפחת סעדון, פעמים רבות שמעתי את אימי מדברת עם גברת אילוז בצרפתית. הבת הצעירה שלהם, ג’יזל, למדה יחד איתי בכיתה א’ וב’ בבית הספר החרדי, היא הייתה חברה טובה שלי גם בגלל השכנות שלנו. פעמים רבות היינו חוזרות יחד בסוף יום הלימודים לביתה, הייתי נשארת אצלה כי היה לי נעים שם ולפעמים נשארתי אצלה להכין את שיעורי הבית שהיו לנו. אימא שלה הייתה אישה טובה ומדהימה, היא ניהלה את ביתם למופת, תמיד הכול היה נקי, היה להם חדר אוכל גדול בתוך מטבח הבית, ופעמים רבות כשישבו לאכול ארוחת צוהריים, הייתה מזמינה אותי להצטרף אליהם לאכול איתם, ואני נעניתי בשמחה לשבת איתם וללגום מהמרק החם שהגישה לי. היה לי טעים, נעים ונוח אצלה. אהבתי את הסדר שהיה אצלם בבית בעת הגשת הארוחה.
בית הספר “בית יעקב” היה בבניין בן שתי קומות. הבנות למדו בקומה הראשונה, והבנים למדו בקומה השנייה, והם נכנסו לקומה השנייה בכניסה נפרדת מהכניסה של הבנות. הלימודים של הבנים לא השפיעו עלינו ולא זכור לי ששמענו אותם בזמן הלימודים, הייתה הפרדה מלאה. בקומה הראשונה היו כיתות א’ עד ד’, וכיתות ה’ עד ח’ לבנות היו בבניין אחר, קרוב ל”גן ציפורה” וליד חנות המכולת של אבא.
סוף שנת הלימודים שלי בכיתה ג’ תמה ויצאנו לחופשת הקיץ. קיבלתי תעודה עם ציונים טובים מאוד, שמחתי לראות שהמורות שלי היו מרוצות ממני. בחודש הראשון של הקיץ נרשמתי לקייטנה בבית הספר, ובחודש השני נהניתי מהחופשה בבית. באחת הפעמים שהייתי בביתה של ג’יזל, היא סיפרה לי שאימא שלה רשמה אותה ואת אחיותיה לבית הספר הממלכתי על שם דוד רמז, בית ספר חילוני, וכבר עם תחילת שנת הלימודים הקרובה בכיתה ד’ היא תתחיל ללמוד שם. “למה?” שאלתי, “חבל שאת עוזבת את בית הספר שלנו.”
“לא חבל,” היא אמרה לי, “שם, בבית הספר החילוני, מלמדים אנגלית, מתמטיקה והיסטוריה ויש שיעורי ספורט, לא כמו בבית הספר החרדי שלנו שמהבוקר מתחילים עם תפילה ואחר כך תנ”ך, פרקי אבות, דינים, קיצור שולחן ערוך, אנחנו הבנות לא צריכות ללמוד כל היום לימודי קודש, לכן הוריי החליטו לרשום אותי לבית הספר החילוני.”
“והיכן בית הספר דוד רמז?” שאלתי.
“כאן למעלה ברחוב שבטי ישראל, כל כך קרוב, צריך רק לעלות את העלייה ברחוב נתן הנביא ואת מגיעה לשבטי ישראל, את תראי את השלט עליו רשום שם בית הספר.”
מאוד התעצבתי. חבל, חשבתי, היא הייתה חברה כל כך טובה שלי, היינו יושבות ומכינות יחד את שיעורי הבית, היינו משוחחות והיה לי כיף להיות איתה. ומה, היא כבר לא תהיה חברה שלי? הרהרתי לעצמי. נראה לי מוזר שמשפחתה, שהייתה משפחה דתית ומסורתית יותר מהמשפחה שלי, לא הפריע להם לרשום אותה לבית ספר חילוני. אז אולי גם אני אלמד שם ואהיה איתה, חשבתי לעצמי. החלטתי ללכת לנסות להירשם לבית הספר רמז מבלי לשתף את הוריי. עם בוקר לקחתי את תעודת הסיום של כיתה ג’, כך אמרה לי ג’יזל שאימה עשתה, ויצאתי לכיוון העלייה למעלה. הרחוב אשר ממול בית הספר “בית יעקב” נקרא היום רחוב נתן הנביא, רחוב צר ויפה, בניינים נאים ובניין הנקרא “בית החלונות”, כל הקיר המערבי בבניין עם מספר גדול של חלונות בכל מיני גדלים ומסוגננים בצורות שונות.
ממול “בית החלונות” מצד ימין הייתה חנות קטנטנה, שם ישב לו טובול, איש מבוגר, הוא מכר נפט לתושבי השכונה. בתקופה זו הנפט היה מצרך חיוני בכל בית בשכונה, שכן הבישולים בבתים נעשו על ידי פתילייה ופרימוסים, והנפט היה צורך יום יומי, ו”מול גז”, זה היה הכינוי שלו, היה אחת הדמויות המוכרות ברחוב נתן הנביא, אפשר היה לראות את הילדים הקטנים סוחבים את פחי הנפט עבור הוריהם. משם המשכתי ברחוב למעלה והלכתי עד לרחוב שבטי ישראל, כפי שהסבירה לי ג’יזל. ממול עמד לו בניין גדול ונאה, הבניין היה קרוב לבניין רשות השידור של קול ישראל. חציתי את הכביש, הגעתי לשער ברזל רחב של בית הספר, הוא היה פתוח, נכנסתי, המקום היה שקט ולא ידעתי לאן ניגשים. הסתכלתי מסביבי, בקומה הראשונה הייתה חצר גדולה ובפינה ראיתי דלת פתוחה למחצה, התקרבתי וראיתי שכתוב על הדלת “מזכירות בית הספר”. הצצתי, היה שקט. בדחילו ורחימו נכנסתי לראות אם יש שם מישהו. אישה ישבה לה בפינת החדר עם ניירת על השולחן. היא הביטה בי בתמיהה ואז שאלה, “כן ילדה, מה את רוצה?”
הייתי מפוחדת אך אזרתי אומץ ועניתי, “אני רוצה להירשם לבית הספר שלכם, הינה, הבאתי את התעודה שלי שסיימתי כיתה ג’ ואני עולה לכיתה ד’.
“והיכן הורייך?” שאלה.
בזמן שדיברה איתי ראיתי שהיא מסתכלת על התעודה. “יופי!” היא אמרה, “יש לך ציונים טובים, אנחנו נשמח לקבל אותך ללמוד אצלנו, אבל את חייבת להביא את הורייך והם צריכים לרשום אותך.”
“באתי לבד, אימא עובדת ואבא עסוק ולא יכול להיות איתי.”
“לא, אני לא יכולה לרשום אותך. אם את באמת רוצה ללמוד אצלנו, את חייבת להגיע איתם.”
התאכזבתי מאוד, “בסדר,” עניתי, ובדיוק ברגע שפניתי לצאת, נכנסה למשרד אחות בריאות הציבור, שהכירה אותי, היא הייתה גם אחות הבריאות שלנו בבית הספר “בית יעקב”. היא פנתה אליי בחיוך וליטפה את ראשי, “שלום מזל, מה את עושה כאן אצלנו? את לא הלכת לקייטנה?”
לא עניתי. המזכירה עמדה לידי, וכשחיוך רחב על פניה ענתה לה, “היא באה לבד להירשם לבית ספרנו והביאה איתה את התעודה, היא מאוד יפה אך היא צריכה להגיע עם ההורים שלה.”
“תרשמי אותה,” אמרה האחות, “היא תלמידה טובה, אני מכירה אותה, אני יודעת שתיהנו ממנה, תרשמי, אני אדאג שההורים שלה יגיעו לרשום אותה בצורה מסודרת.” היא לקחה מידיי את התעודה, שם היו רשומים הפרטים האישיים שלי, ולאחר שהמזכירה רשמה את הפרטים, היא החזירה לי את התעודה ואמרה, “יופי, את רשומה אצלנו. אחרי החופש הגדול תגיעי לכיתה ד’.” היא הסבירה לי היכן הכיתה ואמרה, “ואני מחכה להורייך שיבואו לרשום אותך רשמית.”
האחות חייכה אליי ובירכה אותי בהצלחה. יצאתי משם מאושרת. דבר ראשון רצתי אל החברה שלי לספר לה שגם אני אתחיל ללמוד בשנה הבאה בבית הספר החילוני ואהיה איתה באותה כיתה. היא חיבקה אותי ואני אותה ויחד התחלנו לקפוץ ולרקוד משמחה.
בבית לא סיפרתי לאף אחד מבני המשפחה את שעשיתי, הינה בקרוב אתחיל ללמוד אחרי החופש הגדול בתחילת שנת הלימודים החדשה בבית ספר חילוני. כבר לא אצטרך לגרוב גרביים ארוכים כפי שהייתי תמיד חייבת לגרוב כתלמידה בבית ספר חרדי. חובה היה עליי ללכת בלבוש צנוע וכך התהלכתי כפי שבת ישראל צריכה ללכת. בבית שלי, למרות שהיינו מסורתיים ושמרנו על כל ההלכות, אחיותיי לא הקפידו בלבוש, הלכו בחולצות עם שרוולים קצרים ומכנסיים קצרים. גם האחים שלי לא חבשו כיפה לראשם, אני הייתי יוצאת דופן בלבושי הצנוע, והקפדתי עליו. עכשיו כשחברתי הטובה התחילה ללכת עם מכנסיים קצרים וטריקו, רציתי גם אני להתלבש כמוה, והינה בשנת הלימודים הבאה אלך כפי שבא לי ולא כפי שמחייבים אותי.
יום לפני תחילת הלימודים הכנתי את ציוד בית הספר, מחברות, קלמר וצבעים חדשים. תיק היה לי מהשנה הקודמת. הכנתי את הלבוש שאלבש למוחרת בבוקר. כל האחים שלי גם התכוננו, כל אחד הכין את הילקוט שלו, התרחצנו בלילה על מנת שלמוחרת בבוקר נהיה מוכנים לצאת, כל אחד לבית הספר שבו הוא לומד, ואני עם הסוד שלי, אף אחד מבני המשפחה לא יודע שמחר בבוקר אני מתחילה ללמוד בבית ספר על שם דוד רמז, בית ספר חילוני, ואני הולכת לישון עם הסוד שלי.
בבוקר יצאתי שמחה, לבושה יפה, מקפצת לכיוון בית הספר שלי, נכנסתי לכיתה ד’ והתיישבתי בכיסא ליד ג’יזל. הלימודים התחילו, המורה הקריאה את שמי וסימנה ביומן הבוקר שאני באמת רשומה לכיתה הזו. כך חלף לו היום הראשון בהצלחה, וכשחזרתי הביתה בסוף היום, עברתי ליד המכולת שלנו. אבי ראה שאני שמחה ואמר לי, “אני רואה שהיה לך יום טוב.”
“כן,” אמרתי, “היה לי טוב, עכשיו אני יורדת לבית להכין את שיעורי הבית.”
“בסדר,” אמר אבא ובירך אותי לשלום. כך עברו הימים, יום ועוד יום אני מתעוררת בזמן, מכינה את עצמי כל בוקר, צועדת לבד לכיוון בית הספר ובסוף היום חוזרת באותו מסלול, מכינה את השיעורים עם החברה שלי, לפעמים אוכלת ארוחת צוהריים אצלה בבית. גם החברה שלי לא יודעת שלא שיתפתי את הוריי במעשה שעשיתי. אחרי שבוע ימים חברותיי לכיתה מבית הספר החרדי ראו אותי הולכת כל בוקר עם הילקוט על הגב ולבושה בלבוש לא צנוע ושאלו אותי לפשר הדבר. הסברתי להן שאני כבר לא לומדת ב”בית יעקב”, נרשמתי לבית הספר החילוני וטוב לי שם, אני לומדת מקצועות נוספים, כבר התחלתי ללמוד אפילו אנגלית ואנחנו לא מתפללים בבוקר כשמגיעים לבית הספר.
חברותיי סיפרו את שאמרתי להן למחנכת שלי מהשנה הקודמת, היא גם מחנכת השנה בכיתה ד’, והיא הזדעזעה לשמוע זאת. היא ניגשה בהפסקת האוכל של השעה עשר לחנות שלנו ושאלה את אבי מדוע הוא הוציא אותי מבית הספר שבו לומדים על ערכים ויהדות ורשם אותי לבית ספר חילוני, שבו בנים ובנות לומדים יחד, הלבוש חשוף, הבנות הולכות עם מכנסיים קצרים ושרוולים קצרים, “מה קרה לכם? חבל מאוד על הבת שלך, היא תלך שם לאיבוד. אני מבקשת שתחשוב שוב על הצעד המוטעה שעשית ותחזיר את מזל אלינו, אנחנו אהבנו אותה, היא תלמידה טובה, משתתפת בלימודים ופעילה בהפסקות עם חברותיה. מה עשינו לא בסדר?” שאלה.
אבא היה המום. הוא לא הבין מה היא אומרת לו. הוא ניסה לעצור אותה בזמן שדיברה ואמר, “אני לא מבין מה את אומרת, מזל לא באה לבית הספר?”
“כן, היא לא מגיעה לבית הספר.”
“לא יכול להיות,” השתומם אבא, “כל בוקר אני רואה שהיא מתלבשת יפה, מסרקת את שערותיה לבד ויוצאת עם הילקוט בשמחה ובסוף היום היא חוזרת ואני רואה שהיא מכינה את שיעורי הבית וכששאלתי אותה איך הלימודים ואיך היא מרגישה, היא ענתה שהכול בסדר. היא אוהבת את הלימודים והמורה אוהבת אותה ויש לה חברות חדשות, אז לאן היא הולכת כל בוקר אם לא לבית הספר שלמדה בו כמה שנים?”
“מה? אתה לא יודע שהיא לומדת בבית ספר חילוני?” תמהה המורה.
“היכן זה? אני לא יודע על מה את מדברת, לא רשמנו אותה ולא שינינו את מקום לימודיה. תני לי לבדוק את העניין ואני מבטיח לך שכבר מחר בבוקר מזל חוזרת לכיתה שלה עם חברותיה מהשנה שעברה.”
בסוף יום הלימודים אני וג’יזל יורדות את הירידה של נתן הנביא, מצחקקות ומדברות על מה שהיה לנו היום בכיתה, אני לבושה במכנסיים קצרים כמו החברה שלי, אנחנו מתקדמות לסוף הרחוב, ולפתע אני רואה את אבי עומד ממתין לי כועס. ברגע שראיתי את פניו הבנתי שאני בבעיה קשה, רעדתי מפחד. חברתי הלכה לה ואני צעדתי לכיוונו, “היי אבא,” אמרתי.
“היכן היית עכשיו?” שאל.
“בבית הספר,” אמרתי והצבעתי לכיוון למעלה.
“איזה בית ספר? מה, את לא לומדת כאן בבית יעקב?”
“לא,” רעדתי, “אני לומדת בבית ספר רמז. אבא, אני אוהבת את הלימודים שם עם החברות שלי וגם שם לומדים מקצועות שכאן לא מלמדים אותנו.”
ליד כל החברות שלי הוא הכניס לי פליק על גבי, ועוד אחד, וצעק, “את לא מתביישת ללכת ללמוד בבית ספר שמלמדים שם כל מיני שטויות? ומי הרשה לך לעזוב בלי לשאול אותנו?” הוא משך אותי לכיוון הבית מבוישת. התביישתי במה שעשה לי בפני חברותיי, והמורה עמדה לה שם במרפסת בית הספר “בית יעקב” והסתכלה עליו כשהוא מושך אותי בכעס.
לא הוצאתי מילה מפי, השפלתי את עיניי וצעדתי איתו לכיוון הבית, ידעתי שמחכה לי ממנו שם מנה הגונה. הגענו לבית, אף אחד לא היה, אימא כרגיל בעבודה והיא בכלל לא יודעת כלום על מה שנעשה איתי, ואבא מתחיל לצרוח עליי, “מה את חושבת לך, את תעשי מה שתרצי?”
ניסיתי להסביר לו שעשיתי רק טוב ושהמקום החדש הוא טוב יותר ואני אלמד שם יותר כי יש לי רצון לדעת דברים חדשים.
הוא צעק וצרח ובין לבין הכניס לי כמה מכות חלשות ואמר, “מחר בבוקר את הולכת לכיתה שלך היכן שלמדת בשנה שעברה עם המורה שלמדת אצלה. את יודעת שהיא הייתה אצלי בחנות וממש בכתה וסיפרה כמה עצוב לה שעזבת והלכת לבית ספר חילוני? אוי לך אם מחר בבוקר לא תחזרי ל’בית יעקב’, ואם עוד פעם תעשי מעשה כזה כפי שעשית מבלי שאני אדע על כך, את תקבלי מנה טובה ממני, תיזהרי לך,” כך הזהיר אותי.
ישבתי לי בפינה רועדת ובוכה, הבנתי שעשיתי דבר נורא שלא שיתפתי את הוריי ונגזר עליי להמשיך במסגרת הקודמת ואין לי מה לעשות אלא לחזור ולהמשיך את הלימודים בבית הספר החרדי, לחזור לגרוב את הגרביים הלבנים הארוכים וללבוש את התלבושת הקבועה שהייתה לנו. בערב שמעתי את אבא מספר לאימא את כל הסיפור שקרה לו היום ועל כל השבוע שהלכתי ללמוד בבית ספר אחר מבלי שידעו על כך. אני לא זוכרת שאימי אמרה לי על כך משהו, כנראה שהבינה שחטפתי מספיק מאבא ולא רצתה להוסיף, רק הזכירה לי שחשוב מאוד לחזור מחר בבוקר לבית הספר כפי שאבא מבקש.
בבוקר יום חדש לבשתי את תלבושת בית הספר המסורתית, חולצה כחולה וחצאית משבצות אפור-כחול וגרבתי את הגרביים הארוכים, תלבושת אחידה שהייתה לכל הבנות מכיתה א’ עד כיתה ח’. כך המשכתי את לימודיי עד שסיימתי את בית הספר היסודי בבית הספר החרדי לבנות “בית יעקב” של אגודת ישראל בראשותו של הרב פורוש.
הפיצוי על הפרידה מהחברה הטובה שלי, היה “מועדון תקוותנו”, בית שני לכל ילדי השכונה. הוא נפתח ביוזמת עמותת “קרן ילדינו”. מועדונים מהסוג הזה נפתחו בשכונות ירושלים, ברוממה, בקטמון ובשכונות נוספות. המועדון היה פתוח משלוש בצוהריים עד השעה חמש, ואם היו פעילויות יוצאות דופן, כמו לימודי תיאטרון או מחול, אפשר היה לראות את האורות דולקים במועדון עד השעות המאוחרות. במועדון נפגשנו כל ילדי השכונה, תלמידים מ”בית יעקב” ותלמידים מבית ספר רמז, היו גם כמה תלמידים מבית ספר אליאנס שברחוב אגריפס, מכל הסביבה הגיעו לפעילויות המועדון מבלי לבדוק מי אתה והיכן אתה לומד.
בניין “תקוותנו” היה בניין יפה, כמו כל הבניינים בשכונה. הוא נמצא ברחוב שבטי ישראל, ומולו הכלא הישן שנכלאו בו אסירי המחתרות במגרש הרוסים, היום המקום משמש מוזיאון המחתרות. המועדון היה קרוב מאוד לשכונה והייתה בו פעילות רבה ומגוונת בחינם. לאחר מנוחת הצוהריים או פעילות הילדים בביתם, היינו מגיעים בדרך כלל לספרייה, כל תלמיד שרצה להכין שיעורי בית יכול היה להביא ולהכין בספרייה ולקבל עזרה מהספרנית, הייתה לה סבלנות רבה, וכל מי שהיה צריך את עזרתה, קיבל אותה.
מי שסיים יכול היה להיכנס לכיתה שלו לפי קבוצת גיל, הבנים והבנות יחד, לא הייתה הפרדה. שעת הפעילות הראשונה הייתה שעת ריכוז, המדריכה או המדריך סיפרו לנו סיפורים מהתנ”ך או סיפורי אגדות. בשעת סיפור היה שקט מוחלט וכולם האזינו בקשב רב.
בשעה השנייה התלמיד השתתף בחוג שבחר לו מראש, אם זה חוג אריגה או כדורגל, ריקוד, מקהלה או משחק. כל חוג הוא קבוע לתלמיד למשך כל השנה, ולא ניתן היה לשנות באמצע השנה את החוג אלא אם הייתה סיבה מספקת לכך. לבנות היה חוג אריגה בנול, שם למדנו במהלך השנה לארוג שטיחים קטנים או תיקים. האריגה תמיד לוותה עם מורה מוסמכת לתחום הזה, היא הייתה מכינה לנו דוגמאות וצורות שבחרה להראות לנו כיצד לארוג אותן, תמיד היו כל מיני סוגי ציפורים או פרפרים ופרחים. בחוג היו חמש בנות לכל היותר, לפי מספר הנולים שהיו בחדר. בזמן שארגנו היינו שקועות בעשייה ולא היינו מרגישות כיצד הזמן חולף לו. היו חוגים נוספים שאהבתי, כמו חוג לריקודי עם.
הייתה לנו מקהלה ייצוגית עם המורה המנצח מאיר לוי, ופעמים רבות היה מביא זמר אורח שישיר לנו. למשל, ג’ו עמר היה פעמים רבות, שר והסביר ונתן לנו טיפים איך לשיר נכון. החוג התקיים פעמיים בשבוע, ובחגים או בסוף השנה הופענו בפני קהל של כל התלמידים וההורים שלנו. בתקופות אלה נשארנו גם בשעות הערב מאוחרות.
היה גם חוג משחק ותיאטרון. מאוד אהבתי לשחק, השתתפתי בהצגות וקיבלתי תפקידים ראשיים עם טקסטים ארוכים, לא הייתה לי בעיה ללמוד אותם בעל פה. בסוף שנת הלימודים הייתה הופעה מרשימה ברמה מקצועית, עם תלבושות חדשות שתפרו המורה לתפירה מקצועית יחד עם בנות שהשתתפו באופן קבוע בחוג בחדר התפירה במהלך שנת הלימודים. חדר התפירה היה צמוד לאולם ההופעות כך שכאשר היינו צריכים להתלבש, עשינו זאת קרוב מאוד לבמה.
בשנה הראשונה בתיאטרון השתתפתי בהצגה שמתייחסת לספר “הנער משה – יומנו של משה פלינקר” (הספר הוא יומן שכתב הנער משה בזמן השואה עד שנספה באושוויץ). נושא ההצגה היה השאלה האם לאשר את קריאת היומן שכתב או לא. על הבמה הייתי אני בתפקיד הקטגור שטען כי אין צורך להנציח את שכתב הנער ברגעים הקשים שלו. בתפקיד הסנגור הייתה חברתי מרים אהרון, היא הגנה על הוצאת הספר, ולצורך נימוקיה היו ארבע דמויות על הבמה. בקהל היו אורחים רבים, גם מבוגרים מחוץ לשכונה שלא הכרנו וביניהם קרוב משפחה של הנער משה. החוויה הייתה מרגשת מאוד. לאחר ההצגה עלה לבמה קרוב המשפחה של משה, בירך אותנו ואמר דברים על משה שנספה בשואה, והוא נשאר חי אולי כדי לספר גם את יומנו, עצוב מאוד.
בשנה אחרת עלתה הצגה “משפט שלמה”. אני שיחקתי את האימא האמיתית של התינוק החי, לידי עמדה שחקנית אחרת, האימא השנייה שבנה היה המת, וכל ההצגה הייתה המשפט ומי משתיהן הצליחה לשכנע את המלך שלמה שבנה שהוא אכן בנה… והיו עוד הצגות שבהן השתתפתי בתפקידים קטנים יותר.
המנהלת של “מועדון תקוותנו” הייתה נחמה, עולה מפולין, כנראה ניצולת שואה. היא הייתה אישה טובה ורגישה לילדים, מלאת אהבה וחום. עם זאת, היא ניהלה את המועדון ביד רמה ובמקצועיות רבה. צוות המדריכים שבחרה עבד על פי הכללים שלה ומילא את כל בקשותיה, היה אפשר לראות זאת בשעות הפעילות, הזמנים המדויקים לכל חוג, ילדים לא הסתובבו בחצר או במבואה. אם מדריכים לא היו נחמדים לילדים מסיבה כלשהי והוציאו את הילד מהכיתה, נחמה התערבה, הכניסה את הילד חזרה כשהיה בדרכו החוצה.
לאחר שסיימנו את הפעילויות ירדנו לחדר האוכל. היו בו ארבעה שולחנות מכוסים במפות ולידו היה המטבח, שנוהל בידי גברת אליס אדרי ובעלה מר דוד. הם היו אנשים מדהימים, הם גרו ברחוב שבטי ישראל, קרוב מאוד למועדון. גברת אדרי הכינה פרוסות מרוחות בריבה ולפעמים בשוקולד, כולנו התיישבנו סביב השולחנות וחיכינו בכיליון עיניים לקבל את הפרוסה המרוחה. דוד בעלה היה מגיש לשולחן ומחלק לכל ילד וילד, וגם את השתייה החמה, בדרך כלל כוס תה חם ולפעמים שוקו. תמיד הגישו בחיוך רחב ואמרו מילה טובה לפני שחילקו את הפרוסה. לפעמים ראתה ילד רעב אוכל מהר ואז הייתה אומרת לו, “אתה רוצה עוד פרוסה? יש, אני אתן לך.” הלכה והביאה לו. לעיתים רחוקות הייתה מגישה לנו תבשיל קל כמו אורז. אף ילד לא ויתר על פרוסת הלחם המרוחה בריבה. לפעמים התנהגנו מאוד יפה כדי להגיע לפעילות האחרונה והיא – הפרוסה של “מדאם אדרי”. כך המועדון פעל בצורה חברתית תומכת, וזה מה שהיה אולי חסר לנו בבית ומה שהיינו זקוקים לו בחיי היום היום.
יש לי רק זיכרונות טובים מ”מועדון תקוותנו” ובמיוחד מנחמה המנהלת, שנתנה לנו נחמה גדולה וחיבוק חם לילדי השכונה. צוות המועדון והנהלת “קרן ילדינו” – תבוא עליהם הברכה על שהעשירו את חיינו בתרבות רוחנית, וגם פיזית, אפילו שזה רק פרוסת לחם עם שוקולד או ריבה. הפרוסה בשבילי הייתה עולם ומלואו, לפעמים זאת הייתה הארוחה האחרונה לפני שהלכתי לישון, ושמעתי זאת מעוד ילדים שחשבו כמוני, ולאו דווקא בגלל המחסור באוכל בבית, אלא באין יכולתם של ההורים שלנו להשגיח ולטפל במשפחות מרובות הילדים. במקרה שלי, אימא הייתה בעבודה עד שעות הערב המאוחרות ולפעמים כבר ישנתי בזמן שחזרה.
אפשר לומר שנטל החינוך של רוב ילדי השכונה היה על המוסד החשוב הזה. בבוקר התחנכנו בבתי הספר ואחר הצוהריים ב”מועדון תקוותנו”, אשר מימן את כל ההוצאות הכרוכות בהבאת מדריכים מקצועיים לחוגים שבהם השתתפנו במועדון בכל תחום ותחום. תמיד אזכור את תקופת הילדות שלי כתקופה שבה קיבלתי חום רב ואהבה מהמדריכים במועדון ומהמורות בבית הספר. אין ספק שהם היו חלק מהגדילה שלי, יחד עם הוריי היקרים, תמיד עשו הכול מתוך אהבה.
אם תפגשו היום סבים וסבות שהתחנכו שם בילדותם, הם יספרו לכם על החוגים שהעשירו אותם ועל זיכרונות טובים מהעבר הרחוק, וכמובן על פרוסת הריבה הידועה. המועדון המשיך את הפעילויות שלו במשך שנים רבות, אפילו שתי בנותיי הגיעו למועדון ולמדו בכמה חוגים שאהבו, אם כי בתקופתן המתכונת קצת השתנתה וגם היינו צריכים לשלם עבור החוגים, אבל המסורת של פרוסת הלחם והריבה המשיכה להתקיים. גם ילדינו אהבו את הפרוסה הטעימה שמר יוסף בן זקן חילק להם, וגם הוא עשה את עבודתו באהבה ובמסירות גדולה. מבנה המועדון קיים היום אך איננו משמש עוד כמועדון.
הנהלת המקום והמנכ”לים ב”קרן ילדינו” התחלפו במהלך השנים. בתקופת בנותיי המנכ”ל היה גדליה שרייבר, שהיה גם חבר בהנהלת המתנ”ס של השכונה, שם התקבלו החלטות גורליות בתקופה מאוד רגישה שבה היה תושב השכונה, אליהו אילוז, יו”ר ההנהלה, ויותר מאוחר יו”ר ויקטור סוויסה, ותושבים נוספים שתרמו ועשו מזמנם לשנות דברים בשכונה לפי דרישת התושבים. גדליה שרייבר לא היה תושב השכונה אך הוא עשה רבות למענה ותרם לה ולבני הנוער מתוך מסירות רבה.
חנות “המכולת של דוד”, אבא שלי, ידעה תקופות של ירידות במכירות ותקופות של עליות, אך עדיין המשיכה לתפקד גם כשהיו ירידות בהכנסות, בין היתר משום שנוספו בשכונה עוד שתי מכולות, המכולת של מר בן ארוש, ליד הירקן מנשה, והמכולת של שטרית. ברחוב אחד קטן שבע מכולות, מה שגרם לתחרות בין בעלי המכולות ולהתמודדות בירידת המכירות, ולכן אבא, בנוסף למכירות במכולת, נכנס לעסקי תיווך. הוא היה צריך לעזוב את החנות פעמים רבות, ואז אחי ראובן החליף אותו. למרות גילו הצעיר הוא גילה ידע והבנה בחשבונאות ובניהול המקום ולכן אבא סמך עליו ונעזר בו בזמן שהיה צריך להיות מחוץ לחנות. לאחר תקופה של כשנתיים ראובן נשלח מטעם חברת נוער לקיבוץ משמר הנגב להשלים את לימודיו. באזור שלנו לא הייתה מסגרת מתאימה לו ובהמלצת אנשי מקצוע שטיפלו בנוער בשכונה סידרו לו שם את קליטתו בקיבוץ.
אבא שוב נשאר לבד ולכן התחיל להיעזר בי. כאשר הייתי חוזרת מבית הספר עם הילקוט, הייתי צריכה להגיע אליו, אז הוא יצא לענייניו, ואני הייתי נשארת לבד בחנות. בשעה שלוש היה חוזר ומחליף אותי, משם הייתי הולכת למועדון לפעילות שלי. בתחילה העזרה הייתה זמנית ורק כאשר ממש היה צריך אותי. בהמשך אבא ראה שאני מסתדרת היטב, מוכרת בצורה נבונה ורושמת כהלכה בספר התשלומים, הוא גם היה מתבונן בי כאשר הייתי שוקלת במאזניים סוכר, מלח ואורז בשקיות נייר, תמיד זה היה מדויק, ולא נלחצתי כאשר עמדו כמה לקוחות בחנות, ולכן הוא הפך את עזרתי בחנות לעבודה קבועה אצלו ומחייבת.
היו פעמים שהעיר אותי השכם בבוקר כדי שאפתח את החנות ואקבל את הסחורה המגיעה בשעות הבוקר המוקדמות, כמו לחם ממאפיית ברמן או חלב ומוצריו מתנובה. הוא היה בא ומחליף אותי בשעה שמונה, כך הייתי רצה ללימודים עם הילקוט שלי שלקחתי מוקדם למכולת. וכשסיימתי את הלימודים הייתי חוזרת לחנות כעובדת קבועה שלו, כמובן ללא שכר. עבודתי בחנות נמשכה כשנתיים עד שהגיע קונה ושכנע את אבי למכור לו את המכולת. בשבילי רגע מכירת המכולת היה חגיגה של ממש, לא היה לי זמן פנוי לעשות מה שאני רוצה והנה מגיע לי החופש שאליו ייחלתי, להתעורר בקצב שלי ולא לרוץ ממקום למקום כפי שהייתי צריכה לעשות כדי לעזור לאבי.
עבודתי במכולת נתנה לי הזדמנות להכיר את התושבים שגרו בסביבת המכולת, ולפעמים חברותיי היו מגיעות אליי לחנות, שם דיברנו והחלפנו רשמים. לפעמים הייתי נותנת להן ממתקים מבלי לספר לאבי. בזמן שישבתי בחנות היה לי הזמן גם להתבונן במה שנעשה ברחוב שלנו, כמו האוטו של הקרח שהיה מגיע בשעה קבועה ונעצר ליד החנות. הרוכל היה יוצא עם פעמון גדול ממתכת, מצלצל בו וצועק, “קרח, קרח,” ותוך זמן קצר היה תור ארוך ליד הרוכל. האנשים שילמו לו כסף והוא סוחב עם ברזל את בלוק הקרח, חוצה אותו לפי הדרישה שלהם, כל אחד ששילם סחב את הקרח לביתו.
היה מגיע גם מוכר הנפט עם סוס ועגלה, צמוד לו פח עגול אדום. ילדים עם פחים בידיהם נעמדים ליד ברז הנפט וכל אחד שילם עבור הכמות שביקש, תמיד הרוכלים היו מגיעים בזמן קבוע לרחוב הסואן, ואני נהניתי להסתכל עליהם.
את רוב האנשים שבאו למכולת הכרתי בשם משפחתם כמו: משפחת דנון, משפחת ממן, משפחת פדידה, סעדון, כהן, שטרית, עמר, מימון ועוד ועוד. כולם היו חביבים אליי. גם לאחר שעזבו את השכונה ועברו להתגורר בשכונות החדשות, אני עדיין זוכרת אותם לטובה, כולם היו כמשפחה אחת, וחלק מחברות ילדותי באו מאותן משפחות שציינתי. הייתי מבקרת אצלם בבית והרגשתי בנוח אצלם ולכן הם היו לי כמשפחה שנייה.
בוקר בהיר אחד התעוררתי למשמע קולה של אימי, אני שומעת אותה מדברת בשטף בספרדית בתוך חדרי. לא הבנתי את פשר ההמולה. רעשים בבוקר לא היו אופייניים, ודאי שלא בשפה הספרדית. שמעתי לא פעם את אימי מדברת עם אבא בספרדית, או בצרפתית, כאשר לא רצתה שנבין מה הם משוחחים, הבוקר השיחות היו בספרדית ברצף. ליד מיטתי ישבה לה אישה מבוגרת מאוד, רואים שפעם הייתה יפה, עם שיער שיבה אסוף בגולגול אחורנית, היו לה עיניים כחולות כמו צבע הרקיע והיא דיברה בספרדית שוטפת עם אימא. התבוננתי בה חצי רדומה, תוהה מי האישה הזו. עוד אני בהרהוריי, היא הביטה בי מחייכת ושואלת את אימי, “אסטה מדלנה?”
אימי הנהנה בראשה לאות הן, וכשראתה אותי מביטה עליה, אמרה לי אימי, “זאת אימא שלי, הבאנו אותה לפנות בוקר משדה התעופה, היא עשתה עלייה ממרוקו ועכשיו היא תגור איתנו כאן בבית.”
לא ידעתי הרבה על סבתי. אימי לא סיפרה לי עליה, הן ראיתי את אימי מעט מאוד, וכשחזרה הביתה הייתה עייפה מכדי לספר לי סיפורים. “מדוע לא הערת אותי לבית הספר?” שאלתי את אימא.
“לא נורא,” אמרה לי אימא, “חשבתי שכדאי לך להישאר איתנו היום בבית ולהכיר את אימא שלי.”
יש לי סבתא חדשה שלא הכרתי עד כה, הרהרתי בליבי. באותו בוקר התיישבנו כולנו לאכול את ארוחת הבוקר, סבתא סיפרה על בנותיה, אחיותיה של אימי, שנשארו במרוקו, על אסטריה ועל אלגריה שהתחתנה עם בחור איטלקי ועכשיו עברו לגור בצרפת, על סימיתה, הצעירה ביותר, שהתחתנה עם אדם מבוגר ממנה, אדם מיוחד, אינטליגנטי ומבוסס, אמרה, ואז פתאום סבתא החלה לבכות כשסיפרה על מקס הבן, האח של אימי. במחנה המעבר הוא נפל בחושך על יתד האוהל שבו לנו העולים שהיו אמורים לעלות לארץ, הוא נהרג ולא זכה לעלות ארצה, קברו אותו במרוקו, הוא השאיר אישה בהיריון מתקדם ושני בנים. יותר מאוחר אשתו עלתה ארצה בעלייה אחרת. בכל פעם שאימי וסבתי דיברו עליו, הן בכו יחד, היה עצוב לראותן כך. רגע בכו ורגע צחקו כאשר דיברו על דברים יפים שקרו להן במהלך עשר השנים שלא התראו ועד עכשיו, שהן נפגשות ומעלות זיכרונות מן העבר.
כעשר שנים סבתא לא ראתה אותי, הייתי תינוקת בת שלושה חודשים כאשר יצאנו ממרוקו, ואני, התינוקת, עטופה בשמיכה בידיה של אימי – התמונה הזאת חקוקה בראשן של אימי ושל סבתי, תמיד חזרו והזכירו את התמונה הזו.
סבתא הייתה שואלת אותי שאלות בספרדית, רק הבטתי בה כי לא הבנתי מה היא אומרת, אימי הייתה עונה לה ולאחר מכן הייתה מסבירה לי מה היא שואלת. חשבתי, איזה יופי, עכשיו תהיה לי סבתא שתישאר איתנו בבית ותנהל אותו מעט. מאז חתונתה של מרגו אחותי ובגלל עיסוקיה היא לא יכלה יותר לעזור, והייתה בבית מידה של הזנחה. אני לא זוכרת את חיי היום יום שלי יחד עם האחים הקטנים ממני. מה היה איתם ומה מצבם ומה עשו בזמן שלא היה מישהו מבוגר אחראי בבית? לא ממש זכור לי, יכול להיות שאבא המשיך לטפל בהם ולשמור עליהם. אך כן זכור לי בבהירות מה היה איתי – לא היה מישהו לידי כשהייתי צריכה מבוגר תומך, מה שגרם לי להתבגר יותר מהר ולקחת את הטיפול בעצמי כפי שידעתי לעשות, והיו לי רגעים לא קלים. לפעמים קינאתי בחברות שלי שאימא שלהן הייתה בבית, דאגה להן, הכינה להן את האוכל ועזרה להן כשביקשו.
אצלי היה אבא שעזר לי לפעמים, אבל זה לא היה אותו הדבר. למזלי, תמיד היו סביבי מורות ומדריכים טובים שאהבו אותי ועטפו אותי בחום רב, אפילו היו כמה מורות בבית הספר החרדי שהזמינו אותי לביתן במאה שערים. השכונה שלנו קרובה למאה שערים, הייתי עולה את רחוב הנביאים וימינה, היה בניין שהיה בזמנו מנזר שהתגוררו בו נזירות, כיום משמש כמשרד החינוך והתרבות, ומולם עמדה לה תחנת אוטובוס מספר 11, שאיתו נסעתי למחנכת שלי כשהזמינה אותי. הקו הזה מסיע את התושבים לשוק מחנה יהודה והתחנה הסופית היא גבעת שאול, וגם קרוב לחנות המכולת של אדון בנימין, עד היום היא קיימת ומנהלים אותה ילדיו.
אין עדיין תגובות