מחוללת

שיר שלושים ושלושה

אִשָּׁה בִּקְּשָׁה מִמֶּנִּי חֶסֶד אַחֲרוֹן: "הַצְמִיחִי עֵצִים מֵרַגְלַיִךְ.
גַּם כְּשֶׁאַתְּ רוֹאָה גְּזָעִים כְּרוּתִים, רִקְדִי אִשָּׁה, לְלֹא עֶצֶב רִקְדִי בָּנִים".
בְּגוּף נָעוּל בִּקַּשְׁתִּי גַּם אֲנִי חֶסֶד אַחֲרוֹן:
"גַּלּוּ לִי כֵּיצַד מַצְמִיחִים שָׁמַיִם".

מחוֹללת, ספר שיריה הראשון של נטלי תורג'מן, הוא ספר מחוֹלל. בשפה ציורית עשירה ומורכבת, בונה המשוררת ספר שמביא אל השירה העברית תיאור אמיץ, מסוגנן ונוקב של מציאות נשית דחוסה, שנעה בין קדושה לטומאה, בין רוחניות לגשמיות, בין תפילה לקריאת תגרני השוק. תורג'מן כותבת בשירתה את שפת הים ואת שפת הגלים, את שפת השיכונים ושפת הסמטאות, את שפת הילדות ואת שפת ההתבגרות. הספר חותר תחת הפנים השונות של החברה הישראלית והוא נקרא בנשימה אחת כדיבור ארוטי, כדיבור פוליטי וכדיבור לירי. רבדים אלה מעניקים לספר שיריה של נטלי תורג'מן את תוקפו, את עוצמתו, את עומקו ואת יופיו.
(דיתי רונן, עורכת הספר)

מקט: 978-1-61838-718-9

מסת"ב: 978-1-61838-718-9

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

שיר שלושים ושלושה אִשָּׁה בִּקְּשָׁה מִמֶּנִּי חֶסֶד אַחֲרוֹן: "הַצְמִיחִי עֵצִים מֵרַגְלַיִךְ. גַּם כְּשֶׁאַתְּ רוֹאָה גְּזָעִים כְּרוּתִים, רִקְדִי אִשָּׁה, לְלֹא עֶצֶב […]

---

שלישי

דַּע כִּי בָּעוֹלָמוֹת הַחֲבוּיִים, אֲנִי זוֹ שֶׁרָכַנְתִּי מֵעָלֶיךָ.

חָדַרְתִּי אֶל חֲלוֹמְךָ. הִשְׁקֵיתִי אוֹתְךָ בְּחָלָב. בְּיַיִן. בַּכִּלָּיוֹן.

יֵשׁ כֵּס וְיֵשׁ שָׁטִיחַ.

שָׁכַנְתִּי מֵעָלֶיךָ וְאַף עַל פִּי כֵן אֲנִי זוֹ שֶׁנָּפַלְתִּי. לְרַגְלֶיךָ.

טֶרֶם יָדַעְתִּי לִפְתֹּחַ אֶת פִּי וְלִינֹק, טֶרֶם יָדַעְתִּי לְגַמְגֵּם אַבָּא־אִמָּא,

טֶרֶם יָדַעְתִּי אֶת עַצְמִי, טֶרֶם אָסַרְתִּי עָלֶיךָ לָדַעַת אוֹתִי,

בִּקַּשְׁתִּי מִמְּךָ: רְמֹס, דְּרֹךְ, בְּעַט. אָז לֹא יָדַעְתִּי כְּאֵב.

הִתְגַּעְגַּעְתִּי טֶרֶם הִכַּרְתִּי אוֹתְךָ. טֶרֶם בֵּרַכְתָּ אוֹתִי בִּרְכַּת כֹּהֲנִים.

צָפִיתִי רֵאשִׁית בְּמַהוּתְךָ וּלְאַחַר מִכֵּן בְּצוּרָתְךָ.

כָּךְ לָמַדְתִּי אֶת פָּנֶיךָ. לָמַדְתִּי שֶׁזִּכְרוֹנִי טָבוּעַ בְּמַבָּטְךָ.

לָמַדְתִּי מַהוּ מִשְׁקָל וְחֹמֶר. לָמַדְתִּי שֶׁכְּמוֹ כֻּלָּנוּ, אַתָּה נִזְקָק

לְגוּף. אֶת גּוּפִי

שָׁכַחְתִּי.

רָצִיתִי לְהִטָּמַע בַּזָּכוּר, לָכֵן רָקַדְתִּי.

שְׁנוֹתֶיךָ הָיוּ לִי שִׂמְלָה.

בְּעוֹד שֶׁאַתָּה צָחַקְתָּ, דִּבַּרְתָּ עַל נֶפֶשׁ, בְּעוֹד שֶׁאַתָּה

רִמִּיתָ, אֲנִי כָּתַבְתִּי תְּנוּעָה.

דַּע כִּי הַשֶּׁקֶט שֶׁלִּי וְהַזַּעַם שֶׁלְּךָ, הֵם שֶׁמּוֹצִיאִים אוֹתָנוּ אֶל הַקִּיּוּם.

נִפְגַּשְׁנוּ

וּלְאַחַר מִכֵּן יָדַעְנוּ יַתְמוּת.