נכים פראיים ששבו הביתה מארצות החום

סוויטרס השרמנטי הוא אדם העשוי מצירופים בלתי אפשריים: הוא נכה בגפיים העליונים; חסרות לו שיניים במקומות שרואים; הוא עובד ב-CIA אבל שונא מוסדות, ארגונים ותאגידים; הוא כמעט פדופיל אבל מתאהב בנזירה מבוגרת ממנו בעשר שנים; הוא לא מאמין באמונות טפלות, אבל מקפיד להיות חמישה סנטימטרים לפחות מעל הקרקע, כדי להימנע מקללה איומה של מכשף מיערות האמזונס. סוויטרס יוצא למסע בפרו עם התוכי של סבתו. משם הוא מגיע לנווה מדבר סורי ולחבורת נזירות מפוקפקות, שמקיימות טקסים בעירום ומחזיקות במסמך כנסייתי שעלול להפוך על פיה את האמונה הנוצרית. התבלבלתם? המשיכו לקרוא; הספר נעשה יותר ויותר מוזר. אבל, למרות ההומור השנון והטירוף המשעשע, טום רובינס מתכוון ברצינות כשהוא מבקר תאגידים ופרסומות, אנשים קפוצי ישבן ואדישים המסרבים להשתעשע – והביקורת עולה צלולה וברורה מהפרוזה האיכותית שלו, המלאה כרימון בידע ובתובנות ובעיקר באהבה סוטה ממש למילה הכתובה. ספרו הקודם של טום רובינס, 'איך גורמים לאהבה להישאר', גם הוא בהוצאת מודן, זכה למילות התענגות מצד המבקרים, אבל לא מצד כולם – חלקם פשוט נשארו בלי מילים.

מקט: 4-20-51553

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

סוויטרס השרמנטי הוא אדם העשוי מצירופים בלתי אפשריים: הוא נכה בגפיים העליונים; חסרות לו שיניים במקומות שרואים; הוא עובד ב-CIA […]

---

לימה, פרו, אוקטובר 1997

התוכי העירום נראה כמו עובּר אנושי שהוכלא עם תרנגולת כשרה. הוא היה כה זקן, עד שאיבד את כל נוצותיו עד לאחרונה שבהן, אפילו את הפלומה, ועורו הסומר והמוצהב היה מנומר ברשת של ורידים כחולים צמיגיים.

“פתולוגי," מילמל סוויטרס, ולא התכוון רק לתוכי אלא לסצנה בכללותה, כולל הזקנה הצפודה שבעקבותיה פסעה הציפור בדבקות עיקשת שעה שהסתובבה בתוך הווילה החשוכה. ציפורניו הנוקשות של התוכי השמיעו קול חיכוך יבש כשניסו להיאחז באריחי הטרה–קוטה של הרצפה, ומפעם לפעם, כשאיבדה הציפור את אחיזתה והחליקה למרחק כמה סנטימטרים, בקעה מפיה צווחה כה רועדת וחלושה עד שדומה היה שהחונק מבוסטון מלטף את ראשה. בכל פעם שהתוכי קירקר, ציקצקה הזקנה בלשונה, אך לא היתה כל דרך לדעת אם היה זה צקצוק של אהדה או של גינוי, שכן הזקנה לא פנתה ולו פעם אחת לעבר בן–לווייתה המסור, אלא נדדה בפיזור נפש מרהיט עתיק אחד למשנהו, עטופה בשמלה שחורה חסרת צורה.

סוויטרס העמיד פנים שהוא מעריך את התמונה, אך למעשה חש סלידה, תחושה שהתעצמה בשל העובדה שחואן–קרלוס, שעמד לידו בפאטיו והציץ גם הוא בחלונה של האלמנה, קרן בגאווה ובסיפוק. סוויטרס חבט בידו ביתושים שניקבו את פלג גופו העליון, וקילל כל שערה ושערה על יד הגורל שגררה אותו לדרום–אמריקה הארורה והססגונית מדי.