פארס היה הראשון ששמע את הצעדים מתקרבים לפני ששניהם ראו דמות עטופה בגלימה אפורה יוצאת מעבר לאחת הפינות שבמבוך, מדדה […]
פרולוג
קולות פצפוץ עלו מן האדמה הקרה עת מגפי עור וצמר רמסו את העלים היבשים. שלוש דמויות גלשו, ספק התדרדרו, במדרון היער עד אשר מצאו אחיזה בזיזי גזעו הרחב של עץ אורסן. עצי האורסן התנשאו לגובה של כחמישה־עשר מטרים, ולמרות המרחק הניכר ביניהם, צמרותיהם הענפות חפפו זו את זו, יוצרות שדרה אפלה וכמעט בלתי חדירה לאור הכוכבים שעיטרו את שמי הלילה הסתווי.
שתיים מהדמויות הציצו אל מעבה החשיכה כמנסות לצפות בתנועה כלשהי בקצה השדרה, בעוד השלישית, הגבוהה מעט יותר, הפנתה ראש מלא תלתלים חומים לאחור, סוקרת את הסלעים במעלה הדרך שממנה באו.
“בוא כבר, דינו!” סינן הנער המתולתל בכעס.
“אמרתי לך לא להביא אותו…” לחש אחד הצופים, נער צנום כבן שתים־עשרה, שהידק אל עיניו משקפי ראיית לילה מיושנים.
“אנחנו עוד ניתפס בגלל הפחדן הזה,” רטן חברו, בן גילו, בעודו מחכך את ידיו מול פיו מעלה האדים.
השלושה היו אומנם עטויים במעילי רוח מופשלי ברדס ובמכנסי בד ארוכים, אך נראה שהדבר היחיד שבאמת הגן עליהם מהקור היו אותם מגפי עור מרופדים בצמר.
קולות הפצפוץ חזרו ונשנו עת שני הצופים העבירו משקל מרגל לרגל מרוב מתח.
“ששש…” היסה המתולתל בתנועת יד מצווה.
“אין לנו זמן, נארו,” התקומם הצנום בתחושת בהילות, מושך אחריו את הצופה השני, שנראה היה שעומד להתעטש. “אני ופארס ממשיכים הלאה, תישאר פה אם אתה רוצה.”
“זה אצלך, כן?” שאל נארו.
אוסמן טפח על חזית מעילו, מישש את הכיס הפנימי והנהן לאישור.
“אל תאבד את זה.”
שני הילדים יצאו מאחורי הגזע והחלו מהלכים שפופים מעץ לעץ, מנסים להסוות עצמם, אך נדמה היה שאין ביער כל נפש חיה שתבחין בהם, אף לא ההולכים על ארבע או בעלי הכנף. נארו עקב אחריהם בעיניים מאומצות עד שנעלמו מעבר לעץ השלישי, ואז פנה לאחור בתסכול, מטפס בחזרה אל המדרון.
“איפה אתה, דינו?!”
דקות של המתנה חלפו לאיטן עד שנארו קלט תנועה מהוססת מאחורי אחד הסלעים. הוא מיהר לזנק אחרי הצל הקטן שהחל יוצא ממחבואו. תוך שניות ספורות הצליח הנער המתולתל להשיג את הבורח, ילד שמנמן כבן עשר שנע בכבדות יחסית לנארו. ידו של נארו אחזה בשרוול מעיל הרוח ובמשיכה חזקה לאחור הוא הפיל את הבורח אל הקרקע מכוסת העלים.
“תפסתי אותך!”
הילד הקטן נשכב מקופל על צידו והליט את פניו בין ידיו, בעוד נארו מנסה להעמידו על רגליו.
“דינו, קום! אני לא מתכוון להישאר איתך כאן! קום על הרגליים או שתחזור לבד!”
האיום עשה את שלו שכן דינו נעמד לבסוף, שיניו נוקשות מקור ומפחד, ונשען על הנער הגבוה יותר.
“יפה, עכשיו תפסיק להתבכיין ותתחיל לזוז.”
נארו גישש את דרכם קדימה, ידו האחת ממששת באפלה כל גזע אורסן שחלפו על פניו וידו השנייה מוודאת שדינו נשרך מאחוריו. הוא ניסה להתקדם במהירות ככל האפשר, ביודעו שהשניים האחרים כנראה כבר הגיעו ליעדם. שיעולו הכבד של דינו הזכיר לו עד כמה הוא מוגבל בתנועה, כמו גם מספר הפעמים שברכיו של הילד הקטן כשלו, מאלצות את נארו שוב ושוב לעצור ולהקימו מחדש.
“אני מצטער…”
“אל תצטער. רק תזיז את עצמך.”
“בסדר…”
קול רמיסת העלים תחת רגליהם היה מחריש אוזניים לטעמו של נארו. אם מישהו מחפש אחריהם, הוא יוכל בקלות לגלות את מיקומם. משב רוח מקפיא שהיכה על פניהם באחת אותת לנארו שהם הגיעו לקצה השדרה. הוא התייצב מאחורי חומת אבן רחבה, ונעמד על גבי סלע גדול ושטוח שאפשר לו להציץ מעליה. הכוכבים שנצצו ברקיע האירו קלות את המרחב המיוער שנפרש מתחתיו ואת הגוש הכהה וחסר הצורה שהזדקר כלפי מעלה. חומת האבן נמתחה עוד עשרות מטרים משמאלם, ונארו הודה לאור המועט על שאפשר לו לזהות את הכתם השחור במרחק, שסימן את המעבר להמשך הדרך. היה זה פתח בחומה שהוביל לגרם מדרגות ארוך ומפותל, חצוב באבן ההררית. שער הסורגים הוסב בכבדות על צירו, מרמז על פתיחתו לא מכבר.
“איפה אוסמן ופארס?” שאל דינו בלחישה, מהדק את צווארון מעילו בניסיון עקר להתחמם.
“הם בטח כבר מזמן למטה, מחכים לנו. בוא נרד.”
נארו הוביל בזהירות את דינו מדרגה אחר מדרגה, כאשר הקול היחיד שנשמע באוויר היה חריקת השער שהותירו מאחוריהם. דינו ירד בראש מורכן, לא מסיר את עיניו מהמדרגות, מפחד למעוד ולהתגלגל אל תוך החושך. גרם המדרגות, שהיה תחום בצמחייה עבותה משני צדדיו, הלך והעמיק. הוא התפתל שמאלה ומטה, מאלץ את נארו להסיט הצידה ענפים צפופי עלווה כהה שפלשו לתוך הדרך, כדי שלא יפגעו בפניו.
נארו הסב את ראשו אחורה ומעלה, אל ראש החומה. אף אחד לא עבר בשער, אף אחד לא חיפש אחריהם. הם עוד יוכלו לחזור בזמן, אם דינו יצליח אי פעם לעלות את כל הדרך חזרה.
השניים המשיכו בזהירות במורד המדרגות. הצמחייה סגרה מעליהם ומאחוריהם, מגינה עליהם חלקית מפני צינת הלילה אך מותירה אותם באפלה שהאטה את צעדיהם המדודים ממילא. אט אט החלו עיניו של נארו לקלוט את האור האדום שציין את יעדם, וגרם המדרגות הסתיים סוף סוף כאשר השניים נעצרו לפני שביל מרוצף אבנים מסותתות וחלקות. השביל נמתח למרחק של כמה עשרות מטרים, תחום גם כן בצמחייה ובעצים. קצהו נבלע בתוך אותו גוש אבן כהה ועצום שבו צפו כשהציצו מעל החומה. דינו השתעל אל תוך מרפקו הימני והצביע קדימה בידו השמאלית, אל עבר האור האדום והעמום שבקע מן המנהרה החצובה באבן.
“הם כבר שם?”
נארו לא השיב אלא משך את דינו להמשיך להתקדם, תר אחר סימנים כלשהם לחבריהם לכל אורך השביל.
האור האדום הלך והתגבר ככל שהם התקרבו אל פתח המנהרה, מאפשר לנארו להבחין בשער סורגים נוסף שניצב בכניסה. הוא שלח ידו אל המנעול הכבד בימין השער ונאנח בהקלה כאשר מצא אותו פתוח. “הם בפנים.” אישר לדינו.
השניים דחפו את השער על צירו פנימה ונכנסו אל תוך המנהרה. בפנים הם גילו פסי תאורה צרים ומאורכים ששובצו לאורך התקרה, מטילים את אותו אור אדום וחם על הילדים שהתקדמו בזהירות, נצמדים לאחד הקירות.
“אוס… פארס…” לחש נארו אל השעון שעל פרק ידו השמאלית. אצבעותיו של דינו ליטפו את האבן המחוספסת של המנהרה, נתקלות בחריטות כתב לכל אורך הקיר שלצידו פסעו.
“מה כתוב כאן?”
“ששש… תן לי להתרכז.”
נדמה היה לנארו ששמע קול רחש בוקע מהשעון, אך הוא לא יכול היה לעמוד עדיין על טיבו. הוא האט את צעדיו, ממשיך לנסות ולתקשר עם חבריו בלחש. דינו חדל להתעסק עם הכתב על הקיר והצביע אל מעמקי המנהרה. “מה זה?”
כעת, כאשר כבר לא היו במרחב הפתוח, נארו חש מספיק בטוח להשתמש בשעונו ולהאיר מעט את הדרך. הוא כיוון את התאורה הלבנה לכיוון שאליו החווה דינו. קרני האור פגעו בדלת כפולה ממתכת אפורה, חדישה הרבה יותר משערי הברזל שאותם עברו בדרך. הדלת הייתה סגורה ואף אחד לא עמד מולה.
“הם לא חיכו לנו.” מלמל דינו בהפתעה מהולה בפחד.
נארו נד בראשו, ניגש אל הדלת והצמיד את עינו אל החלונית המעוגלת שבמרכזה, ואז ניסה להציץ פנימה בעזרת תאורת השעון שלו. הוא לא רצה לומר לדינו שעברו דקות ארוכות מאז נפרדו ממנו השניים ועד לרגע שבו מצא אותו, ושהקצב האיטי שלהם רק הגדיל את הפער שנוצר. לא היה טעם להאשים את הילד הקטן, כפי שלא היה טעם לרגוז על שני הנערים חסרי הסבלנות.
“איפה אתם, שני מטומטמים?” לחש לפרק ידו, ללא מענה מלבד אותו רחש, כעת הרבה יותר קרוב.
“זה השעון של פארס?” דינו הרים מהקרקע שעון יד חבוט ונטול רצועות.
נארו קילל חרישית, קולו שלו בוקע מהמכשיר שבידיו של דינו. מימין לחלונית זרח אור כחול בצורת מפתח מאונך, מסמן את מיקום סורק הכניסה.
“דינו, מהר, אולי הם הפילו את זה פה.”
הילד כרע מעל רצפת האבן והחל מחפש לאורך הדלת, כאשר נארו מאיר מעליו עם שעונו.
“אני לא מוצא פה שום דבר!” ייבב דינו והחל להשתעל קלות.
מבעד לחלונית נארו חזר לצפות במתחם שמאחורי הדלת, אף הוא מואר בתאורה אדומה וחמה, מנסה לפענח את מה שהמתין להם בהמשך הדרך, אם רק היו מוצאים את המפתח.
דינו הוסיף להשתעל, כעת שיעולים עמוקים יותר.
“שקט! מה יש לך? אתה תעיר את כל המקום הזה!”
“קר לי.”
“איך עדיין קר לך?! יש כאן חימו-” נארו לא הספיק להשלים את המשפט כאשר עיניו קלטו דמות צנומה שרצה מתוך המתחם לעבר הדלת. לעברם. הוא נרתע אחורנית, מושך את דינו מהרצפה בעוד הדלת הכפולה נפתחת לצדדים.
“אוס?”
הנער עמד מולם, מתנשף, עיניו קרועות מפחד, מחזיק בימינו את המפתח המיוחל ונשען בידו השמאלית על הקיר.
“מה קרה? איפה פארס?”
אוסמן לא ענה. הוא ניסה להסדיר את נשימתו. “אנחנו חוזרים.”
נארו תפס את חברו בשרוול המעיל בחוסר אמון. “השתגעת?! זו ההזדמנות היחידה שלנו!”
אוסמן נד בראשו ואז הפנה את מבטו בבעתה אל מעבר לדלת הפתוחה לרווחה.
“מישהו ראה אתכם? זה העניין?”
“אתה לא מבין, חייבים לעוף מכאן עכשיו…”
נארו עבר את מפתן הדלת ופסע פנימה כמה צעדים, דינו בעקבותיו. המתחם, שתקרתו הלכה וגבהה, הוליך אל שני גרמי מדרגות ממתכת וביניהם מעלית משא אשר חנתה, כך נראה, באחת הקומות שמתחתיהם.
אוסמן אחז בכתפו. “אין לנו זמן!” הוא ניסה למשוך את נארו המתנגד חזרה לכיוון הדלת.
טפיפות קלות נשמעו בקושי מכיוון גרמי המדרגות, וכמעט מייד נלווה אליהן קול תנועת המעלית המיושנת שהחלה לעלות מעלה. השלושה קפאו על מקומם, לוטשים עיניים קדימה למעלית.
“בואו, נצא מכאן.” דינו משך בתחינה במעילים של שני הנערים הבוגרים.
“אנחנו לא משאירים כאן את פארס!” פסק נארו.
הטפיפות הלכו והתקרבו, בעוד המעלית התקדמה במעלה הפיר.
“זה היה רעיון גרוע…”
אוסמן שיחרר את אחיזתו בנארו ורץ בחזרה לכיוון פתח המנהרה שממנו נכנסו.
“אוס, לא!” נארו ניסה להספיק לעצור את חברו, אך החליק ונפל על הרצפה הקרה. הדלת המובילה חזרה למנהרה נסגרה לפתע בפניו, מותירה אותו ואת דינו לבדם. קול הצעדים נדם באחת.
נארו תר באצבעותיו אחר כפתורי הפתיחה של הדלת, כאשר המעלית נעצרה בקול חריקה. גם קול הטפיפות מן המדרגות פסק. נארו הסתובב לאחור. הוא נאלץ לכוון את תאורת שעונו אל קצה המתחם כדי לגלות שהדמות שעלתה במדרגות, וכעת עמדה מתנודדת מולו, הייתה זו של פארס.
אבל זה לא היה הנער בן השתים־עשרה שהכיר. כבר לא. דמותו קטנת הגוף קרסה במקומה בפישוק איברים.
נארו ניסה להזהיר את דינו אך גילה שקולו בגד בו. שיעולו של דינו, לעומת זאת, הפך תכוף יותר, מרעיד את גבו של הילד שעמד להתמוטט אל הרצפה.
דינו, זוז, עכשיו!
דלתות המעלית נפתחו.
מה שיצא משם נראה מוכר אף הוא. זה חייב היה להיות מוכר. דמויות כאלה חגו מסביבו כל השנים הללו. אבל עכשיו משהו היה שונה.
ראשה של הדמות עטוית הברדס הופנה ימינה, לכיוון הגוף המפרכס ששכב שם בקצה גרם המדרגות. פארס. מבטה השתהה עליו לרגע, ונארו חשב לעצמו שזו ההזדמנות שלו, אך לפני שהספיק לזוז, הדמות בברדס מיצתה את עניינה בפארס, וכעת פנתה אל עבר דינו ונארו.
כמו קולו מקודם, כעת גם רגליו לא נשמעו לו. נארו לא יכול היה להסביר לעצמו כיצד הוא חווה שיתוק שינה בעודו ער. הגלימות ריחפו מסביב לדמות כערפל אפור בעת שנורתה לכיוונם, זרועותיה מושטות קדימה.
קר… איך כל כך קר?
נארו הצליח לבסוף להניע את גפיו והתקדם לאט לעבר דינו. באופן מוזר, נדמה היה שהדמות מאיטה, כאילו מהססת, מניחה לנארו להתקרב אל הילד שהשתעל כל כך חזק עד שעמד להתפרק.
קשה לי….קשה לנשום…
נארו, שכרע לצד דינו וניסה להגיע אל כתפיו הרועדות של הילד, שמע רק במעומעם את הקולות מבעד לדלת שמאחוריו. את הצעקות, התחינות והנקישות.
גם הדמות שמעה. וקיבלה החלטה.
כאשר הדמות זינקה לעברם בשנית, נארו, כמעט מאובן מקור ומאימה, לא הצליח להסיר את עיניו מהפנים שהחלו להתגלות מתוך הברדס. הוא לא ידע שהדלת מאחוריו כבר נפתחה. הוא גם לא נתן את דעתו למי שהגיחו פנימה בבהילות נואשת, שכן מתוך השרוול האפור, כף יד אפורה הושטה לעברם ואחזה בדבר הראשון שיכלה לתפוס.
לא…
הדבר האחרון שהדהד בראשו של נארו בטרם שקע אל החשיכה הייתה צרחת הבעתה של אחיו הקטן.
אין עדיין תגובות