קפטן ג'והן קרטר מווירג'יניה, שנלחם במלחמת האזרחים האמריקנית, מתעורר ומוצא את עצמו במאדים המאוכלס במפלצות ירוקות בעלות שש גפיים, שחוטפות […]
פרק ראשון
בגבעות אריזונה
איש זקן אני, זקן מאוד, אם כי איני יודע מה גילי. אולי בן מאה אני, ואולי אף יותר; אבל איני יכול לומר, כי מעולם לא הזקנתי כדרך שאר האדם, וגם איני זוכר מאומה מילדותי. ככל הזכור לי, תמיד הייתי גבר – גבר כבן שלושים. אני נראה היום כפי שנראיתי לפני ארבעים שנה ויותר, ובכל זאת איני סבור שאמשיך לחיות לעד; יבוא יום ואני אמות, וזה יהיה המוות האמיתי שאין תקומה ממנו. איני יודע מדוע עלי לפחוד מפני המוות, אני שמתּי פעמיים ועודני חי; ובכל זאת אני ירא מפניו בדיוק כפי שתפחדו אתם, שמעולם לא מתּם, ובגלל הפחד הזה מפני המוות, דומני, בגללו אני כה משוכנע כי הוא מצפה גם לי.
ובשל השכנוע הפנימי הזה גמרתי אומר להעלות על הכתב את סיפור הפרקים המעניינים בחיי ובמותי. איני יכול להסביר את התופעות; כל שאוּכל לעשות הוא לתעד כאן, במילותיו של חייל פשוט, שכיר־חרב, את תיאור המאורעות המשונים שפקדו אותי בעשר השנים שבמהלכן נחה גופתי המתה באין מגלה במערה באריזונה.
מעולם לא סיפרתי את הסיפור הזה, ושום בן־תמותה לא יזכה לראות את כתב־היד הזה בטרם אסתלק מכאן לצמיתות. ידוע לי ששכלו של האדם הממוצע לא יאמין במה שאינו מסוגל לתפוס, ולכן אין ברצוני לעורר עלי את לעג הציבור, את זעם הכנסייה ואת השתלחות העיתונות, ולהיות מוקע כשקרן שאין כדוגמתו, על שאני רק מספר את האמיתות הפשוטות שהמדע עתיד להצדיקן בבוא היום. אולי הרעיונות שרכשתי במאדים, והמידע שאני מעלה על הכתב בתעודה הזאת, יסייעו לאדם להקדים ולהבין את תעלומות העולם התאום שלנו; תעלומות בעיניכם, אבל לא עוד בעיני.
שמי הוא ג'ון קרטר; רבים מכירים אותי בשם קפטן ג'ק קרטר מווירג'יניה. בתום מלחמת האזרחים מצאתי את עצמי מחזיק בכמה מאות אלפי דולרים (של הקונפדרציה) ובדרגת קפטן [סרן] בחיל הפרשים של צבא שאינו קיים עוד; משרתהּ של מדינה שהתנדפה ונשאה עמה את תקווֹת הדרום. בלי אדונים, בלי פרוטה ובלי מקור פרנסתי היחיד, הלחימה, גמרתי אומר לעשות את דרכי לדרום־מערב הארץ, ולנסות לשקם את הוני שהיה ואיננו בחיפוש זהב.
עשיתי כמעט שנה בחיפושים בחברת קצין אחר של הקונפדרציה, קפטן ג'יימס ק' פָּאוֶול מריצ'מונד. מזלנו שיחק לנו להפליא, כי בשלהי חורף 1865, אחרי הרבה מאמצים ותלאות, מצאנו עורק מופלא של קוורץ נושא־זהב, עשיר מכל אשר ראינו בחלומותינו הפרועים ביותר. פאוול, מהנדס מכרות על־פי השכלתו, הכריז שעלה בידינו לחשוף עפרות בשווי מיליון דולר ומעלה, במעט יותר משלושה חודשים.
הציוד שבידינו היה גולמי עד־מאוד, ולכן החלטנו שאחד מאיתנו חייב לחזור לארצות התרבות, לרכוש את המכונות הדרושות ולחזור עם מספר מספיק של אנשים לעבודה במכרה.
מכיוון שפאוול הכיר גם את המקום וגם את דרישותיה המכניות של הכרייה, הסכמנו שנינו כי מוטב שהוא יֵצא למסע. ועוד הסכמנו כי אני אשמור על נחלתנו מפני האפשרות הרחוקה מן הדעת שאיזה מחפש זהב נודד יקפוץ על המציאה.
ב־3 במרס 1866 העמסנו פאוול ואני צידה לדרך על אחד משני הפרדים שלנו, וחברי נפרד מעלי לשלום, עלה על סוסו והחל לרדת במדרון לעבר העמק, שאותו היה עליו לחצות בשלב הראשון של מסעו.
בוקר צאתו של פאוול היה צח ויפהפה, ככל הבקרים כמעט באריזונה; ראיתי אותו ואת בהמות המשא הקטנות שלו מפלסים את דרכם במורד ההר אל העמק, ובמשך כל הבוקר הבחנתי בהם מפעם לפעם, כשחצו שלוחה או הגיעו לבמת הר שטוחה. לאחרונה הבחנתי בפאוול בסביבות שלוש אחר הצהריים, כשנכנס לצל הרכס שמעבר לעמק.
כחצי שעה אחר־כך, לגמרי במקרה, העפתי מבט אל מעבר לעמק והופתעתי מאוד למראה שלוש נקודות קטנות, בערך באותו מקום שבו ראיתי לאחרונה את חברי ואת שתי בהמותיו. איני נוטה לדאגה שלא לצורך, אבל ככל שהשתדלתי לשכנע את עצמי שהכול כשורה אצל פאוול, ושהנקודות שראיתי על דרכו אינן אלא אנטילופות או סוסי בר, כן פחתה שלוות רוחי.
מיום שנכנסנו לטריטוריית אריזונה לא ראינו אינדיאני עוין, ולכן נעשינו חסרי זהירות לחלוטין, ונהגנו להתלוצץ על הסיפורים ששמענו על החבורות הגדולות של אותם פושטים אכזריים, האמורים לארוב על השבילים ולגבות מחיר, בחיי אדם ובעינויים, מכל קבוצה של אנשים לבנים שנפלה לידיהם חסרות הרחמים.
פאוול, ידעתי, היה חמוש כהלכה, ויתר־על־כן, היה ותיק ומנוסה בלחימה באינדיאנים; אבל גם אני חייתי ונלחמתי במשך שנים בין בני סוּ בצפון, וידעתי מה פעוטים סיכוייו כנגד חבורה של אַפָּאצִ'ים ערמומיים העוקבת אחריו. בסופו של דבר לא יכולתי עוד לעמוד במתח, הצטיידתי בשני אקדחים תופיים של קולט וברובה קרבין, חגרתי לגופי שתי חגורות תחמושת, איכפתי את סוסי ויצאתי בשביל שבו עבר פאוול בבוקר.
ברגע שהגעתי לקרקע שטוחה יחסית דרבנתי את סוסי לריצה, וכך המשכתי, כל אימת שהניחו לי תנאי הקרקע, כמעט עד דמדומי הלילה. ואז גיליתי את המקום שבו הצטרפו לעקבותיו של פאוול עקבות אחרים. היו אלה עקבותיהם של סוסונים לא־מפורזלים, שלושה במספר, והסוסונים דהרו במהירות.
עקבתי אחריהם בבהילות עד אשר סגרה עלי החשכה ונאלצתי לחכות עד שיעלה הירח, וכך ניתנה לי ההזדמנות להתעמק בשאלת התבונה שבמרדף. ייתכן שבדיתי מלבי סכנות בלתי־אפשריות, כמו הייתי עקרת בית זקנה ועצבנית, וכאשר אדביק את פאוול נצחק שנינו על טרחת השווא שלי. אבל איני אדם מן המין ההולך שולל אחר רגשותיו, ומילוי תחושת החובה שלי היה נר לרגלי במשך כל ימי חיי; אולי זו הסיבה לכיבודים שהעניקו לי שלוש רפובליקות, ולעיטורים ולידידויות עם קיסר זקן ואדיר ועם כמה מלכים שנפלו ממנו בשיעור קומתם, כי חרבי האדימה בשירותם פעמים רבות.
אחרי תשע בערב היה אור הירח בהיר די הצורך להמשיך בדרכי, ולא התקשיתי להתחקות אחר העקבות בהליכה מהירה, ובכמה מקומות ברכיבה מהירה, עד חצות בערך; אז הגעתי לבור המים שבקרבתו התכוון פאוול לחנות. באתי למקום ההוא באין רואה ומצאתי אותו נטוש לגמרי, בלי שום זכר למישהו שחנה בו לאחרונה.
ציינתי לעצמי בעניין שעקבות הפרשים הרודפים, כי עתה הייתי משוכנע שכאלה היו, המשיכו להתחקות אחר פאוול אחרי עצירה קצרה בלבד ליד בור המים; ותמיד הייתה מהירותם כמהירותו.
עכשיו הייתי סמוך ובטוח שהעוקבים היו אפאצ'ים, ושהם ביקשו לתפוס את פאוול חי, למען הנאת העינויים השטנית שלהם. לכן דחקתי בסוסי קדימה בקצב מסוכן עד־מאוד, בתקווה חסרת־תוחלת להדביק את הנבלים אדומי־העור בטרם יתקיפו אותו.
כל ניחושי לבי הסתיימו בחטף לשמע הד קלוש של שתי יריות הרחק מלפנים. ידעתי שפאוול זקוק לי עכשיו כפי שלא הזדקק מימיו, ומיד הרצתי את סוסי בכל המהירות במעלה השביל ההררי הצר והקשה.
עברתי ביעף אולי מיל אחד, ואולי יותר, בלי ששמעתי שום קול נוסף, ואז נפתח השביל פתאום אל רמה מישורית קטנה ופתוחה בקרבת שיא המעבר. חלפתי דרך נקיק צר שכתליו נטו מעל ראשי בטרם יצאתי פתאום לאדמה השטוחה ההיא, והמראה שנגלה לעיני מילא אותי בצער ובמגינת־נפש.
החלקה הקטנה ההיא של קרקע שטוחה הייתה לבנה כולה מרוב אוהלי אינדיאנים, והיו שם אולי חמש־מאות לוחמים אדומים שהתגודדו סביב דבר־מה במרכז המחנה. כל דעתם הייתה מרותקת לנקודה הזו שמשכה אותם, והם לא הרגישו בי; בקלות יכולתי לפנות לאחור אל מעמקיו החשוכים של הנקיק ולמלט את נפשי בלי שום פגע. אבל העובדה היא שהמחשבה הזאת עלתה על דעתי רק למחרת היום, ומשום כך אין לי שום זכות להתיימר שנהגתי כגיבור, יומרה שאלמלא כן, אולי הייתי ראוי לה בעיני קוראי הדברים האלה.
איני סבור שקורצתי מהחומר שממנו עשויים גיבורים, כי בכל מאות הפעמים שבהן ניצבתי פנים־אל־פנים מול המוות כתוצאה ממעשים שעשיתי מרצוני, לא זכורה לי אפילו אחת שבה עלתה על דעתי אפשרות אחרת כלשהי, בטרם חלפו שעות רבות. ברור כשמש שנפשי בנויה כך שאני נדחף שלא מדעתי ללכת בנתיב החובה, בלי שום הזדקקות לתהליכי חשיבה טרחניים. בין כה וכה, מעולם לא הצטערתי על שהפחדנות אינה אחת מהאפשרויות הפתוחות לפני.
במקרה זה הייתי משוכנע, כמובן, שפאוול הוא מוקד תשומת הלב, אבל איני יודע אם הקדמתי מחשבה למעשה; בתוך רגע קט מאז שנגלה המראה לעיני, שלפתי ביעף את אקדחַי והסתערתי רכוב על צבא הלוחמים כולו, יורה במהירות ושואג במלוא גרוני. כאדם יחיד, לא הייתה לי דרך טובה מזו לפעולתי, כי אדומי העור – המשוכנעים בהפתעתם שלא פחות מגדוד של חיילים סדירים מסתער עליהם – הפכו עורף ונמלטו לכל עבר לחפש את קשתותיהם, את חציהם ואת רוביהם.
המראה שנחשף לעיני בעקבות מנוסתם הבהולה מילא אותי בחלחלה ובזעם. תחת קרניו הבוהקות של ירח אריזונה נח פאוול, גופו סמור כקיפוד בחציהם מלאי השנאה של הלוחמים האדומים. לא יכולתי שלא להאמין כי חברי אינו במתים, ובכל זאת ביקשתי להציל את גופתו מהשחתה בידי האפאצ'ים, כשם שהייתי נכון להציל את האיש עצמו ממוות.
התקרבתי אליו רכוב, התכופפתי מן האוכף, אחזתי בחגורת הכדורים הצולבת שלו ומשכתי אותו עד שנח לרוחב כתפיו של סוסי. מבט לאחור שכנע אותי כי חזרה כלעומת שבאתי תהיה מסוכנת יותר מהמשך דרכי על־פני הרמה, ולכן דרבנתי את רכובי האומלל ודהרתי ביעף אל פתחו של המעבר שבו הבחנתי בצד הרחוק של הקרקע השטוחה.
האינדיאנים נוכחו בינתיים שאני בודד והחלו ממטירים עלי דברי גנאי, חצים וכדורי רובה. מכיוון שקשה לכוון כל דבר שהוא מלבד דברי גנאי במידה כלשהי של דיוק לאור הירח, ובהתחשב בכך שהם היו נרעשים מהופעתי בהפתעה לא־צפויה שכזו, ושהייתי מטרה נעה במהירות, הצלחתי להינצל מכלי המשחית של אויבַי, ועלה בידי להגיע אל צללי הפסגות שמסביב בטרם היה סיפק בידם לצאת למרדף מסודר.
סוסי התקדם בלי הנחיה כלל, משום שידעתי כי אני יכול לזהות את מקומו המדויק של השביל פחות טוב ממנו, וכך קרה שהוא נכנס לנקיק המוליך אל פסגת הרכס, ולא אל המעבר שדרכו קיוויתי לצאת אל העמק, למקום מבטחים. אבל יש לשער שאני חייב לעובדה זו את חיי, ואת ההתנסויות וההרפתקאות המופלאות שידעתי בעשר השנים הבאות.
לראשונה נוכחתי שאני נע בשביל הלא־נכון כששמעתי את צריחות הפראים הרודפים אחרי נחלשות פתאום, ונעשות עמומות יותר ויותר הרחק לשמאלי.
אז הבינותי שהם חלפו משמאל לתצורת הסלעים הטרשית שבשולי הרמה, ואילו סוסי נשא אותי ואת גופתו של פאוול מימין לה.
משכתי ברסן על בליטת סלע קטנה ושטוחה שנשקפה על השביל מתחת ומשמאל, וראיתי את חבורת הפראים המבקשת את נפשי נעלמת סביב חודה של פסגה סמוכה.
ידעתי שהאינדיאנים יגלו במהרה כי הם נעים בשביל שגוי, ושהחיפושים אחרי יתחדשו בכיוון הנכון מיד לכשיעלו על עקבותי.
התקדמתי מרחק קצר בלבד הלאה כאשר נפתח לפני, סביב פניו של מצוק גבוה, שביל שנראה לי מעולה. השביל היה מפולס ורחב למדי, והוליך מעלה ובכיוון הכללי שבו ביקשתי לנוע. המצוק התרומם לגובה כמה מאות רגליים לימיני, ולשמאלי היה מורד דומה בגובהו, וכמעט מאונך, אל קרקעיתו של ערוץ טרשי.
המשכתי להתקדם בשביל הזה עוד כמאה יארדים לפני שמצאתי את עצמי, אחרי פנייה חדה ימינה, מול פיה של מערה גדולה. גובה הפתח היה כארבע רגליים ורוחבו שלוש או ארבע, ובפתח הזה הסתיים השביל.
כבר עלה הבוקר, ומכיוון שאחד הדברים המפתיעים ביותר באריזונה הוא היעדרותם הגמורה של דמדומי שחר, אור היום ניתך עלי כמעט בלי אזהרה.
ירדתי מעל סוסי, הנחתי את פאוול על הארץ, אבל אפילו הבדיקה המדוקדקת ביותר לא הצליחה למצוא בו אפילו ניצוץ קלוש של חיים. דחקתי מים ממימייתי לבין שפתיו המתות, שטפתי את פניו ושפשפתי את ידיו. טיפלתי בו בהתמדה במשך קרוב לשעה, למרות שידעתי כעובדה כי הוא מת.
חיבבתי מאוד את פאוול: הוא היה גבר שבגברים, מכל הבחינות; ג'נטלמן דרומי מלוטש וידיד־אמת נאמן; תחושה של יגון עמוק מאין כמוהו מילאה אותי כשחדלתי לבסוף מניסיונותי המגושמים להחיותו.
השארתי את גופתו של פאוול במקום משכבהּ על מדף הסלע והזדחלתי למערה כדי לתור אותה. מצאתי חדר גדול, אולי מאה רגליים בקוטר ושלושים או ארבעים בגובה; רצפה חלקה ובלויה מאוד, ועוד סימנים רבים לכך שהמערה שימשה למגורים בזמן מן הזמנים הרחוקים. ירכתי המערה אבדו בצללים העמוקים, ולא יכולתי להבחין אם יש שם פתחים אל מדורים אחרים, אם אין.
בעודי ממשיך בתיור התחלתי לחוש תחושה מנומנמת נעימה יורדת עלי, וייחסתי אותה לעייפותי מהרכיבה הממושכת והמאומצת, ולנסיגה מהתרגשות הקרב והמרדף. חשבתי שאני בטוח יחסית במקומי הנוכחי, וידעתי שאדם יחיד יוכל להגן על השביל המוליך למערה מפני צבא שלם.
במהרה נעשיתי כה מנומנם, עד שבקושי הצלחתי לעמוד בפני תשוקתי העזה להשתטח על רצפת המערה לכמה דקות של מנוחה, אבל ידעתי שאסור לי לעשות כן, כי פירוש הדבר יהיה מוות ודאי מידי ידידַי אדומי העור, העלולים להתנפל עלי בכל רגע. במאמץ רב התחלתי לחזור אל פתח המערה, אבל נתקלתי כשיכור בכותל צדדי, וממנו גלשתי אפיים ארצה על הרצפה.
אין עדיין תגובות