להזמנת עותק מודפס באמזון לחצו על המודעה: אלפי שנים נאבקים בני האדם להמציא דרך חיים טובה יותר; חוקים צודקים יותר, […]
שלום
אני חושבת שזה די מסריח להתעורר בגיל שש עשרה ולהבין שכבר דפקו אותך. לא שיש משהו כל כך יוצא דופן בכך שידפקו אותך בגיל הזה. נדמה כאילו כל אחד ברדיוס של חמישים קילומטרים חייב לתקוע אותך. אבל לא כל בנות השש עשרה נדפקות בצורה המסוימת הזו. לא לכולן יש את ההזדמנות להידפק בדרך הזו.
אני אסירת תודה, באמת.
אבל הסיפור הזה אינו עלי בגיל שש עשרה. אלא על דבר מה שקרה לי כשהייתי בת שתים עשרה. הייתה זו תקופה כואבת בחיי.
אמי בדיוק החליטה שמוטב לה להיות אלכוהוליסטית. בשלוש או ארבע השנים האחרונות היא רצתה שאחשוב שהיא רק שותה באירועים חברתיים. אבל היא הסיקה שאני בוודאי כבר יודעת את האמת, אז למה להמשיך להעמיד פנים? היא לא שאלה את דעתי בנושא. אם הייתה שואלת, לא הייתי עונה, "בבקשה, אמא, תמשיכי להעמיד פנים, במיוחד לפני, בסדר?"
אבל זה לא סיפור על אמא שלי. אתם פשוט צריכים להבין חלק ממנו בשביל להבין את השאר.
הוריי התגרשו כשהייתי בת חמש, אבל לא אשעמם אתכם בסיפור ההוא. אני אפילו לא יודעת את הסיפור, באמת, כי אמא מספרת אותו בצורה אחת ואבא בצורה אחרת. (נשמע מוכר?)
בכל אופן, אבא נישא מחדש כשהייתי בת שמונה. אמא כמעט עשתה כמוהו, אבל התברר שהבחור היה חלאה, אז היא ויתרה. במהלך הזמן הזה היא התחילה להעלות במשקל בטירוף. למזלה, כבר הייתה לה עבודה טובה, בניהול חטיבת עיבוד הנתונים של חברת עריכת דין גדולה בעיר. ואז היא התחילה לעצור לשתות משהו אחרי העבודה, עצירה שעם הזמן התארכה יותר ויותר.
בכל אופן, לא משנה מה, היא התגלגלה מהמיטה כל בוקר בשבע וחצי. ואני חושבת שהחוק שלה היה לא להתחיל לשתות בטרם נגמר יום העסקים. מלבד בסופי שבוע, כמובן. אבל גם בזה אני אמנע מלגעת.
לא הייתי ילדה מאושרת.
בימים ההם חשבתי שאסייע אם אגלם את תפקיד הבת העוזרת. כשחזרתי הביתה מבית הספר, ניסיתי להחזיר את הבית למצב שבו אמא הייתה רוצה שיהיה אם היה אכפת לה בכלל. בעיקר לנקות את המטבח. שאר הבית נותר די בסדר. אבל לאף אחת מאיתנו לא היה זמן להתמודד עם המטבח בטרם יצאנו לעבודה ולבית הספר.
בכל אופן, יום אחד כאשר אספתי את העיתון, מודעה במדור הדרושים צדה את עיני. נכתב שם:
מורה מחפש תלמיד, חייב להיות בעל תשוקה כנה להציל את העולם, לפנות אישית.
המודעה לוותה במספר חדר ושמו של בניין ישן ועלוב בעיר. זה נראה לי מוזר שמורה יצא לחפש תלמיד. לא היה בזה כל היגיון. מבין המורים שאני מכירה, חיפוש אחר תלמיד יהיה כמו כלב המחפש אחר פרעוש.
ואז נתתי מבט נוסף על המשפט השני, חייב להיות בעל תשוקה כנה להציל את העולם, ואוו, הבחור הזה לא רוצה הרבה, חשבתי לעצמי.
הקטע הכי מטורף היה שהמורה צריך להציע את שירותיו כמו כל אחד אחר, אבל לא כך, זה היה כמו מודעת דרושים, כאילו המורה זקוק לתלמיד ולא להפך. צמרמורת חלפה בעורפי והשיער על ראשי סמר.
"ואוו," אמרתי, "אני יכולה לעשות את זה, אני יכולה להיות התלמידה של הבחור הזה, אני יכולה להיות מועילה!"
זה אולי נשמע קצת מטופש כעת, אבל המודעה חדרה לחלומותיי. ידעתי היכן נמצא הבניין והיה עלי רק לזכור את מספר החדר. אבל קרעתי את המודעה בכל מקרה והנחתי אותה במגירה בחדרי. כך שגם אם אפול, אחטוף מכה בראש ואחלה במחלת השכחה, עדיין אמצא אותה מונחת שם יום אחד.
בוודאי היה זה ערב שישי, כי למחרת בוקר שכבתי במיטה וחשבתי על זה, ליתר דיוק, חלמתי על זה בהקיץ.
אני אגע בחלום יותר מאוחר.
shahaf.anat – :
ספר ענק ששינה את ההסתכלות שלי על החיים.