נפיחות בחברה – הטאבו האחרון

האם יש משמעות עמוקה הרבה יותר בכך שהריח הרע שמפיצה הנפיחה סביב כל מי שנמצא על יד מי שמשחרר אותה פוגעת בו, מעליבה אותו, ואולי היא אף סימבולית ל"ריח הרע של החברה והממסד", ל"ריקבון של החברה והממסד", ל"ניוון", ואולי אף יותר מכך – לשחיתות הפוליטית, הממסדית, של הפוליטיקה ושל קובעי הדעת בחברה?

 

במילים אחרות: האם "הנפיחה בחברה, כאקט של מחאה" היא הרבה יותר רק מנפיחה? האם היא בעצם מעין, אם תרצו, הצהרה? התרסה עמוקה ללא מילים?

 

*

 

כנראה שלא נדע את משמעותה של הנפיחה לעולם.

אם היא נעשית בשוגג או בכוונה, במעין "התפלקות של הטבע", חוסר שליטה על הסוגרים, או דווקא ברצון עז, חד-משמעי, לומר דבר-מה.

דבר-מה הנאמר לא במילים כי אם בקולניות של תקיעה ובריח רע המתפשט לכל עבר.

 

ואולי באותה תקיעה קיימת גם תביעה לתשומת לב, להקשבה לאחר – באשר הוא אחר.

מקט: 4-1037-20

האם יש משמעות עמוקה הרבה יותר בכך שהריח הרע שמפיצה הנפיחה סביב כל מי שנמצא על יד מי שמשחרר אותה […]

---

מדונה, אחת הזמרות המצליחות בעולם, זכורה לטוב בסרטה התיעודי “במיטה עם מדונה” (משנת 1991), בו, באחד הקטעים המשעשעים ביותר בסרט, היא קוראת שיר קצר בפני רקדניה והצוות שלה, אודות, ובכן, נפיחותיה.

 

נראה שמדונה – אמנית הידועה מאז ומעולם בפרובוקטיביות שלה וברצון העז, התמידי שלה, להתריס כנגד החברה והממסד השמרני באשר הוא – פשוט רצתה שוב לשבור טאבו נוסף, אם תרצו, הטאבו האחרון – נפיחות, ובתוך כך, גם שיחות בנושא נפיחות, נפיחות באמנות – או כאמצעי אמנותי – ומעל הכל – נפיחות הלכה למעשה: שחרור אותם הגזים שריחם רע, מן הישבן, ולא בפרטיות ובצנעה, כי אם להפך לגמרי: בפרהסיה, בחברה.

או במילים אחרות: שחרור נפיחות בחברה בדווקאיות. כאקט מחאתי, כמעין “טקס-שכנגד” כל הכללים שהחברה מכתיבה לאדם מיום היוולדו ועד ליום מותו.

 

*

 

בתחילת המאה העשרים ואחת, נדמה כי עניין “הנפיחות כתופעה תרבותית” צבר תאוצה והוא בא לידי ביטוי ביצירה הקולנועית האמריקאית הרדודה של הקומדיות הנלוזות שאולפני הוליווד מייצרים חדשות לבקרים.

 

אחד מגיבורי התרבות של תרבות קלוקלת זו הוא ללא ספק שחקן הקולנוע האמריקאי-יהודי סת’ רוגן, אשר במספר סרטים בכיכובו הוא משוחח על נפיחות ואף משחרר כמה (כך על פי הדיאלוג המופיע במקבץ מסרטיו).

 

*

 

אך מדוע הנפיחות, אנושיות ככל שהן וחובקות עולם ואדם באשר הוא אדם, נחשבות עדיין לטאבו כה עמוק, כה מושרש, בחיינו?

 

מדוע הן נתפשות כ”מעשה קונדס”, כ”מעשה-ילדים” (בהתייחס לכך שילדים משחררים לעתים את נפיחותיהם בחברה, אך מיד “יועמדו על טעותם” על ידי הוריהם ומחנכיהם, “המבוגרים האחראיים”, בטענה ש”יש דברים שלא עושים בחברה”)?

 

ומהו ההבדל המהותי בין אותן נפיחות “ילדותיות”, “קונדסיות”, הנעשות כמעשה משובה ותו לא, לעומת אקט הנפיחה כמחאה, ובעצם, מה מחאה זו רוצה לבטא?

 

האם יש משמעות עמוקה הרבה יותר בכך שהריח הרע שמפיצה הנפיחה סביב כל מי שנמצא על יד מי שמשחרר אותה פוגעת בו, מעליבה אותו, ואולי היא אף סימבולית ל”ריח הרע של החברה והממסד”, ל”ריקבון של החברה והממסד”, ל”ניוון”, ואולי אף יותר מכך – לשחיתות הפוליטית, הממסדית, של הפוליטיקה ושל קובעי הדעת בחברה?

 

במילים אחרות: האם “הנפיחה בחברה, כאקט של מחאה” היא הרבה יותר רק מנפיחה? האם היא בעצם מעין, אם תרצו, הצהרה? התרסה עמוקה ללא מילים?

 

כדי לענות על שאלה זו, אני רוצה להתייחס ראשית להגדרה “נאד נפוח”.

הגדרה זו קיימת לא רק בשפה העברית כי אם בשפות רבות אחרות.

 

שימו לב שההתייחסות כאן היא פשוטו כמשמעו לעצם המילה “נאד” ולא למילה “נפיחה” (מילה תקינה יותר פוליטית), ואף לא למילה “פלוץ” או למילה “פורץ” (כפי שמקובל לעתים לומר בעגה האשכנזית-יידישאית).

 

רוצה לומר, שעל אף שהמילה “נאד” – כשם נרדף ל”נפיחה” המעודנת משהו – נחשבת למילה “חזקה” יותר ואף ל”גסה” יותר, זהו, לעצם העניין, הביטוי: “נאד נפוח”.

 

הביטוי מתאר כידוע אדם מתנשא, ה”תופס מעצמו” – ברוב המקרים הרבה מעבר למה שאחרים חושבים שהוא.