אמנויות הלחימה הסינית התפתחו כמסורת קרבית, אתגרית, תיאטרלית ופילוסופית, חצו את גבולות המזרח הרחוק והפכו לחלק נערץ בפולקלור העולמי. בשנים […]
הקדמת המחבר
נסעתי לטאיוואן בתחילת שנת 1987. היה זה טרום עידן הרשת והגלובליזציה. לפני כן, בארץ, את הפרקים שהצלחנו לקלוט מסדרת הטלוויזיה של הבי.בי.סי "דרכו של הלוחם" הקלטנו באדיקות משכנינו בממלכה ההאשמית. הצפייה הייתה תחילתו של המסע אל המורה חוֹנְג אִי-שִׂיָאנְג, שאחד הפרקים בסדרה הוקדש לו.
שלושים שנה אחרי, אני חש שאני יודע יותר; אולם ברור לי שעולם אמנויות הלחימה הוא כה נרחב ועמוק, עד שגם חיים שלמים לא יספיקו לצלוח אותו. אולם אל למתרגל להירתע מפני כך, אלא להפך, לראות עצמו מוזמן אל מסע אינסופי. מחפשים ומוצאים, אם כי לא תמיד את המטרה שלשמה יצאנו לדרך.
אומר בפשטות: אמני לחימה, תלמידים ומורים כאחד, הם בני אדם. כשאנו מחליפים בגדים לחליפת הסופרמן (חליפת האימון) וקדים קידה, אנו עוזבים לשעה קלה את העולם שהותרנו בחוץ, מבדילים בין קודש לחול. במהלך השיעורים אנו רוכשים כלים שונים ומשונים, מקווים להשתמש בהם גם בחיים שמחוץ לשיעור. עכשיו, כל שנותר הוא להוציא את כלי העבודה המתאים ברגע הנכון. בחירה נכונה, תזמון, אומדן המרחק, התמצאות בחלל, תנועה לכל הכיוונים, להיות במרכז, להוציא מהמרכז. אולם גם כל הכלים הללו לא תמיד מספיקים לצלוח כמה מהאתגרים הגדולים של החיים: זוגיות והוֹרוּת. תחומי החיים הללו בלתי ניתנים להפרדה. חוסר איזון והרמוניה באחד מקרינים על האחר. על כן, התשובה לשאלה: "מהי אמנות לחימה בעיניך?", אינה רק "דרך חיים" במשמעות של אימון ספרטני יום-יומי, כי אם חיבור לסביבה. זוהי לכשעצמה מחשבה והרגשה השונה מהתמונה הנפוצה של אמן הלחימה הנודד או המתבודד.
תחילתו של ספר זה לפני זמן רב. אלפי אלפים של מילים ורעיונות עלו ובאו, התערבלו, נבחנו ונוסחו. בסופו של דבר נפל הפור בשידוכו של זאב פוקס. הספר יצא בהוצאת מדף. נפגשתי עם עורך הספר, דוד מיכאלי, בהרצאה שנתן על תהליך כתיבת ספרו "טאי-ג'י צ'ואן ג'ינג – כתבי המופת". בחירתו כעורך ומו"ל הייתה תחילתו של מסע ארוך: נאחזים, מרפים, מעלים תיאוריות, תזות עולות ונופלות. זו הייתה הרפתקה אדירה. דדי – תודה.
בסוף כל שיעור אומרים תודה. ברצוני להודות למשפחתי, מורי ותלמידי. לאשתי היקרה סיגל, לאבי שמואל (סמי) מוריה, ולילדי דניאל ועומר מוריה. לזכרם של אמי שולמית מוריה ז"ל ואחי עזרא מוריה ז"ל.
תודה למורים היקרים: מר יצחק מזרחי, המורה המנוח חוֹנְג אִי-שִׂיָאנְג ובניו: חוֹנְג זֵה-ג'וֹאוּ, חוֹנְג זֵה-חַאן וחוֹנְג זֵה-פֶּיי, לאח הגדול באמנות הלחימה לוּאוֹ דֵה-שִׂיוּ. מר פֶּנְג חַאן-פִּינְג המנוח, מורי לכלי נשק מסורתיים. מר אריה פסח, על העברת הידע ונתינה אינסופית באמנות הלחימה הפיליפינית סֶרַאדָה אֶסְקְרִימָה.
תודה לתלמידים. בלי תלמידים אין מורה. מערכת היחסים בין מורה לתלמיד מסועפת ונוגעת בתחומים רבים. אני מרגיש שכל מורה לאמנויות לחימה חב חלק בהתפתחותו למערכת ההדדית, למשובים ולהשתקפויות שהוא מקבל מתלמידיו.
מרקם הבריאה, נופים עוצרי נשימה, פרפרים, עיטים, עצים מחפשים שורשים, פרחי לוטוס, אבנים קטנות.
אברהם (אבּי) מוריה
תל אביב,
אין עדיין תגובות