השנה – 2205. נחיתותן האינטלקטואלית של נשים זכתה ל'הוכחה' מדעית, ונשות ארץ הוגדרו כרכוש עובר לסוחר. בעולם חדש ואכזר זה, שתי נשים – האחת בלשנית מבריקה, האחרת משרתת מרדנית – עתידות להעמית במבחן את שלטונם של הגברים. אלא שבלא ידיעתן, המהפכה כבר יצאה לדרך: נשים השוהות בבתי-העקרות המבודדים, עמלות זה שנים על הכלי החשוב היותר באמצעותו ניתן יהיה לחולל שינוי אמיתי – שפה חדשה, שתאפשר לנשים לומר מה שביקשו להגיד משחר ההיסטוריה, ולא היו להן המילים. שפת אם היה לספר פולחן קלאסי מאז צאתו לאור בשנת 1984. יצירה מרתקת, עתירת הומור חריף ואמירות נוקבות, העוסקת בתקשורת בין גברים ונשים, וביכולת לגשר בין המינים בחברה ששבה והרחיבה את הפער כמעט לבלי-השב. סוזט היידן אלגין, פרופסור אמריטוס לבלשנות באוניברסיטת סן דייגו ומנהלת מרכז אוזארק לחקר שפות בארקנזס, כתבה תריסר ספרי מד"ב, כמו גם את רב-המכר "האמנות העדינה של הגנה עצמית מילולית".
קטגוריות: מד"ב ופנטזיה, סיפורת מתורגמת
סעיף 24
1. סעיף 19 של תיקון חוקת ארה"ב מבוטל בזאת.
2. סעיף זה לא ייצא לפועל אלא אם כן יאושר כתיקון לחוקה על ידי הרשויות המחוקקות של שלושה רבעים מבין המדינות החברות תוך שבע שנים מתאריך הגשת התיקון.
(נכנס לתוקף ב-11 במרץ, 1991)
סעיף 25
1. אין היתר לאף אזרחית נקבה של ארה"ב לשרת בכל משרה הנרכשת בדרך של מינוי או הצבעה, לשמש בכל תפקיד שהוא (רשמי או לא רשמי) במקצועות המדע או ההשכלה, למצוא תעסוקה מחוץ לבית ללא רשות בכתב מבעלה או (אם אינה נשואה) מידי זכר אחראי הקשור קשר-דם או כזה שמוּנה אפוטרופוס על ידי החוק, כמו גם להחזיק בכסף או בכל רכוש או נכס אחר ללא רשות בכתב כמוזכר לעיל.
2. מכיוון שמגבלותיהן הטבעיות של נשים מהוות סכנה ברורה ומיידית לרווחה הלאומית כשאינן מוגבלות באמצעות השגחה קפדנית ומתמדת של אזרח זכר אחראי, כל אזרחיות ארה"ב תיחשבנה קטינות בעיני החוק, ללא התחשבות בגילן הכרונולוגי; אלא אם תעמודנה למשפט, שאז תיחשבנה בגירות אם גילן 18 שנים ומעלה.
3. הואיל ומגבלות הנשים שצוינו לעיל מולדות, ואין להאשימן בהן, אין לפרש אף מילה המופיעה בסעיף זה בדרך שתאפשר שימוש לרעה או התעללות בנשים.
4. יהיה בכוחו של הקונגרס לאכוף סעיף זה בדרכי החוק ההולמות.
5. סעיף זה לא ייצא לפועל אלא אם כן יאושר כתיקון לחוקה על ידי הרשויות המחוקקות של שלושה רבעים מבין המדינות החברות תוך שבע שנים מתאריך הגשת התיקון.
(נכנס לתוקף ב-11 במרץ, 1991)
קיץ 2205….
היו רק שמונה מהם בפגישה; לא המספר הרצוי ביותר. אם לא די בכך ששמונה היה מספר קטן מאוד לנהל בו עסקים באורח יעיל, זה היה מספר זוגי – כלומר במקרה של שוויון יהיה עליהם להעניק לתומס בלייר צ'ורניאק קול נוסף, והוא תמיד שנא זאת. היה בזה ניחוח של אליטיזם שעמד בניגוד מוחלט לפילוסופיית השושלות.
פול ג'ון צ'ורניאק היה נוכח, ידו עוד בוחשת בקלחת בגיל 94 – תומאס כבר היה אמור להיות מסוגל לפעול ללא התערבותו של הזקן. גם אהרון היה נוכח – היה חייב להיות, בהינתן נושא הדיון האחרון שעל סדר היום, שנגע לו ישירות. עלה בידם להחריד מרבצם שניים מהבכירים באמצעות מערך- הקשר, כך שפניהם של ג'יימס נתן צ'ורינאק וגיסו של תומאס, גיילס, היו גם הם בנמצא במובן מסוים, בקליטה גרועה ומטושטשת. אדם היה נוכח, צעיר בשנתיים מתומאס וראוי בהחלט להיות חלק מהקבוצה; תומאס סמך על אחיו בדברים רבים, וביניהם יכולתו להתמודד עם נטייתו של אביהם לסטות מהנושא, ולשכנע את פול ג'ון שאכן מטים אוזן לדבריו. קֶנֶת גם הוא היה נוכח, כי אף על פי שלא היה בלשן, תמיד היה ביכולתו לחמוק ממה שלא עשה אותו רגע ולהשתתף בישיבות; ג'ייסון השתתף מפני שהמשא-ומתן בו היה מעורב נתקע בגלל פרט טכני שלא היה ביכולתו לעשות דבר בנוגע אליו, כך שנותר לו זמן להעביר עד שמשרד החוץ ימצא דרך לישר את ההדורים.
כל אחד משני אלה האחרונים היה יכול לפתור את בעיית המספר הזוגי אם היה פוטר עצמו באדיבות מן המפגש – אבל איש מהם לא הואיל לעשות זאת. לדעת ג'ייסון, מכיוון שקנת היה רק גיס, ואפילו לא בן שושלת מלידה, היה ראוי שילך ויתעסק במה שעליו לעשות במקום לתחוב את אפו. ולדעת קנת הייתה לו הזכות להיות בפגישה ממש כמו ג'ייסון –לא לשווא ויתר על שמו מלידה ונטל את שמה של מרי שרה צ'ורניאק. הוא היה בן צ'ורניאק כעת, כמו האחרים, והוא היטיב לדעת שחובה עליו להדגיש עובדה זו בתוקף בכל הזדמנות, או שיתר הגברים הצעירים ישליכו אותו אל המקום האחרון בסדר- הניקור. הוא לא התכוון לעזוב.
המצב היה לא נעים, ולרגע קט שקל תומאס לבקש מג'יימס נתן לפרוש; אבל הם העירו אותו לצורך המפגש, והוא לא נראה מאושר מכך. כל ליל אמש ובהמשך היום שלאחריו נותר ער ושימש מתורגמן באחד ממשברי המושבה השלישית – הייתה אספקה בלתי-נדלית מאלו – וניכר היה בו שהוא מותש. כעת שהעירו אותו, יהיה זה חסר נימוס להציע שישוב למיטה, סליחה שהטרדנו אותך אבל בזמנו חשבנו שנזדקק לך… לא. הוא ויתר על הרעיון. אם נגזר עליו להעניק משקל כפול לקולו-הוא – כך יהיה. הם ישרדו זאת. ומפגשי בית צ'ורניאק היו מעוטי משתתפים לאחרונה, מלבד המפגשים קבועי-המועד שבכל מחצית שנה, שהכל פינו עבורם יום בלוח-הזמנים. באופן בו הממשלה אצה אל החלל בימים אלה, וכל אינץ' במרוץ תלוי במשא ומתן הכרוך במערכת שלמה של חוזים והסכמי סחר ומִסוד יחסים רשמיים, קשה היה למצוא אפילו בלשן אחד מתחת לגיל שישים שברשותו שעה פנויה לענייני משק-ביתו.
יהיה עליו להשלים עם המצב, החליט תומאס, ולהודות על כך שלא רק הוא ופול ג'ון הזקן ואהרון נוכחים. שלושתם בלבד היו מהווים אסיפה עלובה סביב השולחן. השולחן, בצורת A שראשו קהה, ללא מוט-הרוחב, תאם בדיוק את צרכי מפגשי חצי-השנה; ניתן היה לדחוס סביב השולחן את הגברים, ועדיין היה די מרחב לתלת-מימדים והולוגרמות באזור האיתן שבראש ה – A. אבל כשהייתם רק חצי-תריסר, לא נותר לכם אלא להסתובב ברוב מהומה עד שכל אחד מכם מוצא את מקומו בנקודה אקראית כלשהי כדי למלא את החלל הגיאומטרי, או שהצטופפתם לגוש קטן באחד הקצוות וחשתם מגומדים. כיום בחרו להסתובב. אביו נעמד מימין, מערכי-הקשר מפוזרים על פני החדר מבלי שיפריעו לראשי הנוכחים, ויתר ארבעת הגברים ישובים כמו בארבעת הנקודות העיקריות במצפן. הליך אידיוטי.
הוא טיפל בשבעת נושאי הדיון שעל סדר היום ביעילות, ללא צורך להתמודד עם מצבי-שוויון בהצבעה. הדבר היחיד שלא היה בטוח בו, החוזה עבור רֶם-80-4-801, עבר ללא כול התנגדות. לעתים היה יתרון בפגישה שכללה אחוז ניכר של משתתפים צעירים וחסרי ניסיון. הוא הכין את טיעוניו מראש, לכל מקרה שלא יהיה; איש מהם לא הבחין בפרצה המסוכנת בתת- סעיף 11, או שלא היה אכפת להם מספיק כדי לבזבז זמן בוויכוחים על כך. יתר נושאי הדיון היו שגרתיים… הם עברו על כל הרשימה תוך שתים עשרה דקות.
וכעת הגיע הזמן לטפל בנושא האחרון, תומס הציג אותו בפניהם בזהירות, שומר על קול אגבי ומשתדל שלא לסגנן, ואחר כך המתין. כפי שציפה, אהרון הקפיד להיראות משועמם עד בלי די; הוא ניחן במיומנותם של בני שושלת אדינס להבעות פנים, בתוספת קלילות הנרכשת באימון רב, ועלה בידו להיראות חסר עניין לחלוטין.
"נושא זה פתוח לדיון," אמר תומאס. "הערות?"
"למען האמת, אני לא רואה כל צורך להתדיין," ציין אהרון מיד. "לטעמי היינו יכולים להסדיר את העניין באמצעות מזכרים, ואלוהים יודע שיש לי דברים חשובים יותר לעשות בזמני הפנוי. כמו כולנו, תומאס – אני בטוח שאני לא היחיד שנחנק מתאריכי היעד הפדראליים."
תומאס עדיין לא היה מוכן לומר דבר; הוא זקר גבותיו קמעא, בדיוק כנדרש, חכך סנטרו בעדינות באחת מידיו, והוסיף להמתין – ואהרון פצה פיו שוב.
"אני מוכן לקבל את העובדה שהיית חייב להוסיף זאת לסדר היום הרשמי; שכנעת אותי בכך," אמר. "ועשינו זאת. הנושא מופיע ברשומות. כדי שכל העולם הסקרן יוכל לראות ולהריע לנו. וכעת בזבזנו את זמננו די והותר. אני מציע שנצביע, ונסגור את העניין."
"ללא כל דיונים?" שאל תומאס במתינות. אהרון משך בכתפיו.
"במה יש לדון?" כאן נכנס פול ג'ון לקלחת; הוא היה מבוגר דיו שלא להשתעשע מיהירותו של גיס מסוים זה, ומבוגר מכדי שיתרשם משפת-דיבורו המבריקה או מחזותו המצודדת להפליא.
"אולי יתברר לך יותר, אם תניח גם לאחרים לדבר," אמר הקשיש. "למה שלא תנסה?"
תומאס הגיב במהירות – לא היה לו עניין לראות את אהרון ופול ג'ון פוצחים באחת ההתנצחויות שכה התענגו עליהן. זה באמת יהיה בזבוז זמן.
"אהרון," אמר, "פגישה זו לא לגמרי נועדה לראווה."
"לא. היה עלינו לדון בחוזים האלה, ולקבוע את גורלם בהצבעה."
"גם פריט אחרון זה לא נועד לראווה," התעקש תומאס. "יש סיבה, סיבה טובה מאוד שאין לה דבר וחצי דבר עם תיעוד הדברים, לשקול את הנושא המדובר. מפני שאנו חשים באמת – אנו מחויבים לחוש – יותר מאשר הוקרה סמלית לאישה שבנידון."
"והייתי רוצה להזכיר לך שבמונחים כלכליים טהורים האישה זכאית לחלוטין להוקרה זו," הוסיף קנת מקצהו המרוחק של השולחן, לצד רגלו הימנית של ה – A. הוא היה מתוח, ולא ניחן במיומנות להסתיר זאת בקולו או בשפת-גופו, אך היה נחוש. "נצרת צ'ורניאק הביאה תשעה תינוקות בריאים לשושלת זו," אמר. "תשע שפות חוצנים שנוספו לנכסי בית-אב זה. לא מדובר בנערה חסרת נסיון."
תומאס הבחין שאהרון הניח לצל דק של זלזול, הבהוב מדוד במשורה של בוז, לחלוף על פניו; אז תפסה את מקומו אדיבות מעושה ודביקה שתתווסף לכל דבר שעמד להגיד. זו לא הייתה תחרות הוגנת; קנת המסכן, שהגיע היישר מזרועות הציבור אל אחוזת צ'ורניאק, מביא עמו את בורותו המוחלטת של הציבור בכל הנוגע למיומנויות לשוניות. קנת היה ברווז מטרה ואהרון התענג על צליפה בברווזים מכדי שיוותר על ההזדמנות.
"לפעמים, קנת," אמר באהדה, "ניכר עד אימה שלא נולדת בלשן… לעולם אינך לומד, נכון?"
קנת הסמיק, ותומאס חמל עליו, אבל לא התערב. במובן מסוים אהרון צדק – קנת לא השכיל. לדוגמא, טרם למד שהזמן שהתבזבז על משחקיו הקטנים של אהרון היה זמן האכלת האגו העצום של הנ"ל, ולפיכך זמן מבוזבז. קנת נפל בפח, פעם אחר פעם.
"לא האישה," אמר אהרון בנועם, "היא זו שמוסיפה שפות חוצנים לנכסי הבית. אלא הגבר. הגבר הוא שטורח לעבֵּר את האישה – שאחר כך יש לפנק ולשרת ולענות על כל צרכיה עד בחילה, כדי להבטיח את רווחתו של הילד. להעניק נקודות זכות כלשהן לאישה המשמשת כלי קיבול – זו גישה רומנטית פרימיטיבית, קנת, ולחלוטין חסרת ביסוס מדעי. עיין מחדש בספרי הביולוגיה שלך."
עיין מחדש. בהנחה שקנת כבר קרא בהם ולא למד דבר מן החוויה. פקחי. וטיפוסי לאהרון אדינס.
קנת התלעלע ופניו האדימו עוד יותר.
"לעזאזל, אהרון – " אהרון הוסיף לשוט בזרם השיחה; קנת בקושי היה נוכח, מלבד היותו יעד לנאום הדרכה מלא-חמלה. "ומוטב שתזכור שאלמלא התערבותם של גברים רק נקבות היו יכולות להיוולד. הגזע האנושי יתדרדר למין שכולו אורגניזמים נחותים גנטית. כדאי שתהרהר בכך, קנת. רצוי שתתן דעתך על עובדות בסיסיות אלה, כתרופת נגד ל… נטיות רגשניות."
לאחר מכן נשען לאחור ופלט שורה מושלמת של טבעות עשן אל התקרה, וחייך ואמר, "אל נתבלבל בין הכד והקדר, אחי היקר."
מן הרגל האחרת של השולחן, גיחך ג'ייסון בהערכה לבדיחה הנושנה. תומאס היה מאוכזב. מאוחר יותר אולי יחליף כמה מילים עם בנו בנושא עידוד מי שמחזיק באקדח כדי לצלוף בברווז נייח. הוא הרגיש סיפוק רב יותר ממה שאירע לאחר מכן, כשעלתה הגערה ממסך מערך-הקשר בו הבהבו ונדו פניו של ג'יימס נתן בהתאם לתנודות אספקת החשמל של ביתו.
"לכל הרוחות, אדינס," אמר הבן האחר, המוכשר יותר, "הסיבה היחידה שטרם סיימנו עם כל זה כך שנוכל לעמוד בתאריכי היעד שכל כך דאגת עליהם לפני חמש דקות – והסיבה היחידה שאני לא שבתי למיטה, שם אני בהחלט אמור להיות – היא פרשיית האהבים שאתה מנהל עם הפה שלך. אף אחד מאתנו, כולל קנת, שמקבל את התנצלותי על נימוסיך הרעים, לא זקוק להרצאה מטופשת על דברים הידועים לכל אדם מצוי מגיל שלוש ומעלה. עכשיו, אני מתכוון להניח שסיימת לומר את שלך, אהרון… ואני מציע שכך יהיה."
אהרון הנהן, כולו אדיבות ובטחון עצמי, חיוכו קליל, ותומאס ידע שהנזיפה הייתה שווה בעיניו את התענוג שבמשחק בקנת, בן וויליאמס מלידה. אהרון מעולם לא ראה במטען הגנים החדשים שהביא עמו קנת הצדקה לנוכחותו. הוא התנגד מלכתחילה לסיפוחו של הבחור למשפחה כבעלהּ של מרי שרה, ולא הסתיר את העובדה שדעתו לא השתנתה, גם לאחר שבע שנים. קנת, כך אהב לציין, היה 'במפורש כמו נערה'; לא באוזניו של קנת, כמובן, אבל תמיד היכן שהעלבון ודאי יעשה את דרכו אל גיסו מהר ככל האפשר.
"נצרת עקרה כעת," אמר ג'ייסון, מודע לכך שהוא היה היחיד שצחק מדבר-השנינה של אהרון וחרֵד להפגין שערכו רב מכך. "היא כמעט בת ארבעים, ולא הייתה יפהפייה גם כשהייתה צעירה. איזה צורך עלֵי-אדמות יש לה בשדיים? זה מגוחך. זה אינו נושא לדיון. אין טעם לבזבז על כך חמש דקות, ודאי שלא פגישה. אני מסכים עם אהרון – אני מציע שנסגור את הדיון, נצביע, וננעל את הישיבה."
"ומה? נניח לה למות?" פול ג'ון כחכח בגרונו, והגברים הבכירים הביטו בנימוס בתקרה. ברור שהם הולכים לבלות עוד זמן רב בחברת קנת. אולי רצוי שיחליפו כמה מילים עם מרי שרה…
"ישו, קנת, איזה דבר טיפשי לומר!" זה היה ג'ייסון, מלא מרץ ומפגין את מקומו. "יש די כסף בחשבונות הרפואיים הפרטיים של הנשים לכסות כל טיפול שנצרת זקוקה לו. מי העלה בכלל את הרעיון להניח לה למות? אנו לא מניחים לנשים שלנו למות, מטומטם שכמוך – אתה עדיין מאמין בכל מה שאתה קורא בעיתונים על בלשנים? עדיין?"
תומאס נאנח, קולו רם דיו להישמע, ותפס מבט חד שהטיל בו אהרון. אהרון יחשוב שהוא עייף הבוקר. עייף ואולי – לעין המיומנת – מתוח עד הקצה. אהרון יחשוב שהגיעה העת שתומאס יפנה את מקומו ויעביר את הטיפול בבית-האב לידי אדם צעיר וראוי יותר – בהעדפה שיהיה זה תומאס בלייר השני, מפני שאהרון ידע שיוכל למשוך לו בחוטים. תומאס חייך אל אהרון, מבהיר שקלט את קו-המחשבה, ומניח לעיניו לדבֵּר עבורו: שנים יחלפו לפני שאעביר את בית צ'ורניאק לידיו של איש, בן-זונה יהיר שכמוך; אחר כך נשא ידו כדי לשים קץ לוויכוח בין קנת וג'ייסון.
"תראו – " פתח קנת, לפני שתומאס חתך אותו.
"בלשנים לא אומרים 'תראו', קנת. הם גם לא אומרים 'תסתכלו', 'תקשיבו', או 'נסו לתפוס'. אנא, השתדל להשתמש בצורת ביטוי פחות מוּטה." תומאס היה אדם סבלני, והוא התכוון להעניק סיכוי לצעיר עקשן ופזיז זה. הוא ראה בזמנו יהלומים מחוספסים בהרבה – וארבעת הילדים שקנת הביא לעולם היו עד כה פריטים יוצאים מן הכלל.
ברור היה שקנת לא הבין מה משנה הנשוא החושי שבחר להשתמש בו במעמקי הבית הגדול, מרחק מיילים מכל אזרח מן השורה שעלול להזדהם מפגמי ניסוחו, אבל הוא ספג די נימוסים לשמור את דעותיו לעצמו (כמובן שלא יכול היה למנוע מדעותיו מלהופיע על פניו, אך הוא לא ידע זאת, ולא הייתה להם סיבה לספר לו). הוא הנהן, מתנצל, ופתח שוב.
"תבחינו בזה," אמר בזהירות. "יש די כסף בחר"פ הנשי לשלם עבור הצמחת שדיים מחדש. אני מנהל את הספרים, זוכרים? אני יודע, מתוקף תפקידי, לְמה יש כסף ולְמה אין. זה סכום מזערי… יש צורך בהשתלת תא או שניים, וגירוי יסודי כלשהו כדי לעורר את הבלוטות. זאת ביולוגיה בסיסית – וראיית חשבון בסיסית! מדובר במחיר של מחשב פרק-יד, למען האמת, ורכשנו ארבעים כאלה השנה. איך נסביר שאיננו מוכנים לאשר סכום קטן כזה עבור מישהי שהייתה 'כלי קיבול' כה יעיל ונמרץ ויצרני? אני מודע לכך שלא נולדתי בלשן – גם מבלי שאהרון יזכיר לי זאת ללא הרף – אבל אני חבר בבית-אב זה כעת, יש לי זכות להישמע, אני אינני בוּר, ואני אומר לכם שאיני חש בנוח עם החלטה זו."
"קנת," אמר תומאס, והחיבה בקולו כנה, "אנו מעריכים את החמלה ואיכות האמפתיה שאתה מביא אלינו. אני רוצה שתדע זאת. אנו זקוקים לקֶלט כזה. אנו מבלים כל כך הרבה מזמננו תחת השפעת ראיית-עולם של בריות שאינן אנושיות, עד שאנו מוּעדים להפוך למעט בלתי-אנושיים בעצמנו. אנו זקוקים למישהו כמוך שיזכיר לנו זאת, מדי פעם."
"אם כך, מדוע – "
"מפני שכל מה שאנחנו יכולים להרשות מבחינת כסף ממשי – סך- כל אשראיונים שאנו מוציאים באמת – איננו יכולים לבזבז על מחוות סנטימנטאליות. וצר לי אם הרעיון מטריד אותך, קנת, אבל כך יהיה תמיד. צר לכולנו על כך, אבל החוק הבלתי-מעורער – אף בלשן לא יוציא סנט שהציבור עשוי לראות בו צרכנות מנקרת עיניים – תקף גם כאן, כפי שהוא תקף לגבי כל בית-אב מן השושלות, וההקפדה עליו מוחלטת."
"אבל – "
"אתה יודע היטב, קנת, מפני שאתה בא מן הציבור – ושלא כמו אהרון, איני מוצא בכך פגם – אתה יודע שאף אזרח בציבור לא יפנק אישה עקרה, בגיל העמידה, באופן שאתה מציע. בן, אתה רוצה שאנחנו נהיה בית-האב האחראי לעוד סבב של מהומות אנטי-בלשניות? למען אישה אווילית אחת, שכל חייה כבר זכתה לפינוק יתר וכעת עושה, כצפוי, הר נשי מצמד תלוליות בלויות? ודאי לא זה מה שאתה מבקש, קנת, אוהד ככל שתהיה לתביעותיה של נצרת."
"רגע אחד," אמר אהרון ביובש. "כדאי שאבהיר זאת. נצרת לא תבעה דבר; היא רק ביקשה."
"אמת," השיב תומאס. "הדגשתי את הטענה יתר על המידה."
"אבל הנקודה עומדת בעינה, תומאס; הנקודה עומדת בעינה. אני בטוח שקנת רואה כעת את העניין באור פחות… רגשני."
קנת בהה בשולחן ולא הוסיף דבר, וכולם נרגעו. היה ביכולתם לפסוק נגדו, בפשטות, ללא דברים בטלים. אפשרות זו תמיד הייתה קיימת. אבל עדיף היה להימנע מכך ככל הניתן. הבלשנים חיו עמוק מדי זה בכיסו של זה, סכסוכים משפחתיים עלולים להוות גורם מעכב בהתנהלות העסקים התקינה – ובית צ'ורניאק, עם תשעים ואחת נפשות תחת קורת גג אחת, היה אחד הבתים הצפופים ביותר. בנסיבות כאלה, היעד תמיד היה שקט ושלווה… ונכונותו של אהרון להקריב שלווה זו רק כדי לזכות בנקודה או שתיים הייתה סיבה עיקרית לכך שתומאס ידאג שלעולם לא תינתן לו הזדמנות להשיג כוח משמעותי כלשהו בבית זה. אהרון הוא זה שבאמת לא למד מן הנסיון, וכנראה לא יכול היה להשכיל. ולא היו לו נסיבות מקלות כמו לקנת.
"ובכן," אמר פול ג'ון, מחכך ידיו, "הגענו להסכמה? נאשר את העברת הקרנות למימון הריסת הרחם והשדיים הנגועים של הגברת ונבקש לעשות זאת במיידי, וזה כל מה שנעשה. כן, רבותיי?"
תומאס החליק מבטו על השולחן ועל מסכי מערכי-הקשר, והמתין כמה שניות מנומסות כדי לוודא שאיש לא ביקש למשוך את תשומת לבו אליו. אחר כך הנהן.
"יש משהו נוסף?" שאל. "למישהו לא ברור החוזה החדש שהגיע ממחלקת ניתוח ותרגום בנוגע לניבֵי תמונת-הראי ההם? מישהו רוצה למחות על התנאים שהם מציעים? תוך הבאה בחשבון, כמובן, שמדובר בעבודת מחשב מתחילה ועד סוף… בלי השקעת מאמץ רב. עניינים אישיים כלשהם? התנגדות כלשהי לתיעוד ההצבעה בנוגע לטיפול הרפואי בנצרת כהצבעה פֶּה אחד? לא?"
"יפה," אמר, והטיל את צד ידו על השולחן במחוות הגדיעה המציינת נעילת ישיבה. "סיימנו, אם כן. אהרון, דאג לכך שאשתך תיוּדע במהרה על החלטתנו ושתיגש מיד לבית החולים. איני רוצה האשמות תקשורתיות לאחר מעשה כאילו התעכבנו והעמדנו את חייה בסכנה, גם אם החשש לכך זניח. ההאשמות שתוטחנה בנו כאילו התעללנו באישה בחוסר-לב לא תועלנה לנו יותר מהאשמות בהוצאה פזרנית של הון שהגיע לידינו, כביכול, שלא בזכות. תדאג לזה?"
"ודאי," אמר אהרון בנוקשות. "אני יודע את חובותיי, ורגיש לנושא דעת הקהל כמו כל אחד בחדר זה. אני אדאג שאמא תטפל בזה תכף ומיד."
"חמותך אינה זמינה כרגע, אהרון," אמר תומאס. "היא עסוקה הבוקר באיזו פטפטת הבלים הקשורה בתוכנית הקידוד. דאג שאחת הנשים האחרות תעשה זאת במקומה, או עשה זאת בעצמך."
אהרון פצה פיו כדי להעיר דבר-מה, וחתם אותו שוב. הוא ידע מה יגיד חמיו אם יביע שוב התנגדות לזמן שבזבזו הנשים על 'תוכנית הקידוד'. אהרון, עשייה זו הותירה אותן עסוקות ומסופקות – כך יגיד. אהרון, העקרות והנשים המבוגרות מכדי לעסוק במלאכה אחרת זקוקות לפעילות בלתי-מזיקה כדי להעביר את הזמן – כך יגיד. אלמלא היו מעורבות ב'תוכנית' הבלתי נגמרת שלהן, היו מתחילות להתלונן ולהסתובב בין הרגליים, אהרון – שְׂמח על כך שקל להן למצוא בידור. אל תבדוק את שיניו של סוס שניתן לך מתנה, אהרון. אין טעם לחזור על כל זה שוב.
יתר על כן, תומאס צדק. הבודדות מבין הגמלאיות שלא גילו עניין בפעילות חסרת השחר של התוכנית, אכן תמיד הפריעו, ותחבו את אפן בעניינים לא להן רק מפני שהיו משועממות. הוא לא אמר דבר, ויצא במהירות בדלת הצדית, במעלה המדרגות, ואל הגנים, שם המתין לו אחד מבניו כדי לדון בבעיית תרגום. הוא המתין זמן רב מדי, חשב אהרון בזעף. בגיל שבע, אין לצפות אפילו מילד זכר לסבלנות אין-קץ.
הוא כבר היה במחצית דרכו במורד השביל אל הגן, כבר עמד על גדת החבצלות הכתומות, שהנשים גידלו בשפע מפני שגם האנטי-בלשן הקנאי ביותר לא יכול היה לראות בהן בזבוז יקר, בטרם הבין ששכח בסופו של דבר לשלוח את ההודעה לאשתו. אלוהים, הנשים היו מטרד עם תלונותיהן הבלתי פוסקות וכל המחלות המטופשות שלהן. סרטן, למען השם, ב-2205! אף זכר לא חלה בסרטן כבר… הו, חמישים שנה לפחות – הוא היה מוכן להתערב על כך. בריות חלשלושות, הנשים, בקושי מצדיקות את אחזקתן וודאי לא את הרוגז שהן מעוררות.
הטִרדה שחש על כך שעליו לשוב אל הבית ולמלא את הבטחתו כמעט הביאה אותו לעקור מן השורש שיח ורדים צהובים, שהתחבא למחצה בין החבצלות. שיח בודד, אבל כזה שהזמין צרות. הוא יכול היה לשמוע את האזרחים. "עובדים ועמלים בפרך ומקיזים דם עבור כל סנט ואין לנו אפילו כסף לשמור על המדרכות נקיות כי חצי מהמיסים שלנו הולכים אל הבָּלשנונים המזדיינים, שאלוהים יקלל אותם, והם מבזבזים הכל על הארמונות התת- קרקעיים שלהם וגני-הוורדים המזדיינים שלהם…" הוא יכול היה להעלות בעיני רוחו את הסיסמאות, הג'ינגלים, התקשורת שדנה בכובד-ראש כמה כסף באמת הושקע בשיחי הורדים שנרכשו על ידי הבלשנים בתקופה שבין 2195 ו-2205 – התקשורת חיבבה עשורים מפני שהיה כה קל לאמוד את הסטטיסטיקה בנתחים כאלה. והוא יכול היה להתערב ששיח הוורדים הצהוב והחושני היה אחד מאותן פעולות חבלה קטנות שדודתו מדרגה-שנייה, שרה, כה נהנתה להחליק מעל ראשיהם של רואי החשבון.
הוא הזכיר לעצמו בפעם החמש-עשרה – בדרך כלשהי עליו למצוא זמן השנה להיוועץ בשתדלנים שלהם בקונגרס באשר לחקיקה שתאסור על נשים לרכוש כל דבר ללא רשותו של גבר, בכתב. כל עניין דמי-הכיס שניתנו להן, והיתר רכישת פרחים וממתקים ומדיה רומנטית ופיסות תכשיטים זולים לפנים משורת הדין, כל זה תמיד הוביל לסיבוכים בלתי צפויים… מדהים כמה נבונות הנשים כשזה מגיע לעיוות דבר החוק! כמו שימפנזים המשחקים בהוראות הצבא, מסתבכים בתעלולים שמעולם לא אסרת עליהם, מפני שלא חזית אותם גם בהזיותיך הפרועות ביותר. מי היה חושב שיש ללמד שימפנזה באופן רשמי שלא לחרבן על כלי הנשק, לדוגמה?
הוא היה מעדיף לראות שלטי 'אין כניסה לנקבות' בכל מקומות העבודה. אבל שוב נאלץ להיכנע לטיעון שהבריות הללו היוו פחות מטרד אם הניחו להן לבלות את שעותיהן הבטלות בשיטוט, בחיפוש דברים בחנויות במקום שתבצענה את קניותיהן באמצעות מערך-הקשר כפי שעשו הגברים. לא היה לזה סוף, תמיד היה עוד ויתור אפשרי – והייתה מידת מה של נחמה בכך שיכול היה לומר שלנשות השושלות, לנשות הבלשנים, לא הייתה שעת בטלה בחייהן.
אם יכול היה דבר כלשהו לפתות את אהרון ויליאם אדינס צ'ורניאק לחילול קודש אפל כמו מושג האלה הבוראת, הייתה זו בריאתן חסרת ההיגיון של נשים. ודאי יכול היה האֵל לפחות להפגין אדיבות ג'נטלמנית פשוטה בכך שהיה בורא אותן אילמות? או לדאוג שתהיינה ניחנות בשווה ערך ביולוגי כלשהו של כפתור כבה/הפעל לשימוש הגברים הנאלצים לשאת ולתת עמן? אם לא היה בו די תחכום להימנע מלברוא אותן כלל?
"ראה את הצד החיובי," היה אביו אומר. "היית יכול להיוולד לפני תיקוני וויסלר, אתה יודע. היית יכול לחיות בעת בה נשים היו רשאיות להצביע, לשבת בקונגרס ארה"ב, והבריות הניחו לנקבה לכנות עצמה שופטת בית המשפט העליון. חשוב על כך, נערי, והיה אסיר-תודה."
אהרון גיחך, נזכר בפעם הראשונה ששמע על כך. הוא היה בן שבע, בן אותו גיל של הילד שנחפז לפגוש כעת. והענישו אותו, אילצו אותו ללמוד בעל פה עשרות דפים של הטיות חסרות ערך של שמות עצם מתוך שפה מלאכותית חסרת ערך גם היא, על כך שעמד שם עם כל שבע שנותיו והזדעזע עד כדי כך שהיה טיפש דיו לכנות את רוס אדינס שקרן. הוא שכח את סיומות שמות-העצם ההם מזמן, אבל ההלם לא נטש אותו מעולם.
"נצרת?" אמרה קלרה, ועצרה רגע לפני שמצאה עצמה בוהה. נצרת ג'ואנה צ'ורניאק אדינס, אחותו התאומה של ג'יימס נתן צ'ורניאק, בת בכורה בבית-אב זה, אם לתשעה, דמתה ברגע ההוא לשרת מכאני חבוט. מוכנה לסחר חליפין. מוכנה לשמש כגרוטאה. הדימוי הדוחה הלם באישה שאהרון שלח כדי למסור את הודעתו, הלם בכוח שהיא נחפזה להדחיק. יהיה זה בלתי נסלח אם תעביר את החלטת הגברים כשמבט של סלידה על פניה.
אבל היה באישה ההיא דבר מעורר סלידה. משהו בגוף הגרום, בשיער המאפיר שנמשך באכזריות לאחור ושופד אל הראש בסיכות קשות, משהו ביציבה הנוקשה, שהייתה תגובה של גאווה עקשנית למאמץ ומתח בלתי נסבלים. היא לא נראתה כמו חורבה אצילית של אישה, או אפילו כמו חיה מעונה… האם ניתן, תמהה קלרה, לענות מכונה כלשהי עד שתגיע למצב דומה לזה של נצרת?
ואז התנערה קלרה ונרעדה. שאלוהים יסלח לי, חשבה, על שאני רואה אותה כך. לא אראה אותה כך! זו אישה חיה לנגד עיניי, אמרה לעצמה בחומרה, לא אחד הגלילים הכחושים ההם שבראשם ידית עגולה, המתרוצצים חרש ועוסקים במלאכות בזויות בבתיהם ובמקומות עבודתם של אלו שאינם בלשנים. זאת אישה חיה, שניתן לפגוע בה, ואני אדבר אליה ללא תפיסות מעוותות.
"נצרת?" אמרה בעדינות. "יקירתי. האם נרדמת כאן?" נצרת נרעדה מעט, נחרדת, והסיטה מבטה מכותלי הממשק השקופים, היכן שישב בנהּ הצעיר ביותר וערם בשלווה גושי פלסטיק תחת מבטו הידידותי של החוצן-לצורך-לימוד.
"אני מצטערת, דודה קלרה," אמרה. "לא שמעתי אותך… אני חוששת שהייתי מיליון מייל מכאן במחשבותיי. את זקוקה לי לדבר מה?"
קלרה דחתה את העניין לעת עתה, והחוותה בקצה סנטרה אל הילד, שצחק מהערה כלשהי של החל"לן "הוא מתקדם יפה, לא?"
"אני סבורה שכן. נדמה שהוא כבר מחבר משפטים… קטנים, אבל בהחלט משפטים. לא רע בשביל בן שנתיים, עם שלוש שפות לבחור ביניהן. ונדמה שהאנגלית שלו לא האטה בכלל."
"שלוש שפות," הרהרה קלרה בקול. "לא רע, יקירתי… אני זוכרת כשהיו מאלצים אותם ללמוד חצי-תריסר, כשלא היו די תינוקות זמינים."
"אה, אבל את זוכרת את פול האדלי? זוכרת איך דאגנו? שלוש שנים בממשק עם בן-אלפא הצפוני ההוא, ואף מילה באף שפה מלבד קומץ פטפוטי תינוקות."
"והכל בא על מקומו בשלום," הזכירה לה קלרה. "זה מה שחשוב. דברים כאלה קורים מדי פעם."
"אני יודעת. לכן דאגתי שמא יקרו שוב. בייחוד הפעם." קלרה כחכחה בגרונה, וידיה נעו במחווה זעירה וחסרת-תועלת. "לא סביר," אמרה.
נצרת נשאה אז עיניה והביטה בדודתה. פניה היו בגוון צהוב דהוי של נייר זול.
"באת מן הגברים, דודה קלרה," אמרה, "ואת מנסה להימנע מלספר לי מה החליטו. אין טעם… אנו יכולות למצוא תריסר נושאי-שיחה קלילים כדי לדחות זאת, אבל בסופו של דבר תצטרכי להגיד לי, את יודעת."
"כן."
"הבשורות לא טובות, נכון?"
"היו יכולות להיות גרועות יותר." נצרת התנודדה, אחר כך הניחה יד אחת כנגד כותל הממשק כדי לייצב עצמה, אבל קלרה לא זעה לסייע בידה. נצרת לא הניחה לאיש לעזור לה, והיו לה סיבות טובות.
"ובכן?" שאלה. "מה החליטו, קלרה?"
"את תעברי את הניתוח."
"ניתוח הלייזר."
"כן. אבל לא את הצמחת השד."
"האם חשבונות הנשים ריקים עד כדי כך?"
"לא, נאתה – זאת לא הייתה החלטה כלכלית."
"אה… אני מבינה." ידיה של נצרת נעו, אחת לכל שד, והיא כיסתה אותם בעדינות, כפי שעשוי מאהב לכסותם כנגד משב רוח צונן.
שתי הנשים הביטו זו בזו בדומיה. וכמו שקלרה דאבה עבור האישה הנאלצת לקבל עליה הטלת-מום נמנעת בהחלט, כאבה נצרת עבור האישה שהצטוותה לשאת את הבשורה. אך זאת דרכו של עולם. וכפי שציינה קלרה, היה יכול להיות גרוע יותר. הם היו עלולים שלא לאשר את הניתוח – אלא שאז הייתה התקשורת נתפסת בסיפור כעוד דוגמה להבדל בין הבלשן ובן- האדם המצוי.
"עלייך לצאת לדרך מיד," אמרה קלרה כשכבר לא עלה בידה לשאת את מראה היסורים הסוּמים האלה. "עוד רבע שעה אמור לעבור רובּוטובּוּס שעוצר בבית החולים. הם רוצים שתעלי עליו, ילדתי. אינך צריכה לקחת אתך דבר – רק להכין עצמך לצאת לרחוב. אעזור לך אם תרצי."
"לא. תודה לך, דודה קלרה, אני יכולה להסתדר." ידיה של נצרת צנחו, השתלבו זו בזו מאחורי גבה, נסתרות מן העין.
"אדאג שיאשרו העברת אשראיונים לחשבון בית החולים, אם כך," אמרה האישה המבוגרת יותר. "אין צורך שתשבי שם בהמתנה לאישור. אני יכולה לוודא שיטפלו בזה לפני שתגיעי לשם, אם אמצא גבר שלא עסוק בדבר דחוף יותר."
"כמו איזון חשבונות הטבק."
"למשל."
"אם תוכלי לעשות זאת," אמרה נצרת בלא הבעה, "זאת תהיה התפתחות נעימה. אם לא, אל תדאגי. אני אחת הממתינות המיומנות ביותר בשושלת. עוד כמה שעות לא יגרמו לי נזק רב."
קלרה הנהנה. נצרת תמיד הייתה דייקנית.
"יש לך הוראות כלשהן בנוגע לילדים? דבר כלשהו שעלי לדאוג לו?"
"לא נראה לי. ג'ודית וססילי יודעות את לוח הזמנים שלי, ואם דבר כלשהו לא מופיע ברשימה הרגילה הן תדענה – ותסבנה את תשומת לבך לכך. אולי כדאי שתבקשי מהן לבדוק את היומן שלי בבקרים כדי לוודא."
קלרה המתינה, אבל נצרת לא הוסיפה דבר. לבסוף ביצעה שוב את המחווה חסרת התועלת ומלמלה, "לכי בחסד האהבה, נצרת ג'ואנה."
נצרת הנהנה, שפתיה הדוקות ואפורות בפניה הנוקשים. תנועות ההנהון לא חדלו, זעירות, קופצניות, כמו צעצוע מתוח-קפיץ, כזה שניתן לראות באוסף מוזיאוני, עד שקלרה הסבה גבה בחוסר אונים והניחה אותה שם. נצרת לא הביטה שוב במתיו הקטן או בחל"לן, מלבד כדי להסדיר את גופה, בהתאם לכללי הנימוס, בתנוחת הפרידה המקובלת בכְּלָל-סִימְ. ככלות הכל, לא הייתה זאת אשמת הדודה.
חשבי על כך, הורתה נצרת לעצמה. חשבי על החוצן-לצורך-לימוד. מצאי חשיבה בונה במוחך נטול-המוסרות. אין זמן להרהורים פרועים.
החוצן היה מסקרן, לא תכונה מובנת מאליה אצל החל"לנים. היא קיוותה לדעת יותר על תרבותו ושפתו ככל שיגדל מתיו ויפתח יכולת לתאר אותן. שלוש רגליים במקום שתיים, והפנים היו יותר 'פנים?'… רעמת משושים דקים שצנחה מקודקודו ובמורד כל עמוד השדרה, משושים שהגיבו לסביבה ונעו מתוך רפלקס, או שתנועתם הייתה רצונית… דיונים ארוכים התנהלו בטרם התקבל החוצן; תהו האם הוא דמוי-אדם באמת. נדרשה הצבעה פה-אחד של ראשי שלוש-עשרה השושלות כדי לאפשר זאת ולאשר את החוזה, והזקן מבית-האב שונסי בשוויץ לא השתכנע בקלות.
בני, חשבה, מפנה גבה אליו. בני הקטן, בני האחרון, ילדי האחרון. ואם טעו, אם הברייה ההיא אינה באמת דמוית-אדם, בני שיהיה לצמח, או גרוע מכך.
הנה שוב, נצרת, את ומוחך נטול הרסן! היא צקצקה בלשונה, "טְסְק!" וחבקה ידיה ביתר עוז. מוטב למלא את המחשבות במאפייניו המסקרנים של חל"לן חדש זה, או לסקור את המלאי הנוכחי של מיומנויות בלשניות בקרב ילדיה. עדיף להעסיק את המוח בכל מלבד במרירות האמת כהווייתה, שטעמהּ נתעב בגרון.
הכיני עצמך לרחוב, אמרו לה… מה רצו ממנה? היא הביטה בעצמה ולא מצאה מקום לביקורת. ללא כל תכשיט. טוניקה פשוטה בעלת שרוולים צנועים עד המרפק, בגוון נטול-גוון. נעלי סוליה-נצמדת לרגליה, ותוּ לא. שערה לא היה סורר, זאת ידעה. איש לא יכול היה להביט בה ולחשוב "הנה כלבה בלשנית!" אלא אם כן מצאו בהופעתה החיצונית עליבות כזו שלא יתכן שבאה מבחירה.
היא תשאיר אצלה את מחשב פרק-היד; לכולם היה אביזר כזה, וזה שלה היה פשוט ובלוי. היא תזדקק לו במחלקות הציבוריות, כדי שתוכל להתקשר לבית-האב מפעם לפעם.
אני בסדר כפי שאני, חשבה. מוכנה לכל רחוב באשר הוא. וכל מידע שעשוי בית-החולים לבקש היה נגיש בקעקועי בית-השחי שלה.
נצרת יצאה לחזית הבית כדי להמתין לרובּוטובּוּס. היא לא טרחה ליטול דבר מן החדר שחלקה עם אהרון. היא לא נגעה שוב בשדיה.
הוסיפו תגובה לבטל
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
ayala.sela1 – :
ספר חמוד מאוד ומעורר מחשבה. דיסטופיה פמיניסטית לחובבי בלשנות.