נעורים באש

ספרה של עליזה ויטיס שומרון, נעורים באש, משלב קטעי יומנים של נערה צעירה שנכתבו בתקופת השואה בגטו ורשה ובמקומות אחרים עם גלגוליה המאוחרים ועם זיכרונות שנכתבו ממרחק הזמן. השתייכותה של המחברת לתנועת השומר הצעיר במחתרת בגטו ורשה ולארגון היהודי הלוחם, "אייל", והתמסרותה לרעיון הנקמה והמרד במרצחים הגרמנים הטביעו חותם בל יימחה על חייה ועל עולמה הרוחני. בעצת מדריכיה מהארגון היהודי הלוחם יצאו עליזה ובנות גילה (שלא שרדו את התופת) לצד הארי הפולני של ורשה כדי להציל את נפשן ובעיקר כדי לספר מה באמת קרה בגטו. ואומנם, מאז החלה את דרך הנדודים – שבה אך כפסע היה בינה לבין הכיליון – ועד עלייתה לארץ ישראל ובמהלך חייה בארץ עליזה ויטיס שומרון נושאת בליבה שליחות: לספר את אשר קרה בתקופה האיומה ההיא. נאמנה לדרך החיים שבה בחרה, ראתה המחברת בקיבוץ ובהתמסרותה לעבודה החינוכית את הגשמת הרעיון שלאורכו צעדה מאז ימי נעוריה. כיום עליזה ויטיס שומרון היא אם לשלושה ילדים, ויש לה שבעה נכדים וחמישה נינים. היא מתגוררת בקיבוץ גבעת עוז.

מקט: 4-1272-203

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספרה של עליזה ויטיס שומרון, נעורים באש, משלב קטעי יומנים של נערה צעירה שנכתבו בתקופת השואה בגטו ורשה ובמקומות אחרים […]

---

מאתמול להיום

 

היה סתיו זהוב, סתיו פולני זהוב של שנת 1940. כרגיל, מתכסות חוצות ורשה עלי שלכת כתומים. בגני העיר נדם פטפוטם העליז של הילדים המחפשים אחר הערמונים הבשלים הנושרים מהעצים. הנוער מתחיל להתכונן ללימודים, לאחר חופשת הקיץ.

אך באותה שנה שונה היה הסתיו, בפרט לנו, היהודים. האוויר הזהוב לא היה צלול. אי שקט מוזר היה תלוי בו, פחדים הילכו בלילות, אימים ארבו עם בוקר, בעיקר בשכונות היהודים. הן עברה אך שנה אחת מאז אותו סתיו שבו פרצה המלחמה, ולי נדמה כאילו החיים "ההם", "החיים הטובים שלפני", לא היו קיימים כלל. אין הם אלא זיכרון אחד טהור ושטוף שמש של משהו אשר לעולם לא ישוב עוד. בקיץ הזה מלאו לי שתים־עשרה שנים ואני חשתי כה בוגרת. הכול השתנה. בשנה הזו כבר לא חגגו לי יום הולדת. אימא אמרה מפורשת ובנימת הקול הרגילה שלה כאשר התכוונה להטיף לי מוסר: "אני מקווה שאת כבר מספיק גדולה כדי להבין דברים מסוימים ולרדת מהאולימפוס שלך." אבא הביא קופסת עוגיות קשורה בחבל דקיק מן החנות של קפולסקי ברחוב מרשלקובסקה. אבל עכשיו לא היו מגיעים לשם יהודים. אלה היו אזורים של ורשה אחרת, פולנית, ארית. אבא גם לא רצה להשפיל את עצמו בירידה מהמדרכה כל אימת שחייל גרמני היה עובר בה.

מיום הולדתי זה היה גם עליי לענוד סרט לבן עם מגן דוד כחול על זרועי, כמו כל המבוגרים.

"כן, אימא," אמרתי לעצמי, "אני מבינה הרבה יותר ממה שאת מתארת לעצמך." ראיתי את הדאגה על פני הוריי להמשך קיומנו. המפעל המשפחתי היה מושבת, כי רוב הפועלות היו פולניות – והרי אסור היה לפולנים לעבוד אצל היהודים.

כל יום חרדנו לאבא. מאז שהוא חזר בחורף שעבר ממסעו המפרך לשטחיה המזרחיים של פולין שסופחו לרוסיה, הוא חי בפחד תמידי מפני החטיפות ברחובות העיר. כל הגברים היהודים בגיל 60-16 חויבו לעבוד, אך איש לא התייצב מרצונו הטוב. היו חוטפים ומכים ומשפילים אותם. בלילות הסתובבו מכוניות עם חיילים גרמנים סדירים ואנשי אס־אס שהיו פורצים לבתים – כנראה גם למטרות שוד או סתם לשם התפרעות.

גם סטפה, העוזרת הפולנייה הנאמנה שלנו, עזבה את ביתנו וחזרה למשפחתה בכפר.

 

הו, כמה אהבתי לפני המלחמה לשבת במטבח בשעות בין ערביים עם סטפה ואחותי הצעירה מירקה!

המטבח היה מסודר ונקי לאחר עמל היום. בכירה הגדולה עדיין לחשו הגחלים בעליזות, שדים קפצו מביניהם, ניצוצות אש הפכו לנסיכים ובני מלך. המטבח התמלא ברוחות, ואנו כמו מכושפות שומעות את סיפורה של סטפה.

אהבתי סיפורים. זה היה הצד החזק שבי: להמציא אגדות ולכתוב אותן ביומני, או לספרן לאחותי.

כל זה נגמר. קור עמד במטבח, כי לא הצלחנו לאגור פחם לקראת החורף של 1940. רק שנה אחת עברה מאז פרוץ המלחמה, ואני חוזרת שוב ושוב לאותו קיץ אחרון בעיירת הקיט שווידר, דרומית מוורשה.

שעות הייתי יכולה לשכב בדשא בווילה היפה, שהיינו נוסעים אליה מדי שנה לחודשי הקיץ. אהבתי להתבודד קרוב ליער ולא שמתי לב לקריאותיה של דודתי ביאלה המחפשת אחריי. המשכתי לטוות את סיפוריי הנפלאים, בהם אני הגיבורה המצליחה בכול. אימא ודודה ביאלה, אחותה, מתפעלות ממני ואיש לא גוער בי על ביישנותי וחוסר זריזותי. לבסוף אחותי נשלחה לחפש אותי. אז היו גוערות בי, והיא הייתה בוכה במקומי.

כל זה נפסק בחטף, בבת אחת, ואיתו עולם האגדות.

היה זה בסוף אוגוסט 1939. הוריי, שהמשיכו לעבוד במפעל המשפחתי שלנו, היו מגיעים אלינו לכפר רק בסופי השבוע. לפתע הופיעו ואיתם עגלה רתומה לסוס. "עלינו לנסוע מיד הביתה לוורשה, אומרים שעוד מעט תפרוץ מלחמה." כמו מכה נפלו המילים הקשות והבלתי מובנות.

כעבור שבוע היינו כבר בעיצומן של הפצצות כבדות מן האוויר. הגרמנים פלשו לפולין. היה זה סיוט שנמשך שלושה שבועות, בהם נכבשה פולין כמעט כולה ורק עיר הבירה עמדה בגבורתה. העיר המכותרת בערה באלפי שריפות ולא נכנעה. שלושה שבועות גרנו במרתף שכובים על מזרנים, בפחד נוראי מפני אווירוני "שטוקה" הצוללים בשריקות מחרישות אוזניים ובוודאות שכאשר כל זה ייגמר יהיו כאן הגרמנים. לאחר שלושה שבועות איומים אלה, שבהם רוב העיר נהרסה, לא היו מים בברזים והמזון אזל, נכנעה העיר.

הלכתי לראות את מצעד הניצחון של הגרמנים ברחובות העיר. עד היום מצלצלת באוזניי הלמותם האחידה של מגפיהם באבני הכבישים. הד עמום ליווה את מצעדם. תושבי העיר עמדו בצד מחרישים. התחיל הכיבוש הנאצי שנמשך קרוב לשש שנים.

בשנה הזו, שנת 1940, נשארנו בוורשה המאובקת וההרוסה. לא נפתחו עוד בתי ספר לילדים היהודים. לפני המלחמה הספקתי לסיים כיתה ה' ואחותי עמדה להתחיל כיתה א'.

למדתי בבית הספר העממי הכללי לבנות ברחוב פטסיה. כל התלמידות היו יהודיות וכך גם סגל המורים. רק מורה אחת הייתה פולנייה – המורה להתעמלות, כמובן. מקצוע זה לא היה הצד החזק של החינוך היהודי…

 

בבית הספר היו פרוזדורים ארוכים שבהם התרוצצו מאות ילדות, כולן בסינרי משי שחורים וצווארון לבן גדול. בבוקר כולנו עמדנו במפקד בחצר הרחבה ושרנו בדבקות שיר לשלום המולדת הפולנית וביקשנו את אלוהינו – בשפה הפולנית כמובן – שיגן עליה מכל אויביה. ובאמת, הפולנים היו פטריוטים גדולים ולחמו קשה כדי להשיג עצמאות לארצם, וזו הוחזרה להם רק בסוף מלחמת העולם הראשונה, בחוזה ורסאי המפורסם. מנהיגה של פולין, המרשל יוזף פילסודסקי, שהוביל את לגיונות עמו מול רוסיה המשוסעת על־ידי המהפכה וניצח, היה אחר כך לשליט הבלתי מעורער, עד שמת ב־1936. אבל גדול ירד על כל המדינה וגם על היהודים. אני זוכרת את הלווייתו. יחד עם כל תלמידי בתי הספר בעיר ענדנו סרט שחור על השרוול ועמדנו שעות ארוכות ברחובות העיר, בוכים ועצובים. השיירה המפוארת עברה כאשר מאות אלפים מלווים אותה.

ומה יהיה עלינו עכשיו, לאחר מות "אבי האומה"? אמנם שמעתי בבית שהוא היה לאומני קיצוני ששנא יותר מכול את הקומוניסטים ודיכא מפלגות סוציאליסטיות, אך מאידך גיסא, בזמן מנהיגותו נקבעה החוקה ובה הותר חופש פולחן לכל הדתות וניתנו זכויות למיעוטים לאומיים, ביניהם גם ליהודים.

הדרך לבית הספר חצתה את רחוב כלודנה וכיכר מירוב.

גרנו ברחוב ציאפלה 19, על גבול השכונה היהודית. מולנו היה קסרקטין צבאי, וכאשר נסגר הגטו בחודש נובמבר אותה שנה, הוצבה גדר עץ לאורך הרחוב, כך שהמספרים הבלתי זוגיים של קטע זה נכללו בגטו.

אך לפני שנה…

בקצה הרחוב נפתחה לפתע כיכר מירוב הענקית ובה השווקים המקומרים הגדולים – האלה מירובסקיה (Hale Mirowskie). לפני הבניין הענקי הראשון פרסו האיכרות דליי שמנת, חריצי גבינה, ביצים טריות ישר מהמשקים. רחוק יותר התיישבו גברתנים שמכרו חביות כרוב כבוש ומלפפונים. נשים חגורות סינרים מכרו מבחר דגים מלוחים – ישר מן החבית לנייר עיתון. ואיזה יהודי אינו אוהב דג מלוח עם בצל?! בשיר יהודי עממי מסופר על יהודי עני המרוויח רק כדי לקנות זנב דג מלוח… מאכל זה היה שכיח על שולחננו יום־יום. ובשווקים – ריחות הלחם ולחמניות "קיסר" התערבו בריח כרוב חמוץ ונקניקים עסיסיים מבשר חזיר. חגיגה לאף ולעיניים. לאורך השווקים בכיוון גן סאסקי נפרסו דוכנים של בשר ועופות ציד. עברתי שם מהר בזורקי מבטי סלידה על שורות הארנבות שעורן מקולף, התלויות על ווי ברזל. חשבתי לי: כמה טוב שלנו, היהודים, אסור לאכול טרֵפה כזאת!

הרחוב הוביל לגן סאסקי, הפארק היפה שביליתי בו את השעות היפות של ילדותי. הלכנו לשם כמעט מדי יום, לרוב עם המטפלת או עם דודה ביאלה. לאמי היו דעות מתקדמות על חינוך ילדים והיא סברה שעלינו לבלות כל יום באוויר צח ולאכול פירות וירקות. היא הייתה קפדנית מאוד בהוראותיה ודרשה משמעת, ואמנם אני מודה לה כי השפיעה עליי בכיוון הזה.

בגן סאסקי הכרתי את ידידתי לעתיד, צלינה. מאותו זמן, לכל אורך חיינו נפגשו דרכינו. בגן זה, ליד האגם, עמד ארמון עץ שהיה פעם תיאטרון הקיץ של המלך. בארמון זה נהפכנו לנסיכות וערכנו נשפי פאר. בחורף היה האגם למרכז החלקה על הקרח.

יחד אספנו ערמונים נוצצים שנשרו בסתיו מהעצים ועשינו מהם מחרוזות. שיחקנו במחבואים, מסתתרות מאחורי הפסלים היווניים המקשטים את הגן.

אך בגטו לא היו גנים ולא היו עצים. מרוב זוהמה וצפיפות לא היה אוויר לנשימה. בלילות פחדנו מדפיקות פתע על שערי הבתים. שוב ושוב שעטות המגפיים על המדרכות – לאיזו דלת פרצו הפעם?

ישבנו מכווצים. כל חודשי החורף לא התפשטנו בלילה, כדי להיות מוכנים. כאשר פרצו לביתנו, מיד הסתרנו את אבא. רק פעם אחת הם תפסו אותו והרביצו לו באלת גומי. ביני לביני התביישתי להודות בכך, אך שמחתי כאשר עברו לשכנים ולא התעכבו בדירתנו.

סבא יעקב, אבא של אמי, נשאר אצלנו כל אותו החורף. הוא גר בחדר השינה של ההורים ואנו הצטופפנו בחדר גדול אחד. הקשבתי בלילות לצלצולי שעון הקיר הגדול ולקולות מהחצר. סבא הסתובב בחדרו ושמעתי את דפיקות מקלו ברצפה.

חרדה אפפה את הכול. כל יום הופיעו גזירות חדשות על היהודים.

היה זה חורף קר מאוד, אצבעות ידיי קפאו כולן, למרות הכפפות. טבלתי אותן לסירוגין במי רותחין ובמים קרים, אך בכל זאת הן כוסו מורסה.

הלכנו ברחוב טוורדה להחליף ספר בספרייה הציבורית בכיוון בית הכנסת על שם נוז'ק, שם התפלל אבי בימי שבת וחג. אינני יודעת אם בית הכנסת הזה נותר על תלו אחרי הריסת הגטו, אך בחצרו עברו עליי ימי ילדות טובים: תהלוכות עם דגלונים ותפוח אדום בשמחת תורה ועם ענפי דקל בחג השבועות. רחוב טוורדה היה צפוף ומלוכלך כמו יתר הרחובות בגטו. ילדים קטנים בלויי סחבות היו יושבים על המדרכה ומבקשים עזרה. לפעמים היו שרים ומנסים לרקוד על רגליהם הדקות… אנשים היו עוברים על־ידם במהירות, כאילו מנסים להתחמק ממצפונם. לפעמים הייתה מתכופפת יד רחמנית ונותנת גרוש או שניים לילד. לפתע ניגש אליהם שוטר יהודי ומגרש אותם בגסות, מניף את מקל הגומי שלו ודוחף אותם לתוך שער הבית.

התכווצתי כולי. רציתי לגשת אליו ולצעוק שיניח לעלובים. במקום זאת הסתכלתי בו באלם, כמו יתר עוברי האורח ברחוב. אחדים הפטירו קללה לעברו והמשיכו ללכת. שנאתי את השוטרים היהודים היהירים, למרות שהבנתי את הצורך בהעסקתם.

למשטרת הסדר היהודית (Ordunungsdienst) נכנסו בני טובים. לכן סירבתי להבין: כיצד יהודי יתאכזר ליהודי? הרי יש לנו חזית משותפת נגד האויב הגרמני, אז מדוע השוטרים היהודים נלהבים כל כך בתפקידם? האם זה הכרחי? האם האדם רע מטבעו?

רבות תהינו על כך עם צלינה בטיילנו ברחובות הגטו. ניסינו להבין את המציאות החדשה. כל מושגינו התהפכו. הרגשנו שרימו אותנו. הספרות היפה, השירים של סלובצקי ומיצקביץ' שייכים לעולם ולא לנו. ועם הרגשותיי אלה באה האכזבה והתחושה המכאיבה של תודעה חדשה. כמו סכין בגוף הבנתי שילדותי עברה לה, חלפה לה ללא שוב. האם חלמתי שקרים?