האנתולוגיה שלפניכם היא חלוצית בשירה העברית. עד היום מעולם לא כונסו בספר עברי אחד יצירות שיריות להט"ביות בהיקף נרחב כזה – כשלושת אלפים שנה של שירה, במקור וכן בתרגום מעשרים שפות שונות. ספפו וקטולוס, אבו נואס ושקספיר, וולט ויטמן ואמילי דיקינסון, ארתור רמבו ואוסקר ויילד, ו"ה אודן ואיימי לואל, מרינה צווטאייבה ופדריקו גרסייה לורקה, קונסטנדינוס קוואפיס ואלן גינזברג – כולם ועוד רבים שכתבו שירים שהיום היינו מגדירים אותם כלהט"ביים מיוצגים בנפלאתה, לצד כמה מגדולי השירה העברית הקלאסית והמודרנית – משמואל הנגיד ועד יונה וולך, מיהודה הלוי ועד חזי לסקלי, ועוד ועוד.
בניגוד לכמה מתרבויות השירה העולמית, מסורת השירה והתרבות היהודית-עברית היא סטרייטית בכל מובן אפשרי של המילה. גם תרגומי השירה הלהט"בית לעברית עדיין לוקים מאוד בחסר. נפלאתה מבקשת למלא כמה מן החוסרים האלה, הן באמצעות הזמנה מסיבית של תרגומים חדשים ליצירות לסביות והומואיות משפות שונות, והן באמצעות ריכוז חסר תקדים בהיקפו של שירה להט"בית עברית והצגתה בהקשר תרבותי כולל.
'נפלאתה' נועדה להזכיר לנו את ממד העומק התרבותי ארוך השנים של ההוויה שהיום נקרא לה להט"בית – הוויה שימיה כימי התרבות האנושית בכלל.
קטגוריות: להט"ב גאווה ומגדר, שירה ומחזות
37.00 ₪
על 'נפלאתה'
האנתולוגיה שלפניכם היא חלוצית בשירה העברית. ודאי, קדמו לה אנתולוגיות עבריות של שירי אהבה שכללו גם (מעט) שירה הומו-ארוטית,1 וכן מבחרים של יצירות להט"ביות ישראליות עכשוויות בשירה ובפרוזה.2 בשפות אחרות קיימות אנתולוגיות דומות זה שנים ארוכות (באנגלית ובגרמנית – מאז סוף המאה ה-19). כיום ניתן למצוא בשפות שונות גם אנתולוגיות המוקדשות לשירה לסבית או לשירה טרנסית. כך או כך, בעברית מעולם לא כונסו עד היום יצירות שיריות להט"ביות בהיקף נרחב כזה – כשלושת אלפים שנה של שירה, במקור וכן בתרגום מעשרים שפות שונות.
במהלך ארבע שנות העבודה על מבחר זה נשאלנו לא פעם לשם מה נחוצה אנתולוגיה של שירה להט"בית. אפשר להשיב בדרכים שונות על השאלה הזאת. אפשר לגייס טיעונים סוציולוגיים, מגדריים, פואטיים ואחרים, ואפשר כמובן לפטור את השאלה ולומר כי כל עילה לכינוס שירים יפים ואהובים היא עילה ראויה. עם זאת, קשה לנו שלא לחשוב בהתרגשות על הנערה או הנער הלהט"בים בני ה-16 או ה-17, שימצאו את הספר ויקראו בו. שהרי בעת שניגשנו לערוך את האנתולוגיה הזאת חשבנו בראש ובראשונה על הנער או הנערה שאנו עצמנו היינו.
עורכי האנתולוגיה שבידכם גדלו בשנות השבעים והשמונים, וכאשר התוודעו להעדפתם המינית וחיפשו מושאים להזדהוּת, לא מצאו רבים כאלה. מבין המשוררים העברים שאת יצירותיהם למדו בבית הספר לא ניתן היה למצוא ולו מקרה אחד של משורר או משוררת שכתבו על משיכה לבני מינם. ביאליק? טשרניחובסקי? רחל בלובשטיין? נתן אלתרמן? לאה גולדברג? דליה רביקוביץ? דוד אבידן? כולם היו סטרייטים. מובן שיכולנו ליהנות משירתם ולשאוב ממנה השראה ויופי, אבל אם קראנו שיר אהבה של אלתרמן או של אבידן וביקשנו לחוש הזדהות עם האוהב או עם הנאהבת, היה עלינו לעשות אקרובטיקה תודעתית של ממש ולהחליף בין המינים – חוויה מוזרה למדי, יש להודות, שנחסכה מחברינו הסטרייטים. שהרי התשוקה שלהם, המיניות שלהם, האהבה שלהם – הן היו המובנות מאליהן, השקופות, הבלתי מסתתרות, ואינסוף מושאי הזדהות עמדו לרשותם בשירה, ממש כמו בפרוזה, בקולנוע, בתיאטרון או באמנות הפלסטית. הם לא נדרשו לשום אקרובטיקה.
אולי שיחק למי מאיתנו המזל ובאחד השיעורים בתיכון הזכירו המורה לספרות או המורה לצרפתית את ספּפו מלֶסבּוס, המשוררת הלירית הראשונה הידועה לנו בשמה, או את ארתור רַמבּו, הנער הצרפתי הגאוני בן המאה ה-19, שגילוֹֹ בעת שכתב את מיטב שירתו היה בערך כגילנו אז. ואולי גם רמז מי מהמורים כי מושאי אהבתם של משוררים גדולים אלה לא היו בני המין השני דווקא. אמנם זאת כבר לא הייתה התקופה שבה כתבה מלכה לוקר, המשוררת היידית שחיברה בשנות החמישים מונוגרפיה על רמבו, את השורות הזכורות לשִמצה -"כותבת השורות האלה לא היה לה נוח לעסוק במה שהבריות מכנים 'פרשת ורלן-רמבו'. לדעתנו צריך הקשר המסובך הזה להיות בגדר של איסור" – ואף-על-פי-כן לא היה אפשר לצפות שמורֶה בתיכון תל-אביבי או פתח-תקוואי בשלהי שנות השמונים ידבר במפורש על נושאים 'רגישים' כאלה. הוא הסתפק אפוא ברמזים.
אם יצא מי מבין התלמידים בעקבות הרמזים הללו וביקש לחפש בעצמו חומר על חייו של ארתור רמבו, למשל, הוא לא מצא כמעט שום דבר בעברית (פרט לאותה מונוגרפיה של מלכה לוקר, על התייחסותה השמרנית והאומללה לאחת מפרשות האהבה המרגשות ביותר בהיסטוריה של השירה. הנה עוד ציטוט מתוכה: "חוויות עם נשים לא עלו בידו. ביישנותו ואיטרותו גרמו לו חוסר-ישע ומפח-נפש […]. הוא פונה עורף לנשים, מתוך איבה עזה, שנתחזקה מחמת חוסר-ידיעה וחוסר-ניסיון, והוא הגיע כה הרחק בתפיסתו הילדותית הזאת, עד שראה אף את חייה הפיסיולוגיים של האשה כעלבון לגבר"). ואם בכל זאת הנער או הנערה שלנו לא התייאשו והמשיכו לחפש משוררים הומואים או משוררות לסביות, הפעם לא רק בעברית, אט-אט התחוורה להם תמונה מפתיעה: כמה מן המשוררים הגדולים והידועים ביותר בשירת העולם היו 'כאלה' – ספּפוֹ, שקספיר, פֶדֶריקוֹ גרסיה לורקה, אלן גינזברג ועוד. למצוא יצירות רלוונטיות שלהם בתרגום עברי טוב היה אולי פחות קל, אבל די היה בעצם הידיעה שכמה מהיוצרים המהוללים ביותר בשירת העולם כתבו שירי אהבה חד-מיניים, כדי לחוש מחוזקים.
מה פשר תחושת החוזק הזאת? דומה שזאת תחושה שסטרייטים רבים אינם מכירים. אין דבר משמעותי יותר להומו צעיר (או ללסבית צעירה, או לטרנס צעיר) מן הידיעה שהוא לא יחיד, שהוא אינו בודד בחריגותו, שאין הוא מפלצת-של-הטבע, אף שנולד להורים סטרייטים ושגדל לתוך חברה המיוסדת על אדנים הטרוסקסואליים. יונה וולך, ששָׂמה בפי הנערים הרודפים את יונתן את המשפט "לא תיארנו לעצמנו שאתה כזה", ידעה משהו על התחושה הזאת, וכמוה גם פדריקו גרסיה לורקה, שבשירו הגדול "אוֹדָה לוולט ויטמן" מצביעים הנערים ההומואים על המשורר האמריקאי העבדקן ואומרים: "כן, גם הוא!" אכן, הצורך לדעת מי עוד 'כזה', מי שותף לַשונוּת, מי אח למיעוט, הוא נדבך מרכזי בהוויה הלהט"בית (כשם שהוא נדבך מרכזי בהווייתו של כל מיעוט אחר – שחורים באמריקה, יהודים בגולה, נשים בחברה גברית-פטריארכלית וכיוצא באלה).
מאז שלהי שנות השמונים חלפו שנים לא מעטות, ודומה שהמצב בישראל השתנה מן היסוד. איננו חיים בגן-עדן ולא באחרית הימים. יש מי שמזכירים לנו מדי פעם שזכויות הלהט"בים עדיין תלויות על בלימה, וכי הגלגל עלול להתהפך. ובכל זאת, הלהט"בים – לפחות ה'נורמטיביים' ביניהם, כלומר אלה שמשחקים בהצלחה את המשחק של החברה הסטרייטית – שוב אינם מיעוט נרדף. הנראוּת של הלהט"בים בחברה הישראלית גדולה היום יותר מאי פעם בעבר, וצעדים משמעותיים נעשו ועדיין נעשים בדרך לשוויון זכויות חקיקתי ומעשי. גם השירה הישראלית עברה כברת דרך משמעותית בהקשר הזה: כיום אפשר למצוא יותר ויותר משוררות ומשוררים המזדהים כהומואים וכלסביות וכטרנסים, וכותבים במפורש על חוויות הומוסקסואליות ועל אהבה חד-מינית. אך עם כל השינויים המבורכים האלה, רובדי העומק של התרבות שלנו נותרו חסֵרים. בניגוד לכמה מתרבויות השירה של המערב, מסורת השירה והתרבות היהודית-עברית היא סטרייטית בכל מובן אפשרי של המילה, והמשוררים הקאנוניים של העברית המודרנית הם הטרוסקסואלים כמעט כולם. אכן, כדי לקרוא שירה הומו-ארוטית 'קלאסית' בשפתו חייב גם היום הקורא הישראלי להרחיק עד למשוררי ספרד ולשירי החשק שהִפנו לעופרים ולצבאים. גם תרגומי השירה הלהט"בית הקלאסית לעברית, אף כי מספרם גדל במידת-מה בעשורים האחרונים, עדיין לוקים מאוד בחסר. חטיבות שלמות של יצירה הומואית ולסבית – פרי עטם של גדולי היוצרים העולמיים – נעדרות עד עצם היום הזה מן העברית. ב'נפלאתה' אנחנו מבקשים למלא כמה מן החסרים האלה. זאת באמצעות הזמנה מסיבית של תרגומים חדשים ליצירות להט"ביות משפות שונות, ולא פחות מזה – באמצעות ריכוז חסר תקדים בהיקפו של שירה להט"בית עברית והצגתה בהקשר תרבותי כולל.
אנחנו מקווים שבכך לא רק נתרום משהו לשירה העברית, אלא גם נסייע לקוראים צעירים (ואף למבוגרים יותר) למצוא לעצמם מושאי הזדהות ו'גיבורי תרבות' מעניינים ומעשירים. יתר על כן, האנתולוגיה נועדה להזכיר לנו את מימד העומק התרבותי ארוך השנים של ההוויה שהיום נקרא לה להט"בית, ולהביא לקוראות ולקוראים הישראלים כמה מפסגותיה של התרבות ההומו-ארוטית, שימיה כמעט כימי התרבות האנושית בכלל.
* * *
כשניגשנו לבחור את השירים שייכללו באנתולוגיה נמנענו במכוון מכל הגדרה קשיחה של אמות המידה לזהותם המינית של הכותבים והכותבות. ראשית, משום שעצם מושג הזהות המינית הוא מודרני במובהק, כמו גם המונחים "הומוסקסואל", "לסבית", "טרנס/ית" וכו', אשר אין כל טעם להחיל אותם על משוררים מהעת העתיקה או מימי-הביניים, למשל. שנית, משום שמלבד שירים להט"ביים מודרניים העוסקים במישרין בנושאים של אהבה או של זהות חד-מינית – שהם עיקר המבחר – כללנו כאן גם שירים המשתייכים לכמה חטיבות נושאיות או לתת-פרקים נוספים, שזהותם המינית של יוצריהם אינה רלוונטית להכרעה להכלילם במבחר, ולמשל שירי קודש, שירי ידידות וכיו"ב. הנה, בתמצית, התחומים הנושאיים הכלולים ב'נפלאתה':
האנתולוגיה נפתחת בשלוש יצירות מן התקופה העתיקה: קינת דוד על שאול ויהונתן מן המקרא, ושני קטעים מן האפוסים 'עלילות גִלגמש' ו'איליאס' ('איליאדה'). ביצירות המקוריות אין כל תיאור מפורש של יחסי מין המתקיימים בין זוגות האוהבים המתוארים בהן: דוד ויהונתן, גִלְגַמֶשׁ ואֶנְכִּדוּ, אכילס ופטרוקלוס. עם זאת, אהבתם תוארה כאהבה רומנטית ואפילו מינית עוד לפני העידן הנוכחי: אכילס ופַּטרוקלוס מתוארים כך כבר במאה החמישית לפנה"ס (בפרגמנט ממחזה של אייסכילוס), דוד ויהונתן מתוארים כך כבר בימי-הביניים (בביוגרפיה לטינית אנונימית של אדוארד השני מלך אנגליה), ואילו גִלגמש ואנכִּדו מתוארים כך בתחילת המאה העשרים (במחקרו של האשורולוג הדני תורקליד יאקובסן).
מקום נרחב יחסית ייחדנו לשירים המתמקדים באהבת נערים. בשירת יוון ורומא של התקופה הקלאסית, בשירה המוסלמית של ימי-הביניים ובמסורות שיריות נוספות מצויים שירים רבים שבהם מתאר גבר בוגר את אהבתו לנער צעיר. במקרים שבהם מתקיים קשר מיני בין השניים, מתואר הגבר הבוגר כצד האקטיבי ואילו הנער הצעיר מתואר כצד הפסיבי. על-פי הנורמה המקובלת, היה על הנער לחדול מיחסיו עם גברים בוגרים כאשר התבגר ונשא אשה, אך אפילו אז לא היה זה מן הנמנע שימצא לעצמו נער צעיר משלו. גברים בוגרים המקיימים יחסי אהבה עם גברים בני גילם, ובמיוחד גברים בוגרים פסיביים, היו לא פעם מטרה לחיצי לעג סאטיריים.
חשוב להוסיף שהתנאים החברתיים והמוסכמות בכל אחת מן התרבויות הללו נבדלים אלה מאלה במידה רבה, ומהווים לעיתים קרובות מוקד לוויכוחים בלתי פוסקים בין החוקרים. הפרטים זמינים היום לכל דורש באינטרנט ובספריות, ואין טעם להתעכב עליהם כאן. נציין רק כי גילו של הנער, מידת היענותו לחיזוריו של אהובו, תכונותיו הגופניות (למשל, קיומה או העדרה של חתימת זקן על פניו) ואוצר הדימויים הקונוונציונלי המשמש את המשוררים לתיאור יופיו משתנים מתרבות לתרבות, מתקופה לתקופה ואפילו מעיר לעיר -ועם זאת שומר הנער על כמה מאפיינים קבועים, כמו תפקידו כמוזג יין במשתה בשירים רבים, או הפכפכותו והתעללותו באוהביו (כמה דוגמאות משירי האנתולוגיה: תֵאוגְניס, היווני בן המאה השישית לפנה"ס: "הוֹי עוֹף דּוֹרֵס שֶׁכְּמוֹתְךָ, נַעַר עִם אֹפִי שֶׁל נֵץ!"; קָטוּלוּס, הרומי בן המאה הראשונה לפנה"ס: "שׁוּם תְּחִנָּה שֶׁלִּי לְחֶסֶד / אוֹתְךָ, אַכְזָר, לֹא שִׁכְנְעָה"; ר' שמואל הנגיד, בן המאה ה-11 לספירה: "אָהוּב, אֲשֶׁר בָּא בְּאָלָתְךָ וְנָתַן לִי / אַהְבַת לְבָבוֹ בְּלִי אוֹנֵס בְּמַתָּנָה, / בָּגַד, וְכֵן כָּל צְבִי בּוֹגֵד").
תחום נוסף שכללנו במבחר הוא שירי האהבה הרוחנית ושירי הידידות. בכמה מן השירים המופיעים כאן נשללת במפורש האהבה הגופנית, ותחתיה מעלים המשוררים על נס את האהבה הרוחנית (למשל: אִבּן חַזְם, בן אנדלוס המוסלמית במאה ה-11: "קְרַב אֵלַי, מַחְמַל נַפְשִׁי, קִרְבָה מֻתָּרָה, כִּי לֹא אֶתְאַוֶּה לְקִרְבָה אֲסוּרָה"; טַדרוֹס אבולעאפיה, המשורר העברי בן ספרד הקתולית במאה ה-13: "אֲהָבִים עַל מְזִמָּה לֹא לְזִמָּה / וְחֵשֶׁק לֹא לְאַשְׁמָה רַק לְבִינָה"; ויליאם שקספיר, בן המאה ה-16: "אַךְ אִם לִזְכוּת נָשִׁים אַתָּה נִזְקַפְתָּ, / אוֹתָן שִׁמַּשְׁתָּ וְאוֹתִי אָהַבְתָּ"; רֶנֶה ויוויאן, האנגלייה כותבת הצרפתית משלהי המאה ה-19: "אַף פַּעַם לֹא תִּהְיִי שְׁבוּיָה תַּאַוְתָנִית / שֶׁהַמִּטָּה כּוֹלֵאת בַּאֲזִקֵּי קְסָמֶיהָ). האהבה הרוחנית היא יסוד מוסד בשירי הידידות הלטיניים הימי-ביניימיים של אַוּסוניוס, פָּאולינוס מנולה ואַלקוּין מיורק המיוצגים כאן, וכן בכמה מסורות אירופיות מאוחרות יותר, כמו האהבה החצרונית, המודגמת כאן בשירהּ של הטרובדורית בּיאֶריס מרומַנס, בת המחצית הראשונה של המאה ה-13, או ההגות ההומניסטית והניאו-פלטונית בימי הרנסנס, המודגמת כאן בשיריהם של מיכלאנג'לו, הנזירה חואנה אינֶס דה לה קרוּס המקסיקנית וקתרין פיליפס הבריטית. כללנו כאן גם שירי ידידות פרי עטם של משוררים שפעלו בתקופתנו ובסמוך לה, כמו אמילי דיקינסון האמריקאית או אלפרד לורד טניסון הבריטי, שלא התנסו ביחסי מין עם בני מינם, לפחות ככל שניתן להבין מקריאת הביוגרפיות שלהם. כך או כך, השיקולים שלפיהם החלטנו לכלול כאן שיר ידידות כזה או אחר אינם קבועים במסמרות. הלכנו לפי ליבנו וכללנו שירים שבהם מתענגים האוהבים על יפי מראם ורוחם של אהוביהם, מקנאים להם או מתאבלים על אובדנם. עם זאת, על-פי רוב צעדנו בדרכים סלולות שכבר צעדו בהן עורכי מבחרים דומים בשפות אחרות.
כללנו באנתולוגיה שלושה שירי קודש השייכים למסורות שונות. בבסיסם של שירים אלה עומדת על-פי רוב ספרות האהבה החילונית – מה שנאמר בספרות החילונית לאהובים בשר ודם מוסב בשירי הקודש לאלוהות: שירהּ של הטרובדורית בּיאֶריס מרומַנס, שכבר הוזכרה כאן, ממוען כנראה למריה הקדושה – על-פי מסורת האהבה החצרונית שבה פונה הטרובדור לגבירתו הנשגבת והבלתי מושגת; שירו של המשורר הארץ-ישראלי בן המאה ה-16 וראשית ה-17 ישראל נג'ארה מתחיל כשיר חשק טיפוסי הכתוב במסורת שירת ימי-הביניים העברית – אך מתגלה בסופו כשיר אהבה ששר עם ישראל לאלוהיו; ואילו שירו של ג'ון דאן, איש האסכולה ה"מטאפיזית" בשירה האנגלית של סוף המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17, ממוען לשילוש הקדוש – וכתוב על טהרת השנינה הבארוקית, שעיקרה השוואה מפליאה ומפתיעה בין תחומים רחוקים.
גם שירי זימה ושירים פורנוגרפיים אינם נעדרים כמובן מ'נפלאתה', והם מיוצגים במבחר במספר גדול יחסית. אין בכך כל פלא, שהרי שירי הזימה ההומו-ארוטיים הם ממיטב השירים שנכתבו אי פעם בז'אנר הזה (ראו למשל יצירותיהם של סטרַטון היווני-הלניסטי; מרטיאָליס שפעל בתקופת האימפריה הרומית; אבו-נוּוַאס, מגדולי השירה הערבית בימי-הביניים; ואליסטר קראולי, המיסטיקן האנגלי בן ראשית המאה העשרים). יש לציין שהפורנוגרפיה אינה תמיד בגדר שעשוע גרידא, שהרי לעיתים נודע לה תפקיד חשוב בסאטירה החברתית (מרטיאליס או פייטרו אָרֶטינו, האיטלקי בן הרנסנס) או בבעיטה במוסר המיני הנורמטיבי (הסימבוליסט הצרפתי פול ורלן או משורר הביט הניו-יורקי אלן גינזברג).
לבסוף, ניתן למצוא כאן את הנושאים שאותם ניתן לכנות, בהכללה כלשהי, "מודרניים". אלה מהווים, במידה רבה, את לב האנתולוגיה: בראש ובראשונה, שירים שבהם יוצאים המשוררים נגד המוסכמות החברתיות והעוולות הניתכות על ראשם, קוראים תיגר על סדריה המסורתיים של החברה, מטילים ספק עקרוני בתפקידיהם החברתיים והמיניים של הגבר ושל האשה, ותוהים על מקומו של האחר ושל החריג בקרב הרוב הנורמטיבי.
יצירות מחאה כאלה נכתבו הרבה לפני הולדת המאבק המודרני על זכויות הלהט"ב (למשל סונטה 121 מאת שקספיר, השיר "ישבנו בקפה מלא מטומטמים" מאת פול ורלן, או השיר "חוקי אלוהים וחוקי האדם" מאת א"א האוסמן). אך במאה העשרים, ובעיקר במחציתה השנייה, בד בבד עם המאבק על שוויון הזכויות להומואים וללסביות, במקביל לאירועי סטונוול ב-1969 ואחריהם, מתרבים שירים אלה, והדוברים אינם מוחים עוד רק בשם עצמם אלא מייצגים מגזר שלם (למשל שיריהן של ג'ודי גרהן ופאט פארקר). עוד נושאים מודרניים מובהקים המיוצגים באנתולוגיה הם משבר ההתבגרות (קתרין מנספילד הניו-זילנדית ואחרים), קרוּזינג (מיכאיל קוּזמין הרוסי, סנדרו פֶּנָה האיטלקי, ראלף צ'אבּ האנגלי ורבים אחרים), סמים (דריו בֶּלֶצה האיטלקי, תמיר גרינברג), מגיפת האיידס (דֶטלֶף מָאיֶיר הגרמני, חזי לסקלי), הורות לבן הומוסקסואל (אפרת מישורי), שירה טרנסית (אילי אבידן-אזר) ועוד.
אחד המאפיינים המובהקים של היצירה השירית החד-מינית לדורותיה, ככל תרבות שירית אחרת, הוא שהשירה הוותיקה משמשת בה תמיד חומר ביד יוצרים חדשים, ואלה מזהים את "מבשריהם" (ולעיתים גם טועים בזיהוי) לפי טעמם האישי ותודעתם הקבוצתית. וכך, כמו בכל תרבות, יש למשוררים הלהט"ביים גיבורי תרבות משלהם, ומעניין לראות את שושלת הקבלה העוברת כחוט השני לכל אורך האנתולוגיה: מרטיאליס בעקבות הומרוס והמיתולוגיה היוונית; מייקל פילד, רֶנה ויוויאן ומשוררות אחרות בעקבות ספּפו; אַלקוּין מיורק, תאופיל דה ויוֹ ומשוררים אחרים בעקבות ורגיליוס; מיכאיל קוזמין בעקבות סונטות שקספיר; אלן גינזברג ופדריקו גרסיה לורקה בעקבות וולט ויטמן; מרדכי גיאורגו לאנגר בעקבות שירת ספרד העברית; אמיר אור ושמעון בוזגלו בעקבות השירה היוונית הקלאסית; יאיר דברת בעקבות אלן גינזברג; וכן הלאה.
* * *
התלבטנו לא מעט באשר להגדרתה של האנתולוגיה, ולבסוף הגענו למסקנה ש"אנתולוגיה של שירה להט"בית" היא האופציה המיטבית. נכון, זאת הגדרה אנכרוניסטית בעליל: הרי אי אפשר להחיל על שירת ספּפו מלסבוס בת המאה השישית לפנה"ס, או על ר' שמואל הנגיד, היהודי בן אנדלוס המוסלמית, או אפילו על יצירתם של משוררים בני המאה העשרים כמו ו"ה אודן האנגלי או פייר פאולו פזוליני האיטלקי, את המונח הזה, שנטבע לראשונה באנגלית (LGBT) בסוף שנות השמונים של המאה העשרים, ולעברית היגר בתחילת שנות האלפיים. לא רק המונח עצמו לא היה קיים, אלא, מטבע הדברים, גם ההוויה שהוא מתאר. אך לא רק האנכרוניזם הכרוך בהכרח במונח הזה גרם לנו להתלבט, אלא גם איזו נימה טכנית מדי, אולי אפילו תקינה-פוליטית מדי, שנסוכה עליו. אלא שכל המונחים החלופיים ששקלנו התבררו כבעייתיים לא פחות. "שירה הומוסקסואלית"? הרי המילה "הומוסקסואליות" הומצאה, כפי שמזכיר לנו מישל פוקו בספרו 'תולדות המיניות', בשנת 1869, כמונח רפואי במקורו. גם מונח זה יימצא אפוא אנכרוניסטי בכל הנוגע למשוררים שפעלו בטרם המצאתו. "שירה הומו-לסבית"? מונח בעל ניחוח מיושן, שמדיר לא רק טרנסים וטרנסיות, אלא גם מוציא מן הכלל שירה דו-מינית. "שירה הומו-ארוטית"? זאת הגדרה מצמצמת מדי מבחינה נושאית, שהרי באנתולוגיה כלולים שירים רבים שאין להגדירם כארוטיים בשום אופן. "שירת גייז"? "שירה 'עליזה' "? "שירה קווירית"? בכל אחת מהאפשרויות מצאנו בעייתיות מסוג אחר. אם בחרנו לבסוף ב"אנתולוגיה של שירה להט"בית" הרי זה משום שמדובר בהגדרה הכוללנית ביותר שבנמצא, הגדרה שאיפשרה לנו חופש גדול יחסית בשיקולים בעד או נגד הכללתו של שיר באנתולוגיה. ודאי שאין בכך כוונה לטעון שרוּאן ג'י הסיני בן המאה השלישית, ג'לאל א-דין רוּמי הצופי יליד פרס בן המאה ה-13, אַפְרה בן האנגלייה בת המאה ה-17 או קונסטנדינוס קָוואפיס היווני בן אלכסנדריה המודרנית, אם לציין כמה דוגמאות מקריות מקרב משוררי האנתולוגיה, ראו עצמם כהומואים או כלסביות, שלא לדבר על "להט"בים". מטרתנו אינה לשנות רטרואקטיבית – כלומר לקרוא באופן מגויס -את תפיסת המיניות בהיסטוריה, אלא לעשות אקט מורכב ומעודן יותר: להחיל ראיית עולם עכשווית על קריאתנו ביצירות של משוררות ומשוררים מתקופות קודמות ולאגד בספר אחד שירים בעלי מאפיינים שבלשון ימינו היינו מתארים אותם כהומואיים, לסביים, טרנסיים או דו-מיניים.
האנתולוגיה נעשתה אפוא מתוך השקפה עכשווית, המאפשרת זוויות ראייה חדשות, קריאות חדשות ביצירות והקשר שירי ותרבותי חדש. השירים מופיעים בסדר כרונולוגי (לרוב על-פי שנות הלידה של המשוררות והמשוררים), החל בשירה הקדומה המקראית, האכדית והיוונית, וכלה במשוררות ובמשוררים ישראלים עכשוויים. הסדר הכרונולוגי איפשר לנו להיחלץ מ'גטאות' שיריים – למשל, השירה העברית מימי-הביניים אינה מופיעה במנותק מההקשר העולמי הכללי, ובין יצירותיהם של גדולי השירה העברית בספרד אפשר למצוא יצירות ערביות, פרסיות או לטיניות בנות התקופה. קוראות וקוראים המבקשים להתמקד במשורר או במשוררת מסוימים יוכלו לאתרם בקלות תוך הסתייעות ברשימת השירים שבסוף הספר, אך המבנה הכרונולוגי מאפשר לקרוא את היצירות השונות בתוך הקשר היסטורי רחב ועשיר. כמו כן צירפנו הערות בשולי השירים ובנוסף גם תקציר ביוגרפי על כל אחד מהמשוררים, שבמקרים מסוימים – בעיקר של החשובים והקאנוניים מקרב המשוררים – הוא נרחב למדי, ולעיתים אפשר לקרוא אותו כמסה בזעיר-אנפין על חייו ויצירתו של המשורר, כמובן בדגש על ההקשר הלהט"בי.
רוב התרגומים המופיעים כאן הוזמנו במיוחד בעבור המבחר הנוכחי, כדי למלא כמה חסרים משמעותיים ששׂררו עד כה בקורפוס השירה המתורגמת בעברית. בכמה מקרים כללנו כאן עיבודים, שנעשו על סמך תרגום מתווך. כאשר מופיעים שמותיהם של שני מתרגמים בראשו של תרגום מוזמן, השם הראשון הוא בדרך כלל שם המתרגם או המתרגמת שסיפקו תרגום מילולי משפת המקור, ואילו השם השני הוא שם המתרגמת או המתרגם שעיבדו את התרגום המילולי לתרגום פיוטי.
אשר לשירת המקור שבאנתולוגיה – בבחירת השירים הכלולים ב'נפלאתה' שמנו דגש מיוחד על היצירה העברית, הן הקלאסית והן המודרנית. בעברית קיים אוצר נדיר ויקר ערך של שירה הומו-ארוטית קלאסית, בהיות חלק נכבד משירת החשק של יוצרי תור הזהב בספרד הומו-ארוטי במובהק – כולל יצירות פרי עטם של כמה מגדולי היוצרים העברים בכל הדורות, כדוגמת ר' שמואל הנגיד, ר' יהודה הלוי או ר' יהודה אלחריזי. בעבר היו מי שטענו כי האהבה המתוארת בשירת החשק הזאת אינה אלא אהבת הקב"ה לכנסת ישראל, או שהנערים המתוארים בה הם למעשה נערות. טענות אלה, שנועדו כמדומה להסביר את העובדה שכמה מגדולי החכמים והפרשנים בתולדות היהדות כתבו שירה מטלטלת בישירותה ובחושניותה, שלא התיישבה עם תפיסות המיניות בקרב קהילות ישראל בתקופות מאוחרות יותר, אינן מקובלות כיום על רוב חוקרי שירת ימי-הביניים. זאת לא מעט בזכות דבריו פורצי הדרך של החוקר חיים שירמן בנושא. כך, למשל, העיר שירמן על שירי החשק של שמואל הנגיד: "כל מי שיש לו חוש ביקורת כל שהוא יכיר, כי לפירוש זה אין כל שחר. הנגיד שר לא על דמויות סמליות, אלא על בשר ודם, ולא על 'צְבִיוֹת' בלבד, כלומר – נערות, אלא לפי הנוהג הערבי גם על 'צבאים' – נערים יפים, והם אלה שהלהיבו את דמיונו בעיקר", ובמקום אחר כתב: "נכון הוא שהיהודים הושפעו מאוד מן הספרות הערבית, אבל לא עד כדי כך שקיבלו את כל נושאיה בלי הבחנה. מן הסתם הייתה זיקה כלשהי בין חייהם וחוויותיהם לבין הנושאים שבחרו להם. […] דומה שהשפעת סביבתם הייתה כה חזקה עליהם, עד שקיבלו את אהבת הנערים, אם לא למעשה הרי כנושא לשיריהם. לא מעטים מן השירים הללו מהנים אותנו כיצירות אמנות, הקורנות יופי טהור. ראויים הם לתפוס מקום בשורה הארוכה של יצירות-מופת בספרות העולם, החל בסופרי יוון שבתקופה הקלאסית (אנקראון) ושלאחר-מכן, עד לנציגיה החשובים של תרבות המזרח (ערבים, פרסים), וכלה בכמה דמויות בולטות של שירת הזמן החדש באירופה וארצות-הברית (שקספיר, פון פלאטן, וולט ויטמן)". אנו שמחים מאוד לקיים דברים אלה של חיים שירמן הלכה למעשה במבחר שלנו, ולהצדיע בהזדמנות זאת לחוקר גדול, שהעז להשמיע דעות אלה בשנות החמישים והשישים.
בקהילות ישראל שבארצות הנוצריות כמעט שלא נכתבה שירת חשק לנערים.3 לאחר גוויעת צליליה האחרונים של שירת החשק בארצות האסלאם במאה ה-17, כמעט נעלמו ההתייחסויות לאהבה חד-מינית בשירה העברית, למעט שיר ידידות נטול ארוטיקה, או שיר היתולי פה ושם.4 החל בתקופת התחייה קל למצוא שירים עבריים שכלל לא נכתבו בידי משוררים להט"ביים, אך עושים שימוש בהומו-ארוטיקה לצרכים שונים, רציניים או סאטיריים, וניתנים גם ניתנים לקריאה מגדרית.5 אלה – כבודם במקומו מונח, אבל מקומם אינו במבחר זה לדעתנו.
המשורר העברי הראשון ששבר את השתיקה המתמשכת, והעז לכתוב שירה הומו-ארוטית בעברית מודרנית, הוא משורר שָכוּח למדי כיום: מרדכי גיאורגו לאנגר (1894 פראג – 1943 תל אביב), ידידו ומורו לעברית של פרנץ קפקא, ואולי לא פלא שכמה משיריו המעטים נכתבו בהשראת שירת החשק העברית בספרד, שטעמה נשמר בחרוז המבריח ובלשון המוקפדת.
לאנגר הוא המשורר שפותח את חטיבת השירה העברית המודרנית ב'נפלאתה', שאותה בחרנו לכנס בפרק נפרד כדי להבליט את מקומה של היצירה הישראלית המקורית. לאחר מותו של לאנגר שוב נשתררה שתיקה, שנמשכה כשני עשורים ויותר – ממש עד ראשיתה של השירה הלהט"בית הישראלית בשנות השישים והשבעים. בפרק המוקדש לשירה העברית המודרנית כלולים 30 משוררות ומשוררים, החל בבני הדור ה'וותיק' ועד למשוררים המצויים כעת בשנות העשרים לחייהם.
עניין משמעותי – לכאורה לשוני-טכני, אבל בעצם עקרוני ביותר – שמבדיל בין אנתולוגיה להט"בית עברית לאנתולוגיות דומות בשפות אחרות, נוגע לטבעה של השפה העברית עצמה. מאחר שבעברית יש כידוע הבחנה ברורה בין זכר ונקבה הן בגוף ראשון והן בגוף שני – בניגוד למרבית שפות המערב -המשוררים והמתרגמים העברים אינם יכולים לשמור על עמימות כאשר הם כותבים שיר אהבה. משוררת אנגלייה, למשל, יכולה לכתוב על תשוקה לאשה בלי שהדבר יהיה ברור בשיריה באופן חד-משמעי, שהרי הפנייה ל-you עשויה להתפרש כפנייה לנקבה או לזכר, וגם שמות התואר אינם מסומנים למין מסוים מבחינה דקדוקית. לעומת זאת, משוררת עברייה המבקשת לכתוב את אהבתה לאשה אינה יכולה להסתתר מאחורי עמימות לשונית וחייבת כמעט בהכרח 'לצאת מהארון'. וכך, מהרגע שבו היא בוחרת לכתוב "אני אוהבת אותךְ" ולא "אותךָ", היא מכריזה הכרזה ברורה. לעובדה זאת יש כמובן השלכות מרתקות כאשר מדובר במבחר להט"בי בעברית. לא פעם גורר האילוץ הזה כתיבה חד-משמעית יותר, לעיתים 'בועטת' וישירה יותר, אך במקרים אחרים הוא מביא דווקא לכתיבה חיישנית ומצועפת, הנמנעת מלנקוב בשמות גוף מפורשים. בתרגומי שירה השפעתה של עובדה לשונית זו היא מרחיקת לכת אף יותר: גם במקומות שבמקור אין בהם הכרעה ברורה, העברית מאלצת אותנו על-פי רוב להכריע בשאלת מינם של הנמען או הנמענת, ועל כן רבים מן השירים המתורגמים באנתולוגיה עשויים להיתפס כמפורשים יותר מכפי שהם בשפתם המקורית. שקספיר, למשל, פונה בעברית לאהוּב, ואין צורך לתהות את מי הוא משווה ליום קיץ (או ליום אביב, כבתרגומה הנהדר של אנה הרמן) בסונטה 18 הנודעת שלו. בעינינו, לא זו בלבד שאין בכך כל רע, אלא שבהקשר הנוכחי עשוי קושי אובייקטיבי זה להתברר כיתרון גדול של העברית.
ב'נפלאתה' בחרנו להציג שירה בלבד, ולא לכלול פרוזה, מחזות, מסות, טקסטים עיוניים או פזמונים. כמו כן מיעטנו ככל האפשר בשירים שבהם מתוארת אהבה חד-מינית 'מבחוץ'. שירים אלה יכולים להיות הומופוביים ולסבופוביים (כמו הסאטירות של יובנליס, שפעל בתקופת האימפריה הרומית), או לחלופין פורנוגרפיים (כמו "שירי ביליטיס" של פייר לואי הצרפתי), אך הם יכולים להיות גם מלאי הזדהות והערצה (כמו שירו של ויליאם וורדסוורת' לזוג הלסבי ליידי באטלר ומיס פּוֹנסונבּי). חרגנו ממנהגנו זה במקרה של שירת יידיש, מכיוון שכמעט אין למצוא בה התייחסויות לאהבה חד-מינית, והחלטנו לכלול שירים של אנה מרגולין, משוררת היידיש הניו-יורקית ילידת ליטא (האחד עוסק באהבת נשים, והשני – באהבת נערים בעולם הקלאסי), ואת השיר "דוד ויהונתן" מאת אהרן צייטלין, המשורר והמיסטיקן היידי יליד רוסיה הלבנה. אשר למשוררים להט"ביים לָטֶנטיים בתקופה המודרנית, כלומר משוררים הומואים או משוררות לסביות שלא יצאו מהארון וחיו כסטרייטים -העדפנו להשאיר אותם בארון, גם במקרים שבהם יש מי שמוצא בשירתם יסודות ומאפיינים להט"ביים.
השירה הטרנסית מיוצגת כאן באמצעות נציג יחיד: אילי אבידן-אזר, יליד 1982, כותב מוכשר ביותר שעדיין לא פירסם ספר פרי עטו. השקענו מאמצים ניכרים בחיפוש אחר שירים טרנסיים ישראליים נוספים, אך ללא הצלחה. בעיה אחרת עוררה האות בי"ת של להט"ב, שהרי השירה הביסקסואלית קשה להגדרה מעצם טבעה: אם מדובר בשירים שכתבו יוצרים דו-מיניים, הרי שכאלה יש כאן בשפע, ולמשל שיריהם של יוצרים (בני תקופות ותרבויות שונות) כגון ג'ון וילמוט הרוזן מרוצ'סטר, הלורד ביירון, עדנה סט. וינסנט מיליי, מרינה צוֶוטאיֶיבה, יונה וולך ורבים אחרים. אם מדובר בשירים שבהם מוזכרת אהבה לגברים ולנשים כאחד, או בשירים העוסקים במפורש בהוויה ובזהות הדו-מינית – ובכן, כמה שירים כאלה כבר יש?
כמו כן, כמה משוררים להט"ביים חשובים נעדרים מן האנתולוגיה מסיבות שונות: מקצתם, כמו אליזבת בישופ, מריאן מור, ג'ון אשברי או אלֶחַנדרה פּיסַרניק, משום שלא כתבו שירים להט"ביים מפורשים; אחרים – משום שלא הצלחנו להשיג תרגומים טובים די הצורך ליצירותיהם; ובכמה מקרים נוספים מדובר פשוט במשוררים מודרניים שיצירתם מוגנת עדיין בזכויות יוצרים, וכדי לפרסם תרגומים משירתם יש לשלם סכומים המצטברים להון עתק. במקרים אחדים סירבו המשוררים והמשוררות או יורשיהם להתיר לנו לפרסם מיצירותיהם. כך, למשל, ביקשנו לכלול באנתולוגיה קטעים נבחרים מהפואמה "הנידון למוות" מאת הסופר, המחזאי והמשורר הצרפתי ז'אן זֶ'נֶה, אך נתקלנו בסירובו הנחרץ של מנהל העיזבון, בשל התנגדותו העקרונית: צחוק הגורל, בהתחשב בתפקיד המכריע שמילא ז'נה עצמו במאבק השחרור ההומוסקסואלי.
* * *
אנו מודים מקרב לב לחברי המערכת: לד"ר דנה אולמרט, שסייעה לנו לבחור מן השירה הלסבית הלועזית והעברית; לנדב ליניאל, שסייע לנו לבחור מן השירה ההומואית החדשה הלועזית והעברית; ולבני מֶר, שעזר לנו בבחירת השירים שנכתבו ביידיש ובתרגום שניים מהם.
תודתנו שלוחה לכל המשוררים שהסכימו לתרום את שיריהם לאנתולוגיה, לכל המתרגמים שתירגמו שירים במיוחד בעבור האנתולוגיה, וכן למתרגמים שהסכימו שנכלול במבחר זה את תרגומיהם שכבר ראו אור בספרים.
תודה מיוחדת לד"ר מתי הוס, שהושיט לנו סיוע יקר ערך בעריכת המבחר מן השירה העברית מן המאה התשיעית ועד המאה ה-16 (בדרום איטליה, בספרד המוסלמית והנוצרית, במצרים ובארץ ישראל) ובביאור המקומות הבעייתיים.
תודה לחברינו שסייעו בעצותיהם הטובות: ורד דור, אביעד אליה וקובי מידן.
תודה להוצאות כנרת, זמורה ביתן, דביר, מכון הֶקשרים ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב, על הסכמתם האדיבה לאפשר לנו לצטט חומר ביוגרפי מתוך 'לקסיקון הֶקשרים לסופרים ישראלים'. כמו כן נעזרנו רבות באנציקלופדיות ספרותיות וכן באנתולוגיות להט"ביות בשפות שונות.
אנו מבקשים להודות ליהונתן (חיליק) נדב ולכל אנשי הוצאות הספרים חרגול ומודן על נכונותם להעניק בית חם למיזם מורכב ומאתגר זה ולתמוך בנו בכל סיוע נדרש ובעצה טובה.
ולבסוף – אנחנו מבקשים להביע את הוקרתנו ותודתנו העמוקה לחלוצי המאבק הלהט"בי בישראל, שבזכותם חיינו כיום טובים וצודקים יותר, והודות להם גם אנתולוגיה של שירה להט"בית, בין השאר, היא בגדר האפשר.
דורי מנור ורונן סוניס, מאי 2015
1 למשל: 'לוח האוהבים' בעריכת לאה גולדברג (עמיחי, 1956), 'אהבה' בעריכת פנחס שדה (שוקן, 1989), 'מבחר השירה הארוטית' בעריכת אריה זקס (כתר, 1989) ו'שיר אהבה' בעריכת שמעון זנדבנק (חרגול ועם עובד, 2009).
2 למשל, האנתולוגיה 'גאים להציג' בעריכת אילן שיינפלד (שופרא, 2003).
3 מעטים הם היוצאים מכלל זה, והבולט שבהם הוא המשורר טַדרוֹס אבולעאפיה, שפעל בספרד הנוצרית במאה ה-13. ראו שירו בעמ' 91.
4 לדוגמה, שני שיריו ההיתוליים של שד"ל, "שירת הזונה" ו"שירת הזונה ההופכת שולחנה", שנכתבו באיטליה במאה ה-19.
5 הנה כמה דוגמאות, ממש על קצה המזלג: "ביום קיץ יום חום" מאת חיים נחמן ביאליק; "שלושה כתרים" מאת שאול טשרניחובסקי; "ממעמקים" מאת אורי צבי גרינברג; "חלום נערה" מאת לאה גולדברג; "הפגישה החמישית" מתוך הספר 'הטור השביעי' מאת נתן אלתרמן; "אהבה וגטטיבית" מאת דוד אבידן; "מעשה ביצחק" מאת מאיר ויזלטיר, ועוד כהנה וכהנה.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “נפלאתה”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות