האם יש לנו מזל? האם הגורל שולט בנו? או לחילופין אנחנו שולטים בחיינו. מי מנהל אותנו? אנחנו, או מישהו או […]
פרק א
פתיחה
רק אז הבנתי שאני חייב לעשות שינוי!
הכל התחיל בבוקר יום חמישי, השלושה-עשר בדצמבר. יום יפה, השמש זרחה והכביש היה עדיין רטוב מהגשם של אמש. צינת הבוקר חדרה מבעד לבגדים. הורדתי את כיסוי אופנוע הקוואסאקי שאף פעם לא איכזב אותי, אופנוע קאסטום בצבע בורדו, במשקל 198 ק”ג. לבוש בבגדי אופנוען בדקתי אותו. הכל נראה תקין, מלבד לוחית הרישוי שהתנדנדה על בלימה. ניתקתי אותה כדי שלא תיפול וקשרתי אותה לארגז האחורי. היעד: תל-אביב. מרחק הנסיעה: 200 קילומטר. לפני עוד יום עמוס בפגישות.
עליתי על האופנוע, הנעתי בלחיצת כפתור. נשמע קולו הרועם של מנוע שני הצילינדרים, צליל כבד המתנגן בקול עמוק, בקצב התוף. איתות שמאלה, ויצאתי לדרך. הכביש התפתל בעיקולים חדים. הקפדתי לשמור על צדו הימני של הכביש. פתאום עלתה בראשי מחשבה מטרידה: האם לוחית הרישוי מחוזקת מספיק שלא תיפול באמצע הנסיעה? האופנוע ישב טוב על הכביש, אבל המחשבה המטרידה המשיכה להציק. כמו טירון סובבתי את הראש לאחור, לראות את הלוחית ואז זה קרה. לא עברו חמש דקות מאז יצאתי מהבית עד שנכנסתי בזווית לא מתאימה לעיקול הכביש והחלקתי לשוליו. ניסיתי לתקן. השכבתי את האופנוע בזווית חדה יותר, אבל תוך שנייה הייתי שרוע על הכביש, נגרר עד למעקה הבטיחות. כל 198 הק”ג של האופנוע שכבו לי על הרגל, ואני משכתי אותה לאט ובזהירות, בודק אותה לכל אורכה, סנטימטר אחר סנטימטר. הכאב חתך בי. קמתי, מדדה על רגל אחת, הגעתי למעקה הבטיחות ונשענתי עליו. שוב בדקתי את הרגל, ונראה היה שהיא שלמה. צלצלתי הביתה והבן הגיע, עזר לי להרים את האופנוע ולהצמידו למעקה. אחרי רבע שעה שכבתי בחדר המיון והרופא המודאג הכניס אותי לחרדה, אבל צילומי הרנטגן קבעו שאין שבר. כמה חודשים אחר כך עוד דידיתי על קביים ועברתי טיפולי פיזיותרפיה.
לי זה לא היה צריך לקרות! כבר יותר משלושים שנה אני עובד כפסיכולוג. מייעץ, עוזר לאנשים להגיע לתובנות על מהות החיים, חוקר את עצמי ונותן תשובות. לי זה לא היה צריך לקרות, אבל בכל זאת קרה, כי משהו בתורות הפסיכולוגיות שעל פיהן עבדתי היה חסר. הנפילה מהאופנוע לא הייתה תאונה. הרי תאונה היא תקרית שגורמת לפציעה, או לנזק חמור, ומה שקרה לי לא הייתה תקרית. זה היה אירוע שאני גרמתי לו, והאחראי היחידי לו הייתי אני.
התורות הפסיכולוגיות מדברות על קשר בין גוף לנפש. הן מדברות על מחלות נפש ועל התמודדות עם כאב, אבל אינן מדברות על יכולתו של האדם להיות הגורם המכריע בניהול חייו. נכון, יש בעולם תקריות – אירועים נדירים שאין לאדם שליטה עליהם – אבל לרוב חיינו אינם מתנהלים על פי אירועים נדירים. הם מתנהלים על ידי אירועים שאנחנו יוצרים, שנובעים מהדרך בה אנו תופסים את עצמנו ואת העולם, ומהאופן שבו אנו מנהלים את עצמנו בתוכו.
הנפילה מהאופנוע גרמה לי הארה. הבנתי שאני לא יכול להאשים את האופנוע, או את הרטיבות על הכביש או את הכביש עצמו. הבנתי שאני יכול להאשים רק את עצמי בכך שמצאתי עצמי שוכב תחת אופנוע כתוצאה מכשל תפקודי, מחשיבה לא נכונה וממבנה פרדיגמות לא נכון. הבנתי שכדי להצליח לנהל את חיי עלי לבנות לעצמי מודל חשיבה חדש. מודל של פרדיגמות המתאים יותר להתמודדות עם העולם הסובב.
פרדיגמה היא הדרך שבה אנו תופסים את העולם לא באמצעות חושים, אלא במובן של הבנה ופירוש. עלינו להבין שהמציאות שלנו היא לא תמיד המציאות האמיתית. היא אינה תיאור מדויק של מצב הדברים, כפי שהם מתקיימים בעולם, אלא מפת העולם שיש לנו, לפי מאפייני הפרדיגמות הייחודיות לנו. לכל אדם יש מארג פרדיגמות שונה, שיוצר את הדרך הייחודית לו להישרדות ולהצלחה. אנשים שונים יכולים להיות באותו מקום וזמן, ובכל זאת כל אחד מהם יראה את המציאות בצורה שונה. אקירה קורסאווה, הבמאי היפאני, הציג זאת בצורה משכנעת בסרטו “רשומון”. הפרדיגמות הן שעושות סדר ומארגנות את הכאוס שבו אנו חיים. הן אלה שעוזרות לנו להסתדר בעולם, אך גם להיפך: לעיתים הן מכשילות ומשאירות אותנו במקומות ומצבים שמהם היינו רוצים לצאת. המציאות שלנו היא הדרך בה אנחנו רואים את העולם. הפרדיגמות יוצרות מציאות שבונה סגנון התמודדות אשר מעצב אישיות שמכתיבה הרגלים. אלה מובילים להתנהגות, וזו מובילה לתוצאות: הצלחה, או כישלון; אושר, או סבל. כדי לשנות את התוצאות עלינו לשנות את הפרדיגמות שלנו.
PaJ-MaTaL
זהו שמו של המודל שפיתחתי שכולל מספר נקודות מפתח בסיסיות, שמשלבות הנחות של מדע הפסיכולוגיה עם עקרונות הקואוצ’ינג – פסיכוקואוצ’ינג. המודל מבוסס על פרדיגמה פסיכולוגית (P), פרדיגמת המסע (J), פרדיגמת הניהול (M), פרדיגמת הצוות (T) ופרדיגמת המנהיגות (L). נקודת המפתח היא שיש לנו שליטה על חיינו באמצעות מודעות פסיכולוגית. בניגוד לתפיסות דטרמיניסטיות שאומרות שהכל נתון וקבוע מראש, יוצאת תורת הפסיכוקואוצ’ינג מהנחה שרוב האירועים בחיינו נשלטים על ידינו. הנחה זו מטילה אחריות רבה על כל אחד ואחד, ויש בה עוצמה בלתי רגילה כיוון שהיא פותחת בפנינו אין-סוף אפשרויות. יחד עם זאת, זו הנחה מפחידה. רוב האנשים פוחדים לקחת אחריות על הדבר היקר להם ביותר – חייהם. לרובנו קל להתמודד עם קשיי החיים בעזרת אמונה ש”אנו לא אשמים”, שהאסונות הפוקדים אותנו הם מידי כוח עליון, כמו אלוהים, מזל או גורל.
תורות פסיכולוגיות גורסות ששנות חיינו הראשונות קובעות את אישיותנו. בסוציולוגיה רווח המונח סוציאליזציה, שהיא תהליך מתמיד של התנסות חברתית ותרבותית, אשר מקנה ליחיד את דפוסי החברה שבה הוא חי, את כלליה ואת ערכי התרבות שלה. הסוציאליזציה היא תהליך בסיסי וקריטי לעיצוב האישיות. היא מתחילה בגיל הרך, נמשכת בגיל ההתבגרות, בבגרותנו ועד מותנו. אין שלב בחיים שבו נפסק תהליך הסוציאליזציה, והוא נחשב לתמידי. אני, בגישת הפסיכוקואוצ’ינג, איני מתנגד להנחות אלה, אלא מאמין שבגיל בוגר אנחנו יכולים להשפיע ולשנות את אישיותנו על ידי שינוי פרדיגמות. אתן לכם דוגמה: עד אמצע החיים הייתי כפוף למסגרות נוקשות, שלא נתנו לי אפשרות לנהל את חיי על פי רצוני. כל אותן שנים הייתי מר נפש, זועף ולא מרוצה, מה שהביא אותי לעימותים רבים ולתפקוד לא מוצלח במצבי חיים רבים. בשלב מסוים החלטתי לצאת למסע בן כמה שנים של שחרור מכבלים, שהיה במהותו הינתקות מסביבות כפייתיות שהפריעו לי לנהל את חיי לפי רצוני. תוך כמה שנים, שלב אחרי שלב, עזבתי את המסגרות הנוקשות ובניתי לעצמי מסגרת חיים חדשה שיש בה חופש ויכולת לנהל את חיי כרצוני. תפנית זו הפכה אותי לאדם אחר, מאושר, פתוח, אוהב אנשים ובעל כישורים חברתיים, שיודע לצאת מעימותים ואפילו איך לא להיכנס אליהם.
הנחה נוספת בגישת הפסיכוקואוצ’ינג אומרת שאיננו יכולים לשנות אנשים אחרים. לרוב האנשים יש טענות אל מי שנמצא שבסביבתם, בעבודה או בבית. טענות נגד מנהל נוקשה, נגד הילדים ובת או בן הזוג, ועוד. כולם רוצים לשנות את ההתנהגות ה”לא מתאימה” של סביבתם, אבל אנחנו לא יכולים לשנות את האחרים. הדרך היחידה שבה נוכל לעשות זאת היא באמצעות שינוי ההתנהגות שלנו, שבעקבותיו לא תהיה להם ברירה, אלא לשנות גם את התנהגותם.
הגישה שלי יוצאת מנקודת הנחה שהאדם היחידי שאותו אני יכול לשנות הוא עצמי. הדרך לשינוי עצמי היא בשינוי פרדיגמות, ואני מאמין שאוכל לשנות אנשים בסביבתי דרך השינוי שאעשה בעצמי, שהרי אנשים מתייחסים אלי על פי מי שאני. אדם סר וזועף יקבל מהסביבה יחס שונה מאדם חביב, פתוח, שמח וידידותי. כמו שאמר מהטמה גנדי: “עליך להיות השינוי שאתה רוצה לראות באחרים”.
המודעות הפסיכולוגית, משמע הפרדיגמות שלי, הדרך שבה אני תופס את העולם, מכתיבה את דרך ההתנהגות שלי. זו האישיות שלי. אם כך, כדי להשיג תוצאות שונות בחיי עלי לשנות את התנהגותי; כדי לשנות את התנהגותי עלי לשנות את אישיותי וכדי לשנות את אישיותי עלי לשנות את הפרדיגמות שלי. התהליך של השגת תוצאות שונות ממה שהשגתי עד כה, מתחיל בשינוי פרדיגמות ועובר ליצירת הרגלים והתנהגות על ידי אימון עצמי. לקוחה אמרה לי פעם שהפסיקה לשאול אותי מה שלומי, כיוון שתשובתי הייתה תמיד “תודה, נהדר”. ואכן, עלי לציין שמאז שהתחלתי להתאמן על תשובה זו אני באמת מרגיש מצוין.
PaJ-MaTaL הוא מודל חמש הפרדיגמות שהצגתי לראשונה בכנס מדעי בשנת 2006, הוא מבנה פרדיגמות שמשלב תפיסות מערביות ומזרחיות. המודל עוסק בניהול עצמי, בדרך שבה יכול האדם להגיע להצלחה ולמצוא אושר בחייו האישיים והציבוריים. כל אחת מחמש הפרדיגמות היא “כפתור” (trigger) שמשחרר אותנו ממקום “תקוע” ומוביל אותנו להצלחה ואושר.
אין עדיין תגובות