הנערה של וורהול

דבי "קנדי" קאופמנברג, אמנית אוונגרדית פורצת דרך, הייתה חלק אינטגרלי מ"החבורה" של אנדי וורהול, גרה, יצרה וחייתה אמנות ב"פקטורי" המפורסם, הידוע – והידוע לשמצה – של אחד מגדולי האמנים של המאה העשרים.
את הכינוי "קנדי" – על שם האמנית הטרנסג'נדרית קנדי דארלינג, אחת מ"החבורה" של וורהול וחברה טובה של קאופמנברג – היא קיבלה מוורהול לאחר מותה של קנדי דארלינג, שחשב תמיד שהן דומות – עובדה שקאופמנברג עצמה מעולם לא הסכימה לה – וכך קרא לה תמיד.
"קנדי" יצאה לכל המסיבות והמועדונים הנחשבים של הימים ההם יחד עם "החבורה" – כשבראשה וורהול – התחככה בסלבריטיז של התקופה, שכבה, לדבריה, "עם כולם", ועשתה "את כל הסמים שקיימים". אבל יותר מכל – עשתה אמנות.
אומנם אמנות לא מובנת, ניסיונית לחלוטין, אוונגרדית ודאדאיסטית מאוד במהותה – אפילו לתקופה הפרועה והיצירתית ההיא – ועדיין, איך שלא מסתכלים על זה, אמנות.
היא הציגה במספר תערוכות קבוצתיות בשנות ה-70 וה-80 של המאה העשרים – וזכתה להתעלמות מוחלטת ממבקרי האמנות של אותם ימים – ואפילו מכרה חלק מיצירותיה, "ואת כל הכסף הוצאתי על סמים," כדבריה.
בשנת 1992 היא אף פתחה גלריה בשותפות עם חברה הטוב אפולו בראון בלואר איסט סייד – גלריה שנסגרה אחרי כשנה בעיקר בגלל חוסר התפקוד של "קנדי", שלא יכלה לעמוד בלחץ של להיות בעלת עסק, עצמאית, גלריסטית, ו"הסתממה למוות" במקום לעבוד בגלריה.
*
כיום, בשנת 2020, קנדי הסכיזופרנית היא הומלסית חסרת-כל שחייה החברתיים-תרבותיים-יצירתיים מסתכמים בעיקר ב"ישיבות" עם חברים-הומלסים עמיתים, שותפים-לדרך – סוף סוף כבר לא "חבורה", כי אם "חברים" – הכוללים בין היתר משורר כושל, פסלת ודוגמנית לשעבר – בין "סטארבקס" ל"סטארבקס", ארוחות בבתי תמחוי ושינה בין מקלט לחסרי בית אחד למשנהו, כשבין לבין היא מוצאת לעתים חומרי גלם בפחי הזבל ויוצרת יש מאין אמנות רדי מייד – מעין פסלים קטנים וייחודים המסמלים את מקומה בעולם, את העיוות של גורלה ושל קיומה, את הכאב שחרוט בתת-המודע שלה.
היא גם מקפידה ללכת לפגישות של "ברהמא שאנטי" – ספק ארגון רוחני, ספק "בית ספר של החיים" – שם היא עושה מדיטציה, משתתפת בשיחות קבוצתיות אודות שאלות קיומיות ואף מוכרת מיצירותיה לחבריה שם.
*
במקביל, קלודין אוליביה גולדסטון, מבקרת האמנות הבכירה של "הניו יורק טיימס", עושה סדרת כתבות אודות אמנים אוטודידקטים לא מוכרים ומגלה בתמונה ישנה של וורהול וחבורתו דאז את קאופמנברג.
בזמן ש"קנדי" מסתובבת לה חסרת-כל ברחובותיה האינסופיים של ניו יורק – אותה היא מכנה בלעג מר, כאוב, "ניו יורק פאקינג סיטי", וזאת על אף אהבתה הגדולה והמורכבת לעיר – גולדסטון מלקטת עוד ועוד פרטי מידע לכתבת שער אודות קאופמנברג ויצירתה לאורך השנים, ומגלה בזמן התחקיר והראיונות לכתבה, יצירות שלה במוזיאונים נחשבים ברחבי העולם, בבתי אספנים עשירים במנהטן ואף מחוץ לה ומבינה – אולי לראשונה, ולפני כולם – את גודל – וגדולת – יצירתה המטלטלת, מעוררת הרגשות והמחשבה של היוצרת הדגולה והבלתי-מוכרת הזו.
ובזמן שכולם משוכנעים שקאופמנברג עצמה מתה מזמן, בזמן שאיש לא מצליח לאתר את "קנדי" – החיה את חייה ללא טלפון נייד, מנותקת מכל רשת חברתית, מכל דבר דיגיטלי או ממוחשב שיכול לחבר אותה איכשהו לעולם העכשווי – אפילו מקריאת עיתונים היא נמנעת מבחירה – גולדסטון משוכנעת שהיא חיה – "היכנשהו, איכשהו" – ושאחרי שהכתבה אודותיה ואודות הצלחתה הגדולה – אשר "קנדי" איננה מודעת לה כלל – תפורסם, היא תתגלה ותחשוף את עצמה סוף סוף לעולם.
מי משתיהן תנצח בסוף? את הזמן? את האמת? את הגורל?
מי משתיהן חופשייה יותר, בסופו של דבר? מי מוכשרת יותר? מי מאושרת יותר?
ומיהי בעצם דבי ומיהי קלודין? האם האחת היא השתקפות של השנייה – לפחות באופן מסוים? האם הקירבה הפיזית שלהן תצליח להפגיש אותן למרות שהן חיות לכאורה בשני עולמות שונים בתכלית? למרות ההבדלים המעמדיים והחברתיים?
ומהו בכל זאת הדבר שמחבר ביניהן? איכשהו, היכנשהו?
במה הן דומות?
האם רק באהבתן לעיר הגדולה – על אף כל הקשיים שהיא מערימה? האם רק בכך ששתיהן "חיות אמנות"? ששתיהן נשים שורדות, הישרדותיות למרות הכל?
או שיש דבר-מה גדול הרבה יותר מזה? משהו אחר, אחר לגמרי? זיכרון אחד, טראומה אחת, גבר אחד, שהביא את שתיהן עד הלום?
שבגללו הן ככה? הנשים שהן היום? מוצלחות – אך לא מצליחות בעיניהן. יפות – אך לא בעיניהן.  אובססיביות, מזוכיסטיות, פגועות מאוד, שלא מודעות ליכולותיהן האמיתיות, לגודל כישרונן, לכוח החיים האדיר, הגולמי, החד-פעמי והיפה-עד-כאב, אשר קיים בשתיהן, כאילו היו, באיזשהו אופן – לא הגיוני, על-אנושי והזוי ככל שיהיה – אישה אחת.

מקט: 001-3000-076

דבי "קנדי" קאופמנברג, אמנית אוונגרדית פורצת דרך, הייתה חלק אינטגרלי מ"החבורה" של אנדי וורהול, גרה, יצרה וחייתה אמנות ב"פקטורי" המפורסם, […]

---

פרק 1: אודות ההבדל היסודי, העמוק, שבין ‘חברים’ ל’חבורה’

אנדי וורהול.

בכל אני מאשימה אותו. ברור.

את וורהול, את הפופ ארט המזדיין שלו, את הדאדא, את הפלוקסוס, את האוונגרד – על כל סוגיו.

גם את גרטרוד שטיין. כמובן.

גם את אפולו בראון – איך לא – החבר-הגיי-הכי-טוב-שלי, פעם, ממש מזמן, לפני שנות אור, בסיפור האגדה-הגדה האמיתי והבו-זמנית הבלתי-פאקינג-ייאמן הזה שלי, ה’ריאליטי’ שהוא חיי. הריאליטי שאני חיה אותו כבר… כמה שנים באמת?

זמן! פאק איט! איזה זין של דבר זה! הערך, המצרך, היצירה האמנותית הכי חשובה בקיום האנושי, הכי נדירה, הכי משמעותית, הכי… זמנית, שעל פיה יישק דבר.

הוי, אפולו בראון הבנזונה… איזה זיכרונות ארורים, מדכאים-שאין-מילים-לתאר…

אפולו, שהציע לי לפתוח את הגלריה שלנו ברחוב אורצ’ארד בלואר איסט סייד ב-92′. אפולו… שבגללו איבדתי הכל…

טוב, נו. מודה. גם את הקוק אני מאשימה. גם את כל הגברים שזיינתי במאניה של חולת מין ושליטה.

אני עצמי? לא ולא. אני לא לוקחת שום אחריות למצבי.

אני קורבן של נסיבות חברתיות. ברור.

כמו איזה… עכבר מעבדה מעוך ולא נחשב, קטנטן-עד-בלתי-נראה, עם מוהיקן ירקרק-כסוף, עשוי בהשראת איזה כובען מטורף, שעבר ניסויים במעבדת החיים המזוינת.

במה אני אשמה? באמנות שלי? בכישרון היוצא דופן שלי? בחוסר המזל המשווע שלי בעסקים ובלשמור כסף?

נכון. כשיש לי כסף אז אני מבזבזת אותו מיד, בלי לחשוב פעמיים. ככה אני. על קוק וגראס מבזבזת, על הרואין ואקסטזי – בעברי המהולל! – על בגדים ונעלי מעצבים – הוי, כמה שאני אוהבת נעליים… כמה שפעם אהבתי… אימלדה מרקוס אפס על ידי…

אז נכון. ביני לבין התנהלות כלכלית נורמטיבית אין שום קשר סימביוטי, אבל בין זה לבין המצב שאני נמצאת בו היום? כבר שנים? כמה באמת…?

כמה שהייתי למעלה פעם… למעלה, למעלה, הכי פאקינג למעלה שיש.

אבל אז הגיעה המפולת הגדולה.

הנפילה התלולה עד לקרקעית של הלמטה. בום/קראש אחד ואני למטה.

גם את הסכיזופרניה אני מאשימה, ברור. את התקופה שבה אושפזתי ב’בלוויו’, בית החולים הפסיכיאטרי ההוא שלקח ממני את צלם האנוש, את התקווה.

את אמריקה כולה אני מאשימה. את מנהיגיה בעיקר. הנשיא. הסנאט. הקונגרס המזוין.

מדינה בלי ביטוח רפואי חינם לכל תושביה, איזו מדינה זאת בכלל? מדינה שאם את נופלת באמצע הרחוב, גם אם כבר ייקחו אותך לבית חולים, אבל אין לך כסף – לא יטפלו בך.

אז עכשיו אני ככה. כבר לא יפה בכלל – אפילו לא נשארו שאריות ממה שהייתי פעם. זקנה-כמו-מכשפה, יותר קמטים מעור. חיה בלי מראה, לא רוצה לראות, לא רוצה לשמוע, לא רוצה ימים שלמים אפילו לדבר. כאילו ששלושת הקופים ההם, המפורסמים, הפכו להיות אני.

כבר לא בקוק, מזמן כבר לא. כי אין כסף בעיקר, אחרת… מי יודע…

כבר לא עושה סקס.

כבר לא מעשנת גראס. או סיגריות.

כבר לא שותה.

גרה בין הספסל שלי בסנטרל פארק – הספסל שניכסתי לעצמי – לבין החדר העלוב והמחניק, הענקי, של-כולם, במקלט לדרי הרחוב של הלואר איסט סייד ברחוב באוורי.

אוכלת צהריים בין בית תמחוי לבית תמחוי, עם עדיפות לבית התמחוי החדש, הנקי, עם המתנדבים הטובים, אלה שלא שופטים אותי, שלא מסתכלים עליי בעיניים רעות, ברחוב 18 והשדרה השנייה.

זהו. זה הכל. זאת היום אני. מלמעלה – עד למטה. במפלה, בהילוך מהיר, עם הזמן המזוין הזה שבורח לכולנו במהירות האור, בטיסה-שאי-אפשר-להבין-או-לעצור.

אפשר לומר שהחיים נגמרו לי.

ואולי הכי נורא… מעבר לכל… זה שאמנות אני כבר כמעט לא עושה. בעצם, לא מדויק. אני עושה. אבל משאריות. בונה בעיקר פסלים קטנים, גיבובים של רדי מייד לא ברורים – אפילו לא לעצמי. מה אני רוצה בדיוק להגיד, מה אני מנסה לטעון או להבהיר, להביע, באמצעות זה? אני עצמי כבר לא בטוחה.

הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה יותר שאלות מזוינות – מתשובות.

ולמרות זאת, זה אוויר בשבילי. אני יודעת. חבל הצלה עשוי מחוטי תיל.

מדי פעם אני הולכת לפתיחות בסוהו. אבל רק מבחוץ נותנים לי לראות את האמנות. השומרים בכניסה לא נותנים לאחת כמוני להיכנס לבפנים. לא יודעים מי אני בעצם, או ליתר דיוק – מה ומי הייתי פעם, מזמן מזמן, לפני שהזמן כל כך התקלקל לי…

הם רואים את החיצוני שלי עכשיו, אני לא מאשימה אותם – את הריח הרע, את התלתלים השמנוניים, את הבגדים הבלויים, המלוכלכים. את הקרעים.

ככה זה כשהבית שלך הוא ספסל לא-שלך בפארק או מזרן מזדמן במקלט.

אבל מה שמסגיר אותי יותר מכל, מה שהופך אותי באופן ברור ובלתי משתמע לשני פנים, מה שמגדיר אותי ‘הומלסית’ ללא ספק, זה החבילות שאני סוחבת איתי לכל מקום. כן. זה מחשיד באופן קיצוני. לראות ככה אישה גוררת עגלת סופרמרקט עשוייה ברזל ובתוכה מלאנתלפים שקיות צבעוניות קשורות, ובכל אחת שיט אחר.

זה לא להאמין לאן שאני הגעתי.

פשוט לא להאמין.

אני עוצמת עיניים לפעמים, נזכרת ב’אז’, מחייכת, לא מאמינה שכל זה היה. שכל זה באמת קרה. שפעם כל כך הייתי, ושהיום, שעכשיו…

אבל לפעמים, איכשהו, אני מצליחה להיכנס לאיזה תערוכה. חוטפת משהו לאכול מהקטנים-קטנים שתמיד מגישים שם. שותה איזה שמפניה ומתבוננת היטב, בראייה הייחודית שלי, האחרת – כמו שאנדי היה תמיד אומר.

‘יש לך עין שלישית חזקה מאין כמוה,’ הוא נהג לומר לי ואז לסדר את הפאה הלא ברורה שלו.

‘עין שלישית חזקה בתחת שלך,’ חשבתי אז, לפני הרבה מאוד שנים, אבל במקום זה חייכתי אליו. תמיד קצת מפחדת ממנו, תמיד לא בטוחה איך הוא יגיב. ‘כן, אנדי,’ אמרתי. ‘ומתי הפאקינג 15 דקות שלי יגיעו?’

‘בקרוב,’ הוא נהג לענות לי. מרגיע, נוטע בי תקווה אבודה. ואז המשיך הלאה, לאחת ה’קנדי’יות האחרות שלו, מלקט לו תמיד סביבו ‘סוכריות’ אנושיות ונוטע אף בהן תקוות כוזבות, מפזר גם מעל לראשיהן את אבק הקונפטי הזהוב שלו.

ב’פקטורי’, כולם ידעו – יש רק מלך אחד. רק אגדה מבעבעת אחת, עולה מעל כולן, שולטת, עריצה.

כל היתר – נתיניו.

זה היה הדיל, שכלל גם מסיבות פרועות, מלאנתלפים סלבס – ממינלי ועד ג’אגר, דרך דבי הארי, מדונה, ובעצם, כשחושבים על זה, מי לא היה שם? כולם הרי רצו להתחכך בנו, יפים כל כך וצעירים היינו אז, מוכשרים-עד-אימה, נגררים כולנו בחבורה אחת, בדבוקה תזזיתית וצוהלת, אחרי מלך הפופ ארט של העיר הגדולה, כולנו חיים ונושמים את התחושה הכללית של שיא הכסף, הבזבוז, הדקדנטיות, הקיטש – שהוא-הוא הליבה של הפופ ארט – קיום של ממשות מוחשית לעומת פרסום ארעי, אגבי, מקרי, מתעתע בכולנו, יחד עם סמים אינספור, זיונים כאילו שאנחנו חיות פרועות חסרות גבולות וכללים בג’ונגל – לא בני אדם – ובסך הכל הרגשה מנצחת ומחוזקת באלכוהול אינסופי וב’היי’ של אקסטזי – או הרואין, או קוק – תלוי ביום ותלוי את מי שואלים.

הוי, הזיכרונות, הזיכרונות… ארורים, מהממים-עד-אימה, בלתי ייאמנו… אלה היו ימים… ולילות… שעות שהצטמצמו לכדי שניות שהפכו בסופו של דבר לריק מחושב, מודפס, משוכפל, משובט ומיוחצן עד זרא.

ריק-של-וורהול זה היה. לא שלי.

אני הייתי רק חלק מ’החבורה’, מאותה דבוקה צוהלת ורועשת, מהנגררים והנגררות אחריו.

כולנו רצינו לעשות כיף, אני מודה. כולנו רצינו לזכות בהכרה. כולנו הגענו לניו יורק סיטי כמו אסופים שמחפשים לעשות משהו, להיות מישהו, בעיר הכי גדולה.

אני לא מכה על חטא, שיהיה ברור. אני נהניתי מכל רגע. מכל שבריר שנייה.

גם כשלא נהניתי.

אפילו כשסבלתי.

גם כשלא הבנתי בכלל מה אני עושה.

אבל אם נשים בצד את ה’היי’, והמסיבות, והריק חסר התוכן, הלא ממש מובן, הריק-של-וורהול, אז דווקא הבפנים של הריק, דווקא האמת של הבועה, ה-דבר שעשה לי את זה ב’פקטורי’ – בכל התקופה שלי ב’פקטורי’ – יותר מכל דבר אחר, היה היצירה עצמה.

היה האמנות.

לא של אנדי – שיישרף בגיהנום מצדי – אלא שלי.

יצרתי עבודות חזקות בימים ההם. עבודות מיוחדות, עוצמתיות, דאדאיסטיות – יש שיאמרו אפילו יפהפיות – בין שלל המסיבות, לזיונים המושחתים, לסמים הבלתי-נגמרים.

אמנות.

אמנות משל עצמי. הסיבה שלשמה נולדתי. הסיבה שלשמה סבלתי מאז שהייתי ילדה.

הצגתי בתערוכות קבוצתיות רבות, אפילו מכרתי פה ושם. ואני משוכנעת – ממש רוצה להאמין בכל לבי – שיש בעולם כמה עבודות שחתומות ‘דבי ‘קנדי’ קאופמנברג’ שמסתובבות להן ממש ברגע זה בין אספנים, בין אוצרים. אולי אפילו בין גלריות.

אני רוצה להאמין שמשהו מהדם שלי, שמשהו מחוטי התיל שלי, מהסלוטייפים הצבעוניים שלי, מכתמי הצבע שלי, מטביעות האצבע שלי – נשאר.

אני בטוחה שמשהו מכל מה שעשיתי עוד מסתובב בעולם, עוד חי, איכשהו, היכנשהו. אפילו שאני מזמן כבר מתה, שקופה-שקופה, רק בכאילו חיה.

הייתי חלק מהחבורה של ה’פקטורי’ של וורהול, נכון. מודה באשמה. ועם זאת, לפני הכל, קודם כל הייתי ‘אני’. יצרתי אבסטרקט ואקספרסיוניזם משולבים באוונגרד. יצרתי בהשראת הדאדאיסטים האהובים עליי. כתבתי שירה מקורית על העבודות שלי, השתמשתי בטכניקה מעורבת, עשיתי קולאז’ים, ערבבתי צבעי שמן, צבעי מים, גואש, עפרונות, עטים, טושים, גרפיטי, מה לא? שאבתי רעיונות כל הזמן מהרעש, מהלכלוך-זוהמה, מהכאב, מהקשיים, של העיר שלי, של ניו יורק סיטי האהובה/שנואה-שאין-דברים-כאלה-בכל-העולם.

למדתי מכל כך הרבה אנשים, תמיד הייתי פתוחה לשמוע את כולם, פתוחה בגישה שלי לכל כך הרבה אנשים.

הייתי מודל עירום לציירים אחרים וככה למדתי גישות שונות של ציור ויצירה. של ראייה, של הסתכלות, התבוננות. מתוך העבודה שלי כמודל עירום לאחרים הבנתי דברים נוספים, דברים שלא ידעתי לפני זה. הבנתי אותי ככה טוב יותר – גוף והרבה מעבר.

ואנשים… סוף סוף אנשים אהבו לא רק אותי, לא רק את הגוף שלי, את הבשר, את הציצים, אלא את האמנות שלי, את הדבר שנולדתי לעשות.

אנשים אהבו את מה שעשיתי אבל אנדי אהב אך ורק את עצמו. גם כשתמך בי, גם כשלקח עבודות שלי לתערוכות קבוצתיות, אפילו כשאמר מילים טובות, שאני מיוחדת, שהעבודה שלי טובה, שהוא מאמין בי, תמיד הרגשתי שהוא לא עושה את זה ממש מכל הלב. הוא תמך בי, בדרכו, ואפילו יותר מבהרבה אחרים, אני יודעת, אבל עדיין – אני לא הייתי הבסקיאט שלו. הוא לא היה הפטרון שלי.

אני הייתי, בסופו של דבר, רק עוד נגררת אחת, זמנית כמו כולנו, ב’חבורה’.

טוב. אני מעולם לא הייתי גבר שחור. מעולם לא היה לי זין. גברים הומואים אהבו אותי מאז ומעולם כי הייתי ‘אני’, כי לדבריהם נכנסתי להגדרה ‘דיווה’ כי הייתי אחת חופשייה כזאתי, פתוחה, שמזדיינת עם כולם בלי לדפוק חשבון לאף אחד, שחיה את הרגע, שעושה סמים עם כולם ותמיד כזאתי שמחה וטובת לב – אבל סקס לא יכולתי לספק להם.

וגם את זה אני מאשימה. כן. לגמרי. את זה שאני אישה ולא גבר. כי אני יודעת את זה עכשיו, ממרום גילי, מקרקעית מצבי, בוודאות נחרצת וחותכת בבשר: הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה יותר קשה לאישה מאשר לגבר. בטח בחיים, בהישרדות הזאת, הקשה-שאי-אפשר-לתאר ברחובות הבלתי-נגמרים של ניו יורק. ובטח באמנות.

כן. היום אני יודעת את זה אפילו יותר מאז. לאישה יותר קשה באמנות מאשר לגבר.

אז מה יותר חרא? מה יותר גרוע עכשיו? החיים עם הסכיזופרניה? או התעתוע ההוא, מאז, שהיה לי בכאילו הכל, שהייתי שם, שהייתי מישהי, קרובה כל כך להכל, כשבעצם לא היה לי כלום?

העובדה שאני בטוחה שעבודות שלי נסחרות בעיר המטורפת הזאת בסכומים בטוח לא קטנים אבל אני עצמי לא רואה מהכסף הזה שיט?

עבודות שלי מתקופת ה’פקטורי’ הרי בטוח חיות בזמן שאני מתה. חיות יפה, היכנשהו, בזמן שלי עצמי, היום, אין כסף לקנות כוס קפה…

יש גבוה ויש נמוך. אני יודעת את זה היום יותר טוב מאי-פעם. אני מבינה את זה.

יש שליט ויש נשלט.

יש אישה ויש גבר – חזק-חלש, שחור-לבן. יש מעמדות. לגמרי. ומי שאומר שאין – עושה צחוק מעצמו. הכל הרי מעמדות בעיר המזוינת הזאת.

פעם אתה למעלה בנדנדה, יושב לך כמו איזה קינג בגלגל הענק של הלונה פארק של החיים, ופעם את למטה. גוררת את עצמך עם הקעקוע של השושנה ברגל ימין מ’סטארבקס’ ל’סטארבקס’ ומקווה שיהיה לך היום יום קל. בעצם, כשחושבים על זה, זה כל מה שנשאר. זה כל מה שאת מבקשת, כל מה שאת מעזה לקוות לו, לאחל לעצמך: המחשבה הזאת, מחשבת-התעתוע, שהיום, דווקא היום לעומת כל הימים האחרים מאז שאת ברחוב, יהיה לך יום קל.

לפעמים אני מתפללת אליו, לישו, בלי לספר על זה לאף אחד. מבקשת עזרה, הכוונה. לפעמים אני מתפללת אליה, לאלוהים, מבקשת ממנה עזרה. גם מוחמד בתמונה כשממש ממש קשה. מה אכפת לי? נולדתי הרי חצי יהודייה – מהצד של אבא, חצי קתולית – מאמא, והזדיינתי עם כל כך הרבה מוסלמים ושחורים, שאני בטח, באיזשהו מקום, גם מוסלמית.

אבל אני לא מאשימה. זאת אומרת, ברור שאני כן. את הכל. את כולם. אבל לא את עצמי. איך אמרתי לפני 15 דקות בערך? אני קורבן של נסיבות. מודה באשמה: נסיבות ותו לא.

ועכשיו, תפסיקי קנדי עם הזיוני שכל שלך עם עצמך. לדבר עם עצמך שוב ושוב ושוב ושוב ושוב – במעגלים החשמליים המזוינים שבמוח שלך – לא יקדם אותך לכלום. צריך ללכת ל’מקדונלדס’ ביוניון סקוור עכשיו, לחרבן שם בשירותים כמו בן אדם ואחר כך לרחוץ פנים.

הדרך המוכרת… בין כל ההומלסים האחרים שהעיר מלאה בהם, מחצה את החיים שלהם כמו שהיא מחצה את שלי.

חלקם ידידים למסע, כבר מכירים אותי מהרחוב, מנידים לעברי, מחייכים.

חלקם זרים גמורים, מתכחשים למצבי – ולמצבם – ולדמיון שבין שנינו, מתעלמים ממני לחלוטין, אפתיים.

כולם כל כך נטועים בספסל הקבוע שלהם, בפינה שלהם, בכאילו בית הזה, הארעי כל כך, שהם בנו-מצאו לעצמם.

פעם, ממש מזמן, בחיים הקודמים שלי, של לפני הרחוב, קראתי איזה מאמר ב’ניו יורקר’ – בימים שעוד הייתי קוראת עיתונים – על ציפורים והרגלי בניית הקנים שלהן. הן נולדות עם זה, הציפורים. זה עובר אצלן בגנטיקה המשפחתית, בדי.אן.איי.

האם ההומלסים האלה, שרואים אותי, שמחייכים אליי – או מתעלמים, לבחירתם המזוינת – גם הם נצר לגנטיקה אומללה של דורות על גבי דורות של הומלסים?

‘ג’ייקוב,’ אני נעצרת מולו, מודעת לזה שאני חושבת בקול. ‘טוב לראות אותך היום.’

‘קנדי,’ הוא מחבק אותי, ‘כמה שהאור שלך משתק ומאתר את נקודות החיים גם בבוקר המוזר הזה.’

‘משורר,’ אני נאחזת בכנף הז’קט המהוה שלו.

‘תמיד,’ הוא מחייך. ‘אומנם לא מוכר ולא ידוע, לא גינסברג ולא ייטס, ועדיין, משורר רחוב.’

‘מה רע?’ אני אומרת, מחייכת אליו חיוך גדול.

‘אכן. כל עוד אנחנו עושים את מה שאנחנו מאמינים בו, אז אנחנו כבר במחציתה של הדרך.’

‘הספקת כבר לכתוב משהו היום?’ אני מתיישבת לצדו על הספסל ‘שלו’, זה שהוא ניכס לעצמו כבר שנים.

‘הבוקר לא. אבל אתמול היה פורה מהסרטים.’

‘תקרא לי משהו?’

‘ובכן,’ הוא מכחכח ואז מוציא מכיסו את הפנקס הקבוע שלו. ‘לשיר הזה, קנדי, קוראים ‘יראת המלאכים’. הנה זה:

‘האם מלאכינו רואים אותנו?

את ‘פישר קינג’ ראיתי כשעוד עבדתי כסוכן נדל’ן.

מכרתי בתים לעשירים.

ראיתי את רובין וויליאמס וחשבתי לעצמי, אז, כמה נורא זה להיות דר רחוב.

השנים חלפו ביעף, ועתה, אני עצמי רובין וויליאמס ורובין וויליאמס עצמו מת.

התאבד.

איזו דרך נאותה, גאה זו, לעזוב את העולם.

לעתים אני תוהה מה עדיף: לשוב ולהיות סוכן נדל’ן, עצוב ומיוסר – מהשקרים, מהתככים, מהמזימות אחר הכסף הקל, השברירי,

או להמשיך ולהיות במקום שבו אני עתה.

בצלו של העץ שלי.

על הספסל שלי.

בקרבת חבריי דרי הרחוב האחרים?

ואז אני מרגיע ומלטף את עצמי, שלא לומר, עושה עם היד תענוג אמיתי בין השיחים שבפארק: רובין וויליאמס מת, אני חוזר ואומר לי, רובין וויליאמס, ‘פישר קינג’, וסוכן הנדל’ן העצוב ההוא, המיוסר, משם,

מאז,

שניהם עכשיו,

אלוהים ישמור,

היסטוריה רחוקה.’

אני מחבקת אותו. ‘תודה,’ אני לוחשת. ‘כמו תמיד, ריגשת. אבל עכשיו אני הולכת. נדרשת פעולת מעיים דחופה. נתראה מאוחר יותר בטומפקינס סקוור פארק?’

‘כמובן,’ הוא אומר ומשפיל מבט אל הפנקס שלו, המלא תמיד במילים, העט שלו שלופה וזיק חדש רושף בעיניו.

אני זזה במהירות לכיוון ה’מקדונלדס’ הגדול שלי, הקבוע, זה עם בתי השימוש המרווחים, והעובדים – כולם שחורים משום מה – שלאף אחד מהם לא אכפת מה קורה בין תאיהם.

מרגישה באופן ברור איך פעולת המעיים צריכה להתבצע, איך שאני מנסה לעכב אותה ככל יכולתי אך עוד רגע מגיעה לקצה היכולת ולכן מזרזת את צעדיי.

בדרך אני רואה את החבר’ה שסורגים (שני הומואים מתוקים, זמרת ג’אז כושלת אחת וזונה-לשעבר), את ההוא שמנגן במפוחית וגיטרה בקרן הרחוב, בטוח שהוא לפחות דילן, ואת הגברת השחורה האצילית עם השיער הצבוע אדום, הארוך-עד-לתחת, יושבת בפינה הקבועה שלה.

כולם הומלסים כמוני.

לכולם אני עושה שלום עם היד ובהליכתי המהירה מאוד הם כולם מבינים שצרכי הגוף קוראים לי להוציא אותם אל הפועל.

מדהים אותי בכל פעם מחדש איך שהגוף קובע בסופו של דבר הכל. לא הרגש. לא הראש – מטורף וחולה ככל שהוא – אלא דווקא הגוף הזה שלי. כבר זקן. כבר ממש לא בן 20 ומשהו, ו-30 ומשהו, כמו אז.

אני עוברת את החנות הענקית למוצרי חשמל ורואה מכל הטלוויזיות השטוחות את הנשיא טראמפ אומר, ‘איראן היא מדינת טרור וצפון קוריאה היא מדינת טרור. שתיהן לא יודעות מה מצפה להן’.

מצחיק שהוא הנשיא שלנו. באמת, לאן הגענו?

כל כך קיוויתי שקלינטון תנצח את הבנזונה. אין לי בעיה עם זה שהיא מושחתת. באמת שלא. כל עוד היא אישה.

מצד שני, זה כנראה מה שמגיע לנו. אולי עשינו משהו ממש ממש רע. זאת אומרת, ברור שעשינו, כולם.

חוץ ממני אולי. אני לא עשיתי שום דבר רע בכל חיי. ואם עשיתי – אז ממש לא בכוונה.

כאילו שאכפת לו מאיתנו… מהאנשים הקטנים, האמיתיים, מאלה בלי הכסף, העוצמה או הקול. מאיתנו, המושתקים, האפילו לא רק מוחלשים, השקופים לגמרי.

לא. ברור.

לאף אחד לא אכפת מאיתנו חוץ מלכמה אנשים עם לב טוב, באמת טהור. אנשים שלא מהעולם הזה.

כמו המתנדבים במקלט בבאוורי שדואגים שיהיו לנו שמיכות חמות ונקיות, מצעים חדשים, מזרנים בלי פיפי ודם, משהו לאכול בבוקר, איזה קפה…

כמו למתנדבים בבתי התמחוי.

אלה באמת נשמות נדירות.

אבל לרוב, לאף אחד לא באמת אכפת מהאנשים ברחוב. הם לא רואים אותנו. ואנחנו? בדרך כלל אנחנו מפחדים מהם. כל אחד יכול להיות שוטר. ואם לא שוטר, אז כל אחד יכול לקרוא לשוטר ולהעליל שעשינו ככה או ככה, ואז למצוא את עצמנו לא רק בלי קורת גג, בלי כסף, בלי בגדים נקיים או מקלחת חמה, אלא גם בכלא, נאנסים בגנג-בנג על ידי בני מיננו, חיות הג’ונגל האנושיות האחרות.

אין מה לומר, אני שונאת שוטרים. חזירים אחד-אחד. שונאת שוטרים כמו שאני שונאת אנשים עם כסף. והכי – אנשים עם אינסוף כסף שקונים אמנות על גבי אמנות (בעיקר במכירות פומביות, נגיד ב’סות’ביס’ ו’כריסט’יס’) שלא יודעים כלום מהחיים שלהם על אמנות אבל קונים כי מישהו אמר להם פעם שזאת השקעה שתכפיל את עצמה בבוא היום.

כל מיני בימבוז כאלה בנות 30 פלוס שתפסו להן ישישים בני 60, 70 – כאלה שבקושי עומד להם – רק בשביל הכסף.

בצע כסף מעוור אנשים, משכיח מהם שבתוך הגוף שלהם שוכנת נשמה. יהודית, קתולית, מוסלמית, צ’ירוקית, מה זה משנה. נשמה.

עם כמה ישישים בני 60, 70, אני עצמי הזדיינתי בשביל כסף? בכמה פנטהאוזים מפוארים במדיסון אבניו ופיפת’ אבניו אני עשיתי סקס?

זה אחד היתרונות היחידים שקיימים בלהיות אני: השיכחה.

השיכחה הגדולה, הסובייקטיבית, הסוחפת-כל אל תוך החור השחור שלה, האינסופי, הבולע-כל.

השיכחה המרגיעה, שיכחת-החמאה-הנימוחה-שנוצרת-במוח, שיכחה סטואית, מופלאה, כמו אש שמבעירה את הכל, הופכת הכל אחריה לגיצים ואז לאבק, לכאילו לא-קיים.

ככה זה עכשיו. באמת שאני לא זוכרת.

וורהול אמר עליי פעם שאני כמו גבר. מזדיינת – ואז שוכחת את מי בכלל זיינתי. ואז אמר שאני בדיוק כמו מדונה, אז היא הייתה ממש בהתחלה שלה וכולנו, זאת אומרת, כל ‘החבורה’ פגשנו אותה ב’סטודיו 54′ ובכל המסיבות הכי-הכי. הבחורה הזדיינה עם כל מה שזז, וכמו שוורהול אמר: ‘ותאמיני לי כשאני אומר לך שבדיוק כמוך – אחר כך היא לא זוכרת.’

אני לא יודעת. אולי זה כל הסמים שעשיתי, אולי זה כבר הגיל. אני מרגישה אותו כל כך – לעומק, לרוחב. הכאבים והדליות ברגליים – אפילו קעקוע השושנה שעל רגל ימין השתנה עם השנים, התרחב, התכהה – הרעב, הצורך להשתין לפעמים כל כך הרבה פעמים בכל לילה ואז ההפך הגמור – לא להשתין בכלל.

לפעמים אני חושבת שהמחשבות יוצאות לי מהפה. ‘החברים’ – ההפך הגמור מ’החבורה’ – אומרים שאני באמת מדברת אל עצמי. שאני מזיזה את הפה, את העיניים, שיש לי טיקים מוזרים, ובעיקר – שאין לי פילטר. מה שאני חושבת יוצא מיד החוצה.

‘החברים’ מעירים לי.

‘החבורה’ שתקה. חשבה שזה ‘קול’, שזה ‘מגניב’.

תמיד זה היה חלק ממני. זה חלק מ’אני’.

ההבדלים בין ‘החבורה’ ל’החברים’… איזה הבדל עצום זה, תהומי… כמה תוכן קיים ב’החברים’ וכמה ריקנות הייתה אז, לפני שנות אור, בימים-לילות הרחוקים ההם ב’החבורה’.

למרות שהיו כמה אנשים באמת-באמת מקסימים גם שם, מיוחדים מאוד. אידי סדג’וויק הייתה מקסימה. קנדי דארלינג, שעל שמה אני קרויה, הייתה חברה שלי. חברה-על-באמת. היו כמה אמנים אקסצנטריים שאהבתי במיוחד. מה זה משנה. כולם מתו. נשרפו בתוך הלבה הרותחת הגדולה, האוכלת-כל, הבולענית, האינסופית, סוחפת הכל, של הזמן. מסמים – או מסמים – הם מתו, מאיידס – או מאיידס. ככה זה היה אז. ומה זה משנה בכלל? אף אחד הרי לא חי חיי נצח. שום דבר לא נשאר כפי שהוא לתמיד. הכל הרי, כל הזמן ובלי סוף, משתנה.

רק השקיפות של הדברים, צלילות הזיכרון שלהם – איך שאנשים חוו אותם וזוכרים אותם – איך שאחרים זוכרים אותם, רק זה קיים. שום דבר מעבר. אנחנו בעצם… כל כך זמניים בחרפת קיומנו בעולם הזה. כמו… קקי של ציפור אנחנו, ממש ככה. נמחים מהמדרכה כמו הלשלשת ונעלמים במיחזור האורבני האובדני של נוכחות הזמן מול נוכחות המקום, מול העולם.

כן. גם אני משוררת, ג’ייקוב. היית מאמין?

אתה כבר לא כאן, המשכת לכתוב בטח בפנקס שלך בזמן שאני המשכתי בדרכי אל עבר ‘מקדונלדס’, אל עבר ביצוע פעולת המעיים שלי, זאת שאני עוצרת אותה כבר דקות ארוכות, ארוכות מדי, ובזמן הזה אני מדברת אליי, מזכירה לי, מתעמתת עם עצם קיומי במרחב.

כמו האוטיסטים, ככה גם אנחנו – בעצם גאונים לא-פתורים, לא מוערכים. גאונים של פילוסופיה, של שירה, גאונים של אמנות, ומעל הכל – גאונים של חיים, של הישרדות.

כשהחיים עצמם נושקים כל כך למוות בגלל חוסר הקיום של החמצן הכלכלי, כשאישה לא יודעת מאיפה הארוחה הבאה שלה תגיע, לובשת סחבות בלויות, בלי כסף לראות רופא, בלי שם, בלי זיכרון, אז זה מה שאני עכשיו: כלום, משהו שקוף, נראית ועם זאת לא ממש, לא בדיוק. עכשיו אני בסך הכל אישה שמתה לחרבן, הולכת בצעדים מהירים מאוד, כמעט רצה, לכיוון השירותים של ה’מקדונלדס’ ביוניון סקוור. מתעלמת מהמבטים שנזרקים לעברי – כבר שנים לא חשה בהם ובעיקצוציהם – אני הרי מחוץ לבועה עכשיו, של ניו יורק כולה, מחוץ לכללים של העיר הזאת, מחוץ לאורבניות האנושית שמכילה בין גבולותיה את אינספור הזרמים, הגזעים, הדתות והשפות, כבר מזמן אני פרח נגוע בקלקולים חברתיים ובנוסחות בלתי-פתירות של מה נכון להיות, מה אסור להיות, מה מוטב לבחור אם רוצים להגיע לאנשהו בחיים.

כבר שנים שאני פשוט לא רוצה להגיע.

רק לחרבן. ואחר כך לשטוף את הידיים טוב-טוב ואת הפנים ולקוות לטוב. שלא יהיה גשם פתאום באמצע החום הזה. שלא תחרבן לי על הראש איזה ציפור. שיהיה לי איפה לישון הלילה, ושיהיה נקי. שלא יגנבו ממני את הבקושי כלום שיש לי איפה שאני לא אישן. ושלא יגעו בי. נמאס לי כבר שנוגעים בי.

זהו זה. אני באמת לא מבקשת הרבה.

הנה. אני רואה את הרמזור האחרון. יוניון סקוור. השלט של ‘מקדונלדס’ מבצבץ-מנצנץ לו כמו איזה ליצן מפחיד באמצע העיר הסואנת הזאת. איזה עיר מזוינת… כמה שאני אוהבת אותה ככה אני גם שונאת אותה. וכמה שאני שונאת אותה, נו, טוב, מודה: ככה אני גם אוהבת.

מבחינתי, ניו יורק זאת העיר היחידה. על כל הזבל שהיא. על כל החרא שהיא. על כל היופי, האינטליגנציה, הפתיחות, קבלת האחר, השפע, התבונה שבה.

על כל הפשע, על כל הטוהר – כן, כן, קיים בה אינסוף טוהר – על כל מה שיש לטובתה ולזכותה ועל כל מה שנגדה, לרעתה, על כל אוהביה ומלעיזיה, אני אוהבת אותה!

הנה, אני מתחילה להפליץ בקול על מעבר החצייה. כמו בטבע. בג’ונגל של אפריקה, עם כל הקופים, החמורים, החזירים, סוסי הפרא, ככה גם פה, בג’ונגל-של-העיר המזוין הזה! אני מפליצה חופשי! באוויר הפתוח! מוסיפה צחנה לצחנה הכבר בלאו הכי קיימת שלי. הנה. המעבר חצייה מתרוקן מאנשים. כולם מתרחקים ממני כמו ממחלה עכשיו. ככה אני אוהבת את זה. ככה תמיד אהבתי.

להיות שונה. לבד. אחת ויחידה.

גם באמנות, גם בחיים, מה יותר טוב מזה? ומה יותר חשוב ממה, בעצם? האמנות או החיים?

ואז, אחרי הפלוצים הבלתי-נשלטים, למהר ל’מקדונלדס’, להיכנס לתא השירותים, לנעול את הדלת, ולהשתחרר מכל החרא. אחחחח… איזה יופי של השתחררות אלוהית זו…

אחחחח…. ככה סוף סוף טוב. ההקלה מקבלת פנים ונפח. אני מביטה בהקלה שבתוך האסלה, מתה על השיט שלי, אחחחח… איזה שיט זה החרא הזה שלי, כמה היסטוריה יש בו… רגעית אומנם, של איזה יום-יומיים מסריחים, ובכל זאת, משהו בו ממש… ובכן… אפוקליפטי, פוסט-מודרניסטי, ויפה, יפה כל כך.

אני נרגעת, מחייכת, מעלה את התחתונים. כולם מחרבנים, אני מזכירה לעצמי פעם אחר פעם. כולם מתים. כולם אוכלים. כולם אותו דבר בעצם עם הבדל אחד גדול ומהותי – או שיש להם כסף או שאין להם כסף.

פעם היה לי. בשפע, ים. הכל נעלם, נשטף, נבלע בין הגלים, בסמים ובגלריה ההיא. נו. אז אני מאשימה את זה. ברור. הקורבן מאשים תמיד את הכל. נכון מאוד. ככה זה וככה צריך. כמו פוליטיקאית משופשפת, כמו גבר ממוצע שמזיין אישה אחרת ובדיוק נכנסת האישה החוקית שלו לחדר המיטות ותופסת אותו ‘על חם’. מה הוא יגיד? שהוא בוגד? מה פתאום! גבר אמיתי, ממוצע, מקצוען – תמיד יכחיש.

שיגיד, ‘זה לא מה שנראה לך, מותק.’ שיגיד, ‘זה לא מה שאת חושבת.’ אבל שלא ייקח אחריות למעשיו. שלא יודה. לעולם לא.

אחחחח…

זה היה חתיכת חרא הגון, אלוהים.

אני יוצאת מתא השירותים, רוחצת ידיים טוב-טוב, ואז שוטפת פנים, בתי שחי, צוואר. מנגבת במטליות הנייר ששם, שמה כמה בכיסים ויוצאת החוצה.

אף אחד לא מסתכל עליי. ב’מקדונלדס’ הזה כל העובדים או עסוקים או משועממים מהתחת בתוך הטלפונים הניידים המזוינים שלהם. ככה זה היום אצל המסכנים הנורמלים – כל החיים סגורים בתוך טלפון נייד.

אני יוצאת משם ומסתכלת לשמיים. למה אין לי כסף? אני חושבת לעצמי. באמת, אלוהים-אישה, למה אין לי? הרי אם היה לי… אם היה לי… דבר ראשון אני מבטיחה לך ולעצמי: לא הייתי עושה עם זה סמים. לא הייתי שורפת את זה כמו אש בשדה קוצים. סמים – אאוט לגמרי מהחיים שלי כבר שנים.

אלכוהול אני גם כן כבר לא שותה. לעשן גם לא. סקס אני כבר לא זוכרת מתי בפעם האחרונה עשיתי (אתמול? לפני יותר משנה?) אפילו בשר אני כמעט כבר לא אוכלת. אז מה נשאר לעשות? מה נשאר לעשות עם כסף? ומה הייתי עושה אם היה נופל עליי פתאום מהשמיים שק עם שטרות של מאה דולר?

בית הייתי קונה עם זה? אולי. לא יודעת.

קודם שייפול השק, אחר כך נחליט.

בכל אופן, מכאן אני הולכת ל’סטארבקס’ ברחוב 23 והשדרה השנייה. עוד מעט 12 בצהריים ושמה תמיד נמצאת לילי, החברה-הכי-טובה-של-הרגע שלי, שכבר שנים היא החברה-הכי-טובה-של-הרגע.

קשה לי עם נשים. מודה. עם נשים-חברות, זאת אומרת. ואולי בעצם… כשחושבים על זה, עם נשים בכלל. תמיד הסתדרתי יותר עם גברים, ובעיקר עם גברים הומואים. שמה לא הייתה תחרות בכלל. להפך. היה פירגון.

שם הכל היה חופשי ופתוח, אמיתי מאוד, ישיר, כמו שאני אוהבת.

עם נשים תמיד הייתה לי תחרות – גם אם סמויה – של מי הכי יפה, מי הכי מוכשרת.

היום זה כבר לא קיים. היום אני מחוץ למעגל.

לילי הייתה דוגמנית. פעם, מזמן, לפני השנות-אור שלה.

כשהייתה בת 15 גילה אותה איזה צלם שהעביר את התמונות שלה לאיזה סוכן-סוחר-עבדים. ככה לילי קוראת לו. מצחיק, לא? ‘סוכן-סוחר-עבדים’…

לדבריה, היא הרגישה שעוד רגע יבדקו אותה לפי השיניים שלה, כמו שבודקים בהמות משא.

ככה היא קוראת לעצמה היום, ‘סוסת עבודה’, ‘חמורה’, ‘בהמה’.

היא הרוויחה הרבה כסף בשעתו. לא הייתה מפורסמת במיוחד, אבל בגלל שהיא גבוהה כל כך (1.79 מטר), עשתה הרבה תצוגות (‘חרכתי מסלולים,’ כדבריה).

השנים עברו, הסמים שהיא עשתה השאירו צלקות בנפשה וסימנים על הוורידים בזרועות שלה. גם זיונים היו לה בשפע – עם גברים, עם נשים – ומה שנשאר לה מה’היי דייז’ שלה היום זה בעיקר הזיכרונות. הזיכרונות והאיידס. היא נדבקה שם, אז, לא בטוחה אם מהזיונים או מההרואין. ואולי משניהם?

לא הכרנו בימים ההם, אבל חווינו את אותם המקומות, את אותן המסיבות, את אותם התורים הארוכים בשירותים של המועדונים כדי להסניף בסוף ההמתנה את הקוק מול אותה המראה, בשביל להזדיין בתוך אותם התאים.

אני אוהבת אותה. זאת אומרת, אם יש דבר כזה, כמובן. אני עוד לא יודעת. עוד לא גדולה מספיק ומנוסה מספיק בשביל לדעת במאה אחוז אם הדבר הזה, הקשה והיפה והקשה והיפה והקשה והיפה הזה, אהבה, קיים בי בכלל, בתוך עצמי קודם, כדי שאוכל להרגיש אותו אל מישהו אחר.

אבל בכל אופן, אותה אני אוהבת.

אני ממהרת לכיוון ה’סטארבקס’ שלה, איפה שהיא משתמשת בשירותים, ‘כבר לא בשביל להזריק,’ היא מבטיחה לי ואז צוחקת את הצחוק הגדול שלה, העסיסי, וזורקת את ערימת שיערה הבלונדיני המתולתל והשופע מצד לצד.

לי יש את השירותים של ‘מקדונלדס’, הקבועים שלי, לה יש את אלה של ‘סטארבקס’. כל אחד והחיים שלו.

הנה. אני רואה את השלט של חנות הקפה המפורסמת. דווקא לא מלא כמו שבדרך כלל. לילי יושבת שם עם שלל השקיות הוורודות שתמיד נשרכות איתה לכל מקום ומביטה על הקיר כאילו שיש שם משהו.

‘אהובתי,’ אני מתקרבת אליה ומנשקת אותה על הלחי.

‘קנדי, דארלינג,’ היא מחבקת אותי. ‘טוב לראות אותך, מתוקה שלי.’

‘מה חדש?’

‘סיים סיים. את יודעת, מקווה שהיום הזה יהיה טוב. שיהיה שונה מהיום הקודם. מקווה לנס.’

אני מחייכת אליה, מתיישבת על ידה ואוחזת בשתי ידיה. ‘נסים לא באים לכיוון שלנו, שכחת?’

‘אני דווקא אופטימית שאיזה נס יעשה פניית פרסה ויראה אותי אחרי כל השנים,’ היא מביטה אל אצבעותיה הנתונות באצבעותיי.

‘איך הלפיתה שלי?’ אני שואלת.

‘של אחיות,’ היא עונה.

‘נו, אז אחיות אנחנו,’ אני נהנית מההגדרה שלה. ‘אחיות לרחוב.’

‘איזה חרא זה, הא?’ היא לוקחת נשימה ואז נושפת באיטיות. ‘זתומרת, ששתינו היינו שמה למעלה, ב… פאקינג אולימפוס של האלים, שהכרנו את כל מי שהוא משהו בעיר הדפוקה הזאת, שנגענו בפיסגה וגירדנו את הכוכבים ועכשיו… זה מה שנהיה מאיתנו.’

‘את יכולה לעבוד פה אם לא טוב לך,’ אני מציעה.

‘פה… איפה?’ היא מביטה סביבה.

‘פה פה,’ אני מחדדת. ‘ב’סטארבקס’ הזה. את יכולה להציע את עצמך לעבודה. לנקות קצת, לשטוף כלים, אולי אפילו לעבוד בקופה.’

‘עם כל הסטודנטיות של N.Y.U? מה קרה לך, נפלת על השכל? למה מה אני אעשה פה?’

‘כמו שאמרתי, אם רק היית רוצה, היית יכולה להסתדר.’

‘אני לא בנויה לעבודה,’ היא תוקעת מבט בקיר שמולה. ‘וגם את לא. היינו למעלה, מה נעשה עכשיו? נעבוד בניקיון?’

‘אנחנו דפוקות,’ אני מחייכת ואז מעלימה את החיוך כאילו לא היה. ‘זה ברור לשתינו.’

‘כן,’ היא מביטה בי. ‘דפוקות. פאקינג מרוששות. אבל עם היסטוריה.’

‘עם היסטוריה לא הולכים למכולת. עם היסטוריה לא שוכרים דירה.’

‘אבל עם היסטוריה נזכרים. זוכרים איתה.’ היא משחררת את אצבעותיה מכפות ידיי.

‘היסטוריה זה חרא,’ אני נאנחת. ‘ההיסטוריה היא שפעם היינו יפות ומוכשרות, שפעם’

‘למה פעם?!’ היא קוטעת אותי. ‘את מוכשרת גם עכשיו! אני בטוחה שאם היו נותנים לך כמה קנבסים וצבעי שמן היית עושה יופי של עבודות!’

‘אלף, אני כבר לא בטוחה,’ אני מגרדת בשיערי השמנוני. ‘זאת אומרת, שעוד יש לי את זה בכלל. בידיים, בראש. ובית, מאיפה יתנו לי קנבסים וצבע? מי רואה אותי בכלל היום?’

‘די, דבי. את יודעת שהעבודות שלך לא מתו. הן בטוח חיות להן אי-שם בבתים של העשירים, כמה פעמים אמרת לי את זה? אמנות זה לא משהו שנעלם, זה משהו שגם אם לא אוהבים מעבירים אותו הלאה. מי יודע, אולי יש עבודות שלך שתקועות באיזה גלריה אפילו.’

‘גלריה!’ אני נדהמת מהשטויות שלה לפעמים, מהשטויות שלי עצמי, מהדמיון הפורה מדי שרק הורס לי תמיד. ‘מה-זה?! אני בטוחה! רק את העבודות שלי תולים בגלריות! עברו מלאנתלפים שנים מאז שעשיתי אמנות, לילי. האמנות השתנתה, אני בטוחה בזה. מה שהיה פעם חדשני, מיוחד, אפילו ניסיוני ונועז, כבר בטח נחשב למשעמם ולעלוב.’

‘שטויות במיץ!’ היא לא מוותרת. ‘אמנות זה אמנות זה אמנות! זה לא דבר שמת! זה לא בן אדם!’

‘בן אדם…’ אני חושבת בלי קול. ‘איזה חרא של דבר זה.’

‘נכון. חרא של דבר…’ היא חוזרת אחריי.

‘רגע אחד!’ אני נבהלת מעצמי, ‘אני דיברתי עכשיו?!’

‘ברור,’ היא מאשרת. ‘אמרת שבן אדם, איזה חרא של דבר זה.’

‘אלוהים-אישה המזוינת!’ אני מתעצבנת על עצמי, על העולם, על הפה המסריח שלי שלא מצליח לסנן את המחשבות הפרטיות, ההכי כמוסות שלי, על זה שאין לי ולמוח שלי כבר שום פילטר, שום סימביוזה. ‘אני חושבת מחשבה וישר אומרת אותה! אני מדברת אל עצמי, אני יודעת את זה!’

‘ברור, יא דפוקה!’ היא מעבירה בנונשלנטיות שלה, בשריד הקיומי, האבולוציוני, של ימיה – ולילותיה – כדוגמנית את שיערה השופע לימין ואז לשמאל. ‘כולם יודעים את זה! את תמיד מדברת אל עצמך!’

‘פאק! אני מדברת אל עצמי… ידעתי את זה, אבל… קיוויתי שאולי אני מדמיינת…’

‘טומטום! זה בסדר גמור! לפעמים אני רואה אותך יושבת ב’מקדונלדס’ שלך ביוניון סקוור, מחזיקה איזה כוס קפה ומדברת אל עצמך כאילו שאת מראיינת ובו-זמנית מתראיינת לאיזה טוק-שואו דפוק…’

‘אני לא מאמינה… אני מראיינת את עצמי על האמנות שלי, נכון. חשבתי שהכל בראש שלי, שאני לא ממש מבטאת את המילים. שהמחשבות… את יודעת… נשארות סגורות בתוך הראש, לא יוצאות לאוויר.’

‘אז חשבת. גם אני חשבתי הרבה עד שהגעתי עד הלום. החיים, יקירתי, זה לא מה שתכננו.’

‘אנחנו חיות את ההלוויה של עצמנו, זה מה שאני תמיד אומרת.’

‘לעצמך.’

‘מסתבר.’

‘זה לא נורא,’ החברה-הכי-טובה-של-הרגע-שנמשך-כבר-שנים מלטפת את גבי. ‘כל אחת והשריטה שלה, קנדי.’

‘אבל זה! לדבר אל עצמי בקול רם! להסתובב ככה ברחובות המצחינים ולא לשים זין על מה שחושבים עליי זה איכשהו בסדר’

‘מה איכשהו בסדר?!’ לילי קוטעת אותי, ‘זה ה-דבר!’

‘אבל זה שאני ככה… מביעה את עצמי, קבל עם ועדה… זה… ובכן… חרא אמיתי!’

‘זה לא חרא. זה אמיתי. את אמיתית. את יודעת שאת חולה בראש.’

‘תודה באמת.’

‘מה לעשות, קבלי את העובדות ותמשיכי הלאה. זה מה שאת. סכיזופרנית שמדברת לעצמה. כמו שאני נשאית איידס. סו וואט?! החיים נעצרים?! תאמיני לי, קנדי, אחרי מה שאת ואני עברנו בחיים, אחרי איפה שהיינו ולאן שנפלנו – הכל קטן עלינו.’

אני לוקחת נשימה כבדה ואז לוקחת לגימה מהבקבוק מים מינרליים שלה שתמיד מלא במים מהברז של השירותים. ‘כן. איידס… מזל שאת חיה בכלל.’

‘באמת מזל. את זוכרת מה היה אז? באייטיז? אנשים מתו כמו זבובים.’

‘נכון,’ אני נזכרת בעצב. ‘ההומואים בעיקר. אבל לא רק.’

‘כולם מתו,’ מסכמת לנו לילי את הימים הנוראיים ההם. ‘גם אם הזדיינת פעם אחת בלי קונדום, ולא קראו לך מדונה, כאילו, לא היה לך את המזל שלה, אז נדבקת ומתת. ומי שהזריק, בכלל הלך עליו. היה זוועה אז. אבל הנה, את רואה, היום זה 2020 ואפשר לחיות עם זה, עם הכל, תראי אותי! מה? לא נראית מאה אחוז בריאה?!’

‘מיליון אחוז,’ אני מודה.

‘זה כי אני בריאה! קודם כל בראש ואחר כך בכל היתר. לוקחת את התרופות שלי שאני מקבלת בחינם מהאנשים הטובים במרכז לטיפול במחלה הזאת, ואיכשהו, אחרי כל השנים, שורדת.’

‘שורדת…’ אני ממלמלת אחריה. ‘כמו בג’ונגל.’

‘מה כמו?!’ היא מתקוממת. ‘בדיוק! מה? פה זה לא ג’ונגל?’

‘לגמרי…’

‘ג’ונגל אורבני כמו שאנחנו קוראות לזה. עם האספלט, עם הרעש, עם הבלגן.’

‘עם השפע, אל תשכחי.’

‘אז שפע, שיהיה. עם הפער, אל תשכחי את.’

‘נכון. עניים מרודים והומלסים כמונו לעומת החולירות ששולטים בתפוח הגדול.’

‘למה חולירות? כי יש להם כסף? אני לא מסכימה איתך. גם הם אנשים. בדיוק כמונו. לא הרבה יותר טובים ולא הרבה יותר בריאים – לא בראש ולא בכל היתר.’

‘אז… מה שמפריד בינינו זה רק הכסף?’ אני מנסה אותה.

‘הכסף בעיקר. אבל לא רק. את יודעת, קנדי, כל אחד יחיד ומיוחד.’ היא שוב זורקת את שיער ראשה המלא לצד השני, כמו איזה חיה פרימיטיבית שככה מוכיחה לעולם את יופייה.

‘השיער שלך מהמם,’ אני נוגעת בקצוות שיערה.

‘השיער שלי זה הדבר היחיד שנשאר לי מה’היי דייז’ שלי, מותק. כל המעצבים אהבו את השיער שלי. היה אחד, קרלו קראו לו, שאמר שהשיער שלי הוא המוזה שלו.’

‘פעם השתמשתי בשיער ערווה שלי ביצירת אמנות שלי. הדבקתי אותה על גבי זכוכיות שהדבקתי על קנבס בצורת משולש שצבעתי באדום. קראתי ליצירה ‘מחזור – תמרור אזהרה. (פעם בחודש, בייבי)’. מעניין איפה זה היום.’

‘באיזה גלריה של פלצנים בסוהו, זה איפה זה היום,’ לילי מחייכת. ‘או יותר גרוע – באיזה בית של אספן במדיסון אבניו.’

‘מה-זה! אני בטוחה! אני אגיד לך בדיוק איפה זה נמצא! במיחזור של המיחזור של הניינטיז! יחד עם קורט קוביין וכל האחרים.’

‘מותק,’ היא מביטה בי במבט מיוסר-על-באמת, ‘אל תעשי לי את זה! את מזכירה את קורט קוביין וישר נשבר לי הלב. איזה חתיך הורס הוא היה… איזה שיער יפה היה לו?’

‘מת.’

‘אבל איזה חתיך הוא היה!’

‘מת.’

‘מת מת! הבנו!’ היא נאנחת. ‘אבל איזה חתיך… ואיזה כישרון… איזה קול סדוק יפהפה.’

‘של נשמה אבודה. לקח את עצמו כמו מלאנתלפים אחרים עם המזרק לעולם הבא.’

‘מסכן. וקורטני?’

‘מה איתה?’

‘והילדה שלהם?’

‘מעניין לי ת’תחת. היה – נגמר. חי – מת. זה דרך כל בשר.’

‘מה קרה את כזאת מורבידית היום?’

‘מורבידית?! אני?! ממש לא, לילי. אני פשוט מציאותית. הבן אדם, מוכשר ככל שהיה, יפה ככל שהיה, פשוט לא רצה לחיות יותר, אז הוא עשה מעשה והתאבד. מה הביג פאקינג דיל?’

‘מת ממנת יתר. יחי ההבדל.’

‘אז מת ממנת יתר. מה זה משנה. בסוף הוא מת? זה מה שקובע.’

‘זה מה שקובע… איזה חיים, הא?’

‘כמו שאת אומרת, זה הג’ונגל פה.’

‘וולקאם טו דה ג’אנגל…’ לילי מתחילה לזייף בקול רם.

‘וויב גאט פאני גיימז,’ אני ממשיכה אותה, שמחה לשחזר את שאגת שירתו של אקסל רוז מ’גאנז אנד רוזס’ האלמותיים.

‘טוב, בואי נירגע,’ לילי מחייכת. ‘הדבר האחרון שאני צריכה זה שיעיפו אותי גם מפה. מהבית שלי.’

‘זה מה-זה טראגי,’ אני מגלגלת קווצת שיער בין אצבעותיי. ‘זאת אומרת, שזה הבית שלך.’

‘ושלך?’

‘שלי?’ אני חושבת. ‘לי אין בית ממזמן. ה’פקטורי’ היה הבית שלי, אבל הבעל בית היה טיפוס מהאגדות.’

‘את מתכוונת וורהול?’ העיניים של לילי נראות לי לפתע משום מה גדולות, מסוקרנות.

‘ברור. אז מי?’

‘בעל הבית השתגע! בעל הבית השתגע!’ היא מתחילה לפתע לקרקר כמו תרנגול מרוט כרבולת, ‘הכל בחצי מחיר! רק היום, רק היום!’

‘מה עובר עלייך?’ אני מלטפת את שיערה, מנסה להרגיע.

‘החיים, דבי. זה מה שעובר עליי. כמו מכבש ענקי שאף פעם לא עוצר. החיים המזוינים עוברים עליי כל הזמן.’

‘החיים…’ אני מביטה בזגוגית החלון המלוכלכת, ‘זה ממש לא מה שחשבנו.’

‘למה מה חשבת?’ היא שואלת.

‘מה חשבתי על מה?’ אני מנסה להתנער מכוונת שאלתה.

‘כשהיית קטנה, מה חשבת אז?’

‘כשהייתי קטנה… את יודעת, גדלתי קצת… איך לומר… מוזר. אמא קתולית, אבא יהודי. הייתי ילדה טובה, ממושמעת. מתי התחלתי למרוד…? כנראה מתי שגיליתי את האמנות וכמה שאני משתגעת עליה. הוי, אמנות, לילינק’ה, אהובת לבי… אמנות זה החיים שלי.’

‘לא עכשיו, הייתי אומרת,’ היא מנחיתה אותי חזרה למציאות המרה.

‘גם עכשיו,’ אני מסרבת לקבל את הדין. ‘עכשיו האמנות – כל האמנות שלי – בראש שלי. אין לי כסף לקנבסים אבל יש רדי מייד. לפעמים אני מוצאת דברים בזבל ועושה מהם דברים, מרכיבה אותם, את יודעת.’

‘יש לך משהו חדש?’

‘ברור, יפה שלי. תני לי דקה.’

אני מפשפשת בשקיותיי. ‘הנה. עבודה חדשה יחסית. את רואה? גם מהזבל אפשר לעשות אמנות. בעצם, זאת המהות של אמנות אמיתית. לעשות מחרא אמנות, מזבל אמנות, מהחיים כחרא-זבל אמנות.’

היא מסובבת את היצירה שלי בידיה ומביטה מכל כיוון. ניכר שהיא לא מבינה אותה.

‘וזה…?’

‘זה חד-קרן. עשוי מסחבות, מארנקים קרועים ומג’ינס שמצאתי ברחוב, בזבל. איזה יופי, הא?’

‘לא יודעת,’ היא מחזירה לי בחזרה את העבודה. ‘בלי לפגוע, באמת. אבל אני לא מתחברת. אני לא מבינה את זה.’

‘זה בסדר גמור,’ אני אומרת, מביטה בגאווה בתוצרת שלי. ‘אני מתחברת וזה מה שחשוב. אני עושה את האמנות שלי מאהבה.’

‘אהבה…’ לילי מגלגלת עיניים. ‘מה זה בכלל?’

‘הוי, אהובה,’ אני מתחייכת. ‘מי יודע באמת? אולי אלוהים-אישה רק. אנחנו, בני התמותה, מה אנחנו יודעים מהחיים שלנו מה זאת אהבה.’

‘זה חרא. זה מה שאני יודעת.’ היא קובעת בנחרצות. ‘זה מה שהביא אותי לרחוב.’

‘אני אוהבת שגם את מאשימה. אני מתחברת לזה.’

‘את עדיין מאשימה את וורהול המניאק?’

‘גאון-מניאק, אני מבקשת,’ אני מעמידה דברים על דיוקם. ‘וכן. אני בהחלט מאשימה אותו. אבל לא רק. כל כך הרבה גורמים גרמו לי להגיע למקום הזה. כל כך הרבה… חארות. אנשים שלא ראויים להיקרא בכלל אנשים.’

‘זה בדיוק מה שאני אומרת,’ לילי תורמת את חלקה לבערת האש שלנו. ‘העולם מלא בחרא.’

‘ממש ככה. אנחנו סתם… סתם תקועות בתוך הדבר הזה על לא עוול בכפינו. לנו פשוט… איך אני תמיד אומרת, אין מזל.’

‘זה מה שזה. אני מסכימה איתך לגמרי. לנו אין.’

‘אולי נצא החוצה?’ אני מביטה החוצה בעניין. ‘בא לי להסתובב קצת בחוץ, לנשום אוויר.’

לילי קמה ועורמת את מטלטליה על עגלת הסופרמרקט המרוטה כמו ציפור עלובה שלה, מועכת את שלל שקיותיה הוורודות בידה. ‘אני מוכנה לראות את החרא שבחוץ,’ היא מכריזה. ‘למרות שאני מבטיחה לך, מותק, החרא של היום הוא ב-ד-י-ו-ק כמו החרא של אתמול. חרא אמיתי כזה, של החיים, לא משתנה.’

‘אני איתך,’ אני אומרת ומתחילה לשרך את עגלתי המלאה במה-לא מחוץ ל’סטארבקס’ שלה.

‘הוי, האוויר,’ אני אומרת לעצמי בלב, מרימה עיניים לשמיים, ‘איזה מזל שלפחות האוויר של ניו יורק הוא בחינם. לפחות זה!’

‘את מדברת בקול,’ לילי אומרת.

‘מה פתאום!’ אני מתחלחלת, ‘דיברתי עם עצמי!’

‘אז עצמך זה כנראה כל העולם,’ היא אומרת. ‘אמרת: איזה מזל שלפחות האוויר של ניו יורק הוא בחינם, נכון?’

‘שאני אמות,’ נפלט לי. ‘אני ממש מדברת בקול ברחוב…’

‘ממש ממש,’ היא אוחזת בידי בחום. ‘אבל זה בסדר. כבר אמרנו שכל אחד והקטע שלו, לא? אז את מדברת עם עצמך – אבל בקול. זה באמת שטויות.’

‘זה לא שטויות!’ אני צועקת, ‘זה חרא חרא חרא חרא חרא!!!’

‘מה חדש?’ היא מגלגלת עיניים. ‘תוסיפי את זה לרשימה.’

‘האוויר… נכון שהוא נהדר? ובחינם! סוף סוף משהו בעיר היקרה הזאת חינם!’

‘יקרה-רצח מנהטן…’

‘זה או עניים או עשירים פה. זה מה שאני אומרת. מנהטן היא רק בכאילו מנהטן. בעצם זה עולם שלישי. כמו מדינה מושחתת באפריקה.’

‘או איזה ארץ קטנטנה בדרום אמריקה. או כמונו – או עשירים מיוחסים עם אחוזות של הביליונרים של בברלי הילס.’

‘איפה שכל המפורסמים…’ אני נזכרת. ‘בכמה מסיבות בריכה הייתי בגלגול הקודם שלי באל.איי… את לא תאמיני גם אם אני אתחיל לספר לך. אבל האמת?’

‘תמיד.’

‘אז האמת שאף פעם לא אהבתי את אל.איי. וורהול היה משוגע עליה. אהב-עד-כדי-הערצה את מה שהוא קרא לו ‘פלסטיק’. אבל אני ניו יורקית בנשמה, מה לעשות? מה שלא יקרה לי, אני אישאר כאן. על הספסל שלי בפארק או על המזרן המשומש במקלט בבאוורי.’

‘גם אני. ניו יורק, ניו יורק… אי אפשר איתה, אי אפשר בלעדיה…’

‘וזאת פאקינג האמת לאמיתה. וחבל שזה ככה. כי ניו יורק חירבנה לנו על הראש כבר שנים.’

‘מה זה חירבנה?’ לילי צועדת לצדי ברחוב ההומה אדם, ‘עדיין מחרבנת! ולא סתם מחרבנת! מחרבנת במשולשים! במעויינים! בריבועים סגולים-כתומים!’

‘יפה שלי!’ אני מתמוגגת משפתה, ‘משוררת את, לילי, משוררת אמיתית!’

‘ממש משוררת!’ היא מבטלת את דבריי במשיכת יד. ‘גרטרוד שטיין אפס על ידי.’

‘אל תזכירי אותה!’ אני כועסת. ‘וורהול אהב אותה נורא. גם אני פעם. את הגלריה שלי עם ההוא-שלא-מזכירים-את-שמו פתחתי בהשראתה. כמו הגלריה שלה. ככה, ציורים-ציורים, חלק על הקירות וחלק מונחים על הרצפה. מייאש, לילי. פעם הייתה לי גלריה בלואר איסט סייד, פעם הייתי נערת-וורהול, פעם הייתי אמנית אמיתית! יוצרת! מציגה! אפילו מוכרת! והיום… עכשיו… תראי אותי!’

‘אני רואה, קנדי. רואה – ומזדהה.’ היא מביטה בי בעצב. ‘כולנו היינו, מותק. מה את חושבת? שאת היחידה? אבל זה שאנחנו היום צללים של בני אדם, חבורת-זבל שממוקמת ברחובות של העיר הזאת, זה אומר שאנחנו שווים פחות? זה שאין לנו כסף עושה אותנו פחות אנושיים? כולנו היינו פעם מישהו. כולנו, בלי יוצא מן הכלל.’

‘יש כאלה שנולדו לרחוב,’ אני מתקנת. ‘אני מכירה כמה כאלה בעצמי.’

‘טוב,’ היא נעצרת לרגע ובודקת תכולה של איזו שקית, ‘זה כמו אצל העיוורים.’

‘מה זאת אומרת?’ אני לא מבינה את הקשר.

‘זאת אומרת, שאני בכלל לא יודעת מה עדיף,’ היא מנסה להסביר. ‘להיוולד עיוור או להיוולד רואה שעם הזמן הופך לעיוור. ככה בדיוק גם איתנו. אם עדיף להיוולד הומלס או עדיף להפוך להומלס עם הזמן. אני לא יודעת מה יותר טוב.’

‘להפוך להומלס,’ אני קובעת. ‘ככה אתה לפחות יודע מה זה הטעם האמיתי של החיים.’

‘אבל אחר כך אתה מאבד את הכל,’ היא אומרת. ‘אתה יודע מה זה להיות סו קולד ‘נורמלי’, ‘כמו כולם’, ‘נורמטיבי’, ואז אתה הופך לחסר בית, לדייר של הרחוב. זה עדיף לדעתך?’

‘את יודעת,’ אני נזכרת ב’אז’, ב’לפני שנות אור שלי’, ‘פעם, אז, כשהיו שמים לי קוק מול הפרצוף, ב’פקטורי’ או ב’סטודיו 54′, או בכל מקום אחר ברחבי העיר, ידעתי שזה לא בריא לי. שזה מסוכן. שזה ייגמר אצלי לא טוב, כמו איזה פאקינג רכבת הרים ארורה. לא הייתה לי שליטה, כמובן, כי אני מכורה ואובססיבית. הייתי מודעת לזה. אבל רציתי לנסות. שוב ושוב. גם עם ההרואין. ידעתי על בסקיאט. ידעתי על כל האחרים. מה זה משנה. אני רציתי לנסות. ואת יודעת מה, לילי? זה היה שווה את זה. אז לא נולדתי עיוורת אבל נהייתי כזאת, אז מה? לפחות חוויתי את החיים במלואם, על כל מה שהם, על כל הצדדים שלהם. הייתי מיודדת עם דבי הארי, פגשתי את מדונה, את לייזה מינלי, הוי, לייזה… גם היא אישה שחוותה דבר או שניים בחיים שלה… אבל נהניתי מכל רגע – וגם כשלא נהניתי, אפילו כשסבלתי, אז איכשהו, אני לא יכולה להסביר את זה, נהניתי. החיים… אני אומרת לך, החיים זה חוויה על גבי חוויה, כמו טלאים, מכלול של חוויות. החיים הם פאקינג רכבת הרים-שדים…’

‘אני אוהבת את זה,’ לילי מחייכת את חיוכה הגדול, שבור השיניים, ומעבירה שוב את שיערה מצד אחד לצד שני, כאילו הייתה הדוגמנית שהיא כבר שנים לא. ‘החיים – רכבת הרים-שדים.’

‘כי זה מה שזה בסך הכל!’ אני זועקת, מתעלמת מהאנשים שמביטים עליי בעצב, בחמלה, בכעס – רק אלוהים-אישה יודעת מה המבט של הניו יורקרים בעצם אומר. ‘הכל משתנה כל הזמן, בלי סוף ובלי היגיון! מי יודע מה יהיה מחר?! הכל קורה בדקה ניו יורקית! מי בכלל יכול לשלוט על זה?!’

‘אי אפשר.’ לילי מאשרת.

‘ברור שאי אפשר! הרי כל האנשים שאת רואה כאן עכשיו,’ אני עוצרת את הליכתי, ‘ימותו בקרוב. אולי הבקרוב הזה יהיה בעוד 50 שנה, אולי בעוד 20, כל אחד והבקרוב שלו. ועדיין, הכל ישתנה, הכל הרי כל הזמן משתנה, תאמיני לי, אני יודעת. פעם הייתי.’

‘די, נו, דבי, ‘פעם הייתי’,’ היא מנסה להשתחרר מאחיזתי. ‘כולנו סיפור של ‘פעם הייתי’. פעם הייתי דוגמנית, מה לא ראיתי, איפה לא הייתי, עם מי לא הזדיינתי – אפילו עם דוכס במלון ‘פלאזה’, נשבעת לך! – אז מה? היום אני פה. זהו זה. ועם זה צריך להתמודד.’

‘כן…’ אני כועסת לרגע-שעובר-מהר-מדי על עצמי, שהגעתי לפה, לכל זה, לשקיות המיטלטלות על עגלת קניות חבוטה של סופרמרקט ברחוב, עם הבגדים הכי מסריחים שאפשר לדמיין. ‘מי יאמין עכשיו איפה ‘פעם הייתי’! מי יכול להסתכל עליי ולזהות את הקנדי-של-וורהול ב’פקטורי’ ובמסיבות הנוצצות, מצטלמת על ידי גדולי הצלמים של ‘אז’ כשלצדי דבי האחרת – הארי – מדונה ולייזה… עלובה שכמותי, פתטית, איזה’

‘את שוב מדברת אל עצמך בקול,’ לילי קוטעת את הרצף של מחשבותיי הכי כמוסות. ‘סורי, אבל זאת האמת.’

‘אמת?!’ אני זועקת, שוב לא שמה חצי זין על כל אינספור המבטים הקשים שמופנים אליי, ‘את רוצה אמת, לילי?! אז האמת היא שאני מתה מבפנים כבר שנים! מתה מבושה! מכאב! מייסורים של הנפש! שהגעתי למקום הזה בחיים שלי! מתה מזה שקיוויתי, שחלמתי, ש… האמנתי! שיום אחד אני אפרוץ! שיום אחד דבי ‘קנדי’ קאופמנברג תהפוך למישהי בזכות עצמה, לא עוד הנגררת של אנדי, המזדיינת של כל הגברים החזקים של ניו יורק, הג’אנקית שהייתי, אלא באמת מישהי ששווה להסתכל עליה, להביט בה, לשמוע את מה שיש לה לומר…’

‘אבל את משהו, בייב. באמת. את מישהי. את קיימת. את בן אדם בדיוק כמו כולם. והעיקר – אני אוהבת אותך.’

‘אני יודעת, לילי. אני יודעת. זה סתם… את יודעת, מין יום כזה. חרא של אמצע השבוע.’

‘טוב, זאת את שרצית לשאוף קצת אוויר-מכוניות מזוהם בחוץ. אני מצדי יכולתי בקלות להמשיך ולהיות דחליל ב’סטארבקס’.’

‘זה גם לא בריא,’ אני נאנחת בכבדות. ‘את יודעת, להעביר ככה שעות בלי סוף בפינה שלך שמה.’

‘אבל הקפה טוב!’ לילי צוהלת. ‘ולפעמים העובדים שמרחמים על ההומלסית עם השיער היפה זורקים לי איזה כוס קפה מהבילה. אני מתה על הקפה של ‘סטארבקס’! חולה עליו!’

‘את כל כך אופטימית,’ אני מעקמת את האף. ‘זה מחליא.’

‘היום אני אופטימית. מחר אני פסימית. מחרתיים אני מתאבדת. ובעוד שלושה ימים אני זוכה בלוטו המזוין ומסדרת אותך, אותי, את כל החברים!’

‘מהפה שלך לאוזניים של אלוהים-אישה,’ אני מביטה בה באהבה מהולה בצער על חייה שלה שפגשו להם כך את חיי שלי.

‘יש לה אוזניים?!’ לילי צוחקת.

‘ברור!’ אני מרצינה. ‘לאלוהים-אישה שלנו יש הכל! אפילו תחת!’

‘תחת של קים קרדשיאן?’ לילי שואלת ברצינות, מעבירה שוב, כמו מתוך הרגל של מכורים, את רעמתה מצד אחד לשני.

‘אני לא יודעת מי זאת,’ אני מודה.

‘שכחתי שאת לא בעניינים. בכל אופן, זאת אחת מפורסמת עם מלא כסף. ועם תחת.’

‘איך את יודעת?’ אני תוהה.

‘כי אנשים משאירים עיתונים ב’סטארבקס’ ואני קוראת את השאריות שלהם. ורכילות זה הצד החזק שלי. רכילות ופילוסופיה. גם בספורט אני טובה!’

‘פילוסופיה?’ אני תוהה. ‘מה לך ולזה?’

‘אני מתה על אריסטו וסוקרטס. למדתי אותם בתיכון.’

את מה-זה מפתיעה!’ אני צוחקת. ‘מאיפה הבאת את זה עכשיו?! אנחנו הומלסיות, מותק!’

‘סו?’ היא מביטה בי בזעם כבוש. ‘אז אסור לנו לחטוא בפילוסופיה? הנה, את עושה אמנות, אני מפנטזת על סוקרטס!’

‘ללילי יש חבר!’ אני מתחילה להקיף אותה במעגלים ולשרוק, ‘ללילי יש חבר!’

לילי מקיפה עכשיו אותי ורוקדת, ‘ללילי יש חבר שמת לפני מיליון שנה בערך! פילוסוף אחושרמוטה, אבל עדיין – מת מלפני מיליון שנה!’

‘איזה כיף!’ אני שמחה לרגע כל כך. ‘להיות חיה ככה! זה אושר אמיתי, באמת, לגלות משהו חדש על החברה-הכי-טובה-שלי, שהנה, מגלה לי פתאום עוד משהו על עצמה. זה… זה… כמו אמנות, כמו הרצון לעשות אמנות, כמו… הסיבה היחידה להישרדות המטורפת הזאת!’

‘החיים הם הפתעה בתוך ביצת קינדר,’ לילי אומרת ומתיישבת – בהפתעה גמורה – על המדרכה, חוסמת לעוברים והשבים את הדרך. אני מתה על חסימות אז אני מצטרפת אליה בשמחה.

‘ביצת קינדר…’ אני נזכרת בטעם, ‘איך הייתי מתה לאכול עכשיו אחת.’

‘את זוכרת את הימים שהיינו גונבות אוכל?’ היא מעלה בי זיכרונות שהייתי מעדיפה לשכוח.

‘זוכרת, מאמי. אבל מעדיפה לשכוח. גם הומלסית וגם גנבת? אפילו בשבילי זה טו מאצ’.’

‘שכחת את הימים שהיית עושה הכל בשביל קצת קוק?’

‘והרואין?’ אני מזכירה לעצמי.

‘היו ימים…’ לילי מחייכת.

‘היו, ובואי נקווה שלא ישובו,’ אני אומרת וקמה. ‘קדימה, בואי נפגוש את החבר’ה.’ ומיד מתקנת את עצמי: ‘את החברים.’

‘קשה לך עם חבר’ה, הא?’ לילי מכירה אותי היטב.

‘מאוד,’ אני מודה. ‘זה מזכיר לי את החבורה ההיא, מאז. עכשיו יש לי חברים. אמיתיים. לא עוד בולשיט.’

‘קים קרדשיאן,’ לילי אומרת ואני לא מבינה מה הקשר ומעדיפה לא להיכנס לזה בכלל. אני יודעת שאני מחוץ לעניינים לגמרי – אבל זה מבחירה, וטוב לי ככה. העניינים מחוץ אליי אז אני נוקמת, מחזירה לעניינים שהוקיעו אותי מהם בדיוק באותה המידה. אין לי טלוויזיה – לאיפה אני באמת אדחוף אותה…? עיתונים אני לא קוראת – לא רוצה לדעת מה קורה בעולם, לא רוצה לשמוע חדשות. אין לי טלפון נייד כמו לכל העולם ושונאת בכל מאודי את המכשיר המכוער והמטמטם הזה. אני רואה איך אנשים ממלאים את הרחובות ולכולם יש טלפון ביד, אוזניות באוזניים עם שירים, עם סרטים… לא רואים כבר אף אחד מלבד עצמם. אני לא בשום רשת חברתית – שמעתי על הדבר הזה גם בלי שארצה – אבל עד היום לא ממש הבנתי מה זה בדיוק אומר.

פעם שמעתי שתי יפות כאלה של מנהטן, מתוקתקות כאלה, לבושות מכף רגל ועד ראש כאילו יצאו מאיזה מגזין אופנה, מדברות. אחת אמרה: ‘אז אחרי הסקס אני אומרת לו איך אני מוצאת אותו בפייסבוק ואינסטגרם והוא עונה לי – את לא תאמיני! – שהוא לא בפייסבוק ולא באינסטגרם. אז אני אומרת לו, אז אתה בעצם כאילו… לא קיים. כי זה הרי כאילו… החיים.’

נזכרתי בזה פתאום כמו שנזכרים במוות – או בחיים – בזעקה הזאת של הכלום הבועתי שהיה פעם, ב’כאילו’ הזה שהיינו כולנו, עם אנדי והחבורה הלא חברית באמת שלנו, כולנו יחד רק בכאילו מקושקש כזה, מכוח המציאות של החיים יחד ב’פקטורי’. יחד בכאילו של אחווה, בכאילו של אהבה, בכאילו של עזרה הדדית, של אכפתיות, של חברות אמיצה, של אמנים, כשבעצם הכל היה צביעות אחת גדולה, כשכמעט כולם – עם כמה יוצאים מהכלל בודדים – דאגו אך ורק לעצמם. הכל היה, כשחושבים על זה לעומק, לא אמיתי באמת. אז מה בעצם השתנה מאז? רק העולם כולו שהפך לדיגיטלי? לחיים של בן אדם שמתקיימים בתוך מחשב שנמצא בתוך טלפון נייד? ומה בעצם חשוב יותר לאנשים היום? הרשת החברתית שבה הם קיימים או הקיום שלהם עצמם, האמיתי, בעולם?

מה יותר משמעותי עבורם?

ואולי עדיף באמת להיות שקופה כמוני. אולי זאת באמת הבחירה הכי טובה.

‘מחשבים זה פורנוגרפיה,’ אני אומרת לעצמי. ‘מחשבים זה סכנה לעולם!’

‘את שוב מדברת לעצמך בקול,’ לילי אומרת.

אני נעצרת.

‘אני מדברת לעצמי בקול,’ אני מסכינה עם עובדת החיים הזאת. ‘זה מה שיש. אני אישה זקנה בת 72, סכיזופרנית לא מטופלת, שפעם הייתה עם וורהול ואמנית ובליינית ומה לא, והיום היא הומלסית שמדברת עם עצמה ברחוב. זה אני, לילי. זהו זה.’

לילי מביטה בי באהבה נטולת האינטרסים שלה.

‘אני אוהבת אותך ככה,’ היא אומרת לי ברכות. ‘בדיוק כמו שאת.’

‘אני אוהבת את עצמי ככה. איתך. אני לא יודעת מה זאת אהבה והכל חרא, אבל לפחות אנחנו ביחד בתוך החרא הזה,’ אני אוחזת בידה בחוזקה.

אנחנו צועדות אל עבר טומפקינס סקוור פארק באיסט וילג’ להיפגש עם החברים, עם חסרי המזל התואמים לנו כמו כפפה. לדבר על החיים, על המוות הזה.

לדבר על ענייני היום-יום.

*

אור גדול בפארק. שמש מלטפת, נעימה, של קיץ ניו יורקי. העצים שלנו ניצבים שם גאים, מצילים על הספסל.

ג’ייקוב והנרי כבר יושבים על הספסל הקבוע שלנו. בריטני מתקרבת, אני רואה אותה. ג’ייקוב כרגיל, עם הפנקס שלו ביד, משרבט משהו. הנרי מביט אלינו, מחייך ומנופף לשלום.

‘חברים,’ אני נאנחת. ‘איזה כיף שאנחנו לא לבד בזה.’

‘תארי לך להתמודד עם החיים ככה וגם להיות לבד,’ לילי מחזקת את דבריי.

חיבוק להנרי, נשיקה על הלחי לג’ייקוב, חיבוק לבריטני שהצטרפה.

‘אלן גינסברג גדול!’ ג’ייקוב מכריז. ‘כמה גדול הוא היה!’

והנה, מינרווה מתקרבת אלינו. נשיקות על הלחי וחיבוקים מצדה, ממש כמו בימים ההם, לפני שנות אור, במסיבות, בצביעות ההיא של הסמים, רק שכאן זה אחרת. עכשיו, סוף סוף, זה אמיתי.

הנרי עושה סדר בבקבוקים שלו. כל בקבוק זה כסף. עשרות בקבוקים זה לא מעט כסף. מאות בקבוקים זה הרבה. אלף בקבוקים, במושגים שלנו – זה הון קטן.

‘בסוף תהיה אדם עשיר,’ לילי מחייכת אליו והוא מסמן לה בידו לא להפריע לו, עכשיו הוא סופר והוא רוצה לדייק.

‘הבנתי. אז אני שותקת,’ לילי אומרת, מתנהגת כמו ילדה טובה.

‘איך עובר היום?’ בריטני מוציאה את המסרגות שלה מהתיק ומתחילה לסרוג.

‘תראי את זה!’ מינרווה מתלהבת, ‘מאיפה מצאת את החוטי צמר האלה?’

‘מאיפה?’ בריטני לא מביטה אל מינרווה – או אלינו – ממשיכה לסרוג במרץ. ‘מאיפה שתמיד.’

‘גם זה מהזבל?!’ מינרווה נדהמת. ‘איזה דברים שאנשים זורקים!’

‘אנשים לא יודעים מה יש להם בכלל. אז הם זורקים.’ אני מסכימה איתה לגמרי. ‘ואז אנחנו נכנסים לתמונה. ממחזרים, יוצרים משהו יפה מהזבל שלהם.’

אני מוציאה מאחת השקיות את הפסל האחרון שלי, מעין עמוד עץ שמלופף עליו חוט תיל עבה וחוטי בד אדומים שמצאתי הצמדתי לחוט התיל. את הכל קשרתי עם נייר צלופן שקוף שעשיתי בו חורים. ‘קוראים לזה ‘אפילו בגטו היה יותר אוויר מאשר בניו יורק פאקינג סיטי’,’ אני מכריזה לא בלי גאווה.

‘תראי את זה!’ מינרווה תולשת את יצירתי מידיי ומביטה בה בהתלהבות. ‘לא רע. באמת. לא רע בכלל.’

‘למה לא רע?’ בריטני מפסיקה לרגע את סריגתה ומביטה בעניין בפסל שלי. ‘יפה. מעניין. גם השם של היצירה מתאים.’

‘אני לא מבין כלום באמנות,’ פולט הנרי.

‘אתה מבין הרבה מאוד,’ מינרווה אומרת, ממשיכה לסובב את הפסל שלי ולבחון אותו מכל צדדיו. ‘ואתה יודע שאני צודקת.’

‘את פולוק אני אוהב מאוד. פולוק זה… החיים.’

‘נכון,’ אני מאשרת. ‘ג’קסון פולוק היטיב לתאר את החיים.’

‘אלן גינסברג היטיב לתאר את החיים!’ ג’ייקוב צוהל, מחזיק בידו ספר שירה של גינסברג.

‘גם וגם,’ אני מסכימה. ‘אבל… מה הקשר ומה ההבדל, ג’ייקוב? גינסברג תיאר את החיים בשירה שלו, פולוק בציור שלו.’

‘כל אחד באמנות שלו עשה את זה טוב. גם אני תיארתי יפה את החיים,’ מינרווה נאנחת. ‘בפסלים שאני יצרתי.’

‘כולכם אמנים,’ בריטני אומרת, ממשיכה לסרוג במהירות. ‘בדרככם.’

‘גם את אמנית,’ לילי מחייכת אל עבר בריטני שלא מביטה לעברה. ‘אמנית אופנה. אמנית של בגדים. את צריכה למכור את מה שאת עושה ב’בלומינגדיילס’.’

‘למה ‘בלומינגדיילס’?’ אני חושבת בגדול. ‘ב’בארניס’ לפחות.’

‘ב’בארניס’, ב’סאקס פיפת’ אבניו’, ב’הנרי בנדל’! את צודקת, דבי, בכל הגדולים,’ לילי מסכימה איתי.

‘גדולים, אמרת?’ הנרי סוגר הרמטית שקית ניילון עמוסה בבקבוקים ועם טוש שחור כותב עליה את המספר ‘100’, כמספר הבקבוקים שבתוכה. ‘יקרים, התכוונת.’

‘יקרים, נכון,’ לילי מהנהנת.

‘יקרים-רצח. לנו.’ אני מדייקת. ‘אבל לאחרים זה סביר. הכל יחסי בחיים. מה שלנו נראה יקר-סוף-העולם בשביל הרבה אחרים זה… אתם יודעים, פינאטס.’

‘העולם לא הוגן,’ ג’ייקוב מהנהן. ‘פשוט לא. ואנחנו תקועים בתווך.’

‘בתווך?!’ הנרי מבטל את דבריו. ‘בולשיט! אנחנו תקועים בקצה של הקצה. איפה שכבר לא זוכרים אף אחד? שמה אנחנו. אני אגיד לך יותר מזה – איפה שכבר לא מסתכלים, איפה שלאף אחד כבר לא אכפת? שמה בדיוק אנחנו. ליד העכברים והג’וקים!’

‘אל תגיד את זה,’ מינרווה מעוותת את פניה. ‘אנחנו לא ג’וקים.’

‘אז מה אנחנו?’ הנרי לא מוותר. ‘חיים ברחובות – כמו ג’וקים. המקום מפגש שלנו הוא ספסל בטומפקינס סקוור פארק. אומנם בין הסטודנטים של N.Y.U והצעירים המגניבים של האיסט וילג’, בין היאפים עם הכלבים שלהם ובין הכוסיות המטורללות של השכונה, אבל עדיין – ג’וקים, זה מה שאנחנו. ככה זה כשאין לך כסף לחיות, כשאתה מחפש זבל ובקבוקים לעשות מהם כמה גרושים – בשביל לשרוד! – ברחוב. תראי איך אנשים מסתכלים עלינו. תראי אותם.’ הוא מצביע על כמה עוברי אורח. ‘הם מפחדים מאיתנו, הם מתרחקים.’

כולנו משתתקים. רק המסרגות של בריטני שוברות את השקט.

‘נסיבות,’ לפתע בריטני אומרת.

כולנו מהנהנים בהסכמה.

‘אם לא הייתי שחורה וצולעת ברגל שמאל. אם היו לי פנים קצת יותר יפות. אם לא הייתי נאנסת.’

‘אם ואם ואם ואם ועוד אם ועוד אם, בלי סוף!’ הנרי צועק. ‘ואם לסבתא של קלינטון היו גלגלים אז היא הייתה מנצחת בבחירות ולא הדמגוג שבסוף זכה ולכולנו, כל החיים ברחוב באשר הם, היה יותר טוב עכשיו!’

‘אתה באמת חושב שאם קלינטון הייתה מנצחת היה לנו יותר טוב?’ אני מגניבה שאלה.

‘זה לא מה שחשוב!’ הנרי מתעלם וממשיך לחנך-לנזוף בכולנו. ‘מה שחשוב הוא שכולנו אשמים – לא פחות מהנסיבות! זה אשם וההוא אשם והאמא שלי אשמה והאבא שלו אשם ואותי אנסו ולהיא גנבו וההוא הפסיד הכל בירושה לאחיו ובגלל זה הוא תקוע היום במקלט, ישן על מזרן ואוכל מקופסת שימורים של שעועית שבגללה הוא יפליץ עלינו כל הלילה! די כבר, אנשים! כולנו אשמים במצב שלנו, כמה פעמים צריך לדבר על זה?!’

כולנו שותקים.

‘אלן גינסברג הזה!’ ג’ייקוב ממשיך להלל את המשורר של האיסט, הווסט, וגריניץ’ וילג’. ‘איזה גדול! לקרוא לכם משהו?!’

‘לא!’ כולנו עונים ביחד, מהרהרים בדבריו המוצקים, הנזפניים, של הנרי.

‘ברגע שאני אתחיל להאשים את עצמי בכל זה אני אמות,’ בריטני אומרת בקול קטן, דחוק. ‘זה יהיה המוות שלי להודות בכל.’

‘כשאני מאשימה אחרים יותר קל לי,’ לילי אומרת. ‘אני מודה.’

‘אני פסלת,’ מינרווה אומרת. ‘זה מה שאני. פסלת שפשוט יצאה לחקור את החיים ברחוב. פסלת… בפנסיה מוקדמת.’

‘כמובן,’ הנרי אומר, בציניות. ‘כבוד הפסלת בדימוס מינרווה.’

‘לשירותך, אדוני,’ מינרווה נעמדת וקדה קידה קלה בפני הנרי. ‘האם אדוני ירצה ששפחה נרצעת זו הקרויה בפי כל מכריה מינרווה תצחצח את נעליו?’

‘הוי, דארלינג,’ היא מעלה בי חיוך. ‘תנוחי, אוקיי?’

‘אנוח עוד אנוח רק בקבר,’ היא ממשיכה לגלם את דמות המשרתת. ‘אני אעשה הכל למענך, אדוני, רק תבקש וארוץ אליך לשרתך.’

‘אז תתפשטי!’ הנרי משתף איתה פעולה. ‘תתפשטי ותחכי לי עירומה כביום היוולדך בחדר השינה, משרתת נרצעת! שפחה עלובה!’

‘כן, אדוני! אעשה הכל למענך!’

‘חברים, אולי מספיק כבר עם השטויות האלה?!’ בריטני אומרת, מסרגותיה לא נעצרות אף לרגע וחוטי הצמר הופכים במהירות למשהו שנראה כאילו לא עוד הרבה זמן יהיה לביש. ‘את,’ היא פונה אל מינרווה, ‘לא משרתת של אף אחד. ואתה, הנרי, לא אדון של אף אחד. כולנו שווים. הומלסים – בדיוק אותו דבר.’

‘אבל אפשר קצת לצחוק על זה, לא, בריטני מותק?’ מינרווה מחבקת אותה.

‘אני יודעת מה זה להיות שפחה,’ בריטני אומרת בזעם, ממשיכה לסרוג בשיא המרץ. ‘ועוד שפחת מין.’

שוב שתיקה מכסה את כולנו.

‘מה שדוד שלי עשה לי… מה שהאחים שלי… אבא… שניכנס לזה?’

‘אין צורך,’ אני מנסה להרגיע. ‘כולנו יודעים את הסיפור שלך.’

‘הסיפור שלי…’ בריטני פולטת גיחוך מריר. ‘זה נשמע כאילו המצאתי את הכל!’

‘אף אחד לא התכוון לזה ככה,’ לילי מצטרפת לעזרתי. ‘כולנו יודעים מה חווית.’

‘חווית…’ בריטני מהנהנת בכעס. ‘גם זה נשמע… את יודעת, מכובס כזה… ‘חווית’ מהמילה ‘חוויה’. יש לזה קונוטציה מאוד חיובית, אתם יודעים. כאילו ש… זה שאבא שלי תקע אותי והדוד המזוין שלי והאחים וכל האחרים, כאילו ש… מה שאופרה ווינפרי עברה, כאילו ש’האונס שלי’ זה ‘כסף קטן’ ליד מה שהיא עברה.’

‘מה הקשר לאופרה ווינפרי המליינית ואלייך?’ מינרווה שואלת.

‘באמת שאין קשר,’ בריטני עונה בקול חלש. ‘חוץ מזה ששתינו נשים שחורות שעברו אונס.’

‘היית רוצה את הכסף שלה, הא?’ הנרי שואל, חסר טאקט.

‘מעניין לי ת’תחת הכסף שלה,’ בריטני אומרת. ‘בכלל, כסף של אנשים אחרים זה כסף של אנשים אחרים. לא שלי. אני לא מקנאת באף אחד ובכסף שלו. אני לא משווה את החיים שלי, את ההתמודדות שלי עם החיים, לחיים של אף אחד אחר. אין לאף אחד מושג איזה מסע הבן אדם האחר עובר. עם כסף – או בלי.’

‘אבל בכל זאת,’ הנרי לא מוותר. ‘לא היית רוצה קצת?’

‘אולי תשתוק כבר?’ בריטני מפסיקה לרגע את עבודת אצבעותיה המהירות היוצרות את הבגד המתהווה בין ידיה ומביטה אל עבר הנרי בכעס. ‘אתה משגע אותי לפעמים, הנרי, באמת! אני לא רוצה סנט דפוק אחד מכל הכסף של אופרה! היא עבדה בשביל זה קשה מאוד. מגיע לה!’

‘אז מה את כן רוצה?’ אני שואלת.

‘סליחה?’ היא שואלת בלי להביט בי.

‘אם את לא רוצה כסף, אז מה את רוצה?’ אני מחדדת את השאלה.

‘אני רוצה אהבה,’ בריטני אומרת, מפתיעה אותי פתאום.

‘אהבה?’ אני ומינרווה שואלות יחד. לילי מביטה בנו בסקרנות וג’ייקוב מניח את הספר של גינסברג בצד.

‘אהבה זה תמיד מעניין,’ הוא אומר. ‘לא משנה איזו.’

‘בדיוק מה שאמרת, ג’יי,’ בריטני מסתכלת על ג’ייקוב. ‘ממש לא משנה איזו אהבה. לדוגמה, כאן, בין העצים הגבוהים האלה שאני לא יודעת את שמם, בין הסטודנטיות היפות האלה שלN.Y.U שבלי הכסף שההורים שלהן משלמים עבור השכר לימוד שלהן הן לא היו שורדות יום אחד בניו יורק והיו יורדות לזנות או לחשפנות, או להישרדות ברחוב – בדיוק כמונו – בין כל ההיפסטרים ארוכי השיער, והיאפים, בין כל הוונה-ביז כוכבי ריאליטי האלה שחיים מסביבנו, כאן, ממש כאן, ב… פארק הזה פה, ביניכם, אני מרגישה אהובה, מוגנת, חלק ממשהו. אני ואתם שווים. סוף סוף, אני שווה למישהו. אני והוא ואתם, אותו דבר הרי בסך הכל. ואם המחיר לזה הוא שלכולנו אין כסף, שלכולנו אין בית – אבל אותו האין שלי הוא בדיוק אותו האין שלכם, זה שאנחנו ביחד בזה, ובאותו מצב, אז זה… באמת שווה את הכל.’

אני מחבקת אותה קרוב אליי, הכי קרוב שאני יכולה. לילי מצטרפת לחיבוק, גם מינרווה. הנרי מחבק את מינרווה, וג’ייקוב – עם הספר ביד – את הנרי.

‘אנחנו פסל אנושי עכשיו!’ מינרווה מצחקקת, ‘אנחנו כמה שהפכו לאחד.’

‘אנחנו חברים. אמיתיים.’ אני מרצינה. ‘אני מבינה אותך, בריטני, לגמרי. את לא יכולה אפילו להבין עד כמה. אם זה מה שקרה לי במסלול של החיים שלי, שמכזה למעלה הגעתי לכזה למטה – לפחות מהבחינה החומרית, של הכסף, אבל בזכות הכלום החומרי הזה שלי זכיתי לחברים שלי, לכם, אז… גם בשבילי זה שווה הכל.’

‘חברות זה ערך עליון,’ ג’ייקוב אומר.

‘בכל החושך הזה,’ לילי מחבקת אותנו, מסרבת לשחרר אותנו, ‘של הלא לדעת מה נאכל היום ואיפה נישן הלילה, לפחות יש לנו את הפגישות האלה, את האחד לשני הזה. זה גדול.’

‘לילי, כמה אור יש במילים שלך,’ ג’ייקוב אומר, מתבונן בה.

‘לילי, האור של חיי,’ אני אומרת, מנשקת אותה על שתי הלחיים, נזכרת שוב, כמו בפלאשבק עקום, בכל אותן נשיקות-בכאילו של הימים ההם, של המסיבות הפרועות, של הבועה של הכלום שהייתי חלק ממנה. אבל הנשיקות שלי על הלחיים שלה שונות לחלוטין מהנשיקות ההן – שונות ב-180 מעלות. אני מרגישה את חום לחייה על שפתיי, את האמת שלה, כמו כאב מתוק, נצרבת בבשרי.

‘אני אוהבת אתכם, חברים,’ אני אומרת, ואז עוברת אחד-אחת אחרי לילי ומנשקת גם אותם על שתי הלחיים.

‘אנחנו אוהבים אותך בחזרה, דבי ‘קנדי’ קאופמנברג שלנו,’ בריטני מחזירה לי נשיקה על לחיי. ‘האמנית הגדולה והמוכשרת שאת, שגם ככה, בחיים בזבל, מוצאת ממה לעשות יצירות כאלה מעניינות.’

‘ומה איתי?’ מינרווה מביטה בחמדה בבריטני, כמו מצפה גם היא לאיזו מחמאה.

‘גם את, מינרווה, נו, ברור,’ בריטני מנחמת אותה. ‘אל תעשי לי עכשיו פרצופים. את לא שפחה, מותק, את פסלת מופלאה.’

‘ואני?’ ג’ייקוב מחייך אליה.

‘ברור שגם אתה,’ בריטני ממשיכה ומפרגנת. ‘משורר משגע-משוגע שכמותו לא ראה הדאונטאון מעולם.’

‘חוץ מגינסברג,’ ג’ייקוב מסייג.

‘אוקיי, אז חוץ מגינסברג,’ בריטני מאשרת את הסתייגותו.

‘ואני עדיין יפה?’ לילי מעבירה את רעמת שיערה הבלונדיני השופע מצד אחד לצד שני, מחייכת את חיוכה שבור השיניים, מביטה במסרגות של בריטני בעיניים כלות.

‘הכי יפה שיש,’ בריטני מחייכת לעברה. ‘דוגמנית-על תמיד נשארת דוגמנית-על.’

‘אף פעם לא הייתי דוגמנית-על,’ לילי מודה. ‘אפילו לא התקרבתי לזה. מקסימום דוגמנית מסלול שעשתה יותר קוק מכל דוגמנית מסלול אחרת בעיר.’

‘אז דוגמנית מסלול שעשתה מלא קוק,’ בריטני מסכימה לדבריה. ‘כולכם מושלמים בדיוק כמו שאתם. כל אחד ואחת מכם – מאיתנו – עם המסע שלו ועם המשא שהוא סוחב על הגב שלו.’

‘זה מה-זה זן מה שאת אומרת,’ יוצא לי, ומיד אני מוסיפה, ‘נשבעת. לא תכננתי להגיד את זה בקול. סתם חשבתי בראש.’

‘את לא צריכה לחשוב יותר מדי כשאת איתנו, פשוט תגידי,’ ג’ייקוב אומר. ‘אנחנו לא שופטים אותך.’

‘עם כל הכבוד לזן,’ הנרי אומר, ‘הבטן שלי מקרקרת. שנלך לבית תמחוי?’

‘עד לרחוב 18 והשדרה השנייה עכשיו?’ אני מתעצלת. ‘אתה עד כדי כך רעב?’

‘כן,’ הוא אומר. ‘אתם מעדיפים להישאר?’

‘ביידיש יש ביטוי כזה, ‘נישט אהער און נישט אהין’,’ אני נזכרת ביידיש של אבא שלי. ‘זה אומר כאילו ‘לא פה, לא שם’. ככה אני מרגישה עכשיו. לא ממש רעבה, אבל גם לא ממש שבעה. מה השעה בכלל?’

‘לא מעניינת אותי השעה. אני מת מרעב,’ הוא אומר ונעמד. ג’ייקוב נעמד על ידו, דפי השירה של אלן גינסברג מתנפנפים להם ברוח. ‘גם אני מתקדם לשם,’ הוא אומר.

בריטני מכניסה את הבגד המתהווה ואת המסרגות לשקית. ‘אני בעניין,’ היא אומרת.

כולנו נעמדים. עגלות הסופרמרקט ליד כל אחד מאיתנו ואנחנו מתחילים ללכת בשורה אחת מהפארק אל עבר בית התמחוי האהוב עלינו, זה עם המתנדבים הנחמדים, שלא מתייחסים אלינו כמו עוברי האורח עכשיו שמביטים לעברנו כמו שמביטים אל עבר עכברושים, זוהמה אנושית שנגררת לה יחד, בדבוקה אחת, בפארק, אלא כמו אל בני אדם אמיתיים, כאלה שבסך הכל לא שפר עליהם גורלם.

‘זה מדהים,’ אני אומרת, ‘העיר הזאת. הפארק הזה, אתם, העצים, כל האנשים, החנויות, השדרות. זה שלמרות שחרא – וכל כך חרא, אני יודעת – עדיין, יש אנשים טובים בעיר הזאת, אנשים שדואגים, שבאמת ממש אכפת להם מאנשים כמונו, שבשוליים של השוליים, ושיש מקומות לאכול בהם בחינם, בתי תמחוי, ושיש אנשים טובים ב’סטארבקסים’ שנותנים לנו לשבת שם שעות על גבי שעות, ממש לרבוץ שם, שנותנים לנו עיתון או כסף או סתם מציעים לקנות לנו קפה על חשבונם, ושאפשר לישון במקלט בלואר איסט סייד, אם לא מתחשק לנו להיתקע לעוד לילה על ספסל בפארק… מדהים שכל זה קיים…’

‘זה הזן האמיתי,’ בריטני אומרת. ‘ההכרה הזאת ב’יש’. לא ההתמקדות המטומטמת, האינסופית, שלא מקדמת אותנו לשום מקום, ב’אין’.’

‘זה העולם המודרני, המערבי,’ ג’ייקוב אומר. ‘ככה זה. העולם המערבי חייב לדאוג לרווחה של אנשים כמונו.’

‘מי אמר?’ לילי שואלת. ‘זה כתוב באיזה מקום?’

‘זה כתוב בהיגיון האנושי,’ ג’ייקוב עונה. ‘בני אדם – חארות ככל שהם – חייבים לדאוג לאחרים. ככה זה עובד.’

‘ככה זה צריך לעבוד, אתה מתכוון,’ הנרי מרים פחית קולה ריקה מהמדרכה, מרוקן אותה מטיפות משקה שנותרו בה וזורק אותה אל תוך עגלת הסופר שלו. ‘אבל לא כולם ככה. לרוב האנשים לא אכפת מרוב האנשים. רוב האנשים, שאני מכיר, דואגים רק לתחת של עצמם. אתה יודע איך זה עובד.’

‘העולם מורכב מאינסוף פרטים. פרטים אנושיים, פרטים חומריים, פרטים חשובים ולא חשובים ונחשבים ולא נחשבים,’ בריטני נאנחת. ‘אני רוצה להאמין, בתמימותי-שלא-ממש-קיימת, שכל פרט ופרט חשוב. שאין דבר כזה לא חשוב. שכולם חשובים לפחות באיזשהו אופן, לפחות באיזושהי מידה. אני מקווה לפחות.’

‘כולם חשובים,’ אני מרגיעה אותה. ‘גם העשירים וגם אנחנו. בלעדינו הרי אין עשירים.’

‘זה מעניין,’ ג’ייקוב אומר. ‘את באמת חושבת ככה?’

‘קצוות זה דבר טוב,’ אני מסבירה את דבריי. ‘זאת אומרת, לחברה בריאה. כשיש משהו גבוה מאוד, עשיר מאוד, מיוחס מאוד, נניח… איזה רוקפלר או הילטון, אז חייב להיות גם איזה… אני יודעת…? דבי ‘קנדי’ קאופמנברג. אם אני לא אהיה ענייה מאוד אז איך הם ייחשבו לעשירים מאוד?’

‘אבל חוץ מהכסף – שאין לך,’ בריטני מנסה לרדת לעומקה של הנקודה, ‘למה את חושבת שאת והעשירים האלה שונים? גם את וגם הם בני אדם.’

‘אני מת על הפילוסופיה שלכן!’ ג’ייקוב זועק וידיו נישאות לשמיים.

‘זאת לא הפילוסופיה שלהן!’ הנרי מתנגד להגדרתו. ‘זאת הפילוסופיה שלנו!’

‘זאת הקבוצה שלנו,’ מינרווה אומרת ומצליחה איכשהו להכעיס אותי.

‘אנחנו לא קבוצה,’ אני מסייגת ומדגישה, ‘אנחנו חברים. יש הבדל עצום.’

‘אוקיי,’ היא מקבלת את ההבדל. ‘נכון, אז חברים. חברים שיצרו את הקבוצה הזאת, הלא-נפרדת הזאת, שנפגשת יום-יום, חורף מקפיא עצמות וקיץ עם לחות מהגיהנום, ומדסקסת את החיים האמיתיים שלנו.’

‘החיים האמיתיים…’ אני חוזרת על דבריה. ‘זה כל פעם מחדש מפליא אותי שזה החיים האמיתיים שלי…’

‘למה? יש לך חיים אחרים?’ הנרי שואל. ‘זאת אומרת, חוץ מבדמיון?’

‘שאצלנו עובד שעות נוספות,’ ג’ייקוב מחייך.

‘אלה החיים שלי,’ מינרווה אומרת. ‘ואני לא מתלוננת. אני חיה אותם וזה מה שיש.’

‘אין דרך אחרת,’ בריטני אומרת. ‘פשוט לחיות את מה שישו נתן לנו.’

‘את והישו שלך…’ לילי מצקצקת.

‘ישו…’ אני מהרהרת בקול. ‘האגדה האורבנית הטובה בכל הזמנים.’

‘ישו קיים,’ בריטני מנסה, כמו תמיד, שאיש מאיתנו לא יערער על עליונותו של האיש הצלוב שעל פיו – לפחות בחייה שלה – יישק דבר. ‘בלעדיו הייתי מתה ממזמן. כשניסיתי להתאבד – ולא פעם אחת – שמעתי אותו באוזניים שלי לוחש לי לא לעשות את זה. רציתי למות, חבר’ה, כל כך רציתי, אבל הוא… בדרכו, בסגנונו, שמר עליי מעצמי. אז אני מבינה שאתם צוחקים על זה, שאתם בטוחים שאם הגענו עד לפה, לרחוב, אז אין סיכוי שבעולם שיש מישהו ששומר עלינו, אבל אני חושבת אחרת מכם. אני מאמינה אחרת. ישו איתי,’ היא מראה לנו את שרשרת הצלב שעל צווארה, ‘תמיד, בכל מקום.’

‘את נשמעת ממש כמו אמא שלי עכשיו,’ אני נזכרת. ‘קתולית אדוקה.’ ולאחר מחשבה והרהור ב’אז’, אני מוסיפה, ‘שהייתה נשואה ליהודי אתאיסט.’

‘היהודים הם כמו הנוצרים,’ בריטני מסבירה את משנתה.

‘אבל הם צלבו את ישו שלך!’ הנרי מזדעק.

‘אז מה? אני מעריצה יהודים!’ בריטני אומרת בקול בוטח. ‘הייתי מתה לבקר בירושלים יום אחד, בארץ הקודש, לראות מאיפה ישו מגיע, איפה הוא דרך, נולד, חי – וגם נצלב.’

‘אז אני בסדר?’ אני מזייפת שאלה אמיתית, כאילו שאכפת לי. ‘זאת אומרת, יהודייה מצד אבא וקתולית מצד אמא?’

‘את יותר מבסדר. את מצוינת.’ בריטני עוצרת לרגע ושותה מבקבוק המים שלה.

‘כולנו בסדר,’ ג’ייקוב אומר. ‘כולנו בני אנוש.’

‘הומלסים – בני אנוש,’ לילי מוסיפה.

‘שזה אותו דבר,’ הנרי אומר.

‘הייתי רוצה לאהוב גבר,’ מינרווה גורמת לכולנו לעצור ולהביט בה בעניין. ‘לפחות עוד פעם אחת בחיים שלי, לפני שאני מתה.’

‘לאהוב, כאילו… לאהוב לאהוב?’ אני שואלת.

‘ממש ככה,’ היא מחייכת. ‘לאהוב מישהו.’

‘את חושבת שזה אפשרי?’ אני שואלת. ‘במצבנו?’

‘ברור שזה אפשרי!’ בריטני נחלצת להגן על האהבה. ‘אם רוצים משהו – בכל מצב אפשר להשיג את זה. תראי את אופרה! מינפה את ההתעללות שהיא עברה לחתיכת חיים בלתי ייאמנו.’

‘טוב, אופרה יש רק אחת,’ אני מודה. ‘אבל אנחנו כאן, עכשיו, הומלסיות וכל זה… מי יסתכל עלינו?’

‘דווקא איתי מתחילים כל הזמן,’ לילי מוסיפה משלה.

‘טוב, גבר רוצה…’ הנרי מחייך לעברה, ‘תמיד. וכל אחת.’

‘תודה רבה באמת!’ לילי מזעיפה פנים בכאילו לעברו. ‘אני לא חושבת שאני ‘כל אחת’.’

‘את יודעת למה התכוונתי,’ הוא מנסה לתקן את עצמו.

‘ברור שהבנתי,’ היא מתרצה בקלות. ‘ועדיין, הומלסית או לא הומלסית, אני עדיין, לפני הכל – אישה.’

‘גם אם לא יצא לנו לעשות מקלחת הגונה בשלושה ימים האחרונים?’ אני זורקת לעברה.

‘גם.’ היא קורצת לי, שותפה לדבר הלכלוך הקיומי שלנו מתוקף היותנו ככה כבר שנים, מניחות את ההיגיינה הבסיסית בצד מתוך האין ברירה.

‘תראו את כל השפע המזוין הזה!’ הנרי צועק ומצביע אל עבר שלל החנויות היפות, המעוצבות, שאנחנו עוברים, ברחובות שופעי-הכל של מנהטן.

‘שפע לא לנו,’ ג’ייקוב אומר בקול קטן. ‘שפע של הנורמטיביים, של העובדים, המתפרנסים, המשלמים שכר דירה ומיסים בזמן. לא אנחנו, שלא רשומים בשום רשימה של בני אדם קיימים.’

‘למה אנחנו באמת לא עובדים?’ מינרווה מגחכת. ‘כאילו… מה חסר לנו?’

‘את יודעת בדיוק למה אנחנו לא עובדים!’ בריטני כועסת.

‘לא.’ מינרווה אומרת.

‘כי אף מעסיק נורמלי לא ייקח אותנו ככה, כמו שאנחנו נראים,’ בריטני מתעצבנת. ‘ומה נכתוב בטופס הראשון שהוא ייתן לנו למלא? מי היה המעביד האחרון שלנו? ומתי זה היה בכלל שעבדנו בפעם האחרונה? מה עם מכתבי המלצה משלושת מקומות העבודה האחרונים שלנו? איפה אנחנו גרים? מה חשבון הבנק שלנו?’

‘בשביל לעבוד ב’מקדונלדס’ אני לא חושבת שישאלו אותך יותר מדי שאלות,’ אני אומרת. ‘זאת אומרת, אם את רוצה כמובן לעבוד ב’מקדונלדס’.’

‘ב’מקדונלדס’ מחרבנים,’ הנרי מאיר את השיחה בדרכו. ‘לא עובדים שם.’

‘דווקא הרבה אנשים – נורמליים – עובדים שם. אין עבודה שהיא בושה. אין עבודה שלא’ בריטני אומרת.

‘מכבדת את בעליה,’ אני משלימה אותה. ‘אז את באמת חושבת שאף אחד לא יעסיק אותנו רק בגלל…’ אני מביטה על עצמי, על עגלת הסופרמרקט מלאת הסמרטוטים והשקיות המרובבות זו על גבי זו, בסדר שלי, זה שנראה שרק אני מבינה אותו, את מורכבותו ואת כוונותיו, בצורה הבהירה והברורה ביותר, ‘זה?’

‘אני משוכנעת.’ בריטני ממשיכה לשעוט קדימה במלוא המרץ. ‘וחוץ מזה,’ היא מוסיפה, ‘אל תשכחי שיש בינינו גם לא מעט עצלנים כרוניים.’ היא מביטה אל עבר מינרווה.

‘למה את מסתכלת עליי?’ מינרווה כועסת.

‘שום דבר לא אמרתי,’ בריטני מתגוננת. ‘סתם… הסתכלתי.’

‘אני לא עצלנית. סתם אוהבת לראות את העולם מתוך הפריזמה שלי.’

‘ומותר לך לגמרי,’ לילי ניצבת לצדה במערכה. ‘כולנו יודעים שאת אוהבת להתבונן, להרהר.’

‘את פשוט חולמנית!’ הנרי אומר את מה שכולנו חושבים אבל לא מעזים. כרגיל, בדרכו, מזקק את כל התחושות הכי כמוסות אל תוך מילים.

‘אני?! חולמנית?! מאיפה הבאת את זה עכשיו, הנרי השמיני?!’

‘לא השמיני ולא הראשון,’ הנרי מחזיר לה, ‘סתם הנרי ההומלס. ולענייננו, את יודעת שאת חולמנית או שאני חולם ואת באמת חושבת שאת חיה עם שתי רגליים יציבות על הקרקע?’

‘קודם כל,’ מינרווה לוקחת נשימה, ‘אם אני מצליחה לשרוד – איכשהו – את כל השנים האלה ככה, את כל… העולם הזה, אז זה סימן שיש בי משהו יציב.’

כולנו מהנהנים בהסכמה.

‘ודבר שני, יש הבדל עצום בין להיות אדם שמתבונן על החיים, שרואה ושמגיב בעניין, ב… פליאה וסקרנות קיומית, לבין אדם חולמני. אני אישה סקרנית. זה מה שאני. יותר מהכל.’

‘וסקרנות זה…’ בריטני לא מוותרת, ‘הפוליטיקלי קורקט של העצלנות?’

‘חברים!’ אני מתערבת, ‘אולי תרדו ממנה?! היא לא עצלנית ולא חולמנית. היא בת-אדם, מוכשרת להדהים בפיסול שלא זכתה להכרה בשיט בחייה. זה מבאס, זה מאכזב, וזה יכול לקצץ את הכנפיים לכל אחד – בעיקר לאמנית.’

‘אמרה האמנית העמיתה,’ הנרי מוסיף.

‘נכון מאוד!’ אני מרגישה איך שאני עוד רגע מאדימה מרוב כעס. ‘האמנית העמיתה, האמנית הכושלת, האמנית שאף אחד כבר לא זוכר וכנראה אף פעם לא ממש הכיר, תקרא לי איך שאתה רק רוצה, הנרי-ההומלס-הראשון! מה שבטוח זה שאם היית אמן אמיתי – כמוני וכמו מינרווה – היית יודע עד כמה זה קשה להיות אמן! עד כמה שהראייה של הדברים – וההתמודדות איתם – שונה אצלנו, שהיציבה שלנו על פני האדמה הדפוקה הזאת קצת יותר עקומה מאצל אחרים, שהתלאות של החיים שלנו אפילו יותר תלאות מאצל הג’ו הממוצע. והסקרנות… הסקרנות שטבועה באמן מעצם קיומו – מעצם הישרדותו כאמן – זה משהו שרק אמן-עמית, כושל ולא ידוע ככל שיהיה – יכול להבין.’

‘בראבו, קנדי, בראבו!’ מינרווה סופקת כפיה באושר. ‘תודה על המילים היפות!’

‘הנכונות,’ אני מתקנת אותה. ‘מהבפנוכו של הלב.’

‘מת מרעב!’ הנרי מריץ במהירות את העגלה שלו העמוסה בבקבוקים משקשקים ברחובות הארוכים. ‘יכול לאכול סוס!’

‘והעיקר שזה בחינם,’ ג’ייקוב מוסיף. ‘שככה עוזרים לנזקקים בעיר הזאת כמו שצריך.’

‘כמה שהעיר הזאת קשה,’ בריטני אומרת, ‘יש בה גם מלא יתרונות.’

‘וכמה שיש בה אנשים רעים – מפלצות אנושיות ממש,’ מוסיפה לילי, ‘יש בה גם מלא מלא אנשים מקסימים, נדיבים, טובי לב אמיתיים.’

‘העיר הכי מגוונת בעולם, מכל הבחינות,’ אני מוסיפה.

‘בכל מקום יש מגוון של אנשים,’ מינרווה אומרת. ‘לא רק פה.’

‘אבל כאן זה מיוחד יותר,’ אני אומרת. ‘כאן זה בכל זאת שונה.’

‘זה כי פה זה בגדול!’ הנרי צועק, ‘הכי גדול מכל הגדולים! אין עוד מקום כמו ניו יורק סיטי בכל העולם – לטוב ולרע!’

‘לטוב ולרע…’ בריטני חוזרת אחריו.

‘ניו יורק פאקינג סיטי,’ אני חושבת בקול.

‘לא הייתי מחליפה את המקום הזה בשום מקום אחר בעולם כולו,’ לילי אומרת. ‘כמה שקשה פה. כמה שקר ושיקר – הכל. כמה שאני מוצאת את עצמי מסריחה מהמחסור במקלחות ורעבה לפעמים. למרות הכל – ניו יורק יש רק אחת!’

‘ניו יורק יש רק אחת…’ ג’ייקוב כמו מהרהר בדבריה.

‘הייתי מוותרת בכיף על חלק מהקשיים,’ מינרווה אומרת.

‘על מה את מדברת?!’ אני מתנגדת. ‘הקשיים הם-הם אלה שבנו ושבונים אותנו! הקשייים הם מנגנון ההישרדות האמיתי שלנו! בלי הקשיים מי היינו בכלל?! ועוד בתור אמניות! זה בכלל עניין רציני הקשיים! זאת… זאת… נו, ההשראה הכי גדולה!’

‘ועדיין,’ מינרווה לא מסכימה לדבריי. ‘יש קשיים – ויש ימים – שהייתי מוותרת עליהם…’

‘לכולנו יש ימים שהיינו מוותרים עליהם,’ הנרי אומר.

‘ימים לבנים, ימים אפורים…’ ג’ייקוב מוסיף בפיוטיות שלו.

‘ימים של זעם!’ בריטני אומרת. ‘שבא לך לקלל את כולם! להדביק אותם! את כל אלה שמסובבים לנו את הגב שלהם ביום-יום, שמתעלמים מאיתנו! – שמנסים! – להדביק אותם בקללה שלנו, זה מה שבא לי לפעמים!’

‘ואת זה אומרת המאמינה הגדולה של ישו, האגדה האורבנ–‘

‘תפסיקי כבר להגיד את זה!’ היא קוטעת אותי. ‘ישו הוא לא אגדה אורבנית! הוא מציאות אמיתית! מציאות שקרתה ושהשפיעה על העולם כולו ושמשפיעה עליו עד היום! וזה שאני ישועית לא משנה את העובדה שאני גם כועסת, דבי! כועסת על כולם!’

‘הכי אני כועסת על עצמי,’ לילי אומרת בשקט, כמו לעצמה. ‘שאני ככה.’

‘גם אני כועסת על עצמי,’ בריטני מודה. ‘מה את חושבת? אבל בעיקר על אחרים. על החברה, על המשפחה, על אבא ודוד ואחים שעשו דברים שלא ייעשו ויצאו מזה בלי שום עונש. על זה שנולדתי אישה, עם מערה צרה, אפלה, בין הרגליים, שכולם רוצים משום מה להיכנס אליה, להידחף אל תוכה בכוח – ולא עם איזה מקל של סוכרייה, עם איזה צינור קטן שנכנס בעצמו אל תוך מערות אפלות!’

‘דימויים יפים, יקירתי,’ ג’ייקוב מתחייך, מתמוגג. ‘ממש שירה.’

‘משוררת אני לא.’ בריטני אומרת בייאוש, מסרבת למחמאה. ‘מקסימום סורגת.’

‘אז סורגת שירה!’ הנרי מטיח. ‘תופרת מילים אחת על גבי השנייה!’

‘אני לא חולמנית…’ מינרווה ממלמלת לעצמה. ‘אני… סקרנית.’

‘אני יודעת, מותק. אני יודעת.’ אני מחבקת אותה אליי, מכילה את בלבולה הקיומי כאילו היה בלבולי הקיומי שלי.

‘את חושבת שאני בכל זאת חולמנית?’ היא שואלת.

‘לא, מותק. יש בך תמצית בריאה של סקרנות אמנותית לחיים, זה הכל.’

‘כי לפעמים אני חושבת שאני—‘

‘אז אל.’ אני עוצרת אותה. ‘אל תחשבי לפעמים. ולקלל אנשים שלא עשו לך כלום,’ אני פונה עכשיו אל בריטני, ‘זה לא יעזור לך בחיים. תני להם להיות הם ואת תהיי את. איך זה בתור זן?’

‘זן בתחת שלי כשאני רעבה,’ בריטני ממשיכה בקו שלה. ‘כשאני מתה למקלחת חמה ואין, או כשאני תקועה על איזה ספסל מזוין עם שלג בחוץ. זן זה טוב כשהבטן מרופדת וכשהתחתונים נקיים.’

‘יש ימים שיש תחתונים נקיים,’ אני לא מוותרת.

כולם מביטים בי עם סימן שאלה בעיניהם.

‘אני לא מאבדת תקווה,’ אני אומרת.

‘טוב, רעב או לא רעב, אני נכנס לכמה דקות לסופר,’ הנרי אומר, גורר אחריו את העגלה המפוצצת בבקבוקים שלו, המלאה עד אפס מקום בשקיות רבות שכתוב עליהן בטוש שחור ‘100’.

כשהוא יוצא, אחרי כמה דקות זריזות, הוא מנפנף בידו בשטרות הירוקים, הנכספים.

הוא סופר אותם בקול: ‘עשר, חמש-עשרה, עשרים, עשרים וחמש, שלושים, שלושים ואחד, ושתיים, ושש, ושבע.’, ואז, כמו תמיד, כהרגלו בקודש הבלתי-נתפש, הוא קוטע באבחה אחת את היותנו כולנו – ביחד ככל שאנחנו – שורדים אינדיבידואליים, הפרטים הנפרדים שאנחנו מעצם קיומנו כחסרי בית ברחובות, ומחלק את השלל שווה בשווה בינינו, כאילו שהיינו בני משפחתו – ילדיו – לא פחות.

’37 לחלק ב-6 שווה…’ נראה שהוא מנסה לחשב את המספר בראשו, ואז הוא צועק בשמחה, ‘6 בערך!’ ונותן לכל אחד מאיתנו 6 דולר, שומר 6 דולר לעצמו ולהומלס הראשון שנקרה בדרכנו הוא נותן דולר וכך הופך את הכסף הרב שקיבל עבור אינספור הבקבוקים שאסף בעבודת נמלים חרוצה מפחי הזבל, הרצפה והמדרכות של העיר, לתרומה להומלסים-בני-משפחתו – ולהומלס האקראי.

‘אתה מדהים,’ מינרווה מחבקת אותו בכוח ומנשקת אותו על שפתיו נשיקה קלה, מרחפת. ‘טוב הלב שלך מעורר בי השראה ליצור.’

‘זה הנרי שלנו,’ בריטני מאשרת. ‘לא השמיני. הראשון! אין אנשים כאלה בכל העולם.’

‘ואיפה היינו פוגשים אותך אם לא ככה,’ אני מסכימה עם שתיהן. ‘כאן, בנקודה הזאת על ציר הזמן של כולנו? רק בשביל זה היה שווה להגיע למצב הזה, תאמין לי. בשביל לדעת שיש אנשים כמוך, שייתנו לאחרים את המעט שיש להם, לעזור לנו בהישרדות שלנו.’

‘חברים, תרגיעו,’ הוא עצמו מגלה ענווה. ‘זה כולה 6 דולר לכל אחד.’

‘זה לא ה-6 דולר,’ ג’ייקוב אומר. ‘זה הכוונה.’

‘הכוונה,’ לילי אומרת ומלטפת את גבו של הנרי, ‘שעושה את כל ההבדל.’

‘כמה שאנחנו יכולים לקנות ב-6 פאקינג דולר, ישו היקר!’ בריטני מתלהבת, ‘בייגל עם חמאה עולה 75 סנט, קפה טוב 75 סנט גם, מים מינרליים דולר, נקניקייה בלחמניה – עם קטשופ וחרדל! – 2 דולר, ועוד כמה נסיעות בסאבוויי עם אופציה לישון שם בפינה, בלי שהשוטרים ייטפלו אלינו! אתם רואים למה אני מאמינה?! רק דיברנו על הצלוב ותראו איזה מתנה הוא העניק לנו.’

‘סליחה,’ אני חוככת בדעתי אם להעמיד אותה על טעותה ואז מחליטה ללכת על זה. ‘אבל לא הצלוב נתן לך את ה-6 דולר. הנרי נתן לך אותם.’

‘גם אני סוג של צלוב…’ הנרי מגחך.

‘אתה יודע טוב מאוד למה אני מתכוונת,’ אני לא מוותרת לו – או לה.

‘הנרי הוא הכלי של ישו,’ בריטני מנסה להסביר את משנתה, לא מוותרת על אמונתה. ‘הכל קורה מטעם ישו. אנחנו ה… המוליכים של התורה שלו, של האמונה שלו. שום דבר לא קורה סתם ככה, בלי סיבה.’

‘את נשמעת עכשיו ממש כמו אמא שלי,’ אני מגלגלת עיניים. ‘וזה לא נעים.’

‘עכשיו אני אגיד לך ברצינות, דבי,’ בריטני עוצרת ואוחזת בחוזקה בכף ידי. ‘כשהייתי ילדה, תאמיני לי, לא היה לי במה להאמין. אחרי שקרה מה שקרה עם אבא שלי ואחר כך עם כל היתר, מצאתי את עצמי גוף בלי רוח. ממש ככה. רק שדיים ומערה פעורה שכולם נכנסו אל תוכה, חיפשו בה דבש, או זהב, או נפט, אני לא יודעת מה, השאירו אותה נגועה ומזוהמת, ושוב חזרו אליה, מתי שרק התחשק להם, כאילו שלי אין מילה, שלי אין קול, כאילו שה’לא’ שלי נשמע להם כמו צרחה אדירה של ‘כן’. וככה הם זיהמו אותה ואותי שוב ושוב, בלי סוף.’ היא לוקחת נשימה כבדה, מביטה הצידה. ‘אחרי שגיליתי את ישו, כשנכנסתי במקרה לאיזו כנסייה והתוודיתי על חטאיי – שמעולם לא היו חטאיי אלא החטאים שלהם – הבנתי שללא זה, בלי ישו, אני מתה. את מבינה אותי עכשיו?’

‘אני מבינה אותך תמיד,’ אני אומרת ברוך ומקרבת את גופה אל גופי. ‘תמיד אני מבינה – גם כשקשה לי לקבל את זה. ועדיין, ישו הוא שמה, למעלה, לצד אלוהים ומוחמד. וכאן הנרי, שבמשך ימים על גבי ימים, לילות על גבי לילות, אוסף בקבוקים מכל חור כדי ללכת לסופרמרקט ולקבל בתמורה להם כסף. ואחר כך, במקום לקחת את כל הקופה אליו, הוא מחלק אותה בינינו. בעיניי זאת אהבה.’

‘נכון,’ בריטני מביטה אליי במבט מאשר. ‘זאת אהבה. וזה בדיוק מה שישו. והנרי הוא הכלי של ישו ו’

‘אוקיי, מה שאת אומרת,’ אני מבינה שכמו עם אמא שלי, גם מכאן אין כל פתח מילוט.

‘נתינה זה כוח, גבירותיי!’ הנרי צוהל, מתעלם מהוויכוח התיאולוגי שלי ושל בריטני, גורר את עגלת הסופר שלו – הריקה הרבה יותר עכשיו – לפניו. ‘אף אחד לא אומר לי לתת! אני אוהב לתת! אני נהנה לתת! זה הכיף שלי לראות אתכם שמחים! אתם לא קולטים את זה?!’

‘בטח שהם קולטים,’ ג’ייקוב עומד לצדו. ‘כולנו יודעים שאתה מהנותנים.’

‘גם אתה סוג של ישו,’ בריטני אומרת, מביטה אל עבר הנרי ומהנהנת. ‘לא משנה כמה מעט יש לך, אתה מעדיף לחלוק את זה איתנו.’

‘תמיד הייתי כזה!’ הנרי אומר ומחייך לעצמו. ‘ישו! מי היה מאמין?!’

‘נתינה זאת שירה אמיתית…’ ג’ייקוב אומר. ‘יש בה מן הפואטיקה, בנתינה האמיתית, הבלתי-אמצעית, זאת שרק רוצה להפוך את האנשים למאושרים יותר, את העולם הדפוק הזה, לקצת יותר טוב, לקצת יותר חומל.’

‘אם כל אחד ייתן רק קצת ממה שיש לו למישהו אחר… למישהו שיש לו פחות ממנו, שצריך את זה יותר…’ הנרי חושב בקול.

‘אבל לא כולם כאלה,’ אני עוצרת את שטף הטוב שלהם. ‘לצערי, זאת אומרת. הלוואי שכולם היו ככה, אבל זה לא קורה בעולם האמיתי.’

‘נכון,’ לילי מחזקת את דבריי. ‘כל אחד דואג לתחת שלו. אתה עצמך אמרת את זה, הנרי.’

‘ואז מגיע ההוריקן, או הטורנדו, אז מגיעה רעידת האדמה המזוינת, או השריפה,’ עיניה של בריטני רושפות מכעס, ‘וכל מה שהאדם המסכן צבר כל חייו – נמחה ברגע אחד.’

‘אנשים אוספים כל כך הרבה זבל במשך החיים שלהם…’ מינרווה מנידה את ראשה שוב ושוב לשלילה, ‘ואז אני עושה מהזבל שהם אספו – ואחר כך זרקו – יופי של אמנות, פסלים, מיצבים… איזה טמטום זה לקנות כל כך הרבה ואז לזרוק.’

‘תרבות הצריכה של האנשים בניו יורק היא פשוט מזוויעה,’ אני אומרת. ‘במקום… לעשות משהו טוב עם כל הכסף שלהם, הם קונים עוד ועוד ג’אנק.’

‘תגדירי ג’אנק,’ ג’ייקוב אומר. ‘אולי מה שנראה לך ג’אנק, בשבילם זה הדבר הכי חשוב שהם אי-פעם קנו לעצמם. מי יכול לקבוע מה זה ג’אנק?’

‘הוי, פילוסופיה, פילוסופיה,’ לילי נאנחת. ‘תגידו, לפעמים גם לכם נדמה שאנחנו בעצם סוג של פילוסופים חדשים? הכי מודרניים שיש? הפילוסופים של החיים האמיתיים?’

‘לא.’ אני מנחיתה אותה למציאות הקשה. ‘אנחנו הומלסים. כולנו. בלי יוצא מן הכלל.’

‘אז מה?’ היא לא מוותרת. ‘אז הומלסים שהם גם פילוסופים. זה לא צריך להפריע. הבן אדם יכול גם לגור ברחוב וגם להיות גאון!’

‘גאונה אני לא,’ בריטני אומרת.

‘אני דווקא מכירה הרבה גאונים,’ לילי ממשיכה. ‘ועוד יותר מכך, גאונים-משוגעים-מטורללים-על-כל-הראש-שאין-דברים-כאלה שגרים ברחובות. משוגעים-גאונים לא חסר. אני בכלל מאמינה שאם אריסטו וסוקרטס היו חיים בניו יורק של היום הם היו בוחרים לגור ברחוב. בשביל החוויה, אתם יודעים.’

‘אני הייתי מוותרת על החוויה הזאת,’ אני אומרת. ‘ותאמיני לי – גם הם.’

‘החוויה הזאת נועדה לאנשים קשוחים במיוחד,’ הנרי מסכם. ‘אנחנו חזקים, אחרת לא היינו שורדים פה.’

‘אם הוא רוצה שנשרוד,’ בריטני מצביעה אל עבר השמיים, ‘אז נשרוד.’

‘אם אנחנו רוצים – קודם כל,’ אני לא מוותרת לה.

‘טוב, חברים, לא לריב,’ ג’ייקוב מנסה להרגיע את הרוחות. ‘עוד שני רחובות אנחנו מגיעים לאוכל.’

‘ואני רעב, חבל על הזמן כמה שאני רעב,’ הנרי אומר.

‘עוד שני רחובות,’ לילי מחייכת.

‘איזה אנשים טובים יש בעולם הזה, הא, בריטני?’ אני שואלת.

‘טובים מאוד – ורעים מאוד,’ היא מסננת. ‘מלאכים קדושים בדמות בני אנוש מול חרא שחור קודר.’

ג’ייקוב מוציא את הפנקס שלו וכותב – כנראה את מה שאמרה.

‘אבל אלה שמנהלים את הבית תמחוי, הא? לא טובים?’ אני לא מוותרת לה.

‘אלה טובים מאוד,’ היא מודה. ‘המתנדבים, אלה שמגישים לנו, שמבשלים בשבילנו, שמנקים אחרינו. אלה בצד של המלאכים.’

‘תראו איך זה עובד, העולם,’ הנרי אומר ופיו מחייך אל עבר כולנו. ‘אתה נותן – אתה מקבל.’

‘ממש ככה,’ אני מסכימה איתו. ‘הכל זה קארמה. סיבה – ותוצאה. אתה עושה משהו – טוב או רע – חוזר אליך בסוף כמו בומרנג.’

ג’ייקוב מוציא את ספר השירה הקטן שלו, ‘עשיר מכדי לדעת’, מכיס מכנסיו, ספר השירה היחיד שהוא הוציא לאור בחייו, ולדבריו, ‘מכר פחות מ-100 עותקים אבל כל עותק שנמכר שווה מיליונים’. הוא מכחכח בגרונו ואומר: ‘אפשר לקרוא לכם?’

כולנו מהנהנים, נהנים תמיד מיצירתו הייחודית.

‘אז ככה,’ הוא מחייך אלינו ואז מתחיל: ‘הכוח בלהיות,

כמו הנתינה,

כמו רוח.

מכה אחר מכה,

ניצחת, מכריעה,

ועם זאת,

כמו עוף החול אני קמה.

עירנית מתמיד,

עם החול בפה,

עם ריח הדם באדמה,

במרקם הלא-אנושי של הקיום,

אני נוגעת בלבי ורואה את הטוב,

את כל נפלאותיו שלו שהם עתה שלי.

ואני יודעת: אינני אישה.

ואני יודעת: עכשיו.

ואני יודעת: כמו שאני,

ככה,

עם הרגשות הנ’ל,

זה למרות הכל אישה.

זה אישה.

זה אישה.’

לילי מוחאת כפיים, מוציאה פרח מאחת השקיות שלה ומגישה לו אותו.

כולנו אוהבים את שיריו המיוחדים, הטעונים, התמיד מורכבים.

‘איך קוראים לזה?’ בריטני שואלת.

‘זה אישה,’ עונה ג’ייקוב.

‘פשוט מקסים,’ מינרווה אומרת. ‘המורכבות, היופי הזך. אתה מזכיר לי את שימבורסקה באיזשהו אופן.’

‘באמת, שימבורסקה,’ ג’ייקוב מבטל את מחמאתה. ‘מה הקשר ביני לבינה? אנחנו סגנונות שונים לחלוטין. אני זה אני, כמו שאת זאת את,’ הוא מצביע על מינרווה. ‘כמו שלילי היא לילי ובריטני היא בריטני. כל אחת שונה, כל אחת יפה.’

‘אתה הכי,’ אני אומרת, עוטפת את גבו בידי. ‘אתה מורה טוב לחיים, ג’יי.’

‘השירה שלי היא המורה הטוב. אני עצמי לא יודע ללמד,’ הוא אומר בענווה.

‘אבל מי כותב את המילים שלך?’ הנרי שואל. ‘אתה, לא?’

‘נכון,’ ג’ייקוב עונה.

‘אז זהו. אתה המורה כי אתה הכותב,’ הנרי קובע.

‘אתה המורה כי אתה הכותב,’ אני חוזרת על דבריו של הנרי. ‘זה יפה. אני אוהבת את זה.’

‘הנה המסעדה שלנו!’ לילי מצביעה וכולנו מתחילים להיכנס אל תוך בית התמחוי הכל כך לא-בית-תמחוי-קלאסי. הכל נקי כאן, מטופח מאוד, מכבד.

‘אני אוהב את המקום הזה,’ ג’ייקוב אומר. ‘האוכל טעים, המקום תמיד נקי, האנשים שעובדים פה’

‘המתנדבים,’ מינרווה קוטעת אותו.

‘אפילו עוד יותר טוב – המתנדבים – מקסימים.’

‘אנשים טובים באמצע הדרך המחורבנת שלנו, מלאכים קדושים,’ בריטני מסכמת עבורנו, לוקחת מגש כחול, מניחה עליו צלחת, מזלג וסכין ועוברת בין דוכני האוכל המריחים נפלא. מאחורי כל דוכן עומד אדם חייכן – נערה או פנסיונרית, חייל בחופשה או מורה, זה מה שאמרו לנו כשפעם שאלנו אודות המתנדבים – שממלא את הצלחות שלנו בנדיבות בכל מה שאנחנו רוצים, והכל נעשה בשקט ובכבוד. הכל נעשה כאילו זה מגיע לנו, כל השפע הזה. אף אחד אף פעם לא עומד בכניסה ולא שואל שאלות או מציק, אף אחד לא מבקש לראות תעודה מזהה.

הם מבינים שכל מי שמגיע לפה לאכול באמת זקוק לזה. שאם הוא לא יאכל כאן – הוא אולי לא יאכל בכלל.

‘הבטטה נראית שיגעון,’ מינרווה אומרת ומצביעה על מיכל הבטטה האפויה. האישה המתולתלת החייכנית שעומדת מאחורי הדוכן וסינר כחול למותניה עורמת על צלחתה בטטה בשפע.

‘תודה,’ מינרווה מחייכת למתולתלת החביבה ואז היא דולה בטטה אפויה אחת מתוך הערימה הנדיבה שהיא הניחה לה בצלחת ואומרת לה ברצינות תהומית, ‘זה לא בטטה, את יודעת. זה בכלל לא בטטה.’

‘אז מה זה?’ שואלת המתנדבת וחיוך על פניה.

‘זה אהבה,’ אומרת מינרווה וממשיכה כאילו כלום לדוכן האוכל הבא – אפונה ואורז מכמה סוגים.

‘את מה-זה מיוחדת,’ לילי ניגשת אל מינרווה, מחבקת אותה.

‘גם את, לילי,’ מינרווה מחזירה לה. ‘כולנו בעצם.’

‘זה בטוח,’ אני מסכימה, ממלאת את צלחתי באוכל הטוב, הטרי, המריח מצוין, בבית התמחוי הזה שמרגיש לא כמו בית תמחוי בכלל אלא כמו איזו מסעדה טובה.

‘דיקנס היה צריך להכניס פרק על המקום הזה,’ ג’ייקוב אומר, כמו קורא את מחשבותיי.

‘דיקנס לא היה שורד יום אחד ברחוב,’ בריטני אומרת, יודעת טוב מאוד לתקוע אפילו לדיקנס כשצריך.

‘תנסו את הדגים,’ הנרי מתמקד במה שחשוב באמת כרגע. ‘הם נראים מעולה.’

‘הם טריים וטעימים מאוד,’ אומר הבחור הגבוה עם המשקפיים שעומד מאחורי דוכן הדגים, לבוש גם הוא בסינר כחול ומחזיק כפות כסף גדולות בשתי ידיו. ‘אכלתי מהם היום. תענוג.’

‘אם אתה אומר שתענוג, אז חייבים לנסות,’ אני אומרת ונותנת לו לשים לי שתי חתיכות דג על הצלחת.

‘יש לנו הרבה מזל בסך הכל,’ לילי לוחשת לי.

‘המון,’ אני מסכימה איתה לגמרי. ‘והמזל שלנו זה שאנחנו מודעות לזה שיש לנו מזל. שאנחנו לא כמו אחרים, לוקחות את זה כמו אוויר, כמו משהו מובן מאליו.’

אנחנו מתיישבות לשולחן. החברים מצטרפים אלינו כל אחד בזמנו, עם הצלחת שלו.

קנקן מים מונח על השולחן, ליד האגרטל המוארך עם הוורדים הטריים.

‘אני מרגישה שאני בבראנץ’, כמו פעם,’ לילי מחייכת. ‘עוד רגע יבואו כל אנשי ההפקה של התצוגה ויצטרפו אליי, לימיני הספר, לשמאלי המאפר.’ היא מביטה סביב. ‘יפה כאן.’

‘תמיד יפה כאן,’ מינרווה בולסת בתיאבון.

‘מה היינו עושים בלי זה, הא?’ הנרי לוגם מים. ‘כמה שזה עושה את הכל יותר קל, הבתי תמחוי ברחבי מנהטן…’

‘אבל המקום הזה במיוחד,’ בריטני אומרת, מתמקדת כל כולה בעוף שהיא מחזיקה בידה.

‘וטעים, שאין דברים כאלה,’ ג’ייקוב אומר.

‘כשרעבים הכל טעים,’ בריטני אומרת. ‘ולא שלא טעים פה. טעים מאוד. ובכל זאת, כשאת רעבה, מה שיש תאכלי.’

‘להיות רעבה זה הכי גרוע,’ אני מסתכלת על החבר’ה שיושבים מסביב לשולחנות שעל ידנו. ‘יותר גרוע מלהיות מסריחה ומלישון ברחוב על איזה ספסל, אפילו בחורף. רעב זה המכה האמיתית.’

‘מכה – שכולנו הרגשנו על הבשר שלנו,’ הנרי מהנהן בזמן שהוא אוכל בתיאבון.

‘רעב זה ליבת-תכלית-הקושי של הקיום האנושי שלנו בתור נוודים,’ ג’ייקוב מוסיף את הצורה שלו, המיוחדת, של השירה, למצב הקיומי שלנו.

‘טעים…’ לילי מחייכת ומביטה אל עבר צלחתה הגדושה. ‘טעים כל כך…’

אנחנו אוכלים בזמן שעשרות אנשים נוספים שחולקים איתנו את החדר הגדול, חדר האוכל של בית התמחוי המצוחצח הזה, אוכלים אף הם, כשברקע עומדים להם המתנדבים שעוזרים להומלסים הרבים, האינסופיים, המתרבים כמו ג’וקים של העיר התחתית של מנהטן הנוצצת, העשירה-עד-אימה, להרגיש ‘בבית’ כאן, להפוך את בית התמחוי הזה, לפחות לכמה רגעים של היגיון, של תקווה, של שפיות יחסית, לחלק מהזהות שלהם.

שלהם…

כאילו ששלהם זה לא שלי, לא אני, כשבעצם אני זה ה’שלהם’ בשלמותו, מהות השלם הזה. אני והם זה הרי בדיוק אותו דבר.

‘לאן הגענו, חברים. מי היה מאמין,’ אני חושבת בראשי ואז שומעת את המילים יוצאות להן החוצה ממני, נפלטות, בלי כוונה.

‘למה את מתכוונת?’ מינרווה שואלת בזמן שהיא אוכלת.

‘לכלום,’ אני מיד אומרת, מנסה להסתיר את הכתם של המחשבה שנפלטה במפית קטנה, דקה מדי. ‘לפעמים אני חושבת ואז יוצאות לי המילים של המחשבה,’ אני נאנחת. ‘בזמן האחרון – יותר מדי.’

‘כן,’ לילי מאשרת. ‘בזמן האחרון דבי מדברת אל עצמה כל הזמן.’

‘זאת ההתחלה של הסוף,’ ג’ייקוב אומר. ‘בלי להעליב.’

‘לא נעלבת,’ אני אומרת. ‘ואני בטוחה שאתה טועה. אני עוד צעירה. אין לי אלצהיימר. קצת מטורפת אומנם, סכיזופרנית עם קבלות, כמו כולם בעיר הזאת – בלי שום קשר להומלסים, לא הומלסים.’

‘כולם מטורפים בניו יורק, זה נכון,’ בריטני משתתפת בצערי. ‘אבל את לא צעירה כבר, מאמי.’

‘תודה רבה,’ אני מתה להעביר נושא, אם רק הייתי יכולה. ‘אני בסך הכל בת 72.’

‘פרגית,’ הנרי מחייך.

‘מה-זה! חלב על השפתיים,’ לילי מעבירה את שיערה מצד לצד ומחייכת אליי. היא מוציאה מכיס מכנסיה בקבוק תרופות קטן, שולפת מתוכו כדור ובולעת אותו.

‘לך יש סכיזופרניה,’ היא אומרת. ‘לי איידס. סו וואט? אנחנו בפאקינג 2020, הכל הולך – ועם הכל אפשר לחיות.’

‘עם הכל חיים…’ אני אומרת. ‘את עם האיידס שלך, אני עם הסכיזופרניה הדפוקה שלי, וכן, אני זקנה בלה,’ אני מודה. ‘אבל נראית פחות, לא?’

כולם מהנהנים חוץ מבריטני.

‘טעמתם מהעוף בגריל?’ היא שואלת. ‘מהתפוחי אדמה האפויים אכלתם?’

ג’ייקוב מביט בה בעניין. ‘אכלנו. המקום הזה הציל לי גם את היום.’

‘מעניין מי מחזיק את המקום הזה,’ אני מביטה סביבי. ‘זאת אומרת, מבחינת הכסף. ראש העיר אחראי לזה? או שיש איזו עמותה שמממנת את כל זה?’

‘מה זה משנה?’ מינרווה מחייכת. ‘העיקר שיש אוכל. השאלות האלה לא מעניינות.’

‘דווקא אותי הן מעניינות,’ אני לא מוותרת. ‘זה שיש אנשים טובים – זה כבר מעניין אותי. אני רוצה להגיד להם תודה, לכולם.’

‘אז תגידי,’ לילי אומרת. ‘מי עוצר אותך?’

אני קמה ועוברת מתנדב מתנדב, מתנדבת מתנדבת, אומרת לכולם תודה.

הם מחייכים אליי בחביבות האופיינית שלהם, כולם עמלנים כל כך, מנסים לעשות הכל כדי שיהיה לנו נעים ונוח.

כשאני מסיימת את הסבב תודות שלי אני חוזרת לשולחן שלנו.

‘אני הולכת לפגישה של ‘ברהמא שאנטי’,’ אני אומרת. ‘זה מתחיל בשבע. מישהו רוצה לבוא איתי?’

אף אחד לא מגיב.

‘לא התחברתי לזה,’ לילי אומרת אחרי כמה שניות שמרגישות לי כמו נצח.

‘למה יש לא להתחבר? יש שם אנשים מקסימים, רוחניים, עושים שם מדיטציה, יש הרצאה ושיחה מעניינת על החיים, תמיד יש כיבוד, שתייה, שירותים. כולם יודעים שאני גרה ברחוב ורק מנסים כל הזמן לעזור לי, מה רע?’

‘אני הולכת לכנסייה,’ בריטני אומרת. ‘ככה אני מרגישה הכי קרובה לעצמי.’

‘אבל ‘ברהמא שאנטי’ זה לא ארגון דתי,’ אני לא מרפה. ‘את יכולה גם ללכת לכנסייה וגם לבוא איתי למדיטציה שם, זה לא מתנגש בכלל.’

‘אצלי כן,’ בריטני אוכלת את הלפתן תפוחי עץ שלה בתיאבון. ‘אצלי זה או ישו או כלום. אין מקום לשניים בלב השחור הזה.’

‘אין מקום לשניים בלב השחור הזה?’ משהו ניצת בעיניו של ג’ייקוב. ‘אפשר לגנוב לך את השורה? לכתוב עם זה שיר?’

‘תגנוב כמה שאתה רק רוצה ממני,’ היא עונה לו. ‘אם אפשר לסחוט משהו מהכלום שיש לי, חופשי תעשה את זה.’

‘יש בך הרבה, בריט,’ לילי אומרת. ‘הרבה מאוד, את יודעת את זה.’

‘חוץ מישו – האור והכוח שלי – אין בי כלום. אני חיה רק כי הוא רוצה שאחיה. אני באמת לא יודעת למה,’ בריטני אומרת.

‘יש בך הרבה מאוד,’ לילי לא מוותרת לה. ‘גם חוץ מישו.’

‘אם את אומרת,’ בריטני מבטלת אותה וממשיכה להתענג על הלפתן.

‘המון,’ הנרי מחזק את דבריה של לילי. ‘בכולנו, בעצם. זה שאין לנו גרוש על התחת לא אומר כלום. כאילו… זה כן אומר, ברור. אבל לא הכל.’

‘כסף…’ אני מתעצבנת. ‘איזה חרא של דבר מדהים זה… אני זוכרת שהייתי עולה במעלית ל’פקטורי’, ליד רחוב 16, איך הייתי חושבת למה כל היצירות שאני עושה שם כמעט ולא מתורגמות לכסף, ואז, כשסוף סוף התחלתי להציג ולמכור, תמיד חשבתי איך זה שאני מלכודת–של–כסף, רק מרוויחה כמה ירוקים וישר מבזבזת.’

‘טוב, את היית אז מכורה,’ לילי מכניסה כמה מפיות לתוך כיס מכנסיה. ‘כולנו היינו מכורים למשהו בימים ההם.’

‘הסמים הרגו אותנו,’ אני מהנהנת. ‘בלי הסמים היה לי בטוח כסף היום. הייתי מצליחה להרים את הראש, איכשהו, מעל למים הטובעניים של ניו יורק. לשכור איזה סטודיו, לנשום.’

‘זה לא בשבילך,’ הנרי אומר. ‘כל הפרוצדורות האלה של הנורמליות הקיומית. את, אנחנו, לא נועדנו לשלם מיסים בסוף השנה, למלא טפסים, לשמור על קרדיט טוב בכרטיס אשראי שלנו. אנחנו נועדנו לרחוב. לשרוד. לא לוותר. לאכול בבתי תמחוי, להסתמך על טוב ליבם של אחדים ולברוח מרוע ליבם של הרוב.’

‘אני לא יודעת,’ לילי מביטה בעניין בציפורניה השחורות. ‘לפעמים אני דווקא מתגעגעת לעולם הישן.’

‘כשהמהגרים הגיעו לפה הם חיכו לעולם החדש שיסחוף אותם לחיים חדשים,’ ג’ייקוב אומר. ‘הם… באו ממלחמות, מעוני, מהישרדות… הם חלמו על ‘אמריקה’… ‘אמריקה, הזונה שלי’, יש ספר שירה כזה.’

‘אמריקה היא באמת זונה,’ נראה שבריטני סוף סוף סיימה לאכול. ‘הזונה המזדיינת, השרמוטה הקפיטליסטית הכי גדולה בעולם. רק בכאילו אכפת לה מכולם, משיוויון, מאפשרויות והזדמנויות שוות לכולם בלי הבדלים של דת, מין, צבע, גזע, כשבעצם, כולה אפליה אחת גדולה. אני מאשימה את אמריקה בכל!‘ היא צועקת, ועכשיו היא נעמדת על רגליה וצועקת שוב ושוב, ‘אני מאשימה! אני מאשימה! אני מאשימה את אמריקה הזונה שלי!’

מישהי ניגשת לשולחן שלנו. ‘הכל בסדר, גבירתי?’ היא שואלת בעדינות את בריטני הזועמת.

‘הכל לא בסדר!’ בריטני חושפת שיניים לעברה. ‘הכל חרא! המדינה הזאת חרא! טראמפ חרא! כל המשפחה שלו, הבנים, הבנות, כולם חרא! למה אני בלי גרוש על התחת ולו יש בכיס את חצי מנהטן?!’

‘טוב, בריטני,’ מינרווה מנסה להרגיע. ‘קחי אוויר.’

‘תודה רבה על האוכל,’ בריטני משנה גישה, מחייכת אל עבר המתנדבת. ‘אני הייתי פה,’ היא אומרת ומתחילה ללכת לכיוון היציאה.

כולנו קמים, מודים למתנדבת שניגשה לעבר בריטני ומבהירים לה שההתפרצות הגיעה לסיומה. אנחנו הולכים יחד עם בריטני לכיוון היציאה.

‘היה ממש, אבל ממש טעים,’ אני שומעת את לילי עוד אומרת מאחוריי, בטוחה שהיא מחייכת לעבר המתנדבת את חיוך-מיליון-הדולר שלה, זה שהיא עדיין זוכרת ומזכירה מהימים ההם, מהלילות ההם, של ימי הזוהר הרחוקים שלנו.

‘אז חרא ואין צדק ואמריקה זונה. אוקיי, הבנו,’ אני מנסה להרגיע מעט את הרוחות בחוץ. ‘אבל עדיין, את חייבת להתנהג כמו בן אדם בבית תמחוי הזה. שלא יזרקו אותנו בסוף, בריט,’ אני מקרבת אותה אליי.

‘אלף,’ היא מתרחקת ממני, ‘תמיד יקבלו אותנו. זה התפקיד שלהם לעשות את זה. ובית, אני לא בן אדם אז אל תבקשו ממני להתנהג כמו בן אדם! מה, עד עכשיו לא קלטתם את זה?! אני חזירה! אני כלבה! אני חתולה מזדיינת מיוחמת עם צלב על החזה! אני נושאת את הצלב של עצמי – ושלכם! – אני ישו, רק בשחור – ובאישה!’

‘טוב, בואו נניח לה,’ מינרווה מנסה את דרכה המעודנת. ‘קשה לה.’

‘ברור שקשה לי, מינרווה! אני ברחוב כבר כל כך הרבה שנים! במקום שאני אצליח – כמו אופרה – בגלל כל מה שקרה לי בחיים המזוינים האלה – בדיוק כמו שלה קרה – זה מה שאני?! זה איפה שנתקעתי ככה כל השנים??! זה נראה לך נורמלי?!’

‘אני זוכרת את העלייה במעלית לקומה השישית של ה’פקטורי’,’ אני נזכרת בקול. ‘את המחשבה על המסיבה של אתמול בלילה, על הגבר של אתמול בלילה… תמיד קיוויתי שהיום החדש יהיה טוב יותר מהלילה שעבר.’

‘יפה,’ בריטני נרגעת מעט. ‘שהיום החדש יהיה טוב יותר.’

‘מהלילה שעבר,’ אני חוזרת.

‘אני צריכה להיות לבד עכשיו,’ בריטני אומרת. ‘אני רוצה את עצמי.’

‘ברור, נתראה בהמשך,’ מינרווה מחייכת לעברה.

אני מחבקת אותה. הנרי מנופף לה לשלום. בריטני צועדת לכיוון תחנת הסאבוויי של רחוב 18 והשדרה השנייה, אנחנו מביטים בה יורדת למטה, אל מעמקי האדמה של הרכבת התחתית ואז ממשיכים ללכת יחד.

‘אני רוצה קצת לכתוב,’ ג’ייקוב אומר. ‘תסתדרו בלעדיי?’

‘ואני צריך לחפש בקבוקים חדשים,’ הנרי אומר. ‘חייבים למלא את העגלה.’

‘לילי?’ אני שואלת.

‘נראה לי שאחזור הביתה,’ היא אומרת. ‘אני בטוחה שהחבר’ה ב’סטארבקס’ שלי כבר דואגים.’

‘ואני אחפש לי בפחים משהו לעשות ממנו אמנות,’ אני אומרת.

‘אז… ניפגש בלילה בבאוורי?’ מינרווה שואלת, מצטרפת להפרדת הכוחות הזמנית בינינו.

‘נראה,’ לילי אומרת. ‘או שכן – או שלא.’

‘אולי,’ הנרי אומר.

‘אז… אהבה עד אז?’ מינרווה אומרת ומחבקת אותי.

‘אהבה,’ אני מקבלת את אהבתה. ‘אני אסתובב קצת ברחובות, כמו שאני אוהבת. אסתובב ואתגעגע אליכם.’

‘להתגעגע זה חשוב,’ ג’ייקוב מחייך. ‘להתגעגע זה יפה.’

‘הנפש שלך יפה,’ אני מנשקת אותו על לחיו. ‘המילים שלך יפות.’

‘אני אדם קטן,’ הוא אומר. ‘אדם של שירים של אחרים.’

‘אז תהיה אדם של השירים שלך! תהיה השיר שאתה!’ הנרי אומר בכעס. ‘אל תיתן לשירים של אחרים להכתיב לך את הדרך!’

‘הדרך שלי היא דרך של חסר בית, הנרי,’ ג’ייקוב עונה לו במין שלווה סטואית. ‘זה מה שאני.’

‘הדרך שלך שווה לדרך של כל אחד אחר!’ הנרי לא מוותר.

‘טוב, שנתקדם?’ ג’ייקוב עוצר אותו בהנחת יד רכה, מרגיעה, על כתפו, ושניהם צועדים יחד אל עבר הפינה.

‘אז זה בסדר שאמשיך לבד?’ מינרווה שואלת.

‘בטח,’ אני נפרדת גם ממנה.

לילי מוציאה מכיס מכנסיה כמה מפיות שלקחה מבית התמחוי. ‘הנה,’ היא מושיטה לעברי כמה. ‘תמיד זה טוב שלאישה יש מפית. לכי תדעי מתי תצטרכי אותה.’

‘תודה, לילינק’ה,’ אני מלטפת את גבה. ‘אז אולי אחר כך נתראה?’

‘אולי,’ היא מחייכת והולכת לדרכה, חזרה לבית הקפה הקבוע שלה, ‘הביתה’.

‘אני לבד…’ אני אומרת לעצמי. ‘לבד לגמרי…’

אני מביטה לשמיים, לאור, נושמת את האוויר. ‘זה בחינם, חינם לגמרי,’ אני ממלמלת לעצמי, מביטה אל עבר השושנה שמקועקעת על רגל ימין שלי, עוצרת לרגע, מלטפת אותה. ‘מתי עשיתי אותך, מותק שלי?’ אני מדברת אליה. ‘וכמה שאת מכוערת – ככה בעיניי את יפה. על מה חשבתי בכלל כשעשיתי אותך?’

אני לוקחת נשימה, מתבוננת סביבי, על כל האנשים, על החנויות ברחובות האינסופיים האלה. כולם כל כך ממהרים כאן, כרגיל, רודפים אחרי ההצלחה, אחרי הכסף, אחרי הפרסום.

כולם רוצים להיות אנדי וורהול, לשכפל, לשכפל, לשכפל.

להשתכפל בעצמם, להנציח ובו-זמנית להיות מונצחים.

להיות קיימים – איכשהו, וכנגד כל הסיכויים – לנצח.

‘תעצרו רגע!’ אני רוצה לצעוק אליהם. לנסות, בדרכי, לעורר אותם, להתיר אותם מעיוורונם. ‘תביטו למעלה, לשמיים, הכל בחינם, ויפה-יפה כל כך!’

אבל אני לא אומרת כלום.

אני שותקת.

אני ממשיכה ללכת, מרגישה לפתע, בלי שום כוונה, בלי תכנון, כמו אישה ביער עכשיו, עם כל בנייני הענק המפלצתיים, האספלט, הרעש, זוהמת אגזוזי המכוניות והמוניות הצהובות האינסופיות של העיר, בראש שלי, החולה, אני פרטיזנית בפולין עכשיו, כמו אבא עכשיו, במלחמה הגדולה עכשיו, כשברח מהגרמנים – ומהפולנים – ושרד ביערות, בגשם, בקרח, בסופות, מנצח בקושי את הרעב הנורא…

אני דומה לאבא שלי כל כך, אני יודעת. גם אני פרטיזנית, כמוהו. שורדת, בדיוק כמוהו. עושה אמנות, בגללו.

בזכותו אני הרי אמריקאית – לטוב ולרע.

בזכותו נולדתי בארץ הזאת, ב’עולם החדש’ הזה.

בלעדיו, מי יודע, אולי לא הייתי כאן מעולם, לא בצלמי ובדמותי, לא במצבי, לא בככה הזה, חסרת שורשים, חסרת בית, ועם זאת – כל כך מקובעת וקשורה בעבותות לעיר המופלאה הארורה הזאת שלי, העיר, האי, עם האנרגיה הכי מערערת ומטריפה בעולם.

הוי, אבא… כמה צער היה לך בעיניים. כמה שרצית אותי. כמו צילום של רוברט פרנק, כמו צילום של פרנצ’סקה וודמן, כמו צילום של דיאן ארבוס, ככה נראיתי לך בעיניים שלך: מעוותת כולי, חולת נפש, דוחה.

וכמה שצדקת.

גם אני – אישה בשולי החברה הניו יורקית – גם כשהייתי ילדה ונערה.

תמיד נראיתי לך כמו אחרת מכולם.

אבל אותך אני לא מאשימה, אבא. אחרי מה שאתה עברת, להאשים אותך זאת בושה.

ניסית לספר לי בחייך על מותך בעודך בחיים. ככה קראת לזה, ‘מותי בעודי בחיים’. על הגטו ניסית לספר לי, על האקציות, על ‘מה זה אומר בכלל להיות יהודי’ בימים ההם.

אנטישמיות זה חרא, אני יודעת. חרא שגם אני אכלתי ממנו, שגם אני חוויתי אותו. לא ברמות שאתה חווית, אבא, זה בטוח, אבל גם כאן, באמריקה הזאת, הזונה, הקפיטליסטית, הרק בכאילו מקבלת את כולם, גם פה, כמה פעמים ראו את שם המשפחה שלי וישר קפץ להם הפיוז של ה’קאופמנברג’ לראש…

כמה פעמים אמרו לי ‘אבל את לא נראית בכלל יהודייה’, כאילו שיש סממנים חד-משמעיים למראה של יהודייה.

אולי אף ארוך, נשרי, בולבוסי. אולי תלתלי-ברברה-סטרייסנד. אולי חטוטרת, או איזו נקודת חן שומתית שמיוחסת אך ורק לנו, ‘העם הנבחר’.

צלקת.

זה מה שהם הותירו בי.

צלקת-של-מילים, של כאילו-לא-בכוונה. צלקת של אנטישמיות מודרנית, ניו יורקית למהדרין, במסווה של תמיהה תמה לנוכח שם משפחתי – שמך, אבא – לעומת המראה שלי.

והכסף… למה כל כך הרבה אנשים בחיים הקודמים שלי, כשעוד הייתי ‘גלריסטית’, אמנית אוונגרד, אומנם שולית מאוד, דאדאיסטית, ניסיונית לגמרי, ועדיין, מוכרת בחוגים מסוימים, עם שובל הארומה הנצחי של ‘אחת מחבורת וורהול’, היו בטוחים שאם אני גם גלריסטית-אמנית וגם יהודייה, אז אני חייבת להיות גם עם כסף.

וזה בדיוק מה שאני אוהבת עכשיו בטראמפ. דונלד המשוגע יוצא נגד הפוליטיקלי קורקט, מחריב עד היסוד את תשתית הדבר הזה שהאומה מבוססת עליו. זה מה שאני אוהבת בטראמפ – וזה מה שאני שונאת בו.

בין היתר.

טוב. לעבור נושא עכשיו בראש. לחפש את השלווה, לחפש את נקודת הסכר במוח שלי שתעצור לרגע את הצער על מצבי.

‘לשכוח מאבא. לשכוח מאבא. לשכוח מאבא,’ אני אומרת לעצמי.

לעשות סוויטצ’.

להסתכל על החנויות היפות שממלאות את הרחובות העצומים של העיר, אני מכריחה את עצמי. להסתכל על האנשים היפים, הלבושים טוב כל כך, מיוחד כל כך, שונה כל כך, אני אומרת לעצמי.

והנה, אני נכנסת עכשיו לאיזו חנות בגדים גדולה, אורבן משהו, כתוב על השלט בכניסה, ואני ועגלת הסופר הממורטטת שלי עוברות ביחד, כמו שתי נשים, לא כמו אישה ועגלה, בין המדפים העמוסים בבגדים, מעבירות אצבע בין הקולבים. הנה שמלה אדומה ביד שלי. איזה בד יפה, איזה עיצוב מעניין.

‘אפשר לעזור?’ ניגשת אליי נערה אסייתית עם חיוך גדול-אך חשדני, כה מוכר לי.

‘אני רק מסתכלת,’ אני מחייכת אליה חזרה.

‘טוב,’ היא אומרת ועוזבת אותי.

והנה מנהל החנות מתקרב אליי. כרגיל, כמה נדוש ומוכר לעייפה.

הוא לא יגיד כלום, כמו כולם. זה החוק. עד שלא עשית משהו רע, עד שלא גנבת או איימת או הפרעת ללקוחות אחרים לחוויית הקנייה שלהם, הם אף פעם לא יגידו כלום. רק יעמדו על ידי, ישלבו ידיים, יביטו בי במבט קפדני, בוחן-כל, ימתינו בסבלנות חסרת סבלנות עד שאצא.

הם יודעים – בדיוק כמוני – שלא אקנה דבר. אבל הפוליטיקלי קורקט המזוין, מרכז הכובד של הקיום האמריקאי היומיומי, לא נותן להם לבעוט בי החוצה – למרות שאני יודעת: הם היו ממש רוצים.

‘תודה רבה,’ אני אומרת למנהל ויוצאת עם עגלתי כלעומת שבאתי.

אני לוקחת נשימה עמוקה, ממשיכה להביט עוד דקות ארוכות על חלון הראווה של החנות, נזכרת בימים הארורים ההם, בימים הארורים האלה, בכסף שהיה לי וביזבזתי על שטויות, בכל ההתמכרויות שניצחתי, ואז אני מסתכלת על העגלה המלאה בשקיות מופרדות לפי הדברים שבתוכן: תחתונים, חזיות, חולצות, מכנסיים, נעליים, עבודות אמנות בפוטנציה/בעבודה, חטיפים, בקבוקים ריקים, מים בבקבוקים…

‘וזה החיים…’ אני יודעת שאני מדברת בקול רם. ‘מי היה מאמין…’

אני ממשיכה לצעוד ברחוב, רואה גלידריה, חנות נעליים, חנות ספרים, פיצרייה…

הכל יקר לי. הכל לא בשבילי.

בהמשך יש גלריה קטנה. אני מקרבת את הפנים לחלון הראווה ומביטה, שואבת את היופי אל תוכי. ציורים שונים על הקירות, לא נראים קשורים זה לזה, כנראה של מספר אמנים.

‘אפשר להיכנס?’ אני נכנסת ושואלת, דוחפת את העגלה יחד איתי.

גברת בחליפה אפורה אלגנטית ונעלי עקב גבוהות ניגשת אליי בפרצוף חמוץ. ‘כן,’ היא אומרת ובוחנת אותי מלמעלה למטה, בקפידה.

‘אני אוהבת אמנות,’ אני אומרת בקול קטן. ‘אפשר להסתכל?’

‘כן,’ היא אומרת באי-רצון ברור.

‘זה כל כך יפה,’ אני מביטה על העבודות שעל הקיר.

‘בבקשה לא לגעת,’ היא אומרת.

‘לא הייתי מעזה,’ אני אומרת. ‘את יודעת, גם אני אמנית.’

‘אני בטוחה,’ היא אומרת ושוב סוקרת אותי.

‘באמת,’ אני לא מוותרת. ‘כל החיים שלי אני אמנית. זה הדבר היחיד שמחזיק אותי בחיים.’

‘אמנות זה דבר חשוב,’ היא אומרת. ‘מה את עושה?’

‘במשך שנים עשיתי אמנות פלסטית, ציירתי בעיקר. גם עשיתי קולאז’ים. היום, זאת אומרת, מאז שאני ברחוב, אני בעיקר עושה פסלים, מחברת דברים, מתמקדת ברדי מייד.’

‘אני מבינה,’ היא מסתכלת עליי עכשיו בצורה מעט שונה, אני קולטת את השינוי במבטה בבירור. ‘אז… רדי מייד, את אומרת?’

‘רדי מייד,’ אני מאשרת. ‘ממה שאני מוצאת בזבל אני עושה אמנות. יש לי פה כמה דברים אם את רוצה לראות.’

‘לא, אבל תודה,’ היא מחמיצה פנים. ‘יש לי פגישה עם לקוח שצריך להגיע בכל רגע.’

‘נורא יפה,’ אני ממשיכה להסתכל על הציורים שבגלריה. ‘זאת תערוכה קבוצתית, אני מבינה?’

‘את מבינה נכון,’ היא אומרת. ‘יש לך עין.’

‘הייתה,’ אני מסייגת. ‘פעם היו לי הרבה דברים. גם עין. גם אף. ידעתי להריח אמנות. היום אני כבר יצור מכוכב אחר.’

‘טוב, בעיר הזאת יש הרבה יצורים,’ היא נאנחת, מביטה בחוסר סבלנות בשעון שעל פרק ידה.

‘אז תודה שנתת לי לראות,’ אני מחייכת לעברה.

‘כמובן,’ היא אומרת.

אני יוצאת החוצה, לא נעלבת בכלל מיחסה אליי. ככה זה. אני יודעת. כשאישה נראית כמו שאני נראית, כמו יצור עלוב, עני ומסמורטט, מכוכב אחר, מפלנטה לא רשומה במרשם הפלנטות, למה אני יכולה כבר לצפות?

ואז הפלאשבק לאבא מתקיף אותי שוב פתאום, ללא כל אזהרה, מתנפל עליי עם הטפרים שלו משומקום. איך שהוא סיפר לי על הבריחה שלו מהגטו – ליערות. איך שאף אחד לא רצה לעזור לו, להפך – שנאו אותו. לא רק הגרמנים אלא גם הפולנים, והכל רק בגלל יהדותו. איך שהוא היה מסתובב בבגדים קרועים, רץ בריצת אמוק כדי להסתתר בימים ובלילות בין אסם לאסם, בין החזירים וצואתם, אכל כל מה שיכול היה, כל מה שמצא זרוק, רקוב, כל דבר מהעצים, מהאדמה, עד שהגיע ליערות והצטרף לפרטיזנים.

‘גם אני פרטיזנית!’ אני אומרת לעצמי, בקול, לא אכפת לי אם מסתכלים עליי או לא. ‘פרטיזנית של המאה העשרים ואחת! פרטיזנית, שורדת, של ניו יורק פאקינג סיטי!’

האור בקצה המנהרה, הנה הוא, ברקיע, עכשיו. כולם שווים שמה למעלה, בשמיים, כן, אני יודעת, אני רואה… כולם נולדים ואז כולם מתים, ואז האמצע… באמצע… הנה, כאן, כל הבשר של החיים, עם השמן, והשומן, ועם כל מה שאנשים עושים מעצמם, איך שהם חיים את חייהם, ממלאים את זמנם הקצוב כל כך…

אני מסתכלת על השמיים באמצע הרחוב העמוס הזה, עוצרת עם העגלה שלי את תנועת האנשים הממהרים כל כך מעצם קיומם.

הנה, אני רואה את קנדי דארלינג בשמיים עכשיו, את האור שבקצה המנהרה. כל כך יפה הייתה, כל כך אמיצה. אחת הטרנסג’נדריות החשובות הראשונות, וכל כך מוכשרת.

קנדי, שהייתה חברה שלי, חברה-על-באמת, לא בסתם, שהיינו מדברות על הכל, שעזרנו אחת לשנייה.

קנדי, שמתה כל כך צעירה ושעל שמה קרא לי וורהול…

אנדי חשב שאנחנו דומות. ‘בפנים – ובעיקר בעיניים,’ הוא אמר. לא התווכחתי. אבל ידעתי שהוא טועה. הרי היינו כל כך קרובות. הכרתי אותה מבפנים, מההכי עמוק, ומעולם לא היינו דומות. בכלל לא. זה מה שאהבתי בה, שהיא שונה ממני. שלמדתי מהשוני הזה.

אבל אהבתי אותה והסכמתי בשמחה כשהוא קרא לי ‘קנדי’, על שמה. הרגשתי… שזה כבוד בשבילי. שמחתי עם השם הזה, שלה. הוא נתן לי משהו נוסף, עוד מימד, עוד איזה נדבך. הרגשתי שבדרכי אני מנציחה אותה. ועם הזמן, הוא הפך להיות חלק ממני. אבל תמיד ידעתי: קנדי דארלינג יש רק אחת. ודבי קאופמנברג זאת אני.

והנה עכשיו בשמיים אני רואה גם את אידי, עוד אור בקצה המנהרה… אידי סדג’וויק, עוד חברה-על-באמת שלי מהימים ההם, משמה, מהלפני שנות אור שלי…

גם היא מתה. מזמן. וכל כך צעירה.

כמה יופי היה בה, כמה קסם, כמה מוזה הרעיפה על כולנו אז. כל כך עשירה הייתה, עשירה-עד-טינוף שאין דברים כאלה… כמה כסף היה למשפחה שלה ולמה זה לא עזר לה בסוף בכלום…

אז הנה זה – כסף. והנה זה – מוות. והנה זה – חיים. והנה זה – כלום ועל יד זה כולם, ועל יד זה כולנו, בניו יורק סיטי. ומה זה משנה עכשיו בכלל. הנה – הן, מתות, והנה – אני, למרות הכל, חיה. בלי כסף בכלל, נכון, אבל עם זיכרונות, עם חברים טובים, אמיתיים, עם צללים של גאווה ואגו ואיזו תקווה קלושה, עם אומץ מסוים, נאיבי מאוד, אני מודה, ילדותי, כמו זה שהיה לי רק לפני כמה דקות. אומץ להגיד לאישה בגלריה יפה שגם אני אמנית ואז לשאול: תרצי לראות דברים שלי?

לא לפחד לשמוע ‘לא’. לא לפחד לשמוע ‘לא, תודה. יש לי פגישה עם לקוח עוד רגע’.

לא לפחד מתירוצים עלובים. מדחיות. משקרים.

להיות חזקה באמת.

לשרוד את החיים האלה, את העולם הזה, את כאן ואת עכשיו.

ככה.

אז עכשיו אני חיה, בזמן שכל כך הרבה אחרים מתים. אני עוד כאן, קנדי דארלינג! אני עוד ממש ממש כאן, על פני האדמה המזוינת הזאת, אידי סדג’וויק אהובתי!

אני כאן בשבילכן, אז תנו לי קצת כוח מלמעלה, אוקיי? תנו לי איזה סימן דפוק, איזה רמז שיש משמעות לחיים שלי בעולם הזה!

‘גברת, הכל בסדר?’ ניגש אליי שוטר.

‘בסדר גמור, אדוני,’ אני נזכרת שאני כאן, עדיין בעולם הזה, מחייכת אליו.

‘כי את צועקת על עצמך,’ הוא אומר ובוחן אותי, לא פחות מאותה אישה בגלריה.

‘כן, יש לי נטייה כזאת, אדוני. אתה יודע, לדבר עם עצמי. אבל חוץ מזה הכל בסדר, באמת. הנה, אני הולכת מכאן.’ אני אומרת ומתחילה להתקדם, הרחק ממנו, כמה שרק אפשר.

אני מרגישה את העיניים שלו בגבי. ממש מרגישה אותן בוחנות אותי, נעוצות בי, חושבות אם לבקש תעודה מזהה, אם לעצור אותי לחקירה.

השוטרים החזירים של העיר שלי לא מתייחסים אלינו בכבוד, ככה זה תמיד היה. בשבילם אנחנו לא פחות מג’וקים – בדיוק כמו שהנרי אמר – כולנו: המיץ של הזבל של החברה.

אבל לא משנה, כי אנחנו – זאת אומרת, שתינו, אני ואני – גם הדבי שבי וגם הקנדי שבי, גם הקאופמנברג שבי, גם ההומלסית וגם האמנית – לא בהכרח בסדר הזה – חיות בשלום עם כל הישויות שלנו, וככה אנחנו תמיד ממשיכות הלאה, כולנו, קדימה, ביחד, אל עבר המשך הרחוב, היום, החיים.

תמיד – אל עבר הלא נודע.

מנסות לשמור עד כמה שאנחנו יכולות את המריבות הסוערות שלנו בינינו לבין עצמנו, בתוך המוח האכול-מריבות, פרנויה, אי-שקט, פחדים וחרדות אינסופיות שלנו.

כמה שיותר בשקט. כמה שיותר בפנים. כמה שיותר מודחק.

שלא יידעו מי אנחנו באמת.