החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

נפל דבר ושום דבר

מאת:
הוצאה: | 2017-03 | 384 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

32.00

רכשו ספר זה:

הסיפורים בחלקם מפגישים את הקורא עם המוכר לו (יותר או פחות) בהוויה הישראלית.
סיפורים אחרים "שולחים" אותו לכאורה למחוזות רחוקים.

פנינה אמיתי־דניאלי נולדה במחנה פליטים בברלין. ילדותה המוקדמת וימי נעוריה עברו במושבה ובעיר בשרון.
למדה ספרות באוניברסיטה העברית. לימדה שנים רבות בבתי ספר בירושלים והדריכה מורים לספרות.
חייתה בארצות שונות כאשר התלוותה לבעלה בשליחויות דיפלומטיות.

מקט: 4-249-50444
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


הפלגתי
[נעמי]

ביום השנה למות אבי הפלגתי לימים רחוקים. פעם הפלגתי לשם עם אמנון.

הדי המלחמה הקצרה נבלעו לתוך עצמם, גלי השמחה שככו, תרועות הניצחון הלכו ונחלשו.

בְּבּוֹר המטכ"ל הצטמק איסוף המודיעין, ומתקפת הצלצולים של מכשירי הקשר נסוגה לאחור.

לפתע ערב שקט.

חלפתי על פני המכשירים המתים, מקישה פה ושם, מתחילה לחייג ומתחרטת –

"מה כל-כך קשה לָךְ בדממה הזאת? שום חשק לקרוא בספר שהבאתְ?"

ואז צלצל הטלפון, והדובר "אני אמנון" הודיע שזהו, אין יותר מברקים, חם גיהינום בבאר-שבע, אשתו והקטנות התקפלו, וכבר על הבוקר הפליגו לתל-אביב. מה יש לו ללכת הביתה? הוא מרגיש אלמן קש, "בואי נפלרטט".

נאלמתי דום. מה כוונתו ב"לפלרטט?" הוא לא נשוי ואב לילדות?

אבל המבוכה התפוגגה. תחתיה החלו לרפרף על רום השכמות, הכתפיים והעורף – אדוות מתוקות.

קולו היה יפה לאוזן, נקי וסמכותי. כאילו מורה להצפין מידע חשוב ומידי.

מישהו כבר אמר: באשפתו של השטן – קול ערֵב הוא היעיל שבחצים.

"או קיי…"

ואז נזכרתי שאמנון הוא השם של הקצין המצוחצח מפיקוד דרום, שמדי פעם מגיע לַמַטֶה. "מלוקק כמו שַיש, חושב שהוא בפרוסיה", גיחכה ציקי וחיקתה את דרך פסיעותיו. היא זקפה צוואר, קרטעה כאילו זנב עמוס-נוצות משתרך אחריה, וקפאה לפתע בסנטר יהיר. צחקנו, והיא – הצחוק עודד אותה, החלה בטוויסט נמרץ על לוח השולחן.

"נו באמת!" בזווית פי הופיע עיקום של אכזבה, והרגל רקעה רקיעה קטנה של מורת רוח.

אולי לא אזדהה בשֵם? שם אחר אשלוף מן הארסנל? ["שמות" בשבילי הם נושא פנימי חם. אני אוספת אותם. חופרת ודשה בהם מאז הילדות. מדביקה לעצמי שם שלפתע מדליק אותי, ומתבשמת מן החידוש המרענן. השם החדש גורר שינוי זעיר ובלתי מהותי בנרטיב העצמי. כן, גם עולָמִי צר כעולם נְמָלָה. כתפַי צרות ועדינות. לחיות בגדול לכל הכיוונים? לא אני!]

"נתחיל?" בקעו מן השפופרת קולות בַּריטון.

לא ידעתי – ממש לא ידעתי איך אסוג. "נתחיל".

"לפני שחתמתי קבע עבדתי בקול ישראל. שידרתי שתי פינות אקטואליה, ובחלון באוניברסיטה למדתי ספרות ומזרח תיכון.

החדר שלי בנחלאות צפה על הגבעות של שֵיח' באדר. ערב אחד נפתחה הדלת ובחורה דקה נכנסה פנימה. היא הסתובבה בחדר, ליטפה את הקירות, נסמכה ברפיון אל אדן החלון והביטה לשמים. אחר-כך הזרימה מים בכיור ועיניה הוסיפו לחלום. היא כרעה בפישוק, הניחה כפות ידיים שקופות על רצפת האבן ואמרה: 'באתי לראות אם דבר לא השתנה. תודה לך, שלום'".

"כעבור שבוע", המשיך הקול הרדיופוני, "היה הרקיע בחלון משוח בפסים עבים של כתום-ורוד, שוב נפתחה הדלת – גבר בפתח. הוא ביקש לראות אם דבר לא השתנה, מישש את הקירות, משך על פניו קרירות מן החלון, חלץ סנדלים, ובשמורות עצומות הקשיב למים הקולחים בכיור".

הסיפור סובב לי את הראש. קרן אור זהרה עלַי. [טיפשה. שכחתי שקרניים כאלה כבות בצ'יק.]

המילים התגלגלו על לשונו, וחמימות התפשטה ביובלי גופי. הצמדתי בטן אל גוף הטלפרינטר. הקשיתי אחיזה באפרכסת, והקשבתי.

"ואחרי זה גרתי בחדר עוד שנתיים. אבל התקפי האסטמה התרבו. נאלצתי לעבור למקום יבש, המדבר של באר-שבע. שוב התחיילתי. רב צבאי חיתן אותי ואת ענת. עכשיו היא בתל-אביב ואני מתקשקש אתך".

הוא כִּוונן את מיתריו והמשיך לנתב.

"ענת", סיפר על ההיכרות אִתה, "היתה מורה חיילת בירוחם. יום אחד הגיעה לפיקוד כדי לדרוש לפחות עוד שתי מורות. 'באתי לדפוק על השולחן ולעשות סקנדל', לחשה בקול קטן, וכולם צחקו: 'זאת מורה?'"

"בתל-אביב גרה אמא שלה, מורה לפסנתר תכולת שיער. פעם בחודש הן מנגנות בארבע ידיים. האצבעות של ענת דקות וארוכות, אבל דווקא הנקניקיות של אִמהּ חולפות על הקלידים בזריזות של שפירית. וכאשר האחות התאומה של האמא מצטרפת, ומיתרי הכינור ששרד את המלחמה רועדים כמו בכי מוחנק – הקתרזיס שלהן מושלם".

"לענתי יונתי בחגווי הסלע", צחקק פתאום, "אף פעם לא חסרה אמא".

"ולְךָ?"

"אמא שלי גמרה לא טוב".

"מה זה אומר?"

"שהיא גמרה לא טוב. מדאם לָה פוֹלי".[1]

לא הבנתי. חששתי שבקשת הסבר תבַזה אותי.

אמנון הוסיף לנשוף את פרחי מגדליו. נישאתי על גלי המילים.

עתה יספר על מגע מזדמן. כמה חזק ומענג הוא עשוי להיות.

"בגיל שבע עשרה השתתפתי במכבייה. ביום היו האימונים והתחרויות, ובלילה, במקום לישון, רקדנו עד הבוקר. מכולן משכה אותי עירית מנהריה. אבל שוב ושוב היא דלגגה הרחק ממני. הנס התרחש ברכבת הבוקר לחיפה. פתאום היא התיישבה לידי, ובצפיפות ובטלטלה נגענו זה בזו. לא זזתי, לא נשמתי, הרצליה, נתניה, כפר ויתקין נותרו מאחור – נשטפתי מתיקות. ואולי", חדר הקול המוטעם, "אולי הזרועות שלנו בכלל לא נגעו אלה באלה. אבל מה זה משנה. העיקר שהיה טוב להרגיש כך. איפה את?"

"אתךָ", לחשתי, ובלעתי רוק.

הסוסים, חמישה, צבעם חום-אדמדם ורגליהם זקופות, ריחפו בשורה ריחוף קשתי, אִטי, על פני המרחב הפתוח של אדמת החמרה, בגבול המושבה.

דמדומי הזיכרון שהוצת התפשטו והיו לכתמים מתנועעים על מסך המפרש.

שבת ריחנית של חורף, אחר-הצהריים, הגשם חדל כבר בבוקר. לגופי הסוודר הכחול ונעים לי.

מסביב המולת ילדים. הם רצים, נכשלים ברגבי אדמה, צווחים בהנאה ובפחד מְעוּשֶׂה, אוחזים בכנף הבגד של אבא או אמא, מתגרים אחד בשני.

כשמתחילים הסוסים לנוע משתרר שקט. הכול קוראים אותו. כגוש אחד, גופם בוהק מקרניים אחרונות ומזיעה, נעים הסוסים אל אופק השמש היורדת. יחד עם אבא, כף ידו סוגרת על שלי, אני בולעת את מראה מעופם.

הוא הרג אותי. מה שנורה ממוחו לא תאם את הראש היהיר והמדים המגוהצים.

בקלילות הלביש צלצולי מילים על מראות עמומים… משך אותם על תחושות בשר דהויות.

מאיפה התעוזה להמתיק סיפורים משונים באוזני זולת זר?

לחלחל מעשיות סתומות למחילות נפש של אחרים?

חשתי את דלות רוחי… ידי רעדה.

ואז [כבר הבנתי שיש לי עסק עם אחד לא צפוי] משך אותי אמנון אל גבעת האירוסים.

ראיתי המון ארגמן וסגול כהה.

בראש הגבעה פיזזנו, קבוצת ילדים, סביב רעיה הגננת. ל"ג בעומר היה.

רעיה חגרה אשפת חצים ולנו היו קשתות. ירינו מראש הגבעה אל תוך האירוסים, ואחר-כך דילגנו ורדפנו אחר החצים שנפלו בסבך הפרחים.

הלב שלי נקרע בין כאב הדריסה לתשוקת הירי.

בהילוך של חתול, משתדלת מאוד לא לרמוס, ירדתי לאסוף את החצים, חוזרת חסרת נשימה לראש הגבעה, יורה שוב ושוב, יורה יורה יורה

המשכנו להשתרך עם רעיה בשדה. דשדשנו במרבדים צהובים של חרציות, סביונים וחרדלים.

בצל הברוש, פרה בודדה עם ראש גדול ומוכתם תרה אחר עשב. למה היא לבד? והבטן? הבטן נראתה מלאה אבנים, כבטן הזאב שנענש על מעשיו הרעים.

רעיה השתופפה בינינו: "ילדים, הפתעה גמורה! חֶלמוניות הגיעו אלינו למושבה!"

במזלג אצבעותיה השחילה פרחי אזוביון ריחניים ואמרה: "אתם רואים כמה עדינות השפתיים שלו?"

וחַייקֶה שאלה: "אז עם מי הוא מתנשק?" המשקפיים הקטנים נשמטו לה פתאום על האף וכולם צחקו.

הצחוק שלי, מנותק, מוזר, הזדנב אחר צחוקם. אני רציתי למצוא צב או זיקית, וגם תכננתי לקטוף בסתר מקורי חסידה שאחר-כך אשחק ב'שעוניהם'. התחילו לי נשימות חטופות. [רעיה הטרימה את הרעיון שיש להגן על הפרחים]. מששתי את הקטיפה של התורמוס, ונרגעתי.

וגם צבעונים [גבעוליהם המשוננים, הנמוכים, זחלו בתנועות גליות לכל עבר] ופרחי פרג שחורי עין להבו אצלנו בשדות.

כדורי אודם קטנים בזהוב חיטה.

בשעת צהריים סימא הזהב את עינַי. עצמתי אותן כשחציתי את השדה. אבל בגבול השדה, שבו עמד הבית של חַנצֶ'ה, הייתי מאמצת את שרירי עינַי, ובכל הכוח מחזיקה אותן פקוחות. חנצ'ה, "זה בא לה מהמלחמה", היתה נעה כגורילה כבדה. על פניה נפל שיער סתור, וזרועותיה הגדולות חתרו באוויר.

היא יצאה מהחלון, ונכנסה דרך הדלת. חלון, דלת, חלון. המסלול החזרתי, העיקש אצר איום: ברגע אחד של פיזור נפש תישלח יד ארוכה, ואיחטף.

ריצה על החיים ועל המוות, ואני במדרכה המוצלת מול הצרכנייה. זהו, מחוץ לסכנה.

חציתי את הכביש וקניתי לחם שחור – חובתי מדי יום בצהריים.

ופעם, זה חקוק לי בדם, עד אחרון קורי הנפש, פילח צופר-אמבולנס את הרחוב הראשי של המושבה ברגע שבו עמדתי לחצותו. היללות הדביקו אותי במנוסתי. טפחו לי על הגב ביד קרה. לבית נכנסתי מבועתת וקפואה. בטלטולי ראש, ובריקועי רגליים סירבתי לצאת שוב כדי להביא "אחד לחם שחור, בבקשה, ואם אפשר גם אחד בייגלה".

למחרת, המושבה נחה בתכלת זכה, החזיר אמבולנס את אבא של בנצי מת.

פחדתי ללכת לגן, ואבא ליווה אותי. נגררתי שותקת, לא מעיזה להביט לצדדים. ליד בית הכנסת עצרנו. אני נשארתי ליד השער ואבא נכנס לחצר. ראיתי את שפתיו נעות, מחליפות מילים עם ראשוני המתקהלים. קולם לא הגיע אלַי. לא רציתי לשמוע.

המשכנו מחרישים. אבל כשחלפנו על פני הבית של בנצי, פזלתי אל הבוגנוויליה הסגולה, שהשתרגה שופעת על חומת גדר גבוהה. אבא הכביד את שתיקתו. לפת והידק את כפי הקטנה.

לרגע חשתי מוגנת, ומיד שוב פחד.

בגן מרחו פרוסות בחלבה ומזגו קקאו לספלי בַּקַליט דהויים. אחר-כך רִבקֶה ואני, שתינו אפורות פנים, קבלנו מטליות לנגב את הקיא. הטעם החמוץ נשאר לי בפה והדריך את מנוחתי. שוטטתי אנה ואנה בין השולחנות.

"נעמי", שאלה רעיה, "את לא רוצה לצייר היום?"

ובצהריים, דרך השביל שבין הלולים, סנדליי ניגפים בנוצות מסריחות, בררתי את דרכי החדשה, המוצפנת, הביתה. יותר לא העזתי לעבור ליד הבית של בנצי, ואף נמנעתי מלהסתכל עליו או על אמו.

אמנון לחש והקול שלו רעד: "ואת הרצח בפרדס את זוכרת?"

יום לפני שאבא מת גזזתי את שערי. כמו בשבועות האחרונים, באתי לבקר אותו בבית חולים.

הרופא השהה עלַי מבט חודר. "אמרתי לאחותֵךְ – אין שינוי". לא יכולתי להחליט מי מעניין אותו יותר – אני או אבי החולה?

לא תיקנתי את טעותו. אף נמנעתי מלומר שאחותי צוֹפי נפטרה כבר לפני שש עשרה שנה, בגלל אוזלת יד של הרופאים.

אבא, כחוש עד העצם, מחובר לצינוריות ש"מכניסות מכל טוב, ומוציאות כל רע".

מי יאמין שעד לאחרונה אמרה חזותו חוסן גברי שאי אפשר להתעלם ממנו?

שבו בחרו הבנות כאבא החתיך מכולם?

"מַרלון ברנדו", חייכו, "עם העיניים של פוֹל ניוּמן…"

בקול משוחרר מפחד הוא מבקש שאשים לב לדבריו. בכוונה ילך מהכבד אל הקל.

"לשם שינוי, נעמי, לא לחלום. הניירות של הבנק, הטאבו והביטוח, בְּקופסת נעליים בארון בַּהוֹל. אַת ואמא חֶצי-חצי".

"למה", אני מתקוממת, "למה אתה אומר לי את זה? האחות אמרה שיעשו תכנית, יורידו מלח וסוכר, ותתחיל להתאושש!"

"כן," הוא משיב בחיוך, "את צודקת. אם הכול עניין של דיאטה, מצבי לא רע וצריך רק סבלנות".

"אל תדאגי נעמי," הוא שב לדבר, "לא בגלל המוות אני מבקש שתקשיבי. את הרי יודעת שיש דברים שנורא קשה לך לזכור. הנה הזדמנות להכניס אותם טיפין, טיפין".

"אם אמא לא מרגישה טוב, את כבר יודעת מה עושים. אבל הכי חשוב לא לדחות".

"כן", אני מתיזה, "מגיל שלוש עשרה אני בעניינים".

"נעמי, בלי טענות! אפילו אלוהים לא היה לאל ידו להושיע. יש אלף סיבות לַמָה מישהו האנייה שלו נטרפת".

מאיפה נוחת עלינו פתאום אלוהים? ומה פתאום הוא כזה פומפוזי?

אני לא אומרת דבר.

אבא נאנח ואומר ש"התספורת, נעמי, מתאימה, אבל לא הגזמנו? היא לא קצת גברית? הרופא חשב שאת אחותך. אני מקווה", הוא מצחקק לעצמו, "שהוא לא מתבלבל ביני לבין חולה אחר, ומחליף בינינו התרופות".

"עכשיו תשמעי טוב. למוסד של צופי תמשיכי לתת תרומה. ככה בטוחים שזוכרים אותה".

"אבא, אני צריכה תרומות בשביל לזכור את צופי?" והחיוך האווילי של אחותי האהובה, פיה מלא שיניים שבורות, מרחף מולי, מְפשֵק בתוכי חיוך נגדי.

"את זוכרת שיש לי אח, מרדכי. אני משביע אותך, נעמי, אף פעם לא לסלוח לו, זה עיקרון קודש.

אם אסתר רוצה לסלוח, אני לא יכול לעשות שום דבר. אם את רוצה להתקשר לבן שלו, איני יכול לאסור עלייך. הוא לא אשם שאבא שלו כזה גועלי. אבל מרדכי", בקולו מופיע רעד, "הוא ימות בלי מחילה". עייפות נוראה יורדת עלַי. "מוכרחים, אבא, את השיחה הזאת?"

"את צודקת. הכול עניין של דיאטה. צריך לשמור על העצבים".

"אבל תדעי", הוא מתנער, "שאפילו דוד הַנס, הגוי של דוֹרָה, יותר טוב ממנו. איפה נשמע שאח יציל את עצמו ולא ינסה, לא במלחמה ולא אחריה, לחפש את המשפחה שלו?"

"סיפרת מיליון פעם. אתה צודק, זאת בגידה!" [אני בולמת את עצמי מלהטיח בו: "הבגידה, אבא, היא לא מתגלגלת אצלנו במשפחה חופשית-חופשית?"]

שתיקה.

בזהירות, שפתיו מעוותות, הוא גורר את מוט האינפוזיה, מקפל את ידו מתחת לעורף, ובשפתיו שולח נשיקה.

"נעמינ'קה", קולו אחר.

"את זוכרת, כשהיית בת אחת עשרה הפסקתי לך את ההרשמה בספרייה. זה היה טעות חמורה מצדי. אבל את קראת מבוקר עד הלילה ואני דאגתי. את הבנת את זה, נכון?"

אני חולָה. דבריו מייבשים לי את הגרון. לרגע אובדת לי יכולת החשיבה. לא, אין לי תשובה מוצלחת.

"נעמי'לה, בעד הרהיטים בסלון לא גמרתי לשלם. צריך להחזיר לברוכין מאה לירות עד אוקטובר. ודרך אגב, אם יהיו בעיות עם כסף, אפשר לסמוך על מנדל ושוקי, הבני דודים של אמא".

כסף, כסף, אין לי כוח. צוואה מעצבנת. בא לי להחניק אותה.

"ומפּולָה, תאמיני לי, להתעלם! פֶּה גדול אבל לא נושך. את רואה שגם אסתר סולחת לה?"

הסבלנות שלי פוקעת. "הכֵּיף של האשה הזאת, במקרה היא אחותך, זה להדליק מדורה בכל הזדמנות ולשפוך עליה נפט. נראה מה מחכה לנו עכשיו".

בקול נסוג הוא מבקש שאזיז את הווילון, אכניס אור, אור החשמל מפריע לו.

השמש יורה סנוורים. אני משתהה אצל החלון, מנסה לצנן את ראשי במשבי רוח מערבית שכמעט ואינם מורגשים.

"עוד מישהו שחשוב שתזכרי הוא חיים כהנא. חברוּת אידאולוגית זה לא סתם חברות. ימים יבואו, ורבים יחשבו כמונו… חיימ'קה יעזור לך להעביר את השולחן-שרטוט לעַלי בטייבֶּה".

אני חושבת בחיבה על חברו של אבא. מספרת פתאום על ההרצאה של לייבוביץ' בקמפוס. "האולם היה מפוצץ. הקול שלו הלך לקהל, אבל העיניים הקטנות היו מנותקות. הוא הזהיר את 'העם היושב בציון' מסיפוח השטחים. 'ברור לכל בר דעת' שהסיפוח יהפוך אותנו למדינה, שבה כל אדם שני הוא מרגל, שוטר-חרש, בלש, מאבטח, שומר ראש, סוהר, חוקר שב"כ. בקצב דם, צפרדע, כינים – השפתיים שלו רעדו – הגיע לסוף הרשימה".

אבא מתמוגג.

כמובן, אל לי ללכת צעד נוסף ולדבר על השתייכותו הפוליטית, ששרפה אותי מבושה. [כל יום בצהרים, הייתי נערה בתיכון, הבאתי לו מ"שַי" (חנות פינתית לכלי כתיבה ונייר) את קול העם, מוצמד תחת בית השחי אל פְּנים זרועי.]

לבד, כיעקב עם המלאך, הייתי נאבקת באולֶג, היתום המכוער, שחי בצריף מבודד עם סבתא שלו ולא הפסיק להציק לי. הוא איים לגלות לכל הבית-ספר שאבא אזרח רצוי במשולש. משתתף קבוע בהפגנות 'יבוטל הממשל הצבאי'.

"אבל אם תסכימי לחברות, אסתום את הפה".

"תשאיר אותו פתוח", סיננתי. "עוד לא נולדה, ולא תיוולד המישהי שתסכים להיות חברה שלך!"

"מחר אבא'לה" – הגוף שהתכווץ הוא מראה בלתי נתפס – "אגיע באותה שעה. אביא עיתונים ואקריא לך. להביא תפוחים ירוקים? אתה זוכר שיש שביתה ברנטגן? את הצילומים יעשו רק מחרתיים".

"כן, שביתה. שלום, נעמי…"

הוא תולה בי עיניים אוהבות. "וגם לאמא תמסרי שלום. ורגע. את המכונת תפירה, אמא מזמן כבר לא תופרת, ולך אין עניין בזה, אולי תתני ליאנה?"

כמה דקות לפני שבע בבוקר. מבית החולים מודיעים להגיע מהר.

"אבא מת?"

בצד השני שתיקה.

הרופא אינו מביט בי. "מצאנו אותו מנותק מכל המכשירים".

בדמיוני, אבא מפריד את הזרוע שלו מצינור ההזנה ומניף מגל קוצרים.

בלבול, כעס וחוסר אונים שוטפים אותי למן הקרקפת ועד לבהונות.

במבואת הבניין המכונסת בין שלוש צלעות של חי"ת – אין בכל הארץ בניין כמו הבניין שאבא תכנן – אמא בודקת את תיבת הדואר.

אני מבשרת לה.

הברות שבר מרוסקות, קולות חיה פצועה, מפלחים את האוויר, נוסקים ומתבוללים בחלל הכלוא במבנה. השכנים נזעקים ממחילותיהם. "השם יעזור, מה קרה? מה קרה?" והיא – רואה אותם ומגבירה את קולות זעקתה.

בכל הכוח אני מתאפקת לא לאטום את אוזנַי.

בלוויה, מי הביא לה כיסא? התימני של בית הקברות קורא תפילות מסולסלות. אני מתבוננת בה.

אצבעותיה סיד מלפיתת זרועות הכיסא. רגליה היפות משוכלות. בראש כסוף היא נדה לגדודית הנשים, שבדרך זו או אחרת היו נשותיו. אצילותה, שלפתע קמה לתחייה, מקוממת ומביסה אותי.

הוא אמנם הִדְמים מנוע ואת מכונת התפירה הועיד ליאנה, אבל המכונה הזאת נשארת אצלי!

בגד בוגדים מבד גס נתפור לכל אחת מהגברות המתאבלות אתנו כאן!

אני חושבת שלא בא לי להפסיד מחר את ההרצאה של מ', אבל אין ברירה. אולי, אולי בכל זאת אתקשר לאמוצי, סתם לשאול מה העניינים?

ביום השנה למות אבי פרחה הבוגנוויליה שבחצר שכני בסגול עז. ענף מפואר השתלח בחלוני.

היתה צינה של ערב ירושלמי.

עמדתי עטופה בצעיף ותלשתי פרחים. מתי? חשבתי, מתי התקבלה החלטת הייאוש להוריד מסך על בימת חייו? ולמה? למה?

המחשבה שלא סמך עלַי שאטפל בו הטריפה אותי. גם המחשבה שהפרוגנוזה הפחידה אותו.

מעולם לא היה לי אבא חלש, אבל הנה יצא המרצע. הוא הרג אותי.

"שמעת, אבא'לה שמעת על קְרוֹנוֹס שבלע את ילדיו?"

עד שהגיע אהובי [אחד מקסים שפגשתי באוניברסיטה] הפלגתי למחוז הנפלא של ילדותי המוקדמת.

אז עוד לא התרגשו עלַי הרעות שבאו בהמשך. ואף שגם שם פגוש פגשתי במוות –  אבא נכח במלוא תפארתו הגברית, ודמותה של אמא נעה מעלַי כענפי בוֹהִיניָה עמוסי פרחים.

[פריחה כל-כך יפה לעץ עקום. לפעמים פועלים בעולמנו איזונים מוצלחים.]

בבוקר, כמה דקות לפני שבע, צלצל הטלפון. נבהלתי. אבל אמא רצתה להזכיר… ופתאום גם שאלה: "נעמי, את יודעת איפה קבלה מִקֶבֶר שלי?"

היא אמרה שיאנה, ציפורה, הניה ונחמה צלצלו עוד אתמול בערב. "ציפּוֹרְקָה", עיכֵס קולה, "היא כבר לא בלונדינית, והפיגורה – אוֹיְס פיגוּרה".[2]

הגעגועים אליו התהפכו בשקט. תחחו בזו אחר זו שכבות יבשות של חרון וקנאה.

ואז – גודל אהבתו, גל גבוה וחזק, התנפץ אל חזי.

אי אפשר היה להתאפק.

בכיתי. התייפחתי. גרפתי את האף בקולי קולות.

אמנון ביקש שאמתין. "מישהו נכנס לחדר".

"קח ת'זמן, שום דבר לא בוער".

ההמתנה התארכה. דברים כבדים החלו להסתובב לי בראש.

נחלצתי מנעלי הגולדה. הרצפה היתה קרירה. באצבעות ידי שיחקתי במתגי הטלפרינטר.

"מה קרה?" צעק התורן בפיקוד צפון.

"כלום, כלום".

"אז מה את מבלבלת את הראש באמצע הלילה?"

"צודק… סליחה…"

"הלו…"

[אוי כמה שהוא מודע לכוח קולו…]

התמסרתי לנשיפות קולו. הן הזכירו את שיר ערש לחצוצרה.[3] כוח מזוקק ורכות מתוקה מפלרטטים זה עם זה.

פניי, צווארי וכתפַי התלקלקו בהבל המרעיד שבא אתן. הבשר התלהט לי.

"את שומעת, נעמי?"

הבַּריטון איגף את גבי במותניים, ירד לאגן ולתוך הרגליים. עצמתי את עיני.

"אני חושב שלהלילה אני גומר אתך. סחטתי את שנינו מספיק".

"אמנון", התנערתי בקול חדש, "כרתנו ברית מילה". ובלב חשבתי שמה שקרה שונה כל-כך מהיְניקות האינסופיות עם אמוצי. שם לא נותר מקום לשום דבר נוסף.

"ברית מילה את קוראת לזה? מילים יכולות לעזור? את יודעת, הפתגם הערבי אומר שעל מילים אין מס ואין מכס. עכשיו לכי לישון, את בטח נורא עייפה. אני חייב לצאת לסיור קמ"ן".

כמה דקות לפני שבע – החדר עוד לא הספיק לדעת אור – העירו אותי צלצולי המכשיר.

התבקשתי להודיע למפקדי שאמנון נהרג. הקומנדקר הצבאי התנגש בגמל.

שדרת הברושים, גדר לפרדסים המשתרעים משני צדדיה, הטילה צל ארוך על הכביש המטפס פתלתל אל המושבה שבה עברה ילדותי הרחוקה, וגם ילדותו של אמנון.

מבעד למכוניות שחלפו, דוהרות מצפון הארץ לדרומה, עוררה השדרה, בערמומיות בלתי מורגשת, רושם מכובד, יחסני.

גם לפרדסים היה ריח של עשירות.

והצל? הצל נִנשם כצל נעים. מפלט שלם משמש צולפת.

רצה המקרה ובבאר-שבע היה חום גיהינום. אמנון, אלמן קש במשמרת לילה, ואני, חיילת במטֶה, ירדנו ביחד להפלגה בימים רחוקים.

בקול נדיר [משחקי הגנטיקה הגורעים ומעניקים אינם פלא?] ובשֶטף דקלם: "במעבר צר, סירה המיטלטלת בין קירות סלע עלולה להתנפץ. אבל לעתים חש אליה גל מזל ומושיט יד. בדחיפה רכה ומדויקת הוא מעביר אותה לזרימה חזקה ובטוחה".

ובעוד הוא מוליך אלַי את קולו, חזרנו כאחד למושבת לווייתנים, מעין זו שהמשוררת דליה רביקוביץ' היתה מפליגה לעיר בירתם.

אחר העלנו תמונות בהירות, שובות לב, של שדות זהובים, מרבדי פרחים ותפוזים מנצנצים מבעד לעלווה ירוקה. כמובן ידענו – אין כמו הנוסטלגיה לְאַפֵּר, לטשטש וליַפּות.

תמונות אחרות חמקו אל הצל ונשארו שם.

והיו זיכרונות שנשרו לתהום הנשייה. משם אי אפשר למשות אותם. לפיכך נשללת מהם ההגדרה "זיכרון".

השרון השיב עלינו ריחות עדנים.

יוני הבר המהגות [קול א'] עם ציוץ האנקורים [קול ב'] היו למקהלת מלאכים.

ואז משכנו ברשת את יללת התנים, שמדי ערב כיתרה את שורת הבתים החיצונית והתרוממה לשמים כשוועת יום הדין. הקול הזה חדר לנשמה, הקפיא את הדם, וצרב את עצמו לתמיד.

אמנון מת.

קולו – קול באיש – הפציע, ובמהרה כבה.

האם הפיגה שיחתנו את חום הגיהינום בבאר-שבע?

האם בא על סיפוקו מכך שאשה צעירה, בעלת חיבורי-נפש רופפים וקול מבולבל התַר אחר מיקוד וצבע, נדבקה אל קולו הערֵב ואל סיפוריו?

מכל מקום, אני תכננתי שיחה נוספת אתו, והוא אִיֵּן את הפגישה. אף אחד לא אוהב שמבטלים לו פגישה שהוא רוצה בה, שכל כולו מתכוונן אליה. [כן, ובעוד אני מתכננת, פגישה, חצי פגישה, אלוהים כבר היה סגור על תכנית משלו.]

האם ענת אשתו ואימותיה נגנו לזכרו רפסודיה מלנכולית? קטע נוקטורנו? משהו מהווריאציות העצובות של באך? כמובן, אני לא הרגשתי שמותר לי לשיר – התשמע קולי? הבנתי שאין לאמנון דרך חזרה, ובעצם לא בטוח שהיה לו עניין הדדי בַּקול הרועד שלי.

חייו של אמנון היו מלאי הפלגות. אחר הפליג ומת. בתוך כך, בדקה התשעים, זכיתי שיטמון בי זרעים כחולים של חיים, של העזת מה.

הוא הרחיב לי את נפח הנשימה. החדיר קרני אור לחשכת עולמי. לרגע, מוכי סנוורים, נתגלו במערומיהם גם פחדַי. בעיקר הפחד הנורא שחבל חיי יבותק.

האם קפאתי באֵימה? נתקפתי חלחלה שלא אשרוד ככה חשופה?

אז זהו:

כשבא לי, כשרע לי – כְּמִרְיָם הָעונָה למֹשֶה בתופים ובמצלתיים, מַחבֶּרת שורות בטווח ידי, אשפת שמות יש לי, אני מרימה עוגן.

לפנַי נפרש המרחב מאופק עד אופק. אני קוראת "אמנון [המלח? המלאך?] בַּקְשָה, בַּקְשָה, תן יד".

אומרת למילים תפאדלו גם אתן, בואו לעזור,

ו מ פ ל י ג ה

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “נפל דבר ושום דבר”