"אנאבל השמנה", "אנאבל הדובה", קראו לה עוד מהגן, והיא רק הלכה ושמנה. בתיכון היא ניסתה דייאטה (מסוכנת), אבל רזתה. דיימון, […]
אנאבל הייתה ילדה שמנה, שמנה מאוד.
כשהייתה בת שלוש היא נפלה מהמגלשה והפצע בירכה היה גדול וכואב, והגליד רק אחרי הרבה זמן. מריה, הגננת, שוחחה על כך עם היילי, אימה של אנאבל. היא אמרה שאם הילדה לא הייתה כבדה כל כך – גם המכה לא הייתה קשה כל כך.
“תביטי עליה, תראי את הירכיים הגדולות ואת הבטן השמנה שיש לה. את יודעת כמה כואבת מכה שהגוף השמן שלה מקבל?”
את השיחה הזאת שמעה גם אנאבל. עכשיו הבינה, במוחה הילדותי, שזו הסיבה שמריה תמיד כועסת עליה ואולי גם בגלל זה דוחפים אותה הילדים ולא רוצים לשחק איתה.
בבוקר התפזרו הילדים בין פינות המשחק ואנאבל ישבה בפינת הבובות, מלטפת ושרה לבובה הרכה, שקראה לה מאיה, זו עם הצמות העבות. ניק הגיע, חטף מידיה את הבובה וברח איתה לקצה החדר. הוא אחז בצמותיה, נפנף אותה מסביב לידו ושר בקול רם:
“נה, נה, נה, נה, נה, נה –
בואי, שמנה, בואי דובה,
בואי קחי ממני את הבובה.”
כל הילדים צחקו ואנאבל בכתה.
היא לא בכתה על הבובה שמתעופפת בידו של ניק, אלא כי הבינה שהיא דובה, שהיא שמנה, ושלועגים לה.
אנאבל כבר קלטה שלהיות שמנה זה משהו לא טוב. שזה מפריע לאחרים ולכן כדאי לה להסתתר ולא לבלוט. אבל היה עצוב לה להישאר לבדה, בלי חברים וחברות, ולכן חיפשה שיטות איך להתחבב על הילדים. היא הכריחה את עצמה לוותר, לא להתעקש ולהתחלק בכל מה שיש לה. (וזה משהו שהיה קשה לה במיוחד).
בפינת הבובות ישבו גם קייט וג’וליה. קייט רצתה דווקא את הבובה השנייה שאנאבל לקחה. היא לא ביקשה אותה ממנה, היא פשוט משכה אותה, ואנאבל שחררה את אצבעותיה מהבובה והסתכלה בדמעות איך קייט מחבקת את בובתה.
זה נכון שהיה לה קשה לוותר, אבל אנאבל גם ידעה שאם תתעקש וקייט תצרח ותבכה, תגיע הגננת ותכעס על אנאבל. אנאבל לא העסיקה את מוחה בענייני צדק, היא רק חיפשה דרכים כדי להישאר ליד הילדים.
דקה אחר כך, (ולמרות שאנאבל ויתרה לה על הבובה) קמה קייט והלכה לשחק עם ילדות אחרות. בפינת הבובות נשארה רק ג’וליה כהת העור. גם אותה לא אהבו ילדי הגן ושתי הילדות הדחויות נשארו לבדן, אחת לצד השנייה, אחיות לצרה.
בסוף אותה שנה, עזבה משפחתה של ג’וליה את העיר ואנאבל נשארה בלי חברות.
בכיתה א’ השתנה המצב.
הם היו בכיתה חמישה עשר ילדים בני שש. בהירי שיער וכהי שיער, ילדים גבוהים ונמוכים, אבל הייתה רק ילדה אחת שמנה, יותר שמנה מאנאבל. זו הייתה קים, קים הדובה.
התואר ‘דובה’ דבק בה, עד שקים עצמה אימצה אותו כחלק בלתי נפרד משמה. כשקים הדובה עמדה לצד אנאבל, נראתה אנאבל פחות גדולה.
בחופשה, כמו בכל שנה, ערבב בית הספר את ילדי הכיתות בשכבה, ובכיתה ב’ מצאה את עצמה אנאבל עם קבוצת ילדים אחרת.
במשך הימים של כיתה ב’ נעלם המבט הנפחד מעיניה הענקיות והכחולות של אנאבל. היא הייתה גבוהה, נישאת מעל כל בני כיתתה וגם החלה לשים לב ששיערה החום-זהוב יפה במיוחד. בכל בוקר סירקה אותה אימה ואספה אותו בקוקו עבה ורק בימי הולדת או באירועים אחרים פיזרה אותו והוא גלש וצנח על גבה.
השנה הגיע סטנלי, המורה החדש לאומנות, שהיה שמן מאוד. מהשיעור הראשון הייתה לאנאבל הרגשה שהוא מתייחס אליה טוב יותר מהיחס שקיבלה מהגננות ומהמורים, ולכן השקיעה מאוד בשיעורי האומנות שלו. (איך יכלה לדעת שהיא כל כך מוכשרת?)
היום עבר סטנלי בין הקבוצות, ונעצר מאחורי אנאבל. מה שהוא ראה היה מדהים. הוא הרים את הדף שציירה והציג אותו בפני התלמידים ואנאבל רעדה כששמעה את קריאת ההתפעלות שעלתה מכולם. באותו יום ראתה את הציור שלה תלוי על לוח המודעות הראשי, ליד חדר המנהל. כמוה ראו אותו כולם.
גם קרוליין, המורה למוסיקה, חיפשה קולות חדשים למקהלת בית הספר והקשיבה לשירת הילדים. הסתבר שאנאבל ניחנה בקול נפלא, קול רוטט, והמורה המליצה לשבץ את אנאבל הקטנה במסיבת הסיום של בוגרי כיתות ח’, שתיערך בסוף השנה.
אימה, היילי, פיזרה את שיערה ולחשה לה שכולם היו רוצים להיראות גבוהה ויפה כמוה. ואכן, כשאנאבל בת השמונה עלתה על הבמה שהוקמה בחצר בית הספר, היא הייתה משוכנעת שהיא הכי יפה בעולם.
קולה הצלול והרוטט הדהד ברמקולים והעלה דמעות בעיני השומעים. מכל צד הבהבו הבזקי מצלמות ומחיאות הכפיים גרמו לאנאבל להבין שאוהבים את שירתה. כשגברו תשואות הקהל ושריקות פילחו את האוויר, פרצה אנאבל בבכי והמנהל עלה לבמה, לחבק אותה.
הצילומים של הילדה השמנה, בעלת הקול המדהים, התפרסמו בעיתוני השכונות ויחד איתם החל גם מעמדה החברתי להתחזק. פתאום ביקשו את קרבתה והמימדים הגדולים שלה כבר לא עניינו ולא הפחיתו מהפופולריות שלה.
האימהות עודדו את ילדיהן להזמין אותה לאירועים שערכו בבתים, כדי שאנאבל תנעים להם בשירתה.
כשהייתה בכיתה ג’ נשלחו ציוריה לתחרות ציורי ילדים ארצית, והיא זכתה במקום השני והפכה לשיחת היום בחדר המורים. היא שמעה שאומרים שציוריה של הילדה השמנה נראים כאילו צויירו בידי אדם בוגר, ולא הבינה אם זה טוב או רע, אבל כשראתה שהם מקשטים את קירות בית הספר, הבינה שזו הייתה אמירה חיובית.
יחד עם הגאווה הציק לה הכינוי “שמנה,” אבל היא ידעה שזה משהו שלא תוכל לשנות.
בהפסקות היא סבלה מאוד.
אף פעם לא שיתפו אותה הבנות במשחקיהן. לא במשחק ‘מחבואים’ וגם לא ב’תופסת’ כי איך תוכל שמנה כמוה להתחמק ולברוח, וכמובן שבגללה הם עלולים להפסיד.
שנה אחר כך, הגיעה ננסי, המורה החדשה לספורט.
היא ביקשה מהבנות להתחלק לקבוצות ובחרה ראשי קבוצות. כל ראש קבוצה קראה בשמה של אחת הבנות, כדי שתצטרף לשורה שמאחוריה. כמו תמיד, נשארו אחרונות, אנאבל וסאמר השמנמונת.
אנאבל כבר ידעה מה שעומד להתרחש בעוד רגע. הם יקראו לסאמר והיא תישאר לבדה. הפעם היא פעלה אחרת. מכיוון שידעה שבעוד רגעים אחדים תתחיל הסצינה שבה תחייב המורה את אחת מראשי הקבוצות לצרף את אנאבל לקבוצתה, החליטה אנאבל להקדים אותה. היא הזדקפה במלוא קומתה, ובשארית הכבוד העצמי שנותר בה פסעה לכיוון הכיתה.
“היי, אנאבלי, לאן את הולכת?” צעקה אחריה ברוק, חברתה, ואנאבל השיבה שלא מתחשק לה לשחק.
ברוק הייתה עכשיו אחת מראשי הקבוצות, אבל אפילו לרגע לא עלה בדעתה לצרף את אנאבל לקבוצתה, כי גם היא רצתה לנצח.
הבנות ריכלו, תמהות על הקשר בין השתיים, כי ברוק הייתה יפהפייה. תלתליה זהובים, אפה פעוט ונמשים קטנים פזורים עליו, והעיקר – היא הייתה רזה וגבוהה – חלומה של כל אחת מבנות הכיתה.
באסיפת המורים הביאה ננסי, המורה לספורט, את הסיפור עם התלמידה השמנה בכיתה ד’.
אמאנדה, היועצת החינוכית, הציעה למנות את אנאבל לראש קבוצה אבל המורה אמרה שהיא חוששת שבנות הכיתה תסרבנה להצטרף לראש הקבוצה השמנה, ואם תחייב אותן הן עלולות להגיד מילים מעליבות.
“אני מודה ומתוודה שאני חוששת שאתקשה להתמודד עם המצב שיווצר.”
הוחלט להעביר את הנושא החברתי שנוצר לצוות מצומצם של יועצת, מחנכת, מורה לספורט ומנהל.
אבל שום דבר לא השתנה, וכך המשיך המצב.
באותה שנה וגם בשנים שאחר כך, כשנשמע הצלצול להפסקה, נשארה אנאבל בכיתה או עמדה סמוך לפתח. כשהחלו המשחקים הייתה נעלמת לתוך הכיתה, מוותרת מראש על התמודדות עם הבנות.
כשהייתה בכיתה ה’ הגיעה דודתה, ליאה, לביקור של יומיים, שהשאיר רושם כבד על אנאבל.
כבר יומיים קודם, מיום רביעי, החלו הנקיונות בבית לקראתה. אנאבל שמעה את אימה אומרת לאביה שרק חסר לה עכשיו שאחותו, ליאה השמנה והרווקה הניצחית, האחת שהכל-תמיד-יודעת, תמצא בלאגאן בבית ותפתח את הפה הגדול שלה.
“יש לה פה בדיוק בגודל הגוף שלה,” שמעה אנאבל את אימה אומרת.
את המשפט הזה הבינה הילדה רק ביום שישי בצהריים, כשראתה את האישה שירדה מהמונית וצעדה בשביל אל ביתם.
“אוי, שכחתי, סלקי את החתול,” זירזה אימה את אנאבל. היא מלמלה משהו על כך שגיסתה לא תסכים אפילו לשתות תה בבית עם החיות, ותייבב שהיא אלרגית לחתולים.
ליאה נכנסה אל תוך הבית וברגע שראתה את אנאבל היא קראה:
“או, הנה, זאת הילדה שלי! ((That’s my girl! הילדה הזאת שייכת למשפחה שלנו.”
אנאבל לא הבינה.
“בואי לכאן, ילדה, תני חיבוק לדודה שלך,” והוסיפה, “תסתכלי עלי טוב טוב, כי ככה תראי בעוד כמה שנים.”
ידיים גדולות הצמידו אותה אל החזה הענק ונשיקה מצלצלת הוצמדה למצחה.
“תראו, תראו, הילדה הזאת מגיעה לי לכתפיים,” אמרה ליאה, “בת כמה את, גברת צעירה?”
“נו, באמת, תניחי לילדה,” אמר הנרי, אביה, “אל תתחילי עם השטויות שלך.”
(רק למחרת הסתבר לאנאבל שהאישה שהפחידה כל כך את אימה הייתה אישה רגישה ועדינת נפש מאין כמוה).
אימה סימנה לאנאבל בתנודת ראש ללכת משם ואנאבל מיהרה להסתגר בחדר, להתרחק מהאישה הגדולה ו”מהפה הגדול שלה”.
אנאבל הגיעה רק לארוחת הערב. ליאה ואביה שוחחו בשקט, בפינת הסלון. הסתבר שהיא הגיעה לביקור הזה כדי לסכם דברים לגבי נכס שהועבר אליהם בירושה.
(אחר כך שמעה אנאבל את אימה מתלוננת שהאישה האיומה הזאת אפילו לא מצאה לנכון להגיד מילה טובה על האוכל שכל כל טרחו להכין בשבילה).
לאחר הארוחה, כשהסירו את הצלחות מהשולחן, טפחה ליאה על הכיסא לצידה ואמרה: “בואי, ילדה, שבי ליד הדודה שלך.”
בזרועותיה הגדולות היא הקיפה את אנאבל באהבה, צחקה ואמרה: “את אולי גדולה ושמנה, אבל את נהדרת.”
אימה של אנאבל פלטה אנחה והחלה לדבר בספרדית, בכעס ובקול רם. התעורר ויכוח בין אימה לדודתה. (אחר כך שאלה אנאבל את אביה מה דיברו והוא סיפר שאימה כעסה על הכינויים שאמרה לך הדודה).
באמצע הויכוח סימנה לה אימה לחזור לחדרה ואנאבל עזבה את שולחן האוכל באי רצון, נכנסה לחדרה והמשיכה להקשיב לשיחות שהתנהלו בסלון.
למחרת בבוקר הזמינה אותה דודתה לצאת איתה לחצר הבית. מתחת לגזעו המפוצל ולצמרתו הענקית של עץ התות הענק הציבו כיסא נדנדה, וכשליאה התיישבה עליו נשמעה חריקה.
“היי, אפילו הנדנדה הזאת מתלוננת כשאני מתיישבת עליה,” אמרה ליאה והזמינה את אנאבל לשבת לצידה.
ליאה קטפה עלה, גלגלה אותו ונשפה לתוכו. אנאבל הקשיבה והיה נדמה לה שהיא מזהה משהו שדומה לשיר על החווה של מקדונלדס הזקן. ואכן, ליאה השליכה את העלה ושרה בקול ערב ורוטט.
(ברגע זה, כשהקשיבה אנאבל לדודתה, עלה בדעתה שאולי ממנה היא ירשה גם את קולה שלה).
“למקדונלדס הזקן הייתה חווה, ובחווה הייתה פרה,” שרה ליאה. היא געתה כמו פרה, פעתה כמו כבשה, נבחה, יללה והצחיקה את אנאבל עד דמעות. כשסיימה לשיר הקיפה את כתפיה של אנאבל וחיבקה אותה בחוזקה. (אנאבל לא זכרה אם חיבקו אותה והרעיפו עליה אהבה וליטופים, כמו שקיבלה היום מהאישה שישבה לצידה).
אימה הגיעה עם מגש, עליו בקבוק סודה, שתי כוסות ועוגיות שהכינה. היא הניחה אותו לצידן, צפתה בשתיים בשפתיים קפוצות והסתלקה משם. אנאבל עקבה אחר אימה, מנסה לנחש אם היא כועסת או מרוצה ממה שהיא רואה.
“תגידי, אנאבל שלי, נעלבת כשאמרתי לך שאת גדולה ושמנה?” שאלה ליאה, ובלי להמתין לתשובתה סיפרה בשקט שגם לה אמרו מילים כאלו, ואף יותר מעליבות.
“צוחקים עליך, נכון? משחקים איתך?” ומיד הוסיפה, “אנאבלי, אין סיכוי שהדברים ישתנו.”
אנאבל שתקה. היא הקשיבה לסיפור על הסבתא שלה, שנפטרה כבר לפני שנים, שגם היא הייתה אישה גדולה ושמנה. ליאה אמרה שהגודל והשומן עברו בירושה.
“זו ירושה גרועה ושום דיאטה בעולם לא תעזור לנו, ילדתי.”
אנאבל הקשיבה לכל מילה. (מעולם לא התייחסו אליה ושוחחו איתה ברצינות כזאת).
“אף אחד לא אוהב שמנים,” אמרה ליאה, ולאנאבל הייתה הרגשה שדודתה מדברת לעצמה ואולי אפילו על עצמה.
“היי, מה אנחנו יושבות כמו גלמים, זאת נדנדה, נכון?” אמרה ליאה והחלה לטלטל את הספסל שעליו הן ישבו.
הנדנדה נעה קדימה ואחורה והשמיעה קולות צורמים. לפתע נשמע צליל שבר, הנדנדה נטתה על צידה, צנחה לחול והשתיים התגלגלו ממנה. ליאה התרוממה בגמישות מפתיעה, משכה והרימה את אנאבל ומתוך הבית הגיעה בריצה אימה של אנאבל, כשהיא סופקת כפותיה. ליאה צחקה ואמרה:
“חשבתי שזו נדנדה אמיתית. לא אמרו לי שהציבו אותה כאן רק לקישוט.”
היילי התעלמה ממנה, משכה את אנאבל מידיה וטפחה על בגדיה.
“טוב, כנראה שהיא לא מיועדת למשקל של טנקים כמונו, אה?” פטפטה ליאה והיילי משכה את אנאבל אחריה והורתה לה להיכנס מייד לחדרה ולהישאר שם, כשהיא ממלמלת שמזל שזה הסתיים רק בצורה כזאת.
ביום ראשון בערב, כשהשמש כמעט שקעה, צפרה מכונית וליאה יצאה מאחד החדרים. היא נפנפה בידה והעיפה נשיקה לאוויר. לפני שנעלמה היא אמרה את המשפט שעומד ללוות את אנאבל כל ימי חייה.
“זכרי, ילדתי, שבתוך כל איש שמן מסתתר איש רזה,” ונעלמה לתוך המונית.
(באותו רגע אנאבל לא הבינה את המשפט הזה וגם לא התייחסה אליו).
בכל מקום ראתה אנאבל ילדים ואנשים יותר רזים ממנה. כשצפתה בסרטים, בטלוויזיה ובמיוחד בפרסומות, והגיעה למסקנה שאנשים רזים הם אנשים שטוב להם, כי מעריכים אותם יותר. מיד גם החליטה שכולם גם יפים יותר ממנה.
כאילו כדי להמחיש את מסקנתה שמעה אנאבל את השכנה שאמרה לאימה שזה ממש חוסר אחריות לגדל ילדה כזאת, אסור ולא שווה לתת לילדה להמשיך ככה. אנאבל הבינה שאם מבוגרים חושבים ככה, הרי ברור שהיא גם “לא שווה”.
כשהייתה בת שלוש עשרה היא הגיעה כמעט למטר ושמונים ומשקלה היה מאה ושלושה קילוגרמים. האמת, שכבר מזמן השלימה עם גודלה אבל בתקופה הזו הפריע לה שהנערים מעדיפים את שאר הבנות, אפילו את סאמר השמנמונת. היא חדלה לבלות עם הבנות ולכן גם לא השתתפה בפעילויות החברתיות.
רק כשהחלו ההכנות למסיבת הסיום של כיתה ח’, סיום בית הספר היסודי, מצאה אנאבל את עצמה עסוקה איתם. נוספה להתרגשות גם העיסוק של בנות השכבה בלבוש ליום הגדול.
יום אחד הגיעה שמועה שאחרי הלימודים תגיע נציגה של רשת החנויות הענקית “טנג’ר אאוטלט” (“Tanger Outlets”) ואנאבל הצטרפה לברוק, חברתה, סקרנית כמו כולן. זו הייתה נערה גבוהה, חטובה, והעיקר – רזה להפליא, כמו אחת שיצאה מתוך הפרסומות. הנערה הזו הייתה לבושה בהידור מיוחד, מה שהביא את הבנות לנתח כל פריט שלבשה במשך כמה ימים אחר כך.
זו הניפה לאחור את שיערה וחילקה לכולן כרטיסי חבר. מיד הסבירה את מה שכמעט כולן כבר ידעו, שהכרטיסים האלו מקנים הנחות של חברי AAA וחילקה חוברות עם מידע על הנחות שמבטיחות עד עשרים אחוזים. התלמידות ידעו לספר שיש הנחה על הנחה וגם כפל מבצעים, כך שניתן יהיה לרכוש בגדים איכותיים בהנחות גבוהות יותר.
במוצאי יום ראשון נפגשו בנות כיתה ח’ שנייה בביתה של לוסי, המלכה הכיתתית הבלתי מעורערת שלהן.
כל אחת תכננה להתלבש בצורה הכי מרשימה, כדי שידברו עליה גם אחרי מסיבת הסיום. הבנות התחלקו בדיעותיהן, והויכוחים הגיעו למריבות. הויכוח העיקרי היה לאן להגיע כדי לרכוש מלתחה יומיומית ואיפה המקום הכי טוב למלתחה חגיגית.
“ברור שכדאי ללכת ל”טנג’ר אאוטלט”, כי היא הכי גדולה ויש לה סניפים בכל המזרח שלנו,” אמרה לוסי בשחצנות שלה. על סנטרה הייתה גומה נאה שהקנתה לה יופי כמעט מושלם והיא זקפה את סנטרה בהתרסה והקיפה את כולן במבט עיניה הירוקות.
בדרך כלל היו דבריה מקובלים על כולן, גם בגלל הדרך שהיא אמרה אותם ובעיקר בגלל היחוס והמעמד החברתי שלה.
לוסי הצטרפה לכיתה הזאת רק לפני שלוש שנים, לאחר שמשפחתה השתקעה סוף סוף במקום אחד, באורלנדו. עד כה הם נדדו בעקבות האב ברחבי הגלובוס, שבתפקידו האחרון שימש כקונסול באחת ממדינות המזרח התיכון.
להפתעת כולן (וגם להפתעת עצמה) דיברה אנאבל ואמרה שהיא דווקא חושבת שכדאי יותר לקנות ב”מפעלי בלץ אאוטלטס” (“Belz Factpru Outlets”) וסאמר השמנמונת חיזקה את דבריה, כשאמרה שהיא אפילו מעדיפה לחפש בגדים ברחוב הראשי, בחנויות רגילות. לוסי הניפה ידה בביטול ובנשיפת זלזול אמרה שבלץ זו רשת קטנה מידי, כי יש לה רק שלושה סניפים והחנויות שלה לא שוות אפילו התייחסות.
כאן החל ויכוח עקרוני שלא היה שייך לחנויות או ללבוש. לוסי רתחה מזעם כששמעה את אנאבל אומרת (והיא דיברה בשקט, וקיוותה שאף אחת לא תשמע אותה) שלא כל אחת יכולה להרשות לעצמה לרכוש בגדים בכל מקום. לוסי אמרה לאנאבל בקול רם מידי שאחת כמוה זקוקה מאוד למפעל הגדול, כמו “טנג’ר אאוטלט,” כי דווקא שם יש מבחר עצום, והוסיפה בארסיות:
“תסתכלי על עצמך. אחת כמוך, גדולה ושמנה כל כך, חייבת לחפש רק במקומות שמציעים מבחר עצום.”
זו הייתה יריית הפתיחה לקרע ולזעזוע שיעבור על אנאבל.
אנאבל ניסתה לענות לה אך הדמעות חנקו את גרונה. כדי לא לפרוץ בבכי לפני כולן היא הראתה על השעון ואמרה שהיא חייבת לזוז, ואז קמה ועזבה את המקום.
בנות נוספות יצאו בעקבותיה. אלו היו “המורדות”, שניצלו את ההזדמנות להשתחרר מהתנשאותה של לוסי.
בחוץ הן מצאו את אנאבל מקנחת את אפה בקול רם. לאחר שיחה קצרה החליטו לנסוע למחרת למרכז אורלנדו, לחפש חנויות ברחוב הראשי, כמו שהמליצה סאמר. וכיוון שכך, הציעה סאמר לבקש מאביה להסיע את כולן במכונית המשפחתית הגדולה שלהם. (כשליבה הולם בחוזקה והיא מקווה שיסכימו לקחת אותן).
מה שקרה לאנאבל למחרת, ביום הקניות, פתח צלקות חדשות בנפשה.
סאמר הצליחה לשכנע את אביה לקחת את כולן במכונית (הבטיחה בתמורה לשמור על אחיותיה התאומות למשך יום שלם).
אין עדיין תגובות