איה הרץ היא אמנית גרושה ומובטלת בת ארבעים, אם ליותם בן העשר, המפגין סימנים מתרבים של תסמונת אספרגר. איה, דור […]
1
‘יד קטנה, זה כל מה שיש לה לתת לךְ,’ שמעתי אותו אומר, ‘תפסיקי את זה תכף ומיד.’ הוא אמר את זה חזק וברור — לכן אין בי שום חרטה. אין ספק שהיא תיצור קשר, ואם זה לא יקרה — ההפסד כולו שלה. הכול פועל לטובתי — מכונה חרישית עובדת בשבילי שעות נוספות; המחשבות הן מסמרים שנתקעים בגלגלים שלה, ואז היא מתחילה להרעיש. רק כשמניחים לה לעבוד בשקט הזמן מתבהר, החללים מתמלאים והספקות מתבטלים. כי הנה מאז שהפסקתי את הפגישות המעוותות האלה התפנה לי קצת זמן לנוח ולטפל ביותם ובבית. מחר אצבע את חדר המקלחת הכתום בכחול אינדיגו, ואת הקיר הצהוב בכניסה אהפוך לירוק. אבשל ליותם משהו טעים ובריא בשני הצבעים היחידים שהוא מסכים להכניס לפֶּה — אדום ולבן — אולי קוסקוס וקובה סלק. בזמן האחרון הוא אוכל רק אורז לבן עם שעועית אדומה. ליד הטמבורייה יש חנות ספרים — אחפש איזה ספר של לואיז היי שעדיין לא קראתי.
הנה אחת שמכניסה את טל חלמיש בכיס הקטן שלה — המילים שלואיז כותבת מלטפות את הלב ומעסות את הנשמה. הן נקלטות יפה ומשתרשות למשך חודש לפחות. וגם לואיז אכלה חרא בכמויות. אבל היא שיחררה את הפחד, לא רק למראית עין. האסימון של לואיז נפל בגדול. זה קורה ברגע אחד של הארה, ההבנה שהאושר הוא בחירה. ושאחרי הכול, האהבה שאת לוקחת שווה לאהבה שאת שולחת. ולא חייבים להיות לואיז היי או הביטלס בשביל לקלוט שאהבה היא שחרור הפחד. הנה אני משחררת אותו ברגע זה ממש. אני יורקת עליו. אני משתינה על הפחד בקֶשת גדולה. יד קטנה — זה באמת כל מה שהיה לטל לתת לי. אבל בשביל להיפגש עם מישהי שיש לה יד קטנה אני צריכה לשלם?! אפילו אמא ואבא לקחו אותי פעם, בחינם, לאישה שהיתה לה רגל קטנה כמו שלי, כדי שאראה שאפשר להתחתן ככה ואפילו ללדת ילדים. והיתה לה נעל קטנה בדיוק כמו שלי, רק יותר גדולה, בגודל של כף הרגל השלמה שלה. קראו לה עמליה והיו לה תלתלים רכים וחומים וארוכים כמו שיש ליותם. היא ליטפה לי את הלחי וחשפה את חמשת הצ’ופצ’יקים בכף הרגל שלה, כפתורי בשר רכים ועגולים שמהם אמורות היו להיווצר האצבעות, בעוד שברגל הקטנה שלי, שהיא בעצם עקב, יש רק צ’ופצ’יק אחד קטן בָמקום שבו היתה אמורה לצמוח, כנראה, הבוהן. היא סיפרה שהצ’ופצ’יקים שלה מפריעים לה והיא הולכת להסיר אותם בניתוח, בעוד שלי יש רק צ’ופצ’יק אחד שלא מפריע לשום דבר, ושגם אם היתה נולדת עם שני צ’ופצ’יקים אפילו לא היתה חושבת להסיר אותם — ולי יש בסך הכול אחד. עד היום שבו נכנסתי לבית של האישה עם הרגל הקטנה לא התעסקתי עם הצ’ופצ’יק שלי בכלל — הוא היה חלק בלתי נפרד מהדבר שאותו אני מצוּוה להסתיר. אבל אחרי היום ההוא הבנתי, שאפשר שיהיה יותר טוב ואפשר שיהיה יותר רע ואפשר שהנפלא והנורא יגורו יחד בהרמוניה מופלאה.
עמליה דיברה על הרגל הקטנה שלה כמו שמדברים על מה שצריך להביא מהמכולת, והשאירה אותה חשופה בכל זמן הביקור. את שלי חשפתי למשך כמה שניות, אחרי שהיא ביקשה בחיוך גדול ובעיניים נוצצות שאַראה לה גם, כאילו היה מדובר בציור מקסים שציירתי או בשיעורי בית מושקעים במיוחד. העיניים שלה היו חומות, וכשהתכווצו לחיוך הפכו ירוקות. גם העיניים של טל ירוקות, אבל קצת יותר בהירות. בהיתי בעמליה בפה פתוח וכנראה נראיתי מצחיק, כי היא שוב חייכה אלי ושוב התחלף לה מחום לירוק. זה פעל כמו קסם — חלצתי את הנעל בלי שום היסוסים וחייכתי אליה בחזרה, אפילו שהלב דהר־עצר־דהר והברכיים רעדו והבטן כאבה והפנים של אמא היו מבוהלות ומרוחקות, בדיוק כמו ביום שבו קפצתי ארבע־ארבע במדרגות ופתחתי את הראש ולקחו אותי למיון ותפרו את הפצע והדביקו עליו פרפר, ועל החולצה המוכתמת שלי — מדבקה עם חיוך של ילדה גיבורה.
כשאמא אמרה שאנחנו הולכים לפגוש אישה עם רגל קטנה, קיוויתי לקבל מהאישה הזו כמה טיפים, דרכים ושיטות חדשות להסתיר, אבל על הספה הזרה הייתי נעולה ושתוקה; קלטתי שהבעל והתינוק שלה יודעים, וגם צבט אותי החשד, שאולי העובדה שיש לי סוד היא סוד בפני עצמו. שאולי זה לא תקין שאף אחד בעולם לא יודע על הרגל הקטנה שלי, חוץ מאמא ואבא — שראו, אחי רונן — שלא ראה, בגלל זה הוא נשאר עכשיו בבית, הרופא בקופת חולים — שראה פעמיים, והפרופסור מתל השומר — שרואה פעם בשנה, לפני שאני מקבלת נעל חדשה. סוד בתוך סוד. ועכשיו גם עמליה ובעלה והתינוק יודעים, שזה עוד שלושה אנשים — בעצם שניים וחצי. לא נראה שהתינוק חשד במשהו — לאמא שלו יש רגל קטנה כמו שלי.
הפנים העגולות של התינוק נדלקו כמו פנס כשאמא שלו הרימה אותו באוויר וחלצה ציצי גדול ולבן. ורציתי לשבת שם עוד קצת ולהסתכל על הרגל הקטנה של עמליה ועל התינוק, שבשעה שינק לחץ באצבעות הקטנטנות שלו על הציצי הגדול והלבן בעיניים עצומות מרוב תענוג, והרפה שוב לחץ, כאילו אילתר יצירת ג׳ז על סקסופון. ובכל הזמן שינק קפצו עיני מהאצבעות הקטנטנות שלו לחמשת הצ׳ופצ׳יקים של עמליה, שנראו פתאום כמו לחצנים של כלי נשיפה, ושוב קפצו לאצבעות של התינוק ושוב לרגל הקטנה של אמא שלו. ורציתי לבקש ממנה רשות לנגוע בכמה מהצ’ופצ’יקים שלה, אם לא בכולם — והכי רציתי שתיגע בשלי היחיד. אבל אז אמא אמרה לי לומר יפה ‘תודה ושלום’ בקול ששמרה לאורחים, עם הרי’ש הנשברת, שחזרה להיות רגילה כשדיברה אל אבא או אלי — גם לטל יש קול שהיא שומרת רק לאורחים, הוא עולה ויורד כמו סירנה עדינה ושמור לדיבורים הצדקניים והמתחסדים שלה — או אל רונן שחיכה בבית, יודע בוודאות שלא תצא מאיתנו חצי מילה על המקום שבו היינו. והאמת היא שלרונן בכלל לא היה אכפת איפה אנחנו. הוא העדיף לתפוס מרחק מהענן האפלולי שעטף את אחותו מהיום שבו הביאו אותה הביתה, היום שבו קיבל שני פליקים רק כי רצה ללטף אותה. אף שהיה יום חם מאוד, התינוקת היתה גרובה בנעלי צמר עבות ומרופדות והוא רק ניסה למשוך אותן קצת, כדי לעשות לה נעים בכפות הרגליים הקטנטנות שלה, שבטח הזיעו. אחרי הפעם הזאת הפסיק לנסות.
כל הנסיעה הביתה שתקנו. אם אבא היה משלם משהו לעמליה הוא כבר היה עושה צעקות, ואמא היתה מתחננת שיפסיק ומתחילה לצרצר את הבכי המעצבן שלה, אזעקת סרק חלושה וחורקת שהותירה את הפנים שלה יבשות תמיד — הוא היה ממתין עד שהצרצורים הלכו ותכפו והגיעו לנקודת אל־חזור, זה היה האות שלו לתת את השאגה — אבל אמא לא בכתה ואבא לא שאג והאישה הזאת לא לקחה אפילו לירה על השעה שהצילה לי את החיים.
כי ביום ההוא, לא רק שראיתי אישה עם רגל קטנה שיש לה בית חמים עם תינוק שינק לה מהציצי ועציצים פרועים ובריאים ומפה משובצת עם ריח טוב ומתוק כמו הבִּפנוכו של הקרמבו וקירות בצבע סגלגל־ורדרד של רקפות ובעל עם עיניים צוחקות וגבות עבות שחיבק אותה חטופות במסדרון, אלא שלמעט פעם אחת, הקסם שעשה החיוך של עמליה לעיניים שלה היה עולה בעיני רוחי בכל פעם שרציתי למות והתכוונתי לזה באמת.
ובכל הפעמים שהתכוונתי לזה באמת הרגשתי קטנה כמו יתוש בגלל הרגל הקטנה, חסרת תקנה, הרי באמת לא היתה ולא תהיה שום תקווה בעניין הזה, סטיב אוסטין יש רק בטלוויזיה, זה מה שהפרופסור אמר לי פעם כשבאתי לביקור לבושה בחולצה עם הדפס של האיש הביוני ששווה מיליונים, שהתחיל להתקלף בקצוות. ובכל הפעמים שבהן כבר עמדתי לוותר, כשהסוד כבר לחץ לי על הלב עד שהרגשתי שהוא זז מהמקום שלו עשרה סנטימטר לפחות — בכל הפעמים האלה הייתי עפה בלי שום מאמץ ישר לבית של עמליה. כל מה שנדרש היה הבהוב זיכרון: התינוק שינק בשקיקה מהציצי הענקי, הלבן והרך, והעציצים — באף אחד מהם לא היו פרחים ובכל זאת הם היו כל כך ירוקים ושופעים, והמפה המשובצת והנקייה והריחנית והעיניים הצוחקות של האיש עם הגבות העבות שחיבק מהר במסדרון את אשתו עמליה, האישה עם הרגל הקטנה, ובסוף־בסוף — הקסם שעשה החיוך של עמליה — קודם לעיניה החומות שהפכו לירוקות כמו העציצים, ואחר כך לי, לכולי, כשחלצתי את הנעל הקטנה בלב קל כמו בלון, כאילו היתה זאת הנעל הגדולה, השמאלית, זאת שבתוכה יש רגל שלמה.
ועכשיו אני רוצה למות עוד פעם. אבל אני לא צריכה להיזכר בציצי של האישה עם הרגל הקטנה ולא בקסם שעשה החיוך לעיניים שלה, מספיק לי להיזכר לשנייה ביותם כדי לקלוט חד־משמעית שאין לי שום ברירה, שאסור לי למות, במיוחד לא משטות כמו אהבה נכזבת. מה הוא יחשוב עלי כשיגדל? אני הרי לא ילדה, אני אישה בת ארבעים ואחת. זה מה שאמורים להרגיש אחרי שנה של פגישות אישיות? זה לא טיפול, וטל לא מטפלת. היא בסך הכול מאמנת, ואפילו זה בקושי. ברגעים שבהם הוצאתי את הכסף מהארנק והושטתי לה אותו, נדמתה בעיני לבובת שעשועים מברזל שתקועה בכניסה לקניון, פסל נוקשה בצבעים מוגזמים שזז קדימה ואחורה לצלילי מנגינה מקוטעת ברגע שמשלשלים לתוכו שני שקלים. ובאמת היתה לה מין קידה מנומסת כזאת, ול’תודה רבה’ שפלטה היתה אפילו מנגינה קבועה, דו פה לה פה בפה מז’ור. ועכשיו, אף על פי שאני דופקת עליה בכל הכוח, היא לא זזה. רק אם אשלשל לתוך המנגנון שלה מחדש את כל הכסף הקטן שלי, תואיל לומר לי ברכּות, בקולה העולה ויורד: ‘איה, אני אוהבת אותך. את נפלאה. נהדרת.’
ואני יודעת בדיוק מה היא מסתירה בפינה שמאחורי הווילון בסלון שלה: בובה של פעם, במיטת בובות של פעם, ששוכבת עצומת עיניים, מכוסה בשמיכה ישנה מהבית. שלא תספר לי סיפורים על בלגן וחומרי ניקוי — אחת שמתאימה את צבע הכפפה של הפרוטזה לצבע התיק, לא יכולה לאכסן חומרי ניקוי בסלון. אני יודעת בדיוק מה היא מסתירה שם — בובה שאותה היא מדמה לַעצמי שלה, השקוע בשינה עמוקה. זה המצב: המאמנת טל חלמיש מסוגלת לעבוד רק כשהיא יכולה לראות את עצמה ישֵנה באופן מוחשי, אחרת יתחילו להיפתח אצלה מגירות הנפץ.
רק עכשיו, כשסוף־סוף קיבל השכל הישר שלי קול אבהי שדרש ממני לפרוש מחדר הפגישות, אני מתקשה לתפוס איך זה שאם אני זאת שהפחתי משב רוח רענן בעצמות המיובשות שלה, שאם אני זאת שנתנה לה הזדמנות לאהוב את פגמיה המגולמים בפגמַי, לקבל כשלם את מכלול הזהויות הקיצוניות שלנו, שמרכיבות אותנו כמו פאזל ישן מקרטון, שמרוב שהוא בלוי כבר אי־אפשר להבחין בתמונה — אם אני הענקתי לה את כל המתנות המופלאות האלה, אז איך זה שאני הייתי צריכה לשלם לה? שהיא תשלם לי, ומצידי שתעשה את זה רטרואקטיבית! מבחינתי שתקרא לזה פיצויים, כמו הכסף שחיכה לי בחשבון ארבע שנים אחרי שההורים שלי הלכו בדרך כל בשר.
אז נכון שמאז שהתחלתי ללכת לטל חלמיש, מאמנת עם יד קטנה ואומץ עוד יותר קטן שתפסה חלק גדול מהחיים שלי, הורדתי במשקל עשרים קילו והפכתי לאישה הראויה למבט שני, כזה שאיננו נובע מחמלה. אבל אף פעם לא דיברנו על דיאטות ומתכונים. תפרתי עשר שמיכות טלאים — שתיים השארתי לנו ואת השאר חילקתי בין מכרים. ציירתי תשע יצירות אבסטרקט בשמן ואקריליק — שבע תליתי בסלון ושתיים בשירותים. צבעתי את הבית פעמיים — פעם אחת בצבעים חמים ובשנייה בקרים, וסוף כל סוף העזתי להסתפר קצוץ. אבל אפילו חצי מזה לא היה מתרחש אם לא הייתי מאוהבת בטירוף באישה שקיבלה מאה וחמישים שקל לשעה כדי להכניס אותי למערבולת רגשית בתענוג גדול. זונה רגשית, זה מה שהיתה. כמו שזימנה אותי פעם אחת כדי לזיין לי את הלב, תזמן גם בשנית. יגיע הרגע שבו היא תבוא אלי בקלות ובפשטות, כמו שהגיע רגע שבו אני באתי אליה, אחרי שמצאתי את הפלאייר הוורוד שלה זרוק על המדרכה והתכופפתי להרים אותו.
עלון פרסומת מנייר דקיק וזול, כמעט שקוף, כתוב באותיות סגלגלות שהזמן כבר קרע בהן חרירים זעירים ולפיכך היו לכאורה מלאות אור; פרסומת לסדנת צמיחה סתמית שאלף כמוה מתקיימות לאחרונה בכל אולם, מתנ’ס או לול תרנגולות נטוש. מה גרם לי להרים את חתיכת הנייר הזאת? דווקא אותה? מתי הרמתי אי־פעם לפני כן משהו מהמדרכה? ‘נוסף על הסדנאות הקבוצתיות, מתקיימות בביתי פגישות אישיות’, היה כתוב בו באופן כל כך לא אישי, באותיות קידוש לבנה; ובהמשך: ‘אני פה, תמיד עבורכן’, בלשון נקבה מכובסת; ובסוף ההמשך, באותיות טל ומטר זערוריות: ‘אל תדחי זאת למחר, זה מדי מאוחר! התקשרי עכשיו והפכי כל חלום כמוס ליֵש כבר היום, בשנת 2006!’ אבל גם אם הדברים היו מנוסחים באופן פחות מגוחך, בכל מקרה אני נרתעת מקבוצות בכל מאודי, אותו גל רתיעה שמעוות את פניו של יותם למראה גזר מבושל — שניצָל בעור שיניו מגריסה מאולצת ושב כעבור דין ודברים לסיר המרק — לופת אותי כשמוטל עלי להתקבץ. והמקובצים, אולי גם הם ניצלים ממני בעור שיניהם. אולי גם להם עדיף להמשיך להתבשל בחברותא.
אבל טל היא לא בדיוק מאמנת אישית ומנחת קבוצות צמיחה מהסוג השכיח. טל חלמיש היא לסבית מוצהרת בת חמישים, עורה צח, עיניה חודרות עמוק־עמוק, שפתיה רכות ואדומות באופן טבעי, והיא נולדה עם יד קטנה. כף ידה השמאלית גדומה, כמו מאוגרפת בחוזקה, חפה מאצבעות. מאוד מזכירה את הרגל הקטנה שלי, רק בלי הצ’ופצ’יק. והיא מתהלכת איתה בגלוי ומספרת בעיתונים ובטלוויזיה שהיא מטפחת ואוהבת אותה — אפילו גאה בה. היא הפכה למיני־סלב מאז שהוציאה את הספר המטופש שלה, המכיל תובנות רוחניות שאפשר למצוא בעוד אלף ספרים, וזה ברור שהיד הקטנה עושה לה את כל היחסי ציבור. בלי היד הקטנה טל חלמיש לא שווה שום דבר. אלמלא היד הקטנה, שנצצה על רבע משטחה של המודעה, מחוּררת ומוארת, אין סיכוי שהייתי מרימה מהמדרכה חתיכת נייר מרופטת.
ולא די בַּקטנה שלה, אלא שאנחנו ממש שכנות. היא גרה ברחוב יצחק שדה ואני חמש דקות נסיעה משם, בשכונת הרכבות המחברת את תל אביב לגבעתיים, בבית שאני מגדלת בו פיטנגו ולימון ופלפלון דמוי אלה וילד יפה וחכם. אולי אם תבוא אלי עם היד הקטנה שלה, תראה אותי מבשלת ארוחה שמחה עם הרגל הקטנה שלי וקוראת ליותם סיפור מצחיק, תהיה גם לה חוויה מכוננת, כמו שהיתה לי כשהייתי בת שבע ולקחו אותי לראות את האישה עם הרגל הקטנה. אולי גם טל צריכה חוויה כזאת כדי להתעורר לפני שתתייבש לגמרי. היא כבר בת חמישים וכבר סובלת מגלי חום של גיל המעבר וכתמי זקנה פושים בזרועותיה, ובאופן מוזר כל זה חינני בעיני.
אני לא מאמינה שאיבדתי אותה ואני לא מסכימה שזה אומר שאני בשלב ההכחשה של קובלר־רוס. לא יכול להיות שכל זה הוא בסך הכול מנגנון הגנה זמני, כמו שהיא אומרת, פסק זמן להתארגנות ולגיוס כוחות. חיפוש בגוגל על חמש המכות האלה, כולל האחרונה, הקַבלה, לימד אותי שכל אחת מהן מתסכלת יותר מהשנייה, ושהן בכלל לא חייבות לבוא בסדר שהציעה; הן עלולות לתקוף בסדר בלתי צפוי, מהסוף להתחלה ובמעורבב.
ואם לא קשר אינטימי, לפחות שתאמץ אותי כאחות קטנה. משפחה אפשר גם לבחור. היא בת יחידה ולי יש אח אחד דפוק, שנוטף מטמטום צרוף, עד שמבחוץ אפשר להתבלבל בינו לבין רֶשע. יחסינו מסתכמים בשיחת טלפון קצרה ומנומסת פעמיים בשנה, והם לא היו הדוקים בהרבה גם לפני שהורינו מתו בזה אחר זה ממחלות הנגרמות מטינה ומאשמה ממארת. אביה של טל נהרג בתאונת דרכים עשר שנים לפני שהוציאו הורי את ימיהם, ואמה אמנם בחיים, אבל מוטלת תשושה במוסד גריאטרי ממשלתי בבאר טוביה.
אני לא מסכימה שאי־אפשר שיתקיים בינינו קשר לפי שעה. זאת שטות גמורה, עלבון לאינטליגנציה. הרי טל בעצמה אומרת שאני יותר מדי מזכירה לה את עצמה מלפני עשר שנים. שכמוה אני מתלהבת כמו ילדה מנקר שדופק על עמוד טלפון, ואומרת את כל מה שאני מרגישה בלי לעגל פינות. מצד אחד פרובוקטיבית ודעתנית, מצד שני חסרת ביטחון כמו נערה אומללה בסיכון, שכל מה שהיא רוצה זה חום ומגע, ולא חשוב המחיר. ‘יותר מדי’ זאת לא סיבה לסרב. להפך, אין סיבה טובה ממנה כדי להיעתר.
ואולי פה קבור הכלב. אולי לא מתחשק לה מראה מול הפרצוף. יכול להיות שהיא מעדיפה להתרחק מעצמה, בעוד שלי אין שום בעיה להסתכל במראה ולראות שם את עצמי, עשר שנים מהיום — מיובשת ומותשת ומיואשת. כל עוד דחפתי לה את המטבעות, יכלה להשכיב את עצמה במיטת הבובות המגוחכת מעבר לווילון, ולשחק כאילו אינני יודעת שכל ההקשבה המלאכותית שלה עומדת על כרעי בובה.
למרות הדמיון הבולט בינינו, בזמן שאני המשכתי להסתיר ולשקר, טל הלכה עם היד הקטנה שלה בראש חוצות. לעתים רחוקות הרכיבה את הפרוטזה הרכה מהסיליקון, סתם בשביל היופי — הרי גדם כמו שלה יכול להחזיק דברים רק באנקול כמו של קפטן הוק, יד הסיליקון יכולה לכל היותר לתת מכה. אבל טל מסתדרת מצוין בלי שום פרוטזה ועושה עם היד הקטנה שלה כמעט הכול.
לפעמים, בימים הקרים של החורף, היא מרכיבה את פרוטזת הסיליקון, רק כדי שתוכל להשתולל קצת עם אוסף הכפפות שלה. אבל גם כשהיא מרכיבה את הסיליקון ועוטה את הכפפות, כולם יודעים שמתחת לכפפה השמאלית שלה יש פרוטזה, והעובדה הזאת משנה לחלוטין את כל התמונה.
* * *
הגוף שלי רטט מעודף משקל ביום שבו הרמתי ממדרכה מטונפת ברחוב קינג ג’ורג’ פיסת נייר סתמית, פסולת עירונית. קיץ 2006 היה אכזרי במיוחד. הרוח לא נשבה על הנייר, הוא לא התעופף לכיוון שלי. הוא היה מונח שם, על הצד הלא מרוח של הפרוסה. החמאה, פניה של אישה שניכר מיד כי רוטשו יפה בפוטושופ, היו מכוונות אלי. עיניים ירוקות וזוהרות מאוד, שיער בצבע חום בהיר שנגזז בקפידה עד העורף בתספורת קארה, שפתיים רכות ואדמדמות באופן טבעי — אם שמה ליפסטיק הרי שצבעו היה כמעט בלתי נראה — אף ישר ויפה; ויד קטנה, עגולה ומבריקה.
ברגע שהבחנתי בגדם זיהיתי את טל חלמיש, כוהנת הקלישאות שאני ויותם צפינו בה פעם בתוכנית בוקר בטלוויזיה (‘תראה, תראה,’ אמרתי אז נלהבת ליותם, ‘לאישה הזאת יש יד קטנה כמו הרגל הקטנה שלי!’ יותם לטש את עיניו במרקע כשעירבבה קלישאות למרקחת מילים נטולת עוקץ, משהו על כך שהכוח האלוקי הבסיסי הוא טוב בהכרח, ואמר, ‘גם לה יש נעל קטנה כמו שלך?’). חמש דקות נשענתי על תמרור אין כניסה ואיפשרתי לאישוני להתרוצץ בין המילים המנוקבות לבין היד הקטנה. כשהופיעה אז בטלוויזיה הסתלקתי לערוץ אחר; עכשיו משום־מה השתהיתי. לפתע פתאום השתוקקתי שהאישה הזוהרת עם הגדם המטופח, שניכר בו כי בא במגע קבוע עם קרמים איכותיים, תמלא ותאמן אותי, תיתן לי איזו צורה. אוטובוס חלף על פני בנשיפה ונעצר בפינה. הרמזור היה אדום. עורב שחור עמד עליו וניקר את הפנס התחתון, הירוק.
זה היה מראה לא שגרתי. שלא כדרכו, העורב היה גבוה, חשוף בצריח. מרחוק הוא נראה כמו טכנאי זעיר שמטפל במנגנון. הרמזור התחלף, והעורב ניתר בבהלה בסלטה מסולסלת ורחבה מאוד, כאילו צלפים ירו בו מכל הכיוונים והטיחו אותו מצד אל צד. עמדתי בלי לזוז ובהיתי בהתרחשות המשונה, ופתאום הבחנתי בבירור במילה שיצר העורב בנפילתו ארצה, בסוף הדגל של הלמ’ד: טל. אנשים חלפו, מכוניות צפרו, אוטובוסים נשפו, ואיש מלבדי לא הבחין במילה הקצרה שחרכה את הרקיע, כמו חלף כאן הרגע מטוס סילון. טל. בכל העולם לא היה דבר ראוי יותר להשתוקקות.
העורב התרומם והתחיל ללכת בצעדים מהירים מאוד, עד שנעלם מאחורי אחד מעצי השקמה המצולקים ממודעות שננעצו בבשרו שנים על גבי שנים. הדבר הזה קרה לנגד עיני, ובכל זאת הייתי שלווה כאילו היה זה דבר של מה בכך. הלכתי עד שמצאתי ספסל פנוי ליד הכניסה לגן מאיר, הדלקתי סיגריה והבטתי שוב בתמונה המרוטשת, המעוטרת באותיות גדולות או קטנות מדי. נשכחה כלא היתה התוכנית להמשיך במעלה הרחוב ולמצוא ידיות עץ פשוטות לארון, כאלה שאוכל לצייר עליהן במכחול דקיק. לפני שנתחיל את הפגישות שלנו — הפרחתי פנטזיה ראשונה בנשיפת וינסטון אדום — אפשיל בנון־שלנטיות את הגרב שמעל הנעל הקטנה ואשלוף בטבעיות גם אותה. באיזו קלות דעת התלהבתי מהתוכנית המטורפת הזאת, להכיר בין הקטנות שלנו ישר על ההתחלה! — הקול המרושע נתן לי את הרעיון הזה, זה בטח היה הוא.
כל השאר זכו להכיר את הרגל הקטנה רק לאחר הזיון הראשון, המתקיים בנוכחות גרביים. עונת הציד נפתחת עם פרוץ הסתיו, זמן קצר לאחר שצצים החצבים, ומסתיימת עם הופעת המלקוש. האחרונה היתה נירית, שהורידה את מפלס הערך העצמי שלי אל מתחת לקו האדום, נמוך יותר מים המוות. זה מה שקורה כשנמצאים בקשר תלוש, שקרי מהיסוד, שאינו ראוי להיות אפילו ברירת מחדל.
ואולי טל לא רוצה אותי כי ידעה על הרגל הקטנה למן הרגע הראשון? ייתכן שהייתי צריכה להסתיר ממנה את הקטנה למשך חודשיים־שלושה ולחשוף אותה בפניה רק אחרי שהייתי משכיבה אותה. מה היא היתה צריכה לראות עוד גדם מול העיניים? עוד איבר פגום, כמו מאוגרף, טעות של הטבע, דאחקה של אלוהים. אם היא לא היתה יודעת הייתי יכולה לפתות אותה בקלי קלות. בינתיים הייתי מגיעה אליה בצעדים רחבים, כדי שלא תסתנן להליכה שלי צל צלה של צליעה, ונועלת את מגפי הבלנסטון לא רק כי הם בוצ’יים, אלא משום שאיתם ממש לא רואים כלום. גם עם גרביים בקושי אפשר להבחין במשהו, לנעל הקטנה יש צורה של כף רגל והיא נסגרת בסקוץ’ מאחור. אפילו נירית, האסתטיקנית האובססיבית שכל כרית שלא היתה מונחת במקומה עשתה לה פריחה וכל כפית שלא היא עצמה שטפה עוררה בה בחילה, אפילו היא לא הבחינה במשהו חריג. הזיון המטריף שחוותה איתי ביטל בשישים את הקטנה. למי אכפת מרגל קטנה, אם חוץ ממנה הכול דבש? מה גם שאיננה מגבילה מהבחינה הפיזית. אפשר לרוץ ולעשות הכול גם כשהיא לא נעולה אפילו בשכבת נעל אחת. והרי לא הנעל הקטנה מעניקה את הצעד, העקב הקטן הוא שיוצר את התנועה.
אף על פי שנירית היתה אומרת שהרגל הקטנה שלי דווקא חמודה, תפסתי אצלה יותר מפעם אחת את המבט הזה, שיש בו גם חמלה וגם זעזוע וגועל, בדיוק אותו מבט שהיה לאמא שלי בזמן שהיתה נועלת לי את הנעל במקלחת, כשעדיין לא ידעתי לנעול את עצמי לבד, ומוציאה אותי החוצה נעולה, תכף ומיד אחרי שסיימתי להתרחץ. מערכת היחסים עם נירית הסתיימה כעבור עשרה חודשים באמצעות מסרון נוקב שתיקתקתי בזעם באחת אחר חצות. זה המבט שלה שהוציא אותי מדעתי, ואותה מחיי.
הגעתי לטל שבועיים אחרי שזרקתי את נירית, שהיתה קונדיטורית; באשמתה נוספו עוד עשרה קילו על הכמעט מאה שהחלו לעטוף אותי כמו תכריכים מאז הגירושים. אז נכון שהייתי גוש חסר צורה, כבויה ובו זמנית מוצפת, אבל שלא תיקח עלי קרדיט. הרבה לפני שהגעתי אליה צבעתי קירות וציירתי על ידיות, והרבה לפני שפגשתי אותה התחתנתי והפכתי לאמא והתגרשתי ונפלתי וקמתי. אז שלא תלהג שהיא צריכה להיות שם בשבילי תמיד, ושאם נהפוך לחברות אינטימיות ייחרב בבת אחת המקום הנדיר ויקר הערך הזה. איזה בולשיט! יש מקומות הרבה יותר יקרים שיכולים להחזיק מעמד למשך כל החיים.
היא מפסידה הרבה יותר ממני; אני בניגוד אליה פרשתי בשיא. אני המתאמנת המועדפת שלה, היא חזרה והצהירה זאת בפנַי כל הזמן. הכי מוכשרת, מבריקה, נועזת, רגישה ושנונה שישבה מולה, ככה היא אמרה לי. כמה זמן היא חשבה לעצמה שאוכל לשמוע כל כך הרבה דברים טובים על עצמי באופן תלוי זמן וכסף? במה זה שונה משאר ההתמכרויות? כשהפתרון הופך לבעיה צריך להידלק אור אדום. ואולי הקריז שיש לי עכשיו הרבה יותר עדין ממה שעלול היה להגיע אם הייתי נתקעת אצלה עוד שנה־שנתיים. עכשיו סוף־סוף אנחנו יכולות להיות כל מה שנרצה. איש לא שולט בנו, אף אחד ושום דבר, למעט המחשבות שאנחנו מחליטים לחשוב. החיים יפים ופשוטים ומותר, ומותר לאהוב.
את סוד האושר פיצחתי כבר מזמן: בית מטופח, כלים נאים, אוכל טעים, צמחים יפים. בתחילת החודש, כשמופקדים בחשבון הבנק המזונות והפיצויים, יש לקנות משהו יפה — ארגז לחם אדום מפח בחנות של השטויות, צמח לצל ושלושה לשמש מהמשתלה בכפר אז’ר. בכפרייה הפינתית לבחור את הפירות והירקות הכי יפים. לנקות את הבית פעם בשבוע גם אם לא מגיעים אורחים. להחליף מצעים ופרחים רק בשבילי. להדליק נרות רק לכבודי. לצבוע קירות לעתים תכופות. לעדור ולעשב את הגינה באופן יום־יומי. לעקור בהתמדה מחשבות רעות. לשמוע בקביעות את הדברים האהובים על קולטריין ולטוס איתו לפחות אחת לשבוע ברכבת הכחולה. להקשיב למה שיותם אומר. להיות בקשר עם המשקל, השיער, השיניים והעור. להסתכל על המראה פעמיים ביום ולומר בקול רם: אני אוהבת אותך, איה. את נפלאה. נהדרת.
‘קבלי זאת כמחמאה שכמעט נעתרתי,’ אמרה בלי בושה. לואיז היי אומרת שמאוד חשוב להודות על מחמאות, אבל אני שמרתי על פוקר פייס ולא הודיתי לטל על המחמאה העלובה שלה. גם לא גיליתי לה שהצוואר שלה תפוס באופן קבוע בגלל נוקשות מנטלית. אין ספק שהיא סובלת גם מעצירות כרונית. סבירות גבוהה ליבלות בכפות הרגליים.
אבל בלילה אני שוב נזכרת במחמאה המעליבה הזאת, והדמעות שלי חודרות דרך הציפה של שמיכת המעבר ומרטיבות את מה שנשאר מהאווזים. כל הדחיות שנדחיתי מהיום שבו נולדתי מגולמות באישה היפה עם היד הקטנה, כל האכזבות מתנקזות אליה. אני נדחקת למבחנה שמכילה תמצית של עצב, דחייה ועלבון. עטופה ברִיק מוחלט בטמפרטורה של מינוס עשרים מעלות, אני יודעת בוודאות: ככה מרגישים לפני המוות. רגע לפני שאני נגמרת סופית, אני דורשת מהיקום להביא אלי את טל עכשיו, ברגע זה ממש, אחרת אבעיר חנויות ואמוטט מגדלים וארסק הרים ואני לא יודעת מה עוד. כל האסונות מתרחשים בגלל אנרגיה מחשבתית שלילית מרוכזת, ומה שאני מרגישה עכשיו עלול להביא לכאן סופות קטלניות. ימים רבים יעברו עד שמי השיטפונות יתנקזו. מאגרי מים עומדים יהפכו לבתי גידול של יתושים נושאי מחלות חשוכות מרפא. אסור לי לצאת מהמיטה עד שיתבהר.
‘מה פתאום אסור?’ מערסל אותי הקול החם והצלול, ‘מי קובע מלבדך מתי מתבהר?’
כמו גדולה אני מזנקת מהמיטה — עשר דקות התקף, חמש דקות התאוששות, ובעוד חצי שעה שוב אשכח איך מרגישים לפני שמתים. זאת התוכנית: אלך עד יצחק שדה — הליכה מתונה מאיצה את חילוף החומרים והמחשבות. כשאגיע לבניין של טל אסתובב בחזרה ואסמן לה את הדרך אלי הביתה. זה יהיה רב־עוצמה מבחינה אנרגטית. אסמן לה שביל באבנים ובמקלות, במה שבא ליד. אפילו בקקי יבש של כלבים. ובהליקופטרים של המכנף־הנאה, שצומח בכניסה לבניין שלה. כן, אתחיל מהמִכְנָפִים.
אשאיר פתק ליותם, למקרה שיתעורר ויבוא אלי למיטה. זה קורה לו הרבה בזמן האחרון — מהים, מהיבשה ומהאוויר מגיעות כל המפלצות כדי לתפוס לו את החלומות. ‘לילה טוב חמודי’, אני כותבת באותיות גדולות וברורות, אף שלאחרונה מלאו לו עשר והוא קורא באופן שוטף מגיל חמש. אני חייבת להסיר כל ספק, אין מקום לטעויות: ‘הלכתי לקיוסק כדי לקנות סיגריות, אחזור עוד מעט’. צריך לדייק איתו, אין ברירה. לפני שבועיים שכחתי את זה וכתבתי לו שקפצתי לקיוסק, וכשחזרתי מצאתי אותו קופץ בדִלגית שלו. הוא היה אדום כולו ורטוב מזיעה. כשפסק מקפיצותיו, משתעל ומשתנק, סיפר שלא פיספס אף קפיצה כי החליט שכל עוד אני קופצת גם הוא יקפוץ. ‘זאת הגנה נגד לחש זיכרון שעשו לי,’ אמר, ‘וגם נגד לחש אשליה. למה היית צריכה לקפוץ את כל הדרך, אמא?’
אני משאירה את הדף על הכרית הלחה וכבר עומדת לצאת, אבל ליד הדלת מחליטה להציץ אל חדרו. אולי השמיכה החליקה, אולי נורת הלילה נשרפה. לאט ובשקט אני פותחת את הדלת המכוסה טפט של מדבקות — החיות של הארי פוטר על דינוזאורים על חלליות על בוב הבנאי, ומעל כל המדבקות, קבוע על מסמר, שלט שהכין לפני שנים בגן, ‘כאן החדר של יותם’.
החדר אפלולי וחמים, אבל אני לא שומעת נשימות ולא מבחינה בתנועה קלה מתחת לשמיכה. ניגשת בשקט אל המיטה, ובאותה מידה שאני נבהלת, שמחה לגלות את שתי עיניו פקוחות.
‘למה אתה לא ישן, מתוק?’ אני פורעת באכזבה את שערו הלח.
‘בגלל הקוֹקָאטְרִיס,’ הוא ממלמל בכאב ונצמד אל כף ידי, ‘הלוואי שהייתי סמוּר.’
‘סמור?’ אני מלטפת את מצחו. החום תקין.
‘הסמור הוא בעל החיים היחידי שמסוגל להתמודד עם הריח שיוצא לקוקאטריס מהפה,’ הוא אומר בתבונה נגועה בייאוש, ‘זאת כבר הפעם השנייה שהוא נשף עלי. יש לו ריח נוראי. יותר מסריח מהריח של האוטו־זבל.’
‘ומה קורה כשהקוקריס נושף עליך?’ אני שואלת אותו.
‘קוקאטריס, אמא,’ הוא מתקן, ‘זאת מפלצת אוויר. יש לה ריח פֶּה קטלני. נשיפה אחת שלה ואת מתה. בכל פעם שקוקאטריס נושף עלי אני מתעורר.’
‘חבל שאין מפלצות טובות שאתה יכול לחלום עליהן,’ אני נאנחת כשאני נזכרת בתוכנית הסימון שלי, שנדחקת ונגנזת עם כל רגע שעובר. אסור לי לוותר על התוכנית, אני מרגישה את זה בכל העצמות, הלילה היא חייבת להתבצע.
‘בטח שיש מפלצות טובות!’ הוא קופץ כמו הלב שלי, והקפיצה הזאת, אני יודעת, מבשרת נאום שאף אחד מלבדו לא יצליח לקטוע, ‘יש לפחות עשר טובות. למשל חד־קרן או בּאקוּ שחיות ביבשה. ויש גם את ההיפּוֹקַמְפּ ששוחה במים. וגם את הפניקס. הוא מתעופף באוויר. תמיד לפני שאני נרדם אני מבקש שיבוא פניקס גדול וידליק אש גדולה. האש תבריח את כל הרעים. אבל זה אף פעם לא קורה. אתמול ברחתי ברגע האחרון ממנטיקור. מנטיקור היא מפלצת חצי אנושית. היא יורה רעל בלתי נראה מהזנב שלה. למנטיקור יש שלושה טורים של שיניים חדות כמו סכינים. אבל הלילה הקוקאטריס שוב פעם פתח עלי את הפה המפחיד שלו. רק הפניקס יכול לנצח את כולם. פניקס הוא עוף מאוד נדיר. ייתכן שהפניקס הוא העוף הכי נדיר בעולם. הפניקס מקנן רק על צמרות של עצי קינמון. לפניקס יש קול יפה. כשהפניקס נהיה זקן וחלש הוא שורף את עצמו והופך עוד פעם לאפרוח. ככה הפניקס חי לנצח. השירה של הפניקס הופכת כל פחדן לאמיץ. הדמעות של הפניקס מרפאות את כל הפצעים בעולם. אני לא חושב שיש בארץ עצי קינמון. עצי קינמון צומחים בעיקר בסרילנקה.’
‘יוּ, אתה כזה חכם,’ אני נושמת לרווחה, זה נגמר, ‘מאיפה אתה יודע את כל זה?’
‘מההארי פוטרים שקנית לי ומהספרים על המפלצות שמצאתי בספרייה,’ הוא מחייך בשביעות רצון, וברגע אחד מתקשה ומרצין, ‘אמא, אני רעב.’
השעון מראה עשר ועשרה. איך הוא יקום מחר לבית הספר? אני מתכווצת. הוא לא יוכל לשרוד במערכת הרגילה עוד הרבה זמן. הוא חייב לישון יותר, לשחק יותר, להתעסק פחות בשיעורי בית כפויים ומשעממים. הוא צריך הרבה חופש, אבל גם גבולות ברורים. בסוף לא תהיה ברירה ואצטרך להוציא אותו לבית ספר פרטי פתוח, אולי דמוקרטי. מקום שיניח לו קצת לנפשו, עם האידיאולוגיה והכסף כבר נסתדר. משהו מחוץ לעיר, שמעתי שבַּדמוקרטי ביפו יש רק רשימות המתנה.
‘אמא, מה יש לאכול?’ קולו קוטע את מחשבותי.
‘כלום. מחר אני בקניות. מה דעתך לעשות טיול עד לפיצה ביצחק שדה?’
‘מה, עכשיו? פתוח שם?’
‘פתוח עשרים וארבע שעות במיוחד בשביל ילדים שלא ישנים בלילה.’
‘נכון שבפיצה יש רק אדום ולבן?’ הוא נתקע בשאלה, אף על פי שהוא יודע יפה מאוד את התשובה.
‘נכון, אלא אם כן אתה לוקח פיצה עם זיתים ירוקים.’
‘או עם זיתים שחורים או עם חצילים או עם אנשובי או עם תירס. גם בפיצה עם גבינה בולגרית יש רק אדום ולבן, ובכל זאת אני לא אוהב אותה. היא מלוחה מדי.’
‘אני אקנה לך פיצה אדומה־לבנה בלי שום תוספות.’
‘גם בפיצה עם פטריות יש רק אדום ולבן, וגם אותה אני לא אוהב. לפטריות יש טעם של פלסטיק.’
‘בלי שום תוספות, מבטיחה.’
הוא מתלבש לבד, אני עוזרת לו רק עם הסנדלים. שתי כפות יחפות, שני סקוצ’ים — סוף הסיפור. קיץ אחד, כשהייתי בת תשע, צעירה מיותם בשנה, הלכתי לאמא ואמרתי לה שאני רוצה ללכת בסנדלים כמו כולם — עם גרביים לא נראה לי שמישהו יבחין. כעבור חודש הגיעה בדואר רשום הנעל החדשה מגרמניה. בניגוד לישראלית הגסה והנוחה, שהיתה עשויה מקלקר מצופה עור בהיר ומעוגלת בקצוות כמו נעל רגילה, הגרמנית היתה עשויה מסיליקון רך, והצבע שלה היה הרבה יותר משכנע. היא בכלל לא נראתה כמו נעל, אלא כמו כף רגל אמיתית, כולל סימני ורידים וכמה נקודות שפוזרו בחן על פני השטח. אפילו האצבעות נראו מוחשיות להחריד — צמודות זו לזו, כמעט מלופפות, כאילו נדחקו בכוח לתוך נעל עקב צרה — והציפורניים הפלסטיקיות שלהן היו גזורות באופן מושלם. זאת לא היתה אהבה ממבט ראשון וגם לא שני. לא אהבתי אותה והיא לא אהבה אותי. ידעתי שעלתה הון תועפות — שמעתי את אמא ואבא מדברים. ‘אָסַך גֶעלט,’ התלחשו. הרבה כסף.
הם החליפו מלמולים בפינת האוכל. הפנים של אמא היו חיוורות כמו סיד ואבא הינהן עם כל הראש, כאילו הרגע קיבל בשורה קשה על מוות מחריד של מישהו קרוב. הסתתרתי מאחורי הקוֹמוֹדָה העתיקה שהיתה מפוצצת בדברים שאף אחד לא צריך, ובן רגע הוקל לי — בבת אחת קלטתי שאמא ואבא לוחשים מתוך כאב ולא כדי שלא אשמע, ושהצער הנורא שלהם לא קשור לכסף שהוציאו על הנעל, אלא לתקופה שבה אכלו חרא ותפוחי אדמה. ‘לגרמנים יש את הטכנולוגיה הכי מפותחת,’ הצלחתי לשמוע, ‘בכל מה שקשור לשטח הזה — הם מספר אחת.’
במשך כל כיתה ד’ הרגשתי כמו בת הים הקטנה, שביקשה ממכשפת הים זוג רגליים אנושיות במקום סנפיר, ואף שכל צעד שעשתה הכאיב לה כמו אלף סכינים, החליטה באומץ שההצגה חייבת להימשך, כדי שתוכל לבוא בחברת בני האדם. הסיוט שלי נגמר לפני השינה, כשהייתי צוללת עם הרגל הקטנה והמשוחררת מתחת לשמיכה. הנעל הגרמנית צבטה ולחצה במקומות שלא ידעתי שיכולים כל כך להכאיב. לא די בכך שהיתה כבדה פי שניים מכף רגל אמיתית, אלא שבמקום ‘סירה’ — בית גדם פנימי ומרופד שעטף את הקטנה שלי החל מהזיכרון הראשון — לגרמנית היה כיס חיבור נוקשה וצר שנסגר מאחור בסקוץ’ ארוך ואכזרי שמחץ, כפי הנראה, עורק חיוני. נוסף על כך היתה רכה מדי, ובכל צעד התקפלה והידלדלה כמו סרח שומן רוטט ולבנבן בשוליו של נתח חזה עוף, כזה שמתחשק לקטוע במכת סכין. אבל רק איתה יכולתי להסתובב בחברת בני אדם, שתוקה ונעולה בסנדלים עם גרביים.
בסוף השנה, כשהכף השמאלית שלי הספיקה לצמוח בשתי מידות, בעוד הגרמנית נותרה קטנה כשהיתה, חזרתי לאמא ואמרתי לה שאני רוצה לשוב לנעליים הקטנות והרגילות שאני מקבלת בכל שנה, בחינם, בתל השומר.
‘זה אומר שלא תוכלי ללכת יותר בסנדלים,’ הודיעה ביובש שהצלחתי לזהות בו, מלבד נימה דקה של האשמה, גם שמץ של הקלה.
‘אני כבר לא אוהבת סנדלים,’ עניתי בכנות.
עטופה בשתיקת ההסכמה של אמא, הלכתי לחדר שלי והחלפתי בעמידה את הגרמנית המפוארת והמייסרת בישראלית המחוספסת והנוחה, ששימשה אותי עד אותו רגע כנעל חלופית לים. היא קיבלה אותי בחום, אף על פי שהַסירה שלה היתה נוקשה ממי ים ומטונפת מזפת. שמחתי לקראתה כמו שבת הים שמחה לקראת בנות האוויר, שגאלו אותה מקללת מכשפת הים בשעה שלקחו אותה איתן לשמים, לצנן את הארצות החמות ולהעניק לפרחים את הריחות.
עכשיו הבן שלי הולך בסנדלים בלי גרביים וגם לי אין שום דבר בין החורים האדומים של הקרוקס לבין הנעל הקטנה, הגסה והנוחה, וזה בכלל לא אכפת לי. לפני שפגשתי את טל היה לי אכפת מאוד. הייתי גורבת גרביים אפילו בשביל לזרוק את הזבל, אפילו בארבע לפנות בוקר. עדיף היה להתאמץ עוד כמה שניות מאשר לספוג מבט קצר למטה — מבט מפשיט, מנתח מידע, מסיק מסקנה: יש כאן משהו לא רגיל, ככל הנראה דפקט רציני. בזכות טל הבנתי שהכיסוי המרשרש של הסוד מושך לעתים תשומת לב יותר מהסוד עצמו. מי גורב גרביים בקיץ, מתחת לקרוקס? המבט אולי מתעכב פחות ממה שהיה נתקע אם היתה הנעל עירומה מגרב, אבל בסופו של דבר, המבט הקצר חורץ את אותו דין שחורץ זה הממושך: לאישה הזאת יש פגם.
‘טעים,’ אומר יותם בפה מלא פיצה, ‘אפשר עוד?’ הוא מנגב את הרוטב בקצה השרוול. השרוול אמור להיות ארוך, אבל מגיע לו עד למרפק. זאת החולצה האדומה עם הפסים הלבנים שקניתי לו בכיתה ב’, אני נחרדת. היא קטנה עליו, קטנה ממש, מגיעה לו עד הפופיק. אני נזכרת שמיינתי את הבגדים הקטנים ושמתי אותם בשקית ברחוב. הוא פתח את השקית, אלוהים יודע אם בבית או ברחוב, והוציא את החולצה המפוספסת. אני מתבוננות בו, הריסים שלו מצוירים, מדויקים, מחפים על עיניים חומות וגדולות, אף כפתור, פה דובדבן.
‘אז אפשר?’ הוא מצייץ, ‘אפשר?’
‘מה אפשר?’ אני נבהלת.
‘עוד פיצה,’ הוא אומר ומנופף בתחתית הקרטון המוכתמת בגבינה וברסק עגבניות.
‘בטח,’ אני מושכת את המילה במתיקות, ‘אבל קודם אני רוצה לשאול אותך משהו. תגיד, אכפת לך להמשיך לטייל עוד קצת קדימה?’
‘כבר הלכנו המון ואני עייף,’ הוא ממצמץ. איש מלבדנו לא יושב בחוץ, למרות מזג האוויר הנוח והירח המלא, המאיר את המרפסת המקוּרה ביריעת פלסטיק שקופה.
‘רק עוד קצת,’ אני נותנת מבט מסתורי בירח הגדול, ‘עוד עשר דקות. זה קשור למפלצות. שמעתי שאם בליל ירח מלא מסמנים להן לפחות קילומטר של דרך עד הבית, הן לא מעזות להתקרב למי שגר בתוכו.’
בבת אחת מתרומם הסנטר הקטן שלו — ‘באמת?’
‘באמת־באמת.’
‘ואיך מסמנים להן את הדרך?’ הוא ממולל את ריבוע הקרטון המוכתם, ואחר כך קורע אותו לחתיכות קטנות ולחות. ובכל הזמן הזה העיניים שלו תקועות עדיין בירח, שנראה ברור כשמש מבעד ליריעת הפלסטיק, אורו עז מהרגיל.
‘במה שבא ליד. אבנים, מקלות, עטיפות של מסטיק, בדלים של סיגריות.’
‘וכמה זה קילומטר מהבית?’ עכשיו הוא קורע את החתיכות הקטנות לקטנות עוד יותר.
‘סמוך עלי, אני מעולה במרחקים.’
‘אז קודם צריך להגיע לנקודה שנמצאת קילומטר מהבית ומשם לסמן,’ הוא אומר, ובתוך כך מחלק את פירורי הקרטון לשתי ערימות שוות.
‘בדיוק,’ אני מכריזה בשמחה מעושה, ‘חכה לי כאן, אני הולכת להביא לך עוד פיצה.’
אני קונה לו עוד משולש ומביאה אותו בחיוך אל השולחן. הוא בולע אותו בארבע נגיסות ומשאיר לי את החלק הקשה, אבל אף שלא אכלתי מהצהריים אין לי תיאבון בכלל. שנינו צועדים מהר מהממוצע, השעה כבר אחת־עשרה וחצי ויותם סוחב יפה בינתיים. הכול מסונכרן, הכול משתף פעולה רק לטובתי: המפלצת שהעירה את הילד, הירח שדלוק הלילה באופן מלא ומושלם. כל היקום מתגייס לעזרה כשיש משהו שחייב להתבצע.
‘קילומטר,’ אני יורה את המילה בלחישה. יותם מתחיל למלמל לעצמו, תמיד הוא עושה את זה כשהוא לחוץ, אבל ייתכן שרק אני שמה לב לזה. אחרי כמה צעדים אני עוצרת. הוא עוצר אחרַי. אני מסמנת לו עם האצבע להיות בשקט. הוא ממצמץ ומושך באף בו זמנית, וזה אומר שהוא כבר קרוב מאוד לקצה גבול היכולת שלו גם מבחינת העייפות, מה שמשאיר אותי עם רבע שעה מקסימום.
‘יש פה מכנף־נאה, אני מציעה שנתחיל עם הפירות שלו, יש המון מהם על האדמה, אפילו שהם נשרו כבר מזמן,’ אני מצביעה כלאחר יד על הצל הכהה שפורץ מריבוע מדרכה בכניסה לבניין שבו גרה טל, שנראה כמו כל הבניינים ברחוב, לא מוזנח באופן דוחה במיוחד אבל גם לא מטופח, תריסולים סוגרים מרפסות, בחצר המשותפת צמחייה דלה אבל גזומה, האדמה יבשה וקשה אבל נקייה מלכלוך ועלים, חריצי מגרפה חרוטים עליה בבירור לאור הירח.
‘יש לי כבר עשרים וחמישה מִכְנָפִים,’ הוא מכריז בגאווה. דברים מוּכּרים מעירים אותו לחיים. כשהאמהות בגינה קשרו את התינוקות שלהם בעגלה והצביעו על אווירון בשמים בזמן שתקעו להם במבה לתוך הפה, אני לקחתי אותו במנשא צד. ככה הצליח להעיף גבוה לא פחות ממני את פרי המכנף־הנאה — תרמיל יבש, בלתי נפתח, המכיל זרע בודד וכנף, שככל שהיא בלויה ומתפוררת, מסתחררת זמן רב יותר באוויר. בלי הצ’ופצ’יק הקטן, הזרע העטוף בסיבים גסים ונוקשים, כל ההליקופטר המדויק הזה היה סתם עלה עלוב שמתנפץ על האדמה בתוך שתי שניות.
רוח קלה; זה כל מה שפרי המכנף־הנאה צריך כדי לעוף, אם כי מפאת כובד הזרע הוא איננו נפוץ למרחק רב, אלא נושר בקרבת צמח האם.
‘מה צריך להיות המרחק בין סימן לסימן?’ שואל יותם, ומניח בזהירות את המכנף הראשון על חריץ המדרכה.
‘מטר, מטר וחצי,’ אני עונה בביטחון, ומבחינה בשתי חזיות שתלויות, רק הן לבדן, על חוטי הכביסה שבקומה השנייה, כמו שתי פֵיות שנתקלו בחוטי חשמל והתפחמו על המקום. החזיות של טל, אני נרעדת. בטח כיבסה אותן ביד.
אני מתכופפת כדי להרים אבן קטנה, ומניחה אותה קצת אחרי ההליקופטר. הילד מדלג לפנַי כעופר האיילים ומשאיר על המדרכה פקק עקום של קוקה קולה. אני מרחיבה את הצעדים ומניחה עוד אבן. ושוב הוא מדלג ושוב אני לפניו. והדרך הביתה מתכסה בסימנים, וכבר אנחנו קרובים מאוד.
והנה השביל עם שיחי הבוגנוויליה הכתומה והסגולה. הם בוקעים מעבר לחומת השכן ומתערבבים אצלי בחצר הקדמית לפקעת פראית, הגולשת דרך גג הבניין עד לחצר האחורית, שם עוצרות את מנוסתן פיות פורצלן קטנות. קניתי אותן לפי משקל בחנות הכול בדולר במרכז כורזין בגבעתיים, ובכל פעם שאחת מהן נשברת אני נוסעת לחדש את הסחורה. הפיות הקטנטנות רכובות על בועות זכוכית בגדלים משתנים, לכל אחת מהן יש פנים אחרות לחלוטין, אבל לכולן חיוך מקסים. אני מניחה בזהירות על האדמה שקית ריקה של במבה. גירוש מפלצות קודם לאיכות הסביבה.
לפני השער הירוק של הבית אני בועטת בעדינות בלימון רקוב שנשר מהעץ. ‘זהו,’ אני מדביקה נשיקה מצלצלת על מצחו המיוזע, ‘עשינו את זה, חמודי. היית נפלא. אני גאה בך.’
‘אז מהיום אין יותר מפלצות רעות?’ הוא תולה בי זוג עיניים עגולות, העייפות כבר ממנו והלאה.
‘שום רעות, רק טובות,’ אני חולצת את הסנדלים שלו ועוזרת לו עם הפיג’מה. ‘לשים לך סרט בדי־וי־די?’
‘כן, את הארי פוטר וחדר הסודות. יש תותים עם קצפת?’
הוא מחייך אלי כאילו מדובר בשתים־עשרה וחצי בצהריים, לא בלילה. להרף עין אני מהססת. הסרט אמור להרדים אותו באופן המהיר והחלק ביותר ולהשאיר לו שש שעות שינה עלובות, אבל התותים לא יאפשרו לי להעיר אותו בשבע, אלא בשמונה לפחות. ובמקום להיצלות יפה־יפה מכל הכיוונים באשמה על ההורות הפגומה שלי, אשמה אכזרית הניצתת בנשיפה בלילות אחרים, במקום להסתובב עקוּדה סביבה ולהתבשל במיץ של עצמי, אני נמלאת באחת באור קריר ורך. נדמה שקצב מחשבותי מאט, כאילו שתיתי עכשיו כוס יין בלגימה אחת, עד שמחשבה אחת עוקפת את כולן בסיבוב ומתייצבת מולי. כשהיא קרובה מאוד מתברר שאיננה מחשבה אלא ליטוף על הלחי — המגע עדין, רפרוף מהיר, אבל אני מרגישה אותו טוב־טוב. אני מצילה את הילד, מבזיקה המחשבה היחידה, השיעור הראשון מחר הוא גיאוגרפיה עם המחנכת בתיה — שערה עשוי יפה, הפסים נראים ממש טבעיים, האיי־ליינר במקום, כולל הכנף בפינת העין — אבל הלב סגור וקטן והשכל מצומצם. מי יודע מה עלול לקרות לו בשעה הראשונה, עדיף שיגיע לשעה השנייה עם עמוס, המורה למדעים, הנשמה היחידה בבית הספר הזה, שלא עושה עניין מאיחורים ולכן אין צורך לקשקש לו שקר חתום שאני ויותם מנסחים לרוב יחד.
‘תותים עם קצפת בדרך אליך,’ אני אומרת לבסוף ליותם, ומחשבה שנייה עוקפת את התור, מתוקה יותר מקודמתה, כמו היתה סוכרייה ורודה בטעם דובדבן שנפלטה במפתיע ממִתקן פֵּז, אף שהמלבן שקדם לה היה לבן ובטעם מנטה — טל בדרך אלי.
אני מדמיינת את טל עושה אלי את דרכה על אופניה. שדיה הכבדים מיטלטלים ימינה ושמאלה, שפתיה חשוקות, עיגולי זיעה מתפשטים מתחת לבתי שחייה. היא לא אוהבת לשים דאודורנט, ענתה לי פעם, כששאלתי במה היא משתמשת. היא לא התחמקה. ענתה בחיוך קטן ומשכה את המילים כרגיל. אהבתי את הריח שנדף ממנה — ריח עמוק ומתוק ומעושן, אף שלא עישנה.
לנגד עיני העצומות רוכבת אלי טל בידה השלמה האחת, שאוחזת רק היא בכידון — טל לא נוהגת לרכוב עם פרוטזה, לא עם האנקול של קפטן הוק ולא עם יד הסיליקון. היד הקטנה שלה נחה על החלק השמאלי של הכידון, חסרת תועלת, מתוחה בהתרסה. האנקול דווקא היה מתאים פה, אני תמהה, אפילו רוגזת, הוא היה יכול לשלוט על מעצור היד, אבל היד הקטנה של טל איננה אוחזת בדבר, לא בכידון ולא במעצור. האופניים מהירים מאוד, המישור הופך פתע לירידה, המכוניות עוצרות, מפנות מקום לאופניים שאיבדו שליטה — ובבת אחת התמונה מתפרקת, הגלגלים על המדרכה, השפתיים על הכביש, שני השדיים רוטטים על הפס השחור של מעבר החצייה.
אבל שתי ידיה — שתיהן שלמות ומושלמות, מונחות ישרות בשוליו של הכביש, סמוך למדרכה, חתוכות באופן מושלם מהכתף, חמש אצבעות בכף ימין וחמש אצבעות בכף שמאל. התמונה מפורקת כמוה, מסביר לי הקול הטוב. ‘היא מטורפת…’ הוא לוחש, ‘מסוכנת… צרה צרורה…’ — הבל פיו מדגדג לי באוזן, זה הוא שליטף לי את הלחי.
‘וואו, ממש חוכמה גדולה,’ אני עונה לו בלגלוג, ‘כל אחד שמסתיר משהו רציני לאורך זמן עלול להיות מסוכן מאוד,’ ובטוח שטל מסתירה יותר מדבר אחד, אני חושבת בזמן שאני מדברת.
אין עדיין תגובות