החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

נוכחות

מאת:
מאנגלית: דורית בריל-פולק | הוצאה: | 2017-03 | 347 עמ'
קטגוריות: עיון

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

מה דווקא ברגעים מכריעים, כמו פגישה חשובה, ראיון עבודה או התמודדות משמעותית בחיינו האישיים, אנחנו מרגישים לא פעם שאנחנו טועים בגדול, מתנהגים בחוסר ביטחון, מציגים צד גרוע של אישיותנו? האם ניתן לרכוש כלים שיאפשרו לנו לנהוג אחרת, להשיג נוכחות של ממש – חיובית, מלאת עוצמה, נושאת פירות – בצמתים חשובים בחיינו?

בספרה נוכחות מראה ד"ר איימי קאדי כי אין צורך בהחלטות הרות גורל ובהצבת יעדים גרנדיוזיים: אימוץ של שינויים בני השגה, סבירים והדרגתיים בשפת הגוף שלנו, יכול להוביל לשינוי של ממש בהתנהגותנו, ביחסינו עם בני אדם אחרים, במידת השפעתנו וביכולתנו להשיג את מטרותינו ולשפר מאוד את חיינו. הספר מציג טכניקות פשוטות של תנוחות גוף שבעזרתן אפשר לעצב את מחשבותינו ואת התנהגותנו כך שנוכל להתגבר על חרדה ועל מעצורים ברגעים מכריעים ולהתמודד עמם בהצלחה.

קאדי, שנפצעה בצעירותה בתאונת דרכים אשר פגעה בתפקודה, גם מספרת בנוכחות כיצד נאבקה בקשיים בעזרת הטכניקות שהיא חוקרת ונחלצה מהם, ומביאה את סיפוריהם של אנשים שהתמודדו עם בעיות מגוונות והצליחו לחולל שינוי מבורך בחייהם.

 

ד"ר איימי קאדי, מרצה לפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת הרווארד, הציגה בהרצאתה ב-TED, שזכתה למיליונים רבים של צופים ברחבי העולם, כיצד שפת הגוף שלנו מעצבת את מי שאנחנו.

נוכחות ניצב במשך שבועות רבים בראש רשימות רבי–המכר בארצות הברית

מקט: 4-20-533021
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פתח דבר

אני יושבת אל הדלפק בחנות הספרים־והקפה החביבה עלי בלונדון. המחשב הנייד שלי פתוח ואני כותבת. לפני עשר דקות הזמנתי קפה ומאפין. המלצרית – אישה צעירה וכהת שיער, המחייכת חיוך רחב ומרכיבה משקפיים – נעצרה לרגע ואמרה בשקט, "אני רק רוצה להגיד לך עד כמה ההרצאה שלך ב-TED היתה משמעותית לגביי ועד כמה היא עודדה אותי. אחד המרצים שלי פירסם אותה לפני כמה שנים לצורך קורס שלמדתי בו. עכשיו אני מגישה בקשה להתקבל לבית־הספר לרפואה, ואני רוצה שתדעי כי לפני מבחן הקבלה הרשמי לבית־הספר לרפואה עמדתי באמבטיה כמו ווֹנְדר־ווֹמן, וזה ממש עזר. כך שאת אמנם לא מכירה אותי, אבל עזרת לי להבין מה אני באמת רוצה לעשות בחיים – ללמוד רפואה – ואחרי זה עזרת לי לעשות את מה שהייתי צריכה לעשות כדי להתקבל. תודה."

"מה שמך?" שאלתי בדמעות.

"פֶטאין," ענתה. לאחר מכן שוחחנו במשך עשר דקות על האתגרים שפטאין התמודדה איתם בעבר ועל ההתרגשות החדשה שצופן לה העתיד.

כל אדם הניגש אלי הוא מיוחד ובלתי נשכח, אבל אינטראקציה מעין זו מתרחשת לעיתים תכופות בהרבה מכפי שצפיתי מעודי: אדם זר מברך אותי בלבביות לשלום, חולק איתי סיפור אישי על ההצלחה שהתמודד בה עם אתגר מסוים, ולאחר מכן פשוט מודה לי על החלק הקטן שהיה לי בה. אלה הם גברים ונשים, מבוגרים וצעירים, ביישנים וחברותיים, מעוטי יכולת ואמידים, אבל ישנו דבר אחד הקושר אותם: כולם חשו בעבר חסרי ישע בתנאי לחץ וחרדה קשים, וכולם גילו דרך פשוטה ביותר להשתחרר מתחושת חוסר הישע, לפחות זמנית.

לגבי מרבית הכותבים, הספר בא קודם ואחריו מגיעות התגובות. לגביי ההיפך הוא הנכון. בתחילה ניהלתי סדרת ניסויים, שהביאה להרצאה שנשאתי בוועידת TED בשנת 2012. בהרצאה הזו דנתי בכמה ממצאים מעניינים של המחקרים שלי ושל אחרים בדבר הצורה שבה הגוף מסוגל להשפיע על המוח ועל ההתנהגות (שם תיארתי את עניין וונדר־וומן באמבטיה שהזכירה פטאין ושאסביר בהמשך, המסוגל להגביר את הביטחון ולהפחית את החרדה בסיטואציות מאתגרות). בהרצאה הזו סיפרתי גם על מאבקיי עם תסמונת תחושת המתחזה ועל האופן שבו למדתי להונות את עצמי כדי שארגיש – ובהדרגה גם אהפוך להיות – בטוחה יותר בעצמי. כיניתי את התופעה "התחזֵה עד שתהיה כזה" (אגב, החלק באותה הרצאה שעסק במאבקים האישיים שלי לא היה מתוכנן כמעט לחלוטין ולא הועלה על הכתב, מפני שלא חשבתי שיהיה לי האומץ לחשוף עניין אישי כל כך בפני מאות האנשים שנכחו בקהל. כמה מעט ידעתי אז…). לא ידעתי אם הנושאים האלה יעוררו עניין, אבל הם בהחלט דיברו אלי. מייד לאחר שפורסם באינטרנט הסרטון בן 21 הדקות המתעד את ההרצאה, התחילו להגיע אלי תגובות מאנשים שראו אותו.

מובן שהצפייה בהרצאה שלי לא העניקה לפטאין באורח פלא את הידע שהיתה זקוקה לו כדי להצליח במבחנים לבית־הספר לרפואה. היא לא הבינה באורח נס ובפרוטרוט במה חיידקים מזן קטלני שונים מחיידקים מזן לא קטלני, וגם לא למדה איך משפט העבודה־אנרגיה מתייחס לשינויים באנרגיה קינטית. אבל ייתכן שהצפייה בהרצאה שיחררה אותה מהפחד שהיה עלול למנוע ממנה לבטא את הדברים שידעה. חוסר האונים מציף אותנו – ואת כל מה שאנו סוברים, יודעים ומרגישים. חוסר האונים אופף אותנו והופך אותנו לסמויים מהעין. הוא מרחיק אותנו אפילו מעצמנו.

ההיפך של חוסר אונים הוא כוח, נכון? זה נכון מבחינה מסוימת, אבל זה לא כל כך פשוט. המחקר שאני עורכת כבר לא מעט שנים מצטרף לגוף גדול של מחקרים העוסקים בתכונה שאני מכנה נוכחות. נוכחות נובעת מהאמונה בעצמנו ומהביטחון בעצמנו – ברגשות, בערכים ובכישורים האמיתיים והכנים שלנו. זה חשוב, כי אם אנחנו לא מאמינים בעצמנו, איך אחרים ייתנו בנו אמון? בין שאנחנו מדברים אל שני אנשים, ובין שאנחנו מדברים אל חמשת אלפים איש, בין שאנחנו עוברים ראיון עבודה, מתמקחים על העלאה בשכר, מציגים רעיון עסקי למשקיעים פוטנציאליים, מדברים בשבח עצמנו או בשבחו של אדם אחר – כולנו מתמודדים עם רגעים מבהילים שעלינו לגשת אליהם בקור־רוח, אם ברצוננו להרגיש טוב עם עצמנו ולהתקדם בחיים. הנוכחות מעניקה לנו את הכוח להתמודד עם הרגעים האלה.

הנתיב שהוביל אותי אל ההרצאה הזו ואל הפריצה הזו היה מפותל, וזאת בלשון המעטה. אבל ברור איפה הוא התחיל.

מה שאני זוכרת יותר מכול הוא את איורי הקומיקס וההערות המתוקות שהשאירו חבריי על הלוח המחיק. אני תלמידת השנה השנייה לתואר ראשון באוניברסיטה. אני מתעוררת בחדר בבית־חולים. אני מביטה סביב – כרטיסי החלמה ופרחים. אני מותשת, אבל גם נרגשת ונסערת. אני בקושי מצליחה לפקוח את העיניים. מעולם לא הרגשתי ככה. אני לא מבינה, אבל אין לי כוח לנסות להבין. אני נרדמת.

וכך שוב ושוב – פעמים רבות.

הזיכרון האחרון שלי לפני שהתעוררתי בבית־החולים היה הנסיעה ממיסולה שבמונטנה לבולדר שבקולורדו עם שניים מחבריי הטובים ושותפיי לדירה. נסענו למיסולה כדי לסייע בארגון כנס עם סטודנטים מאוניברסיטת מונטנה וכדי לבקר חברים. יצאנו ממיסולה ביום ראשון בשעות הערב המוקדמות, בערך בשש, והשתדלנו לחזור לבולדר ולהספיק לשיעורי הבוקר. במבט לאחור, בייחוד כהורה, אני מבינה עכשיו כמה מטופש זה היה, בהתחשב בכך שהנסיעה ממיסולה לבולדר אורכת 13 או 14 שעות. אבל היינו בני 19.

היתה לנו תוכנית שנראתה לנו טובה: כל אחד מאיתנו ינהג ברכב במשך שליש מהנסיעה, נוסע אחד יישאר ער כדי לעזור לנהג להישאר ער וערני, בזמן שהנוסע האחר יישן בשק־שינה בחלק האחורי של ג'יפ הצ'ירוקי שמושביו מוסטים לאחור. נהגתי במשמרת שלי, נדמה לי שהייתי הראשונה שנהגה. לאחר מכן הייתי הנוסעת הפעילה והשגחתי על הנהגת. זה באמת זיכרון נעים, כל כך רגוע. אהבתי את האנשים שהייתי איתם, אהבתי את המרחבים של המערב, אהבתי את השממה. לא היו בכביש המהיר פנסים שאפשר לספור, היינו רק אנחנו. ואז הגיע תורי לישון במושב האחורי.

וזה מה שקרה, כפי שנודע לי מאוחר יותר: חברתי נהגה במשמרת הגרועה ביותר. זו היתה שעת הלילה שאתה מרגיש בה שאתה האדם הער היחיד בכל העולם. לא זו בלבד שזה היה אמצע הלילה, זה היה גם אמצע הלילה בלב ויומינג. חשכה גדולה, מרחבים גדולים, בדידות גדולה. מעט מאוד דברים שישאירו אותך ער. בערך בשעה ארבע לפנות בוקר סטתה חברתי מהכביש. היא פגעה בפסי ההרעדה שבשולי הכביש, ותיקנה לכיוון הנגדי. המכונית התהפכה כמה פעמים ונחתה לבסוף על הגג. החברים שבמושב הקדמי היו חגורים כולם בחגורות בטיחות. אני, שישנתי מאחור, בחלק עם הכיסאות המוסטים, התעופפתי מהמכונית לתוך הלילה. החלק הקדמי הימני של ראשי נחבט בכביש, שאר אברי גופי נותרו בשק־השינה.

סבלתי מחבלה מוחית חמורה, וליתר דיוק מנזק מפושט לתאי העצב (DAI). כשאדם סובל מ-DAI, המוח מושפע מ"כוחות גזירה", בדרך כלל בגלל האצה סיבובית חמורה, תופעה שכיחה למדי בתאונות דרכים. נסו לצייר בדמיונכם מה מתרחש במהלך תאונת דרכים במהירות גבוהה: עם השינוי הפתאומי והחד במהירות ברגע ההתנגשות, הגוף נעצר בפתאומיות, אבל המוח ממשיך לנוע ולפעמים אפילו מסתובב בתוך הגולגולת, מה שהוא לא אמור לעשות, ואפילו מתנגש בה שוב ושוב, דבר נוסף שהוא לא אמור לעשות. גם חבטת הראש בכביש המהיר, שגרמה לסדקים בגולגולת, מן הסתם לא תרמה למצב.

המוח אמור לשכון במקום בטוח, לזכות בהגנה מהגולגולת ולהיות מרופד בקרומי המוח ובנוזל המוח והשדרה. הגולגולת היא ידידתו של המוח, אבל השניים לא אמורים לגעת זה בזה אף פעם. כוחות הגזירה של חבלת ראש חמורה קורעים ומותחים ברחבי המוח את תאי העצב ואת הסיבים שלהם, הנקראים אקסונים. בדומה לחוטי חשמל, גם האקסונים מבודדים באמצעות ציפוי הגנה או בולם זעזועים, המכונה מעטפת המיאלין. גם אם האקסון לא נקרע, הנזק למעטפת המיאלין עלול להאט באופן משמעותי את הקצב שבו עובר מידע מתא עצב אחד למשנהו.

במקרה של נזק מפושט לתאי העצב, הפגיעה מתרחשת בכל חלל המוח, בניגוד למה שקורה בחבלה מוחית ממוקדת – יריית אקדח, למשל – שבה הנזק מתמקד במיקום מסוים. כל דבר שעושה המוח תלוי בתקשורת שבין תאי העצב. כאשר תאי עצב ברחבי המוח נפגעים, אין סיכוי שהתקשורת ביניהם לא תיפגע. כך שכשאתה סובל מנזק מפושט לתאי העצב, שום רופא לא יגיד לך, "טוב, אז נגרם נזק לאזור המוטורי שלך, ולכן יהיו לך בעיות בתנועה." או: "נגרם נזק לאזור השפה, לכן יהיה לך קשה להפיק את הדיבור ולעבד אותו." שום רופא לא יידע אם תתאושש, באיזו מידה תתאושש, ואילו תפקודים של המוח יושפעו מהפגיעה. האם הפגיעה תהיה בזיכרון? ברגשות? בהבנה המרחבית? במוטוריקה העדינה? בשל המעט שאנו מבינים על נזק מפושט לתאי העצב, הסבירות שרופא יוכל לתת פרוגנוזה מדויקת שואפת לאפס.

אחרי שאתה עובר נזק מפושט לתאי העצב, מבחינות רבות אתה הופך לאדם אחר. אופן החשיבה, הרגשות, ההתבטאות, התגובות והאינטראקציה – כל הממדים האלה מושפעים מפגיעת הראש. ומעל לכול, קרוב לוודאי שגם היכולת שלך להבין את עצמך נפגעת, ולכן אתה לא נמצא ממש במצב שבו אתה יודע איך השתנית, ואף אחד – אף אחד – לא יכול להגיד לך למה לצפות.

ועכשיו אתן לכם הסבר למה שקרה למוח שלי, כפי שהבנתי אז (הכניסו כאן צליל של צרצור צרצרים):

בסדר, אז הייתי בבית־חולים. מובן מאליו שפרשתי מהלימודים באוניברסיטה, ושהרופאים הביעו ספקות רציניים ביחס ליכולתי הקוגניטיבית לחזור אי־פעם ללימודים. לנוכח חומרת הפגיעה והסטטיסטיקות לגבי אנשים שסבלו מפגיעות דומות, הם אמרו: "אל תצפי לסיים את הלימודים באוניברסיטה. את תהיי בסדר – תפקוד גבוה – אבל את צריכה לשקול למצוא משהו אחר לעשות." נודע לי שמנת המשכל שלי צנחה ב-30 נקודות – בשתי סטיות תקן. לא ידעתי את זה מפני שרופא הסביר לי את זה, אלא משום שמנת המשכל היתה חלק מסדרת מבחנים נוירו־פסיכולוגיים שערכו לי שם במשך יומיים, וקיבלתי דו"ח ארוך שכלל את התוצאה הזו. הרופאים לא חשבו שחשוב להסביר לי את זה, ואולי הם חשבו שאני לא חכמה מספיק כדי להבין את זה? אני לא רוצה לזקוף לזכות מנת המשכל חשיבות גדולה יותר מזו שהיא ראויה לה. אני לא טוענת שום טענה בדבר יכולתה לחזות תוצאות בחיים. אבל באותו זמן סברתי שמנת המשכל מכמתת את האינטליגנציה שלי. ולכן, כפי שהבנתי זאת, לדעת הרופאים כבר לא הייתי אדם חכם, ובהחלט הרגשתי את זה.

קיבלתי טיפולי ריפוי בעיסוק, טיפולים קוגניטיביים, טיפולים בדיבור, טיפולי פיזיותרפיה, ייעוץ פסיכולוגי. כחצי שנה אחרי התאונה, כשחזרתי הביתה לחופשת הקיץ, אמרו לי שני חברים קרובים שהתרחקו ממני במובהק, "את פשוט לא אותו אדם." איך ייתכן ששניים מהאנשים שדומה כי הם מבינים אותי טוב מכולם, אומרים לי שאני כבר לא אני? במה אני שונה? הם לא היו מסוגלים לראות אותי, אני כבר לא הייתי מסוגלת לראות את עצמי.

פגיעה מוחית גורמת לך להרגיש מבולבל, חרד ומתוסכל. כשהרופאים אומרים לך שהם לא יודעים למה עליך לצפות, וכשהחברים אומרים לך שאתה שונה, ודאי שזה מגביר את עוצמת המבוכה, החרדה והתסכול.

השנה שלאחר מכן עברה עלי במעורפל – הייתי חרדה ומבולבלת והחלטתי החלטות לא נכונות. לא ידעתי מה עלי לעשות עכשיו. חזרתי לאוניברסיטה, אבל העיתוי היה מוקדם מדי. לא הצלחתי לחשוב, לא הצלחתי לעבד כיאות מידע מדובר. זה היה כמו להקשיב למי שאומר מחצית מהדברים בשפה שידועה לי ומחצית מהדברים בשפה לא מוכרת, וזה רק הפך אותי למתוסכלת ולחרדה עוד יותר. נאלצתי לנשור מהלימודים כי נכשלתי במבחנים.

חרף העובדה שנשברו לי כמה עצמות בתאונה ושנותרו לי כמה צלקות מכוערות, מבחינה גופנית נראיתי בריאה ושלמה. לעיתים קרובות נזק מוחי סמוי מעיני אחרים, ולכן הם אומרים דברים כמו: "איזה מזל יש לך! היית יכולה לשבור את המפרקת!" מזל? חשבתי. ולאחר מכן הרגשתי אשמה ובושה מפני שהייתי מתוסכלת מההערות שלהם, שנאמרו בכוונה טובה.

דרך החשיבה, האינטלקט, חיי הרגש והאישיות שלנו – אלו אינם דברים שאנחנו מצפים שישתנו אי־פעם. אנו רואים אותם כמובנים מאליהם. אנו חוששים מתאונת דרכים שתהפוך אותנו למשותקים, שתפגע ביכולתנו להתנייד, שתגרום לנו לאבד את הראייה או את השמיעה. אבל אנחנו לא חושבים על תאונה שתגרום לנו לאבד את עצמנו.

במשך שנים רבות אחרי החבלה בראש ניסיתי להתחזות לעצמי הקודם… אף על פי שכבר לא ממש ידעתי מיהו העצמי הקודם הזה. הרגשתי כמו מתחזה, מתחזה בתוך הגוף שלי. נאלצתי ללמוד מחדש איך ללמוד. ניסיתי שוב ושוב לחזור לאוניברסיטה, מפני שלא הייתי מסוגלת להשלים עם זה שאנשים אמרו לי שלא אהיה מסוגלת לכך.

נאלצתי ללמוד הרבה יותר מאחרים. ולבסוף, באיטיות ולהקלתי העצומה, החלה צלילות המוח לשוב אלי. סיימתי את הלימודים לתואר הראשון ארבע שנים אחרי חבריי מהתקופה שלפני התאונה.

אחת הסיבות להתעקשותי היתה שמצאתי משהו שנהניתי ללמוד – פסיכולוגיה. אחרי שסיימתי את לימודי התואר הראשון, הצלחתי לחדור לתחום מקצועי המחייב מוח מתפקד לחלוטין. כפי שכתב אנטול פראנס: "כל השינויים… יש בהם עצבות, שכן אנו מותירים מאחורינו חלק מעצמנו. עלינו למות בחיינו הנוכחיים בטרם נפתח בחיים אחרים." אין פלא שבמרוצת הדרך הפכתי לאדם שלגביו כל השאלות האלה של נוכחות וכוח, של ביטחון וספק, רכשו משמעות רבה.

פציעתי הובילה אותי לחקר מדע הנוכחות, אבל ההרצאה ב-TED היא זו שהביאה אותי להבנה כמה אוניברסלית היא הערגה אליה. כי העניין החשוב הוא שרוב האנשים מתמודדים עם אתגרים מלחיצים מדי יום. אנשים בכל קצות העולם ומכל שדרות החברה משתדלים לאזור אומץ ולפצות פה בכיתה, להתראיין לעבודה, לעבור אודישן לתפקיד כלשהו, להתמודד עם תלאות יומיומיות, לעמוד על שלהם או פשוט להשלים עם היותם מי שהם. זה נכון גם לגבי חסרי בית וגם לגבי אנשים מצליחים ביותר על פי אמות המידה המסורתיות. המנהלים של אחת מ-500 החברות הגדולות ביותר בארצות־הברית, עורכי־דין הזוכים במשפטים, אמנים מחוננים, קורבנות של התעללות, של דעות קדומות ושל תקיפה מינית, מבקשי מקלט מדיני, אנשים הסובלים ממחלות נפש ואנשים שסבלו מפציעות קשות – כולם מתמודדים עם האתגרים האלה. כמוהם גם כל האנשים העוזרים להם – הורים, בני זוג, ילדים, יועצים, רופאים, עמיתים לעבודה וחברים של אלה שנאבקים.

כל האנשים האלה – שרובם הגדול אינם אנשי מדע – אילצו אותי להביט במחקר שלי בצורה חדשה. הם הרחיקו אותי מהמדע ובמקביל קירבו אותי אליו. כששמעתי את סיפוריהם, נאלצתי לחשוב כיצד הממצאים של מדעי החברה באים לידי ביטוי בעולם האמיתי. התחלתי לראות חשיבות בעריכת מחקר שישַנֶה את החיים לחיוב, אבל התחלתי גם להעלות שאלות בסיסיות שייתכן כי לא היו עולות במוחי לו נשארתי בתוך המעבדה והתעמקתי בספרות.

בתחילה הייתי המומה מהתגובה להרצאה שלי ב-TED, והרגשתי שאולי שגיתי מאוד בכך ששיתפתי במחקר ובסיפור האישי שלי. לא ציפיתי כלל לכך שזרים כה רבים יצפו בהרצאה שלי ולא היה לי מושג עד כמה ארגיש פגיעה וחשופה. זה מה שקורה לכל מי שהאינטרנט שולף אותו וזורק אותו לעולם באופן פתאומי. יש אנשים שמזהים אותך ברשות הרבים. וזה דורש הסתגלות – בין שמדובר בזר המבקש להתייצב איתך בפוזה של וונדר־וומן לצילום סלפי, ובין שמדובר במישהו הצועק מתלת־אופן (כפי שקרה באוסטין), "הי, הנה הבחורה מ-TED!"

אבל אני מרגישה בעיקר שיש לי מזל עצום – שהתמזל מזלי משום שהזדמנה לי שעת כושר לחלוק את המחקר ואת הסיפור שלי עם אנשים כה רבים, ושהתמזל מזלי אפילו יותר, משום שרבים כל כך מהאנשים האלה שיתפו אותי בסיפוריהם. אני אוהבת את האקדמיה, אבל שואבת השראה רבה יותר מחוץ למעבדה ולכיתת הלימוד. אחד הדברים הטובים ביותר בבית־הספר למינהל עסקים של אוניברסיטת 'הרווארד' הוא שמעודדים אותי לעבור את החיץ שבין המחקר לעיסוק המקצועי בתחום, ולכן התחלתי כבר לשוחח עם אנשים בארגונים שונים על הדרכים שבהן יהיה אפשר ליישם את המחקר, על מה שמצליח, על מיקומן של נקודות התורפה וכיוצא באלה. עם זאת, לא חזיתי שעולם שלם של זרים יחשוף בפניי את רחשי ליבו אחרי שההרצאה שלי פורסמה ב-TED.

אני אוהבת את האנשים האלה, ומרגישה שאני קשורה אליהם ומסורה להם לנצח. אני רוצה לכבד אותם, לכבד את נכונותם לנסות לא להרים ידיים – ולעזור גם לאחרים להמשיך לנסות זאת – ולהתיישב לכתוב דוא"ל על מאבקיהם לי, לאדם זר. או לספר לי על כך בשדה־התעופה או בחנות הספרים־והקפה. עכשיו אני מבינה שהרצאה יכולה להשפיע ממש כמו שיר – שאנשים מזדהים איתה, מתחברים אליה, חשים שרגשותיהם קיבלו תוקף בזכות הידיעה שגם מישהו אחר הרגיש את מה שהם מרגישים. כפי שאמר פעם דייב גרוהל: "זה אחד הדברים הכי נפלאים במוזיקה: אתה יכול לשיר שיר לשמונים וחמישה אלף איש, והם יענו לך בשירה בגלל שמונים וחמישה אלף סיבות."

הרציתי פעם במקלט לנוער חסר בית, וביקשתי מהדיירים לספר לי על הסיטואציות שנראות להם מאתגרות ביותר. אחד הנערים אמר, "להגיע אל הפתח של המקלט הזה." במקלט אחר אמרה אחת הנשים, "להתקשר לשירותי הסיוע והתמיכה. אני יודעת שאצטרך להמתין הרבה זמן בתור, ושמי שיענה לי יהיה עצבני או שיפוטי." ואישה אחרת הגיבה לדברים האלה, "עבדתי פעם במרכז טלפוני כזה, ועמדתי לומר, 'לענות לשיחות של אנשים שאת יודעת שיהיו מתוסכלים וכועסים, ושהמתינו הרבה זמן בתור, כשאני ניסיתי לטפל במאה שיחות נכנסות אחרות'."

אלפי אנשים כתבו אלי וסיפרו לי על מגוון עצום של אתגרים – מגוון המרגש אותי מאוד, הֶקשרים שלא העליתי בדעתי שהמחקר הזה עשוי להתייחס אליהם. הנה כעין צילום של שורות הנושא של דוא"לים שאני מקבלת, ושמרביתם פותחים במילים: "כמה שההרצאה שלך עזרה…": משפחות של חולי אלצהיימר, כבאים, בחור שניצל מחבלה מוחית, סגירת העסקה הגדולה בחיי, משא ומתן לרכישת בית, ראיון קבלה לתואר ראשון, מבוגרים הסובלים מלקויות למידה, חייל לשעבר במלחמת־העולם השנייה ש"איבד את גאוותו", התאוששות מטראומה, השתתפות באליפות העולם בשיט, ילדים הסובלים מהתעללות, ביטחון עצמי במגזר השירות, תלמידי כיתה ה' שפוחדים ממתמטיקה, הבן שלי שסובל מאוטיזם, זמרת אופרה מקצועית באודישן קשה, הצעת רעיון חדש לבוס שלי, מציאת הקול שלי כשהייתי צריכה לדבר – וזאת רק דוגמית.

כל התגובות שקיבלתי להרצאה שלי ב-TED הן תשורות שעזרו לי להבין טוב יותר איך ומדוע המחקר הזה מוצא הדים. בקיצורו של דבר, הסיפורים עזרו לי להבין איך לכתוב את הספר הזה ודירבנו אותי לכתוב אותו. הם מגיעים מכל העולם, מאנשים מכל שדרות החברה, ואשתף אתכם ברבים מהם בדפים האלה. אולי בין הסיפורים האלה תמצאו הדים לסיפורים שלכם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “נוכחות”