"החלטתי לארגן לעצמי תקלה, כזו שתשאיר אותי בריא לחלוטין, למעט היכולת לירות באקדח. החלטתי לחתוך לעצמי את אצבע ההדק," אמר […]
רסק ירקות
כשזה קרה בפעם הראשונה, חופי הרגיש כאילו קיבל זרם והיה בטוח שפגע בקצה המרפק בפינת השולחן או במסעד הכיסא שלצידו, כי כשקירב את כוס הרסק אל פיו, הרגיש חבטה חזקה במקום לא מוגדר בין זרועו לבין שפתיו. הכוס עפה מידו והתנפצה אל הקיר ותכולתה ניתזה בקֶשֶת אלכסונית על השולחן, המקרר והחלון.
חופי קילל נמרצות את הגולמניות שלו, את הכוס ובעיקר את העובדה שלא נשארו בבית ירקות לסיבוב נוסף. הוא נאלץ לצאת לעבודה על בטן ריקה, בלי רסק ירקות הבוקר האהוב עליו.
למחרת בבוקר, למוד ניסיון מיום האתמול, חופי וידא שזרועו חופשייה כשהוא מגיש את הכוס לשפתיו. ברגע שהן נגעו בכוס, זה קרה שוב. זרם חשמלי חלף בין ידו האוחזת בכוס לבין שפתיו. הפעם הוא שם את נפשו בכפו ולא הרפה מהכוס. חלק מהרסק ניתז, אבל כמחצית הכוס נותרה מלאה כשהונחתה במהירות על השולחן.
לאחר שהתאושש התבונן בכוס בפליאה ובחשש. מכיוון שלא מצא הסבר, החליט להמשיך בלגימה, אלא שלמען הזהירות החליט להביא את הרסק אל פיו באמצעות כפית. הוא שלף כפית מתכת מהמגירה והכניס אותה לתוך הכוס. ברגע שהכפית נגעה ברסק, חופי הרגיש זרם חשמלי רב עוצמה עובר מזרועו אל גופו. רפלקסיבית, ידו השליכה את הכפית.
חופי לא האמין. רסק הירקות חִשמל אותו. עצם הרעיון נראה מופרך בעליל, אבל זה קרה.
כשחשב על הגיחוך שיעורר אם יספר שחטף זרם מכוס רסק ירקות, רצה לקחת את הכוס אל הכיור, לשפוך את תכולתה, לשטוף אותה היטב ולשכוח מכל העניין. אבל הוא לא יכול היה לעמוד בפיתוי לספר על כך לרון. רון שכנו היה מהנדס אלקטרוניקה, והוא עבד במכון ויצמן. אם יש מישהו שלא יצחק לו, זה רון.
חופי התקשר אליו ובלי לפרט אמר לו שנתקל בבעיה חשמלית מוזרה. תוך פחות מעשר דקות רון הופיע, שמח לעזור. חופי סיפר לו בקיצור מה קרה והצביע על הכוס. רון חייך כאומר ‘אתה חושב שתוכל לעבוד עליי?’ וללא היסוס נטל את כפית המתכת והכניס אותה לכוס. מיד זינק ממקומו, מעיף את הכפית אל התקרה.
אחרי שבחן את הכוס מכל הכיוונים, רון גירד בראשו במבוכה. אובד עצות, החליט לקרוא לפרופסור מַלאֵגו, ראש המחלקה לאנרגיות חלופיות במכון ומועמד מוביל לתפקיד נשיא המכון הבא. מי אם לא הוא יפתור את התעלומה?
פרופסור מַלאֵגו הגיע במהירות, מלא סקרנות לאור דיווחו של רון. אף על פי שהיה ממוצע קומה ונמוך במעט מחופי, מַלאֵגו גרם לחופי להרגיש כאילו הוא מביט בו מלמעלה. הפרופסור בחן את הכוס סביב-סביב. הוא ביקש לפרק נורה מתקרת המטבח וטבל אותה בזהירות ברסק שבכוס. הנורה הבהבה קלות ואז נדלקה באור זוהר.
רון ומַלאֵגו עמדו המומים סביב השולחן והחליפו השערות לגבי התופעה. חופי התרגש מכך שמדען חשוב מגיע אליו הביתה לבדוק את הסיפור, אבל בעיקר הטרידה אותו המחשבה שעוד לא יצא מהבית לשפץ את הדירה של יששכר, שכבר החל לרטון בגלל הפיגור בעבודה.
רון ומַלאֵגו עטפו בזהירות את הכוס עם הרסק.
‘ניקח אותו למכון לבדיקות נוספות,’ אמר הפרופסור. חופי שמח. שיתעסקו עם הרסק, מה אכפת לו. העיקר שיוכל להמשיך בשיפוץ ושיששכר יירגע.
כעבור יומיים, טלפון. פרופסור מַלאֵגו היה על הקו.
‘שלום, חוני,’ אמר מַלאֵגו.
‘זה חופי.’
‘סליחה, חופי. אפשר לבוא אליך הערב לכמה רגעים? ניסינו להכין רסק כמו שאתה עשית, אבל יוצא לנו רסק רגיל. אכפת לך להכין עוד כוס, בדיוק כמו קודם?’
חופי גר לבד, חי חיים שקטים. עבודה ואחר כך הביתה – אוכל פשוט, סרט בטלוויזיה ולישון. הוא לא אהב את השיבוש שהאירוע הכניס לחייו. מצד שני, הייתה בו יראת כבוד לאנשים בעלי מעמד. הוא הבין שפרופסור מַלאֵגו הוא אדם חשוב. לכן הסכים כשהוא רוטן בליבו.
כדי לקצר את משך ההפרעה, חופי החל מיד בהכנת הרסק. הוא חזר על תהליך ההכנה והמינון, בדיוק כמו בפעם הקודמת. כשהכוס הייתה מלאה, הוא לקח את המנורה וטבל אותה ברסק. היא נדלקה מיד באור בהיר, כמקודם.
הפרופסור, שהגיע כעבור שעה קלה, התלהב כמו ילד. ‘אני עוד אקבל נובל על התגלית הזו… וגם אתה,’ הוסיף לאחר שהייה. המחשבה על פרס נובל הייתה רחוקה מחופי כמו שרסק ירקות היה רחוק מזרם חשמלי, עד אתמול. הוא שמח כשהפרופסור לקח מיד את הכוס ומיהר החוצה ללא עיכוב, שולח לו שלום זריז מהדלת.
למחרת, באמצע עבודת השיפוץ, בשעה שהדביק את אריחי החרסינה זה לצד זה על הקיר, עבודה עדינה ומדויקת מאוד, הטלפון הנייד של חופי צלצל. חופי, שקיווה שזהו לקוח חדש, עצר, ניגב את ידיו במכנסיו וענה.
‘שלום, אני מדברת עם חופי?’
‘חופי, מדבר.’
‘כאן יונית מלשכת ראש העיר.’
לשכת ראש העיר? אם הם צריכים שיפוץ, זו יכולה להיות חתיכת עבודה, התרגש חופי.
‘לראש העיר אני תמיד מוכן לעזור,’ החניף.
‘ראש העיר שמע שגילית המצאה חשובה מאוד והיה רוצה לברך אותך על התגלית.’
‘אה, זה?’ התאכזב חופי, ‘זה בסך הכול קצת חשמל ברסק. בוויצמן לקחו לבדוק. בטח ימצאו שזה לא משהו מיוחד.’
‘בכל זאת, ראש העיר ישמח. מתי נוח לך? אפשר מחר בעשר בבוקר?’
חופי ראה איך עוד יום עבודה הולך לו לאיבוד. מצד שני, לסרב לראש העיר? ראש עיר נעלב יוכל לגרום צרות לתושב פשוט כמו חופי.
‘טוב, עשר מחר זה בסדר,’ מלמל חופי.
‘מצוין. תהיה בבית. אה, ואם אפשר, ראש העיר ישמח להדגמה של ההמצאה.’
‘זה לא המצאה,’ ניסה חופי לשכך את ההתלהבות, ‘זה רק רסק ירקות.’
‘כן, כן. ההמצאה של הרסק,’ הפגינה יונית בקיאות. ‘אז מחר בעשר.’
קליק. הטלפון דמם.
שבריר של תהייה עלה במוחו של חופי – כיצד ראש העיר כבר שמע על העניין? וכמו שצץ כך חלף בן רגע. חופי חזר לשיפוץ.
שבע וחצי בערב. חופי סיים זה עתה לאכול את ארוחת הערב הצנועה שלו והתיישב לצפות בחדשות. הטלפון צלצל. פרופסור מַלאֵגו היה על הקו.
‘שלום, חופי. מחר בעשר אני מביא אליך לביקור את שר האנרגיה.’
‘איך… איך השר שמע עליי?’
‘מה פירוש איך? אני סיפרתי לו. שר האנרגיה צריך להיות מעודכן בכל עניין חשוב שקשור באנרגיה.’
‘זה כבוד גדול. גם ראש העיר התקשר וביקש להגיע בשעה הזאת.’
‘האפס הזה? כבר הוא דוחף את האף,’ מַלאֵגו נשמע רוטן, ‘מעניין מי הדרעק שגילה את העניין לראש העיר, אבל שזה לא יטריד אותך. אני אודיע ללשכה שלו שאתה לא פנוי.’
‘המזכירה של השר לא יכולה לדבר עם יונית של ראש העיר ולסגור איתה?’ חופי אומנם לא היה אדם מתוחכם, אבל אפילו הוא הריח שמשהו מסריח.
‘יש בעיה בין השר לראש העיר, אבל אני לא רוצה לערב אותך בפוליטיקה משעממת. אל תדאג. יהיה בסדר.’
למחרת בבוקר צלצול בדלת. חופי כמעט סיים לשתות את קפה הבוקר. הוא ויתר על הכנת הרסק מחשש שיתחשמל. רון עמד בדלת.
‘בוקר טוב, חופי. מצטער להפריע לך כל כך מוקדם. אתה יכול להכין עוד כוס רסק שאקח למכון? רק הרסק שלך עובד. אנחנו מנסים כל הזמן את אותו המתכון וכלום. חצי מכון כבר שתה אצלנו רסק ירקות, אבל חשמל אין.’
חופי כבר לא התרגש. בתנועות מדודות חתך את הירקות והפירות, הכניס למַמְחֶה, תיבל והפעיל. לאחר שמילא כוס, הכניס פנימה את נורת המבחן. היא נדלקה כמו תמיד. הוא מסר את הכוס באדישות לרון.
‘אה, ועוד דבר. השר לא מגיע הבוקר. אנחנו מחכים לעדכון, אבל בינתיים אל תקבע שום דבר עם ראש העיר.’
מצוין, חשב חופי, סוף-סוף אפשר לצאת לעבודה בשקט, בלי בלבולי מוח. הוא התארגן במהירות ויצא לשפץ הוא אך התחיל לעבוד, ממשיך להניח חרסינות מהמקום שבו סיים אתמול, והנייד שלו צלצל.
‘מר חופי?’
‘מדבר.’
‘זאת חגית מלשכת שר האנרגיה. לצערי צריך לשנות את מועד הביקור של השר אצלך. אפשר היום בשמונה בערב?’
‘שמונה זה בדיוק הזמן של החדשות,’ התרעם חופי, ‘אפשר קודם?’
‘לצערי, לשר יש חלון זמן פנוי בדיוק בין שמונה לתשע.’
‘דווקא כשאני רואה בטלוויזיה את החדשות? נו, טוב, בשמונה.’ רוחו נפלה אך הוא הרגיש שמיותר להתווכח עם מזכירת השר.
‘מצוין. שמונה.’ קליק ושקט.
לפני שחופי גמר להדביק עוד שורת אריחים, הטלפון הנייד שוב צלצל.
‘שלום, מר חופי. זאת יונית. לגבי הביקור, אפשר לדחות להיום בערב בשבע?’
‘מצטער, אי אפשר. אני לא פנוי.’
‘אז תבחר אתה את הזמן, ראש העיר יתאים את עצמו לזמן שלך.’
‘מצטער. פשוט לא יכול היום. נדבר בפעם אחרת.’
דממה לרגע, ואז: ‘מר חופי, כאן ראש העיר. תדע שאתה מביא כבוד גדול לעיר שלנו וחשוב שכולם ידעו. לכן אני רוצה לברך אותך באופן אישי. אני בטוח שחשוב לך שהעיר שלך תזכה לכבוד המגיע לה בזכותך. אני מבין שאתה מאוד עסוק בפרויקטים גדולים. אז תגיד לי אתה מתי אפשר ואני אנסה להתאים את הזמן שלי לשלך. מה אתה אומר?’
חופי חשב רגע, ‘אדוני ראש העיר, תודה רבה. אני מאוד מתרגש. תן לי לבדוק ואני אודיע לך בחזרה מתי אפשר.’
‘מצוין. יונית תתקשר אליך היום אחר הצהריים. מאוד חשוב לעיר אם נוכל להיפגש היום.’
‘תגיד, אתה גם עובד לפעמים, או שרק מדבר בטלפון?’ יששכר, בעל הדירה ששכר את חופי כקבלן לשיפוץ חדר האמבטיה שלו, הקשיב כל הזמן וכעסו גבר משיחה לשיחה. ‘התחייבת לי שאתה גומר בשבוע. אחרי יומיים יש כבר יום איחור, ואתה בטלפון כאילו הכול דבש. תזכור שלפי החוזה על כל יום איחור, התשלום יורד בעשרה אחוזים!’
חופי הרגיש אשם. הוא קנה לו שם של בעל מקצוע אמין, ולא אהב למעול בהתחייבויות שלו, מה גם שידע שיששכר צודק. תסכולו מהמצב אליו נקלע הלך וגבר. שעת הצהריים הגיעה. חופי סיים את הדבקת האריחים על הקיר הראשון וסקר את עבודתו בסיפוק. הוא התכונן להמשיך לקיר השני ואז… הנייד.
‘שלום, האם אני מדברת עם מר חופני?’
‘חופי… נו, לא חשוב… את צריכה שיפוץ?’
‘מדברת שרית מלשכת ראש הממשלה. ראש הממשלה שמע על התגלית הנפלאה שלך ורוצה לברך אותך באופן אישי. אני רוצה לתאם מועד לביקור אצלך וכמובן להדגים לראש הממשלה את ההמצאה הנפלאה.’
‘שרית, אין כאן המצאה, תאמיני לי. חבל על הזמן של ראש הממשלה. בטוח יש לו דברים חשובים יותר -‘
‘מר חופי, אתה לא צריך להצטנע. שמענו מפרופסור מַלאֵגו על ההמצאה שלך וראש הממשלה ממש התלהב. אז אני קובעת את הביקור לשמונה בערב. תכין את ההמצאה להדגמה לראש הממשלה.’
‘תשמעי, שרית -‘
קליק, דממה.
חופי הביט ביששכר שעמד מולו בפנים אדומות ונראה כאילו עוד רגע יתפוצץ. בשקט הרים את השפכטל ביד אחת ואת אריח החרסינה בידו האחרת ופנה אל הקיר.
בארבע אחר הצהריים, לאחר שסיים את הקיר השני, הוא לקח את הנייד ולחץ על מספר מהזיכרון.
‘כאן לשכת ראש העיר, מדברת יונית.’
‘שלום, יונית, מדבר חופי. ביקשתם שאחזור אליכם עם זמן לביקור אצלי.’
‘נכון, תודה שחזרת. מה אנחנו סוגרים?’
‘היום בשמונה מתאים לכם?’
‘שמונה? מצוין. אין שום בעיה.’
‘טוב. אז היום בשמונה אצלי.’
קליק. חופי סגר לפני שיונית הספיקה להגיב.
ערב. חופי עמד במטבח, אסף את הירקות הקבועים והתחיל להכין את הרסק. לאחר שסיים את ההכנה, הטביל את נורת הבדיקה בכוס. היא נדלקה, כרגיל. הוא הוסיף ירקות, והגדיל את הכמות עד שהפכה לכפולה. שוב טבל את הנורה ברסק וחייך בשביעות רצון.
בשש וחצי נכנס רון.
‘שמעתי שסגרת עם השר לשמונה.’
חופי הנהן.
‘הכול מוכן?’
הנהון נוסף.
‘מצוין. אין לך מושג כמה הביקור של השר יעזור למכון שלנו,’ חכך רון את ידיו זו בזו והתיישב בפינה בציפייה.
בשבע נשמע צלצול בדלת. פרופסור מַלאֵגו נכנס, נפוח מתמיד.
‘שלום, חופי. אנחנו מוכנים?’
חופי שוב הנהן.
‘אתה יודע, הנורה עדיין דולקת בתוך הרסק שנתת לנו לפני יומיים! מדהים כמה אנרגיה חשמלית יש בכל כך מעט רסק. זה נהדר. אנחנו עוד לא מבינים איך נוצר החשמל ברסק שאתה מכין, אבל תהיה בטוח שנגלה. הבעיה היחידה היא שבינתיים רק אתה מצליח לעשות את הרסק כמו שצריך. אנחנו לא מצליחים לחזור על התוצאה למרות שאנחנו מכינים אותו בדיוק כמוך.’
חופי משך כתפיו.
שבע וחצי. חריקת צמיגים וקול טריקת דלתות נשמעו מהרחוב. חופי, מלאֵגו ורון הציצו מבעד לחלון. כמה מכוניות משטרה ומכוניות שרד שחורות חנו ברחוב וחסמו אותו לתנועה. אנשים יצאו מהן ופנו לכיוונים שונים.
כעבור שתי דקות נשמעה דפיקה בדלת. חופי פתח אותה לרווחה. שלושה אנשים בחליפות ואישה בחצאית כהה וחולצה בהירה עמדו בפתח.
‘אתה חופי?’ לקחה האישה את הפיקוד. ‘נעים מאוד, אני שרית. ראש הממשלה יגיע בעוד שלושים דקות. תרשה להם לבדוק את הדירה?’
‘בבקשה.’
השלושה התפזרו בחדרים. חופי לא הבין מה יש לבדוק, אבל ישב על מקומו בשקט.
ברבע לשמונה זמזם מכשיר הקשר של אחת החליפות, ‘עורב משלוש, יש כאן מצב.’
‘שלוש מעורב, איזה מצב?’
‘נמצא כאן ראש העיר. אומר שקבע פגישה עם האזרח בביתו בשמונה.’
‘ראש העיר? אתה בטוח?’
‘כן, הוא הזדהה.’
‘אמור לו להמתין. אני בודק.’ החליפה הצליבה מבט עם שרית.
שרית פנתה לחופי, ‘תגיד, קבעת עם ראש העיר לשמונה?’
‘כן.’
‘איך? הרי קבענו שרוה’מ מגיע בשמונה.’
‘גם ראש העיר ביקש הדגמה. אמרתי לו לבוא להדגמה עם ראש הממשלה.’
שרית קיללה בינה לבינה והחליפה דברים בשקט בטלפון הנייד, לבסוף אמרה לחליפה, ‘תן לו לעלות.’
לא עברו חמש דקות ושוב, ‘עורב משלוש. יש עוד מצב.’
‘שלוש, מה עכשיו, לעזאזל?’
‘נמצא כאן שר האנרגיה. גם הוא הגיע להדגמה.’
שרית נראתה על סף התקף זעם. ‘שר האנרגיה? רוה’מ אמר במפורש – ‘ התחילה לצעוק ופתאום נזכרה שהיא אינה לבדה והשתתקה.
שוב פנתה להתלחש בנייד. חופי שמע רק מילים קטועות ‘פאשלה… קואליציה… נבוא חשבון…’ כשסיימה, שלחה בו מבט שאילו ירק אש, היה הופך את חופי לערמת אפר.
‘תן גם לו לעלות.’
בתוך דקותיים נכנסו שני המכובדים לחדר. ראש העיר היה מאושר. לא רק שזכה בהדגמה, אלא שזו תהיה במחיצת ראש הממשלה. אולי יוכל להשחיל כמה בקשות, הרי הם מאותה מפלגה. לעומת זאת שר האנרגיה נראה כאדם שזה עתה נודע לו שנפתח נגדו תיק במשטרה. הוא נעץ מבט זועם בשרית ופנה ממנה להתלחש עם פרופסור מַלאֵגו.
כמעט שמונה. ברחוב שוב המולה. דקה אחר כך ראש הממשלה נכנס לחדר, מלווה בפמליה ובה כמה כתבי טלוויזיה וצלמים של הרשתות הגדולות. עננת רוגז חלפה על פניו כשראה את שר האנרגיה, ראש המפלגה השותפה בקואליציה. הוא נד לו בראשו ופנה ממנו לראש העיר, איש מפלגתו, ‘מה שלום ידידי ראש העיר? נו, תראה איזה גאונים גרים בעיר שלך,’ ובלי לחכות לתשובה עבר הלאה וניגש אל השולחן שכבר היו מונחים עליו כמה סוגי ירקות, מלח ולימון. צוותי הטלוויזיה מיקמו את המצלמות מולו. שר האנרגיה מיהר לעמוד לימין ראש הממשלה, מקפיד שלא להביט בו, ואילו ראש העיר נעמד מעט מאחוריהם. פרופסור מַלאֵגו נדחף ונעמד לצידו של חופי מעברו השני של השולחן והתבונן בראש הממשלה בארשת חשיבות, כאילו הוא חתן השמחה.
בדיוק בשמונה ניתן האות.
המצלמות התחילו לצלם, ראש הממשלה פנה לחופי בפנים חגיגיות ואמר, ‘התבשרתי על התגלית המרעישה שלך, ידידי חופי, והחלטתי לבוא ולראות אותה במו עיניי. נאמן למדיניות שלי לתמיכה בהמצאות מהפכניות, אני אדאג אישית שהדרך לפיתוח התגלית שלך תיסלל במהרה, בלי כל עיכובים. וכעת, אשמח לראות הדגמה של ההמצאה.’
חופי הנהן ללא מילים ופנה לעבודה.
הוא חתך את הירקות והכניס אותם למַמְחֶה. סחט פנימה מיץ ממחצית הלימון והבזיק קורט גרגירי מלח. כשסיים, הפעיל את הממחה. העיסה הסתחררה ברעש בעוד כולם מביטים בה מרותקים.
כעבור כדקה, חופי עצר את הפעולה ומזג את הרסק אל הכוס הגדולה שעמדה על השולחן.
עוד לפני שחופי הניח את הקנקן, פרופסור מַלאֵגו זינק אל הנורה ואחז בה. בארשת של חשיבות, ער לכך שכל העיניים וכל המצלמות ממוקדות בו, הכניס אותה הפרופסור לאט אל תוך הכוס. שקט מוחלט השתרר בחדר.
מאומה. הנורה לא נדלקה. מופתע, מַלאֵגו דחף את הנורה עוד פנימה. כלום. הוא הפנה מבט של ‘מה לעזאזל קורה כאן?’ לעבר חופי. זה החזיר לו מבט של, ‘אין לי מושג!’. פניו של ראש הממשלה האדימו. הוא פנה אל שר האנרגיה, ‘נראה לי, ידידי השר, שמשרדך קצת מיהר לחגוג.’ השר המושפל נדהם כיצד שוב הצליח ראש הממשלה להפוך אותו לשעיר לעזאזל במחי משפט אחד, ונותר חסר מילים.
‘אין דבר, חופי ידידי. אני בטוח שזו רק מהמורה קטנה בדרך. אין לי ספק שתצליח,’ אמר ראש הממשלה ומיד אותת לשרית. זו סימנה לצוותי הצילום. הצילומים חדלו ואור הזרקורים כבה.
תוך רגע החדר התרוקן. ראש הממשלה היה הראשון לצאת, ופמלייתו בעקבותיו.
שר האנרגיה רתח על מַלאֵגו. אחרי כמה חילופי דברים קשים, גם הוא עזב בזעם את החדר. הפרופסור לא ידע את נפשו. הוא ניגש לחופי וצעק עליו בתסכול, ‘מה קרה?! למה זה לא עבד?!’
חופי משך כתפיו בארשת פנים נבוכה.
‘איזה ביזיון, איזה ביזיון!’ מלמל מַלאֵגו ותפס את ראשו, רואה כיצד הסיכוי שלו להפוך לנשיא המכון טובע ברסק. הוא שלח מבט ממושך בכוס ובנורה, כמו קיווה שהנורה תתעשת ותידלק בכל זאת, ואז עזב את החדר.
חופי נותר לבד. על השולחן עמדה מיותמת כוס מלאה כדי מחציתהּ ברסק ירקות. הוא ניגש בנחת למגירה, הוציא כף וחזר להתיישב. בלי חיפזון החל לאכול את הרסק, מתענג על כל כף.
כמה טוב לחזור לשגרה, חשב, חשמל זורם מרסק ירקות. ביג דיל. בשביל זה אני צריך לדפוק לי את החיים? לקלקל את השם שלי אצל הלקוחות? כמה גרגרי סוכר במקום מלח ושלום על ישראל.
חופי המשיך לאכול בנחת את הרסק המתקתק.
פרץ צרנוצקי (בעלים מאומתים) – :
כאשר רכשתי את הספר ”ללא סימנים מוקדמים“ ידעתי שזהו ספר ביכורים של הסופר יעקב שדה ובהתאם היו ציפיותי.
לבחירת שם הספר (על שם אחד הסיפורים) לא יכולה הייתה להיות בחירה טובה יותר.
ללא סימנים מוקדמים מצאתי את עצמי שקוע בקריאת הספר ומופתע מחדש מכל סיפור וסיפור
ללא כל סימנים מוקדמים הצליח הסופר להוביל אותי הקורא, לסיומות בלתי צפויות
ללא כל סימנים מוקדמים גיליתי שלל סיגנונות כתיבה המגלמים בתוכם תקופות שונות של מדינת ישראל. מסיפורים המזכירים את התרבות וההומור של אפריים קישון ועד לסיפורים בני ימינו המתאימים לעידן הדיגיטלי ולתרבות העכשווית.
הסיפורים כתובים בשפה רהוטה ומגלים רגישות מופלאה לנפש גיבוריהם. רגישות היא זו אשר שבתה את ליבי.
בקיצור, אני ממליץ בחום לכל מי שמעוניין להשתחרר מעלילות המתח והאלימות אשר לצערי שולטים במדיה ולחמם את ליבו בסיפורים אנושיים וארציים, לרכוש את הספר, לקרוא ולהתענג.
פרץ