"את לא מתה, אבל גם לא חיה. את נערת חורף, ליה־ליה, לכודה בין העולמות. את רוח רפאים עם לב פועם. […]
01.000
אז היא מספרת לי, המילים מטפטפות החוצה עם פירורים ממאפין החמוציות, הפסיקים נטבלים בקפה שלה.
היא מספרת לי בארבעה משפטים. לא, בחמישה.
אסור לי לתת לעצמי לשמוע את זה, אבל מאוחר מדי. העובדות מתגנבות פנימה ומשפדות אותי. כשהיא מגיעה לחלק הכי גרוע
…הגופה נמצאה בחדר במוטל, לבדה…
…החומות שלי מתרוממות והשערים ננעלים. אני מהנהנת כאילו אני מקשיבה, כאילו אנחנו מתַקשרות, וכמו תמיד היא לא מבחינה בהבדל.
לא נעים כשנערות מתות.
02.000
“לא רצינו שתשמעי את זה בבית הספר או בחדשות.” ג’ניפר דוחסת לפה את חתיכת המאפין האחרונה. “את בטוחה שאת בסדר?”
אני פותחת את מדיח הכלים ורוכנת אל תוך ענן האדים שעולה ממנו. הלוואי שיכולתי לזחול פנימה ולהתכרבל בין קערה לצלחת. האמא החורגת שלי ג’ניפר תוכל לסגור את הדלת, לסובב את החוגה אל “70 מעלות” וללחוץ על כפתור ההפעלה.
האדים קופאים כשהם נוגעים בפנים שלי. “אני בסדר גמור,” אני משקרת.
היא מושיטה יד אל הקופסה של עוגיות שיבולת שועל וצימוקים שעל השולחן. “זה בטח נורא בשבילך.” היא תולשת את רצועת הקרטון. “יותר מנורא. את יכולה לתת לי קופסה נקייה?”
אני מוציאה מהארון קופסה ומכסה נקיים מפלסטיק ומושיטה לה אותם מעבר לאי המטבח. “איפה אבא?”
“יש לו ועדת קביעוּת.”
“מי סיפר לכם על קאסי?”
היא מפוררת את שולי העוגיות לפני שהיא שמה אותן בקופסה, כדי ליצור רושם שאפתה אותן בעצמה ולא קנתה. “אמא שלך התקשרה אתמול מאוחר בלילה לספר לנו. היא רוצה שתיפגשי עם ד”ר פרקר מיד ולא תחכי לפגישה הבאה שלכן.”
“מה את חושבת?” אני שואלת.
“זה רעיון טוב,” היא אומרת. “אני אבדוק אם היא תוכל למצוא לך זמן היום אחר הצהריים.”
“לא צריך.” אני שולפת את המדף העליון של המדיח. הכוסות רועדות בצווחות קלות כשאני נוגעת בהן. אם אוציא אותן, הן יתנפצו. “אין טעם.”
היא עוצרת באמצע הפירור. “קאסי היתה החברה הכי טובה שלך.”
“היא כבר לא. אני אפגש עם ד”ר פרקר בשבוע הבא לפי התכנון.”
“טוב, זאת ההחלטה שלך. תבטיחי לי שתתקשרי לאמא שלך ותדברי איתה על זה?”
“מבטיחה.”
ג’ניפר מסתכלת על השעון במיקרוגל וצועקת, “אֶמָה — ארבע דקות!”
אחותי החורגת אֶמה לא עונה. היא בחדר המשפחה, מהופנטת מהטלוויזיה ומקערת דגני בוקר כחולים.
ג’ניפר מכרסמת עוגייה. “אני לא אוהבת להשמיץ את המתים, אבל אני שמחה שהפסקת להסתובב איתה.”
אני דוחפת את המדף העליון בחזרה למדיח ושולפת את התחתון. “למה?”
“קאסי היתה במצב גרוע. היא היתה עלולה לגרור אותך למטה איתה.”
אני מושיטה יד לסכין סטייקים שמסתתר בקֵן של כפות. הידית השחורה חמימה. כשאני מוציאה את הסכין לחופשי, הלהב משסף את האוויר ומפצל את המטבח. כאן ג’ניפר, שאורזת עוגיות קנויות בכלי פלסטיק עבור הכיתה של הבת שלה. כאן הכיסא הריק של אבא, שמעמיד פנים שאין לו ברירה אלא להשתתף בישיבות המוקדמות האלה בבוקר. כאן הצל של אמא שלי, שמעדיפה לדבר בטלפון כי פנים־אל־פנים לוקח יותר מדי זמן ובדרך כלל נגמר בצרחות.
וכאן עומדת נערה שמחזיקה סכין. יש שומן על התנור, דם באוויר ומילים כעוסות שנערמו בפינות. אנחנו מיומנים לא לראות אותן, לא לראות שום דבר מזה.
…הגופה נמצאה בחדר במוטל, לבדה…
מישהו תולש לי את העפעפיים.
“תודה לאל שאת יותר חזקה משהיא היתה.” ג’ניפר מרוקנת את ספל הקפה שלה ומנגבת את הפירורים מזוויות הפה.
הסכין מחליק בלחישה אל תוך בלוק העץ. “כן.” אני מושיטה יד לצלחת שקורצפה מכל הדם והסחוס. היא שוקלת חמישה קילו.
היא סוגרת בנקישה את המכסה של קופסת העוגיות. “יש לי פגישה מאוחרת על הסכם פשרה. את יכולה לקחת את אֶמה לאימון כדורגל? הוא מתחיל בחמש.”
“באיזה מגרש?”
“ריצ’לנד פארק, מעבר לקניון. קחי.” היא מושיטה לי את הספל הכבד. השפתון שלה השאיר סהר מדמם על השוליים. אני מניחה אותו על השיש ומוציאה את הצלחות זו אחר זו בזרועות רועדות.
אמה נכנסת למטבח ומניחה ליד הכיור את קערת דגני הבוקר שלה, מלאה עד האמצע בחלב בצבע שמים.
“זכרת את העוגיות?” היא שואלת את אמא שלה.
ג’ניפר מנערת את קופסת הפלסטיק. “אנחנו מאחרות, מתוקה. תאספי את הדברים שלך.”
אמה גוררת רגליים בכיוון הילקוט שלה בשרוכים משתרכים. היא עדיין אמורה לישון בשעה כזאת, אבל אשתו של אבא שלי מסיעה אותה לבית הספר בשעה מוקדמת ארבעה בקרים בשבוע לשיעורים בכינור ובשיחה בצרפתית. כיתה ג’ לא צעירה מדי להעשרה, אתם יודעים.
ג’ניפר קמה. החצאית שלה כל כך צמודה לירכיים, שהכיסים נפערים. היא מנסה להחליק את הקמטים. “אל תיתני לאמה לתחמן אותך לקנות לה שקית צ’יפס לפני האימון. אם היא רעבה, היא יכולה לקבל פרי.”
“לחכות שם כדי להחזיר אותה הביתה?”
היא מנענעת בראש. “הגראנטים יחזירו אותה.” היא מורידה את המעיל שלה מגב הכיסא, מכניסה את הזרועות לשרוולים ומתחילה לכפתר. “למה שלא תאכלי איזה מָאפין? קניתי תפוזים אתמול, או שאת יכולה לאכול טוסט או ואפל בלגי מהפריזר.”
כי אסור לי לתת לעצמי לִרצות אותם כי אני לא צריכה מאפין (410), אני לא רוצה תפוז (75) או טוסט (87), והוואפלים הבלגיים (180) עושים לי בחילה.
אני מצביעה על הקערה הריקה שעל השיש, ליד אוסף בקבוקוני הכדורים וקופסת דגני הבוקר הכחולים. “אני אוכלת דגני בוקר.”
העיניים שלה מבזיקות אל הארון, שם היא תלתה במקור את תוכנית הארוחות שלי. היא נכללה במסמכי השחרור כשעברתי לכאן לפני שישה חודשים. הורדתי אותה כעבור שלושה חודשים, ביום הולדת שמונה־עשרה שלי.
“זה מעט מדי, זאת לא ארוחה מלאה,” היא אומרת בזהירות.
יכולתי לאכול את כל הקופסה סביר להניח שאני אפילו לא אמלא את הקערה. “כואבת לי הבטן.”
היא פותחת את הפה שוב. מהססת. עננה חמוצה של הבל־פה־של־בוקר מוכתם בקפה נושבת על פני המטבח הדומם וניתזת עלי. אל תגידי את זה — אלתגידיאתזה.
“אֵמוּן, לִיָה.”
היא אמרה את זה.
“זה העניין. בעיקר עכשיו. אנחנו לא רוצים…”
אלמלא הייתי כל כך עייפה, הייתי דוחפת את ה”אמון” ואת “העניין” לטוחן האשפה ונותנת לו לפעול כל היום.
אני מוציאה קערה גדולה יותר מהמדיח ומניחה אותה על השיש. “אני. בסדר. גמור. או־קיי?”
היא ממצמצת פעמיים וגומרת לכפתר את המעיל שלה. “או־קיי. אני מבינה. תקשרי את השרוכים, אמה, ולכי למכונית.”
אמה מפהקת.
“חכי רגע.” אני מתכופפת וקושרת את השרוכים של אמה. קשר כפול. אני מסתכלת למעלה. “אני לא יכולה להמשיך לעשות את זה, את יודעת. את לגמרי מבוגרת מדי.”
היא מחייכת חיוך רחב ומנשקת אותי במצח. “כן את כן, מצחיקה.”
כשאני מזדקפת, ג’ניפר צועדת שני צעדים נבוכים בכיווני. אני מחכה. היא עש חיוור ועגול מצופה מייק־אפ בהיר, חמושה בתיק הבנקאית שלה, בארנק ובשלט־רחוק של רכב השטח השכור. היא מרפרפת במתח.
אני מחכה.
זאת הנקודה שבה אנחנו אמורות להתחבק או להתנשק או להעמיד פנים.
היא מהדקת את חגורת המעיל שלה. “תקשיבי… פשוט תמשיכי להיות פעילה היום. בסדר? תנסי לא לחשוב על דברים יותר מדי.”
“בטח.”
“תגידי שלום לאחותך, אמה,” ג’ניפר דוחקת בה.
“ביי, ליה.” אמה מנופפת ומחייכת אלי חיוך קטן וכחול. “דגני הבוקר ממש טעימים. את יכולה לגמור את הקופסה אם את רוצה.”
אין עדיין תגובות