נכס תכול עיניים

פרולוג – אפריל 2015

המתנתי לו ליד המחסום הצבאי, בין השיחים שמאחורי תחנת הדלק, במשך דקות שנדמו לנצח. הסתתרתי כי הגדה המערבית היא לא מקום לאישה להסתובב בו חופשי לבושה במכנסיים ומעיל. המתנתי מבלי לדעת אם יבחר להאמין לי או יבחר לירות בי. שתי האופציות עמדו על השולחן כי הוא היה לוחם ישראלי ואני הייתי האויב. השקט איים לקרוע את עור התוף והתמקדתי בכל חיכוך של נעל צבאית באדמת הטרשים שסביב, בכל אוושת בד ובכל צרצור של מכשיר קשר. ריח של עץ שרוף התגנב מכפר מרוחק ומיד אחריו גם ריחו של בשר נצלה. הריחות צבעו את האוויר בזיכרונות מאירועים משמחים. אולי חוגגים שם חפלה משמחת. התמקדתי בקצב הנשימה שלי. הוא היה מהיר מדי. היו לי הרבה סיבות להיכנס ללחץ אבל רק סיבה אחת שאסור לי להרגיש כך.

בשלב כלשהו ידעתי שהוא עומד להגיע. אולי בגלל הרעם שהגיע ממרחקים או בגלל מכשיר הקשר שצרצר עוד יותר. גם החיילים נראו מצפים למשהו שמתקרב מכיוון הדרך אותה הם חסמו וכמו להוכיח שהם צדקו, החל להבהב באופק אור, כמו נר על חלון בלילה חשוך במיוחד. מוקד האור הלך וגדל עד שהתמקד במחסום במהירות רבה ומזה הסקתי שהוא מאמין לי. האם הבין לחלוטין את בהילות המצב? עצרתי את נשימתי. הרמתי את עיניי השמיימה וחידדתי את שמיעתי. ציפיתי לשמוע את המדחף של המסוק שליווה אותו ולראות את הפנסים מלטפים את הגבעות שסביבנו, אבל שמעתי רק את רעמו המתגלגל של מנוע אופנוע. כנראה שטעיתי והוא לא הבין את דחיפות המצב או שהוא כאן כדי לירות בי. הוא האט והתקרב אל המחסום. ראיתי שעצר, הוריד את הקסדה שעל ראשו ואמר להם משהו.

יצאתי מבין השיחים. החיילים דרכו את נשקם וכיוונו אותו לעברי, מיד הרמתי את זרועותיי וכשהן עדיין מורמות הצהרתי: ‘אני לא חמושה… הוא הגיע בשבילי.’

החיילים הורו לי בתנועת קנה רובה להתקרב אליהם. רק אז ראיתי את הרכב עליו הגיע. כשאמר שהוא מגיע על אופנוע, ציפיתי לכלי גדול, סטייל הארלי דווידזון, אבל הוא בא עם אופנוע חדיש, שנראה כמו צעצוע מפלסטיק בשחור ואדום.

‘הבהרתי לך מספיק עד כמה המצב בהול…’ ציינתי, ‘למה לא אירגנת שיבואו לקחת אותי עם מסוק?’

‘כדי שלא ירו בך לפני שתנטרלי את המיטען.’ הוא ענה ביובש, ‘יש הוראת איסור טיסה מעל לשיירה וההוראה היא – לירות בכל מי שמתקרב, כולל מסוקים.’

הסתכלתי על האופנוע ופלטתי, ‘אוי, אלוהים, אני מקווה שנגיע בזמן.’

‘גם אני. כרגע אפילו אי אפשר להזהיר אותם. הם עושים את דרכם תחת משטר של דממת אלחוט וחשאיות מוחלטת..’

‘מה יהיה כשנתקרב. האם יירו בנו?’ שאלתי, התכוונתי לשאול, האם יירו בנו בטרם נספיק להזהיר אותם שמטען חבלה מוצמד אל המשאית?

‘אני מקווה שעד שנגיע אליהם כבר יצליחו ליצור איתם קשר באמצעים אחרים ולעצור אותם…’ הוא הניח עלי את הקסדה באגרסיביות, ‘אם לא הייתי צריך את טביעת האצבע שלך כדי לנטרל את המטען…’ הוא לא היה צריך להמשיך את המשפט. הוא רצה לחסל אותי ולא האשמתי אותו.

‘כמה מילים לפני שאת עולה על האופנוע… זו הולכת להיות נסיעה מטורפת, אז זה לא הזמן להתבייש. חבקי אותי ממש חזק, גם ידיים סביב הגוף וגם סגרי את הירכיים עלי. הראש שלך נוטה לכיוון הפניה. אם פונים ימינה, תטי את הראש מצד ימין שלי ולהיפך. הגוף שלך צמוד לשלי ואם אני משכיב את האופנוע את לא זזה לכיוון ההפוך. אם מסיבה כלשהי צריכים לעצור, טפיחה על הכתף שלי או הירך – מה שבא לך. ברור?’

הנהנתי בראשי הכבד מהקסדה. הוא עלה על האופנוע ואז גם אני. התחלנו לנסוע בדרך האפר לא מהר מדי. האבק שהעלה כשהגיע עדיין לא שכח. האזור שבו הוא אסף אותי נחשב לעוין. קיוויתי שלא ניעצר בגלל מתקפה של בקבוקי תבערה או בגלל מטח של אבנים. בזכות הקסדה לא הרגשתי את הרוח בפניי, אבל הרגשתי את הלחץ על צווארי. גם המתח של הימים האחרונים נתן אותות על הצוואר הזה. בקצה עיני האחת עמדה דמעה סוררת. היא הכילה בתוכה את כל ההחלטות הגרועות שקיבלתי בימי חיי, את כל הפחדים שהציפו אותי עכשיו ואת כל הבחירות שיעלו לי בכאב שלא יכולתי להרשות לעצמי להכיל עכשיו.

עברנו את דרך העפר. ההוכחה היחידה שהיינו שם היה שובל האבק שנותר מאחורינו, כאילו ניסה להשיג אותנו ולבלוע אותנו בתוכו. הגענו אל הכביש הראשי. הוא הושיט את ידו הגדולה אחורה, אל גבי והצמיד אותי אליו. האופנוע זינק ואני נצמדתי אליו עד כמה שהקסדה הניחה לי. נצמדתי אליו כל כך עד שהרחתי ממנו שאריות של ניחוח אפטרשייב מהול בעור של מעיל משומש ואדי דלק. הדרך שסביבנו החלה להיטשטש. הנוף נמרח לצבע שחור אפרפר עם נקודות אקראיות של אור. פנסיי האופנוע חתכו את החשיכה ונהמת המנוע חתכה את השקט. מכונית בודדת על הכביש הסיטה אותנו הצידה, התנועה הפתאומית סחטה ממני קריאת בהלה. הרגשתי שאני יושבת על טיל בליסטי. בתוך ראשי החלה להתבהר התמונה המסוכנת שבה אני חיה. המצב לא היה טוב.

נצמדתי אל הגבר הזר שרצה להרוג אותי, הידקתי את ירכיי היטב לשלו ואת ידיי כרכתי סביב גופו. האופנוע עליו ישבנו קיבל חיים משל עצמו. היה לנו אינטרס משותף להגיע אל שיירת המשאיות בזמן כדי למנוע את האסון שעמד להתרחש כל רגע. שנינו רצינו לעצור את השיירה, לפרק ממנה את המטען ולהציל. הוא רצה להציל עיר שלמה מלעלות בלהבות כי זה היה תפקידו כסוכן המוסד. ואני, אני רציתי לתקן את הבעיה שיצרתי ולהציל את איתן, הבן שלי. הבחירה בחייו של ילד אחד על חשבון השני הייתה קשה כמו לקרוע חלק מלבי. בראשי עברה כמו מנטרה ההבטחה, ‘אני אציל גם אותך, זארין. אני אציל גם אותך.’