1992 הייתה שנה קריטית, אולי המשמעותית ביותר מאז המצאת הכדורסל. מייקל ג'ורדן זכה בכל תואר אפשרי, מג'יק ג'ונסון ולארי בירד […]
ראסל ווסטברוק – בעולם של מספרים
"כי אני האיש הרע, ואני יריתי בבמבי, אני הולך מכות עם המהטמה גנדי", שרה להקת שב"ק ס' באמצע שנות התשעים (בתקופה שמוקי עוד היה מגניב), ולא ידעה שהיא בכלל מתכוונת לכדורסלן שלא היה כמותו אשר יגיח 15 שנה לאחר מכן. נכון, הם אמנם שרו גם "אידיגדי אורגן אורות וביגדי בחורות", אבל רק המשפט הראשון באמת מתייחס לראסל ווסטברוק.
כי מהרגע בו החל לרוץ מצד לצד ב-NBA כמו אחוז דיבוק, נדמה כאילו ווסטברוק הוא האיש הרע של הכדורסל. הוא הגורם להפסד, הוא "הורס את המשחק", הוא הפריע לדוראנט, הוא לא מסר לדוראנט, הוא גרם לדוראנט לעזוב, הוא גרם לפירוק רביעיית דוראנט-ווסטברוק-הארדן-איבקה, הוא אגואיסט, סוליסט, נרקיסיסט שמתלבש כמו פאנקיסט.
ווסטברוק הפך לאחת הדמויות הכי מרתקות שנכנסו לליגה בדור האחרון. האיש שלוקח כל משחק וכל התקפה ברצינות תהומית, גם אם זה משחק אולסטאר. הוא מרתק לא רק בגלל לוק צב הנינג'ה שלו כשהוא מרכיב את משקפי דונטלו, וגם לא בגלל חולצות הסטיב ארקל. זה אפילו לא משום שמדובר בכלל בשד טזמני, דמות מלוני-טונס שעושה כל מה שהיא רוצה על הפרקט תוך שניות. הוא מרתק בגלל המראה שהוא מציב בפני הכדורסל.
כי נכון ל-2017, אין שחקן מעורר מחלוקת ברמת הכדורסל כמו ווסטברוק. האיש שמעלה הכי הרבה תהיות ושאלות לגבי מהות המשחק הזה וכיצד הוא צריך להיות משוחק. כיצד הוא מסוקר ומנותח, האם מסתכלים עליו נכון. ראסל ווסטברוק הוא האיש שמשאיר לנו יותר מדי שאלות באוויר.
הרי הוא יכול למסור המון (10.4 אסיסטים בעונת הטריפל-דאבל האחרונה), אבל האם זה אומר שהוא באמת משתף את חבריו לקבוצה? הוא יכול להוריד כמות אדירה של ריבאונדים (10.7), אך האם יש כאן בעצם רדיפה אחר מספרים? הוא יכול לקלוע הרבה (פעמיים מלך הסלים), אבל האם זה הדבר שמוביל את קבוצתו לניצחון? האם כך אמור להיראות "רכז" בעידן החדש? מה המשמעות הנכונה של המושג MVP – השחקן המשמעותי ביותר? האם רק בגלל שמישהו החליט כי הנקודה העשרונית נמצאת אחרי 10, זה מה שהפך את כוכב הת'אנדר לכוכב הכי גדול בליגה? ואם ג'יימס הארדן היה מוריד עוד 1.8 ריבאונדים בעונת 2016/17, זה מה שהיה הופך אותו ל-MVP?
המתח שיצר בין הכדורסל הישן לחדש, בין שחקנים שמשחקים את המשחק לבין שחקנים שמוצגים כגיבורי-על עם מספרים שעפים מכל עבר כמו באיור קומיקס לאחר עוד ערב של טריפל-דאבל, הפך את ראסל ווסטברוק לפנים של הליגה ב-2017. ובלילה בו הצטרף לאוסקר רוברטסון כאחד משני השחקנים הבודדים שקבעו ממוצע עונתי של טריפל-דאבל, הוא גם טבע את הפתגם שילווה את הליגה מכאן לעוד שנים רבות, כאשר נשאל אם האמין שיגיע להישג. "למה לא?", ענה בפשטות.
אם יש שיא היסטורי בן 55 שנה, למה לא לשבור אותו? אם כולם חשבו שאתרסק אחרי שהחבר הכי טוב שלי "בגד" בי, למה לא להראות להם שלא אשבר? אם כולם אומרים שאני לא טוב מספיק להוביל קבוצה לפלייאוף לבדי, למה לא להראות שהם טועים? אם כולם אומרים שאני סתם עוד שחקן טוב, למה לא להוכיח שאני שחקן היסטורי?
הוא הבבואה של ה-NBA ב-2017, ואולי בעצם גם של אמריקה ב-2017. מדינה וליגה שרוצות משהו ענק, מפוצץ, גדול מהחיים. בין אם זה בבית הלבן או על מגרש הכדורסל, הם רוצים דמות טלוויזיונית כמו אחת שלקוחה מסרט, שמבטיחה להם הבטחות של מספרים ומילים, לאו דווקא בעלי עומק או משמעות. הם רוצים משהו שיקפוץ להם מול העיניים, שימשוך להם את תשומת הלב, שיציג להם בצורה החדה והגסה ביותר את האינדיבידואליזם. הם רוצים מישהו שיגיד להם "למה לא?".
אין עדיין תגובות