נסיכת האלים

אוי, לא – הנסיכה נחטפה! אבל אל דאגה, נשלחו להציל אותה גנן מקולל, משוררת זייפנית, שנונה אלכוהוליסטית שלא יכולה למות, ובת-עשב שמאמינה שהיא דמות בסיפור ושאלוהים הוא הסופר. הם צריכים לאסוף מיליון חתימות דם, למנות אלה חדשה במקום זו שנרצחה ולמנוע מלחמה כוללת שתביא לחורבן העולם, בפארודיה על ספרי פנטזיה למבוגרים.
מיכאל שמואל אלבוים הוא סופר ושחקן, למד פסיכולוגיה, כתיבה, קולנוע, מדע המדינה, מוזיקה ותחומי עידן-חדש רבים, ובעל תואר ראשון במדע הרוח והחברה. מיכאל בן 35 ומתגורר ביישוב אלקנה.

מקט: 978-965-92589-8-7

אוי, לא – הנסיכה נחטפה! אבל אל דאגה, נשלחו להציל אותה גנן מקולל, משוררת זייפנית, שנונה אלכוהוליסטית שלא יכולה למות, […]

---

פרק ראשון

🥕
הזמנה מוכתמת דם

בשעת לפנות בוקר, גזר ענק שבר גג בארמון, התרסק לתוך מגורי העובדים וכמעט מעך את הנוכחים למוות. תואר בן ה-21, הגנן המלכותי, התעורר מהרעש, ונותר פעור פה סמוך לפינת החדר כשהגזר תלש את שמיכת הלילה מעליו. כישופים ומפלצות לא היו זרים לו, אבל זה היה מוגזם. הוא שקל אם זה קשור לגזר המקולל שקועקע על המצח שלו כשנולד, מסורת ארורה של המשפחה מצד אימו, אבל יותר סביר שעוד מכשף מפוטר התבדח על חשבון שאר העובדים.

המשימה של היום הייתה למצוא אבן אודם מלכותית שנגנבה לפני חודשים. תואר המתין שבועות למידע על המיקום שלה, ובמקום לחזור לישון, פרש את מפת העיר על השידה והחל לשרטט. מרגל של המלך איתר את האבן, מובלת לתוך אוהל לא רשום ברובע העניים, והצליח להשיג הזמנה מעוטרת זהב שרק בעזרתה ניתן להיכנס לתוכו – הלילה. לאחר שהעביר את היום בטיפוח הגינה המלכותית (ומילוי מסמכים עבור פינוי הגזר), תואר לקח את ההזמנה לצד הפגיון השחור האהוב עליו, עטה גלימת מסעות שחורה שהברדס שלה מסתיר את המצח ויצא באישון לילה אל הרובע המסוכן. זו תהיה המשימה האחרונה שלו עבור המלך.

האוהל התנשא לגובה שתי קומות, צבעוני כמו קרקס ומוזיקת תופים וחליל נשמעה מתוכו. בכניסה עמדו שני שומרים מגודלים בחליפות שחורות ופפיוני זהב, עוטים מסכה של לטאה ושל קרנף. כשהוא מקפיד להסתיר את ראשו, תואר נתן להם את ההזמנה. הם בחנו אותה, בחנו אותו מכף רגל ועד ראש, החזירו לו את ההזמנה ונתנו לו להיכנס. סמוך לתקרת האוהל ריחפו כדורי אור מכושפים שהחליפו צבעים, על יד הקירות נפרשו שולחנות עם כיבוד של מבחר בשרים, גבינות וסלטים, ובמעמקי האוהל במה מוקפת בד ארגמן. היו שם כל כך הרבה נוכחים שתואר בקושי הצליח להידחף פנימה בין שבעה סוחרים קולניים. הוא הסתיר את הידיים תחת הגלימה ואחז בחוזקה בפגיון. עיניו בחנו כל תנועה, ומוחו לא הפסיק להזכיר ששריון השרשראות שלבש לא יגן על הראש.

מגוון רחב של דמויות מגזעים שונים נהנה מהאוכל סביב תואר: זִימִיִים, בני-עשב, שְׁנוּנִים, חָפְלָגִים, תַבְּלָן אחד ואפילו נָפִילִים מגודלים בעלי ידיים שמסוגלות לתלוש ראש מתוך עמוד שדרה. אוֹפַנִים ואֶרְאֵלִים לא היו שם. הם חכמים מכדי להיכנס לאוהל חשוד באמצע הלילה.

"שחת בתחת עם האבן הזאת," לחש תואר בזמן שהתקדם אל הבמה, עליה ניצבו כנים ועל כל אחד פרס נחשק: שק גדוש מטבעות, חרב זהב נוצצת, אבן אודם מבריקה ועוד. "האבן!" הוסיף כשהוא חוסם את פיו בידיו. הוא חזר לאחור בלי להסיר ממנה את המבט. בגלל המחסור הארצי באבירים בחודשים האחרונים, הוא נשלח בניגוד לרצונו לבצע כל מיני עבודות מסוכנות, כמו הסתננות למבנים שמורים וגניבת אוצרות תחת אפן של מפלצות.

"ברוכים הבאים להגרלת האלים!" נשמע קול דק ומצמרר. גבר לבוש חליפה שחורה, מסכת גולגולת ופפיון זהב עלה על הבמה ופרש את ידיו לצדדים בזמן שהקהל דמם, הפסיק לאכול ולשתות והפנה אליו מבטים. הוא הציג מעטפת זהב זהה לזו של תואר. "ההזמנה הזו נשלחה למאה אנשים בדיוק. אתם." הוא הצביע על הקהל. "האנשים החזקים ביותר בכל הממלכה!"

תואר נחר תחת הברדס. הנפילים שאגו, הבני-אדם מחאו כפיים ואחד השנונים קילל.

מסכת גולגולת קד בהוקרה והמשיך, "מייד נתחיל בהגרלה, זוהי תודתנו הקטנה עבור העיר. כולכם קיבלתם מספרים שאתם יכולים למצוא במעטפות שלכם." תואר הציץ במעטפה – המספר 33 נחתם בפנים באדום. "המספרים האלה יעזרו להחליט מי יקבל את הפרס. והפרס הראשון שלנו הוא שק של מטבעות!"

מסכת גולגולת הרים את השק הראשון. רק תריסר פרסים נחו על הכנים, כך שלא כולם מעשרות הנוכחים שהגיעו ציפו לצאת עם רווח.

"כמה יש שם?" צעק אחד הנפילים.

"בשק הזה תמצאו 10,000 זוּזים!" אמר מסכת גולגולת בהינף אצבע.

"כמה זה בשקלים?!" התרעם הנפיל. גבות התרוממו סביב תואר כשהוא חישב.

"15 מיליון," אמר סוחר ממושקף שנדחף בפזיזות בין הקהל.

"15 מיליון!" הדגיש מסכת גולגולת, וכעת האוהל דמם.

"אני יכול לבדוק את המטבעות?" שאל הסוחר.

"כמובן! אם תזכה בהם," אמר מסכת גולגולת ולקח צעד לאחור. "השק הזה בעל ערך של 15 מיליון שקלים כרגע, אבל הזוזים זזים ואין לדעת מה יהיה הערך שלהם מחר. אני מציע להזדרז להמיר אותם עוד היום."

"אז תחלק אותם כבר!" צעק נפיל שהאדים מרגע לרגע.

בזמן ששני גברים במסכה של ברווז ושל סוס נשאו למרכז הבמה קערה מלאה בכדורי עור ממוספרים, תואר תהה מה יעשה כשתוגרל אבן האודם ומישהו אחר יזכה בה.

"והזוכה הוא…" אמר מסכת גולגולת, ערבב את ידו בתוך הקערה ושלף כדור, "מספר 86!"

"אני— ז-זה אני!" צעק אחד הזימיים, שוכן ים מלא סנפירים, כשהוא מנופף במעטפה ומתקרב לבמה.

"כמובן," הוסיף מסכת גולגולת רגע לפני שהושיט את השק, "אם יקרה משהו למספר 86, הפרס יאלץ לעבור למתמודד הבא."

"שחת בתחת," פלט תואר ולקח צעד לאחור. כולם נעצו מבט בזימי הבודד.

"מה זאת אומרת?" שאל הזימי – בדיוק כשחרב פרצה מתוך הבטן שלו ונשלפה החוצה.

נפיל הושיט יד דרך גוף הזימי המת ואמר, "אז אנחנו ניקח את הפרס."

"רק אחד יכול לזכות בו," הוסיף מסכת גולגולת. ברגע נוצר מעגל סביב נפיל בעל זנב אריה ונפיל בעל זנב לטאה – שזרק לצד את הגופה הרטובה.

"חבל על הזנב העבה שלך!" צעק הראשון והוסיף שאגה.

"אני אתלה את האוזניים שלך על הר!" ירק השני וזינק עליו.

השרירים המיוזעים התנגשו זה בזה, דם ניתז לכל עבר והשאגות שלהם גרמו לכל השערות לסמור. תואר השתחל מאחורי קבוצת בני-אדם שעודדה את המתחרים בקריאות והתקדם לעבר היציאה. אולי הוא ימתין לראות מי יצא עם האבן משם ויעקוב אחריו, אבל הוא נעצר בהרמת רגל בעוד לב מדמם ניתז על הרצפה מולו, לב שפעם פעם אחת ואז התרוקן מדם.

הנפיל בעל זנב האריה זינק על הבמה וצרח, "עוד מישהו רוצה למות היום?!" הוא חטף את שק המטבעות, ירד מהבמה בחיוך חשוף שיניים חדות והניף שריר כשנפיל בעל זנב ארנבת מוחא לו כפיים. הוא ניפח את שרירי החזה והבהיל את כל מי שהעז להתקרב. ללכת מכות עם נפילים היה בתחתית כל הרשימות של תואר, אבל מסכת קרנף ומסכת לטאה חסמו את היציאה.

"ולפרס הבא שלנו!" אמר מסכת גולגולת והרים את החרב הזהובה, ששיקפה את תאורת האוהל. "זוהי דְרָקוֹטֶלֶת! החרב האגדית של גיורא-לוחם-ברדק, שעל פי האגדה מסוגלת לקטול דרקונים בהנפה אחת! אנחנו לא מבטיחים שזה אכן כך, אבל אני חייב לומר שמעולם לא החזקתי חרב יפהפיה ומאוזנת שכזו," סיפר בזמן שהגריל כדור נוסף. "והמספר הזוכה הוא… 14! מי זה מספר 14?"

שנון זעיר בעל קרניים שבורות הסתובב בבהלה ונתקל בשולחן הכיבוד. הלוחמים הגדולים של הממלכה? אלה סתם טיפשים שהמארגנים תכננו לשדוד. בתוך רגע שלושה בני-אדם זינקו עליו, והשנונים האחרים זינקו עליהם. הנפיל בעל זנב האריה צלל לתוך הערימה ותלש קרניים וידיים, ותואר צלל להסתתר תחת שולחן אוכל.

"שחת בתחת, שחת בתחת, שחת בתחת!" לחש תואר כשהוא מגונן על ראשו. השולחן חטף מכה ונשבר, תואר התגלגל לפנים כשהברדס הוסר מעליו ומצא את עצמו מול נפיל פנוי שבדיוק סיים לעקור את הראש לצמד שנונים, ואז – גזר עצום ממדים הופיע סמוך לתקרת האוהל והתרסק על הקרקע כשהוא סודק אותה, מרעיד את כל הרחוב ומצביע על תואר. כולם הסתובבו אליו באחת, וכשהעשן התפזר וההמולה פסקה לרגע, תואר פער פה גדול יותר מהם.

"מכשף!" צעק אחד בזמן שהוא מפנה גרזן כלפי תואר.

בזווית העין אחד הזימיים עלה על הבמה. תואר הצביע עליו וצעק, "הוא גונב את האוצר!" ובזמן שכולם הסתובבו אל הבמה, תואר רץ אל גופת הנפיל חסר הלב (שהיה פי ארבעה מגודלו), ובלית ברירה כשהוא מצטמרר מגועל, נשכב והשתחל תחתיו. הוא לא נשם, רק הקשיב דרך הטשטושים האדומים ותחושת פעימות ליבו.

שולחנות נשברו, איברים נקטעו, ובמשך כמעט עשר דקות כולם הלכו מכות. מסכת גולגולת ניסה לשלוט בקהל, אבל הנפיל בעל זנב הארנבת שבר לו את הראש על הבמה, הזימי נשך את הנפיל בעל זנב האריה בגרון לפני שראשו נתלש מהמקום, השנונים בנו במיומנות מכשיר נייד שירה מברג ברזל שחורר את אחת הרגליים של אותו נפיל, ובשלב מסוים שפריץ של דם כיסה את ראייתו של תואר והוא העדיף לעצום את העיניים ולעשות את עצמו מת.

כשהאוהל השתתק לבסוף, תואר הציץ לעבר הגזר המפלצתי, שכעת היה שרוט ומוכתם. הנפיל בעל זנב האריה נתמך בגזר כשהוא מדמם את דרכו אל הבמה, טיפס עליה והושיט יד אל אבן האודם, אבל קרס על פניו, נפל על הבמה כשהיד שלו נחבטת בה ודמם. סכין היה נעוץ בעורפו.

תואר יצא בזהירות כשהוא מסתיר את המצח ובודק שכל איברי גופו במקומם. כשרגליו רועדות ונשימותיו חרוכות, הוא התקדם בחשש לעבר הבמה וטיפס עליה. "מישהו חי?" שאל לתוך חלל האוהל. מישהו גנח בפינה, גרונו משופד על קצה הגזר. תואר בחן את השורש הכתום כשהוא נושם דרך שיניו. פעם שנייה היום. הוא תופף ברגלו בעצבנות לרגע, ואז ניגש אל הכן ותפס את אבן האודם – בדיוק כשיד נוספת תפסה אותה.

"אה!!!" נשמעה צווחת סטריאו. תואר ושנונה אחת קפצו רחוק זה מזה. היא בטח התחבאה כמוהו ושרדה באורח פלא. השניים סרקו את האוהל בקופצנות. הם היו היחידים שנותרו בחיים ולא ברחו, וביניהם חצץ פלג עליון כרות של נפיל.

"א-אתה רוצה את האבן הזאת? אני לא צריכה אותה, אני אקח משהו אחר! רק אל תתקוף אותי, בבקשה!" התחננה השנונה הזעירה על ברכיה. היא לבשה בגדי עור זולים, בעלת שיער צהוב קצר ומלוכלך, עיניים אדומות כדם, נמשים על האף וקרן אחת של אייל שבקעה לה מהראש, הקרן השנייה שבורה בבסיסה. היא הייתה כל כך קטנה ורזה שבקושי הגיעה לתואר לפופיק (אף שהקרן עברה את ראשו), וכל כך מעוררת רחמים שכשהוא לא ענה היא נפלה על הבמה והתכדרה בפחד.

"אני צריך רק את זה, מצידי את יכולה לקחת את כל השאר," אמר תואר, דחף את האבן לכיס פנימי והסתובב, ירד מהבמה והתכונן לצאת מהאוהל.

"ה-ה-הוא חי!" פלג הגוף העליון של נפיל הארנבת תפס את הרגל של השנונה בזחילה מדממת, והיא ממש שרטה את רצפת הבמה בזמן שהוא גרר אותה אליו.

"תדקרי אותו עם הקרן שלך!" צעק תואר, צעד מעל השומרים השחוטים ופתח את בד הכניסה של האוהל.

"אתה לא מתכוון לעזור לי? אני עלמה במצוקה!"

"חצי עלמה…"

"בואי לכאן!" צרח הנפיל וגרר חזק יותר.

"אההה!!! הצילו! תעזור לי! תעזור לי, הצילו, הצילו, הצילו!!!"

"אההההה— שחת בתחת!" רטן תואר, הסתובב ופתח בריצה. הוא משך את דרקוטלת מתוך ידו של אחד המתים, קפץ על הבמה ותחב אותה לתוך צווארו של זנב ארנבת. דם השפריץ על פני השנונה המכווצת בפחד. תואר משך את החרב התקועה למחצה בגניחה, ביצע תנועת חיתוך כבדה שהשפריצה עוד דם, ולסיום דרך על הראש מספר פעמים עד שזה נתלש מהגרון הבשרני ונחבט בקרקע כמו משקולת.

"תמיד תסתכלי למטה," אמר כשהוא מתנשם ומנגב זיעה מפניו. החרב נשברה לשניים ותואר מעד. הוא ייצב את עצמו בדילוג והרים חצי מהחרב. "לא מה שהבטיחו בפרסומת," העיר, קפץ מהבמה ותקע את מה שנותר ממנה בתוך הגזר. תואר עטה את הברדס והתכונן לצאת משם לפני שעוד אידיוט יתעורר לחיים.

"אתה!" צעקה השנונה ונעמדה ברגליים רועדות כשהיא מתרחקת מהנפיל. היא קדה עמוקות והניחה את הידיים שלה על הראש כשהאגודל והאצבע עוטפות את בסיס הקרניים.

"מה?" שאל תואר והסתובב אליה, מסתיר את המצח בעזרת הברדס. השנונה הזדקפה, הוציאה לעברו לשון, חטפה גביע כסף, יהלום, קמע מסתורי וחופן זוזים מהשק, וברחה דרך יציאה אחורית. "בטח תנועה מגונה של שנונים," ניחש תואר וגלגל עיניים. הוא נאנח ויצא מהאוהל עקוב הדם כשאבן האודם ברשותו.

"חזרתי!" הכריז תואר מול שערי הארמון בשעת לפנות בוקר נוספת, גופו מותש ועיניו נעצמות.

"יופי," ענה אחד השומרים ואפילו לא יישר את הכידון כשראה את תואר מרים את הברדס.

"ואני נכנס פנימה," המשיך תואר כשהוא מצביע על שערי הארמון הפתוחים.

"טוב."

"אני עובר…" תואר נכנס. "אני עובר, זה בסדר? אני יכול להיכנס?"

"כן."

"אתה לא רוצה לבדוק אותי הפעם? אולי יש לי עוד נשק לא חוקי?" עקץ תואר והראה את אבן האודם לשומר. הוא בחיים לא ישכח לו את שבוע שעבר.

"אתה יכול להיכנס," סינן השומר דרך שיניו.

"יופי," ענה תואר וצעד פנימה, חוצה את דרכו בתוך התקהלות לא ברורה של אבירים. באופן חשוד, אף משרתת לא צבעה את הדלתות ואף משרת לא ניקה את הכניסה. "שלום, אהובתי!" קרא תואר ורץ אל גינת הארמון; כל צבעי הקשת לפי הסדר. הוא עצר להשקות את הפרחים במזלף, אך איתר בזווית העין פושע נורא. תואר השתטח, נצמד לאדמה הלחה ונעץ מבט בגבעול עקלקל וקוצני, אותו הוא עקר ללא רחם, ואז המשיך לטפח את הגינה במשך רבע שעה.

כשסיים להיפרד מהגינה, תואר חלף על פני תמונות המלכים הקודמים שבמסדרון הכניסה, נעצר מול דלתות חדר הכס ונקש באגרופו שלוש פעמים. עוד מעט יעלה השחר והוא רצה להיכנס למיטה, אבל קודם הוא ייתן למלך את אבן האודם המלכותית, ובזה יוכל לסיים את עבודתו.

"נא להמתין!" נשמעה הקריאה מבפנים. משום מה המקום הרגיש נורא ריק.

תואר יישר את הבגדים וניקה את הפנים בשרוול. שיער חום קצר, עיניים ירוקות וקעקוע מקולל על המצח בדמות גזר כתום מאונך בעל ציץ ירוק. הקעקולל אמור להביא מזל, אבל תואר קיבל קריאות גסות ברחוב, סומן בתור ליצן חצר ולעיתים חלם על ירקות רקובים שניסו לקבור אותו. ואולי, רק אולי, הנחית לאחרונה שני גזרים ענקיים מהשמיים.

במעט שנותיו תואר ניסה להיפטר מהקעקולל בעזרת שפשופים, שריטות, חום, קור ואינספור מכשפות וידעונים, אבל שום דבר לא עזר. הוא אפילו בזבז שנה בחיפוש אחר אראל או מלאך, שעל פי השמועות יכולים לטהר רעלים. כמו לאחיו ולאחותו, אימא וידאה שרק המוות יפריד בין בן משפחת מלכותו לבין הקעקולל שלו. "סבא חי עד גיל 60 בזכות זה!" הם סיפרו. אבל שאר קרובי המשפחה של תואר מצד אימו, שגם קועקעו בירקות על המצח, נהגו למות בגיל צעיר ובפתאומיות, בתאונות מזעזעות, בפיצוצים מסתוריים באמצע הלילה או כשהגוף שלהם נרקב בעודו חי. למעשה, נזכר תואר, סבא נמצא מעוך למוות.

הדלתות נפתחו, זוג אבירים עוטי שריון מלא חלפו על פני תואר בדרכם החוצה, והמלך בעל הזקן הקצפי יישר את הגלימה המצועצעת ואת כתר הפעמונים. שומר אישי סירק אותו כשהוא קרא, "אה, תואר! בשם זֹוהָב אלת האורות, חיכיתי לך!" הרגליים שלו תופפו בעצבנות והפעמונים שעל הכתר רשרשו כשתואר נכנס לתוך החלל הריק של חדר הכס, בעל שטיחים אדומים ווילונות זהב.

"אני מחזיר להוד מעלתו את אבן האודם!" אמר תואר וקד לפני המלך, מושך את האבן מתוך הכיס ומושיט אותה לפנים בשתי הידיים, בוהקת תחת אור הבוקר שהפציע דרך הווילונות.

"האבן!" קרא המלך ומחא כפיים. שומר נוסף מיהר להביא כרית קטיפה שתואר יוכל להניח את האבן עליה, ונחר בצחוק כשראה את הגזר שעל המצח. המלך חטף את האבן כשהוא שואל, "היכן מצאת אותה?"

"ההזמנה אכן הובילה לאוהל ברובע העניים. במסווה של חלוקת מתנות לאלופי הממלכה, זו הייתה מלכודת רצחנית שלא הותירה חיים. במזל בלבד הצלחתי לשרוד – ואפילו הרגתי נפיל."

"עם איזה נשק?" שאל אחד השומרים כשהוא בוחן את הפגיון של תואר. "זה לא חתך שום דבר."

"עם זה!" אמר תואר והצביע על ראשו. אחד השומרים גיחך.

"עם הגזר הננסי שלו!" אמר השני, ושניהם פרצו בצחוק.

"הרוב הרגו אחד את השני בזמן שהתחבאתי," המשיך תואר בחיכוך שיניים, "ואת הנפיל הרגתי עם חרב מזויפת שאמורה לקטול דרקונים."

המלך בהה בתואר לרגע ארוך – ואז התפוצץ מצחוק גם הוא. "זה מה שאני אוהב בך כל כך, הנחישות הזאת!"

"יעילות," תיקן תואר. "אדוני המלך, ברשותך, אני אשמח לקבל את התשלום וללכת."

"אי אפשר, יש לנו בשבילך משימה דחופה!" אמר המלך וקפץ ממקומו כשהוא ממהר אל תואר ומגרש את השומרים שניסו לחצוץ ביניהם. "לא עצמתי עין כל הלילה בגלל זה."

"כבודו, סיכמנו שהאבן תהיה המשימה האחרונה שלי. ה-הגשתי התפטרות לפני חודש," גמגם תואר.

"אבל זה מקרה חירום, קסם נחטפה!"

קסם תפארת. הנסיכה הבלונדינית המפונקת בעלת השיער שטאטא את הרצפה בעקבותיה. היה קל לנקות את החדר שלה, ובעצם כל מסדרון שהיא עברה בו. אבל היא הייתה מרשעת לא קטנה. למשל, היא נולדה עם זיכרון מדהים, אבל השתמשה בו כדי לזכור רק את הדברים הרעים שאנשים עשו ולהכין רשימות שחורות. תואר היה לפחות בשלוש מהן. הפעם האחרונה שהוא ראה אותה הייתה אתמול בצוהריים, כשהחצופה חלפה על פני הגינה והתלוננה שהצבע של החמניות חיוור.

"היא נעלמה הלילה," המשיך המלך. "חשבנו שהיא ישנה בחדר, אבל כשאחת המשרתות ניגשה לבדוק היא מצאה כתמי דם על החלון ושאריות מהשיער שלה. היא נחטפה באלימות על ידי תוקפים פראיים! א-אולי זה קשור לגזר שפינו מהחדר שלך!"

"ובכן, אה, יש הרבה אבירים בחוץ. מבין כולם, אני לא חושב שאני ראוי להציל—"

"אין ראוי ממך!"

"אני גנן!"

"—כמובן, שלחתי כבר כמעט את כל עובדי הארמון, אבל עליך אני הכי סומך! אני משוכנע שאתה יכול להוסיף איזה פן ציורי ולמצוא אותה בדרך היעילה שלך," אמר המלך ועלה על קצות אצבעותיו כדי להניח שתי ידיים על כתפיו של תואר. "אתה זה שמצא את ביצי הזהב של שווריה."

"הוא היה מת כשהגעתי—"

"אלוף הממלכה בהצלת חתולים משריפות!"

"זה קרה פעם אחת."

"אתה זה שחיסל אוהל של מרצחים והחזיר לי את אבן האודם!"

"כי אני צריך כסף, לא כי רציתי לצאת למשימה קשה יותר!" צעק תואר והתרחק מהמלך.

"הרגת נפיל!"

"חצי נפיל – והוא גסס! חוץ מזה זה מריח כמו משימת ליווי. אף אחד לא אוהב משימות ליווי. גם אם אני אמצא אותה, בדרך חזרה הנסיכה תיפול לבורות, תתגרה בתוקפים או תיתקע בתוך קיר! כבודו, בוא נחכה לדיווח של האבירים שכבר יצאו. בטח מישהו מצא אותה…"

"…ועוד, ועוד, ועוד! תואר, אתה העובד הנחוש ביותר שלי!" הכריז המלך. שני שומרים השתעלו מאחוריו. "אני לא סומך על אף אחד אחר שיחזיר לי אותה—"

"הרגע אמרת ששלחת את כל עובדי הארמון! ראיתי את האבירים עוזבים!"

"תואר, זו הבת שלי. אני אשלח את כל הממלכה כדי למצוא אותה. היא יכולה להיות באוהל מרצחים נוסף ברגע זה. יכול להיות שהיא תיאנס, שאיבריה ייתלשו ויונפו בעוד שעה מעל חוצות העיר. יכול להיות שדבורים יוחדרו למקומות האסורים שלה—"

"בסדר, לא צריך להיות כל כך ציורי," קטע תואר והרהר. הנסיכה בטח יצאה לטייל בלי להודיע או שוב נפלה לבאר. למצוא אותה ייקח ימים, ולפי פניו של המלך וחוסר התמיכה של השומרים, לא היה להם אף קצה חוט. הוא רצה לישון. הוא תכנן לפרוש. אולי עדיף לברוח לעיר אחרת ולמצוא עבודת גינון נחמדה אצל איזה אציל. הוא לא צריך להתעסק עם חטיפות ואונס ודבורים. "כבודו, אין ביכולותיי—"

"יש – וזו החלטה סופית!" פקד המלך וחזר לשבת בידיים שלובות. "אני דוחה את בקשת הפיטורים שלך, אתה מושעה מכל עבודות הארמון ולא תקבל שכר עד שהנסיכה תימצא."

תואר הרים אצבע ללא מילים. הוא היה צריך לפרוש בסוף העבודה הקודמת. "שחת בתחת," לחש. ליבו פעם בחוזקה כשהוא בחן את חלונות האבן הצרים ואת דלתות הברזל שמאחוריו. אולי הוא יוכל לברוח כשכל עובדי הארמון עסוקים בחיפושים.

"הוד מלכותו!" נשמעה קריאה מהכניסה.

"אני תואר. הוד זה אח שלי," נאנח תואר באופן אוטומטי, ואז הזדקף כשהבין שפנו אל המלך ולא אליו.

אבירה גבוהה ויפהפיה, בעלת שיער לבן מבריק משובץ בשורשים חומים וקשור בצמה עבה, בעלת עיניים כחולות מהפנטות וגוף מחמיא מאוד, לובשת בגדי משמר של המלך בתוספת צעיף וסרט שיער כתומים, חלפה על פני תואר כשהחגורה שלה מקרקשת מאינספור כלי נגינה; חליל, גיטרה, נבל, כינור, משולש, צפרדע עץ, קרן של חיה, חצוצרה, תוף קטן, קונכייה מחוררת ועוד. היא קדה עמוקות לפני המלך כשהמלך ממש מוחא כפיים כמו ילד לפני שחושפים את עוגת יום ההולדת שלו.

"כינורה חזרה! כינורה חזרה!" קרא המלך.

"כינוריה," תיקנה. "הוד מלכותו, שמעתי הכול מחוץ לדלתות, ואני אצא להציל את הנסיכה תכף ומייד," אמרה ושלפה חליל עץ מהודר ביד אחת וחרב ארוכה בשנייה.

"תואר, זאת כינורה בגד-כפת. בוגרת אוניברסיטת אוֹפַן-לי! היא עבדה אצל עשרות אצילים ומלכים, יש לה ניסיון של שנים ואינספור המלצות, והיא חזרה ממשימה סודית מחוץ לממלכה."

"כינוריה גדת-בו, מגדת-בו המפורסמת," נאנחה האבירה לבנת השיער.

"איפה זה?" שאל תואר.

"אדוני המלך, שמעתי שאף האבירים שיצאו בלילה עוד לא שבו מהמשימה ואני מודאגת לגורל הנסיכה. אם יורשה לי לצאת ברגע זה, אני אדווח לארמון בכל יום עד שהיא תוחזר בבטחה. כבר יש לי קצה חוט. סוכן של גילדת החטטנים ראה הלילה את הנסיכה ללא ליווי, ואני זקוקה לאישור על מנת לחקור אותו או להביאו לארמון במידת הצורך."

"אני בעד," אמר תואר תוך פיהוק גדול. "תעדכנו אותי כשתמצאו אותה. לילה טוב," הוסיף ונופף לשלום.

"כינורה, כינורה, מדובר בבתי היחידה! אני לא יכול לשלוח רק אותך. בהמלצת מכתב מהיועץ המלכותי שלחתי את האבירים בקבוצות. כמובן שתקבלו פרס כספי נדיב, אך שניכם תלכו יחד," פסק המלך, מה שגרם לתואר לעצור ולחזור על עקבותיו.

"אדוני המלך, ברור שהיא מוכשרת יותר ממני," התעקש תואר.

"ולכן היא תשמור עליך, שלא תברח מהעבודה."

"שתלך לבד! לא צריך אותי, אני חסר תועלת!" צעק תואר.

"זה נראה כך," הוסיפה כינוריה.

"מי שאל אותך? לא, רגע. את צודקת לגמרי!"

"אבל אם זה מה שהמלך רוצה, אני אוודא שליצן החצר המלכותי—"

"…גנן הארמון—"

"—יתרום ככל שגופו מאפשר לו למצוא את הנסיכה."

"אבל אני לא רוצה!"

"אבל אין לך ברירה!" קראו המלך וכינוריה יחד.

"שחת בתחת," רטן תואר.

"נהדר. אז צאו לדרך ברגע זה!" קבע המלך.