נופל מחוץ לזמן

איש קם פתאום משולחן ארוחת-הערב שלו, נפרד מאשתו, אחרי שחמש שנים שתקו את "הלילה ההוא", ויוצא לדרך ל"שם", לחפש את בנו המת.

מיום ליום מתעצמת הליכתו העיקשת במעגלים סביב העיר ויוצרת מעין שדה מגנטי שפועל על העיר כולה. נסחפים אל ההלך אלה מאנשי העיר שאולי רק חיכו שיקום איש כמוהו, אשר בכוח המשאלה הגדולה שלו יעז לקרוא תיגר על הגבול שבין כאן לבין הצד האחר, תשליל החיים.

שיירה קטנה מתנהלת עכשיו בגבעות על קו האופק. כל אחד מאנשיה הוא נֶשֶׁל ריק של אב או אם, שהמוות של בנם או בתם לא מת בשבילם. שנים הם היו שרויים באלם, או בגמגום, או באין-מלים מטריד; כלואים באיזו גזֵרה על הדיבור, על הזיכרון. עכשיו הם מגששים אחרי קולם.

מתקנת רשתות אילמת, החיה בסבך של רשתות ואצות על שפת האגם; מורה קשיש שפותר תרגילי חשבון על קירות בתים; מיילדת שאיש אינו רוצה להעסיק אותה; בעלה הסנדלר; דוכס המואס במשרתו; איש הרושם בשקדנות תמוהה את קורות העיר, ואשתו, שהאיש גזר על עצמו גלות מחייהם המשותפים – כולם מצטרפים למסע אל מי שכבר אי-אפשר לגעת בהם ועדיין אי-אפשר להרפות מהם. ומחלונו הרחוק עוקב אחריהם איש זועם המכונה "קנטאור", המרותק אל שולחנו ומשותק באי-יכולתו ליצור את בנו מחדש בעזרת סיפור.

'נופל מחוץ לזמן' הוא סיפורו של ניסיון הרואי וסוחף "למצוא לזה מלים". דמויותיו ימצאו את עצמן על קו הגבול, מול החומה שהן-עצמן אולי יצרו, ורק כך יוכלו, דווקא אחרי ש"הדבר קרה", להבין מי הן, כי "החיים במלוא יֵשָׁם הוֹוִים רק שם בקו הגבול".

הספר כתוב כ"סיפור בקולות", וכולל קטעים הכתובים בריתמוס שירי. ועם זאת, הוא אינו פואמה ולא מחזה.

דויד גרוסמן זכה בפרס ברנר לשנת תשע"ב על ספר זה.

מקט: 4-31-5461

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ביקורת על הספר

מאמר שפורסם על הספר

איש קם פתאום משולחן ארוחת-הערב שלו, נפרד מאשתו, אחרי שחמש שנים שתקו את "הלילה ההוא", ויוצא לדרך ל"שם", לחפש את […]

---

נופל מחוץ לזמן

רושם קורות העיר: בשעה שהם יושבים ואוכלים את ארוחת־הערב, נהפכות פתאום פניו של האיש. בתנועה חדה הוא הודף את הצלחת שלפניו. סכינים ומזלגות מצטלצלים. הוא קם ועומד, ונדמה שאינו יודע היכן הוא. האשה נרתעת בכיסאה. מבטו מרחף סביב לה ואינו נאחז, והיא – פעם אחת כבר פגע בה אסון – חשה מיד, הנה זה שוב, כבר נוגע בי, אצבעותיו הקרות בשפתיים שלי. אבל מה קרה? היא לוחשת בעיניה, והאיש מביט בה בתימהון –

– אני צריך ללכת.

– לאן?

– אליו.

– לאן?

– אליו, לשם.

– לַמקום שזה קרה?

– לא, לא. לשם.

– מה זה שם?

– לא יודע.

– אתה מפחיד אותי.

– רק עוד רגע אחד לראות אותו.

– אבל מה תראה עכשיו? מה נשאר לראות?

– אולי שם אפשר לראות? אולי אפילו לדבר אתו?

– לדבר?!

רושם קורות העיר: ועכשיו הם נפקחים שניהם, מתעוררים.

– הקול שלָך.

– זה חזר. גם שלךָ.

– כל־כך התגעגעתי לקול שלָך.

– חשבתי שאנחנו… שכבר אף־פעם לא –

– יותר מאשר לקול שלי, התגעגעתי לקול שלָך.

– אבל מה זה שם, תגיד לי? אין מקום כזה, אין שם!

– אם הולכים לשם, יש שם.

– ולא חוזרים משם, אף־אחד עוד לא חזר.

– כי רק מתים הלכו לשם.

– ואתה, איך תלך?

– אני אלך לשם חי.

– ולא תחזור.

– אולי הוא מחכה שנבוא אליו.

– הוא לא. כבר חמש שנים הוא רק לא ולא.

– אולי הוא לא מבין איך ויתרנו עליו ככה, מיד, ברגע שהודיעו לנו…

– תסתכל עלי. תביט לי בעיניים. מה אתה עושה לנו? זאת אני, אתה רואה? זה אנחנו, שנינו. זה הבית שלנו. המטבח. בוא, שב. אני אמזוג לך מרק.

איש:

יָפֶה –

יפה כל־כך –

יפה

המטבח

ברגע הזה,

כשאת מוזגת מרק

וחם פה ורך, ואֵד

מְכַסה את שמשת החלון

הקרה –

רושם קורות העיר: אולי בגלל שנות השתיקה הארוכות, קולו צרוד, דועך ללחישה. הוא אינו גורע ממנה עין. כל־כך הוא מסתכל בה, עד שידהּ רועדת.

איש:

ויפות מכל זרועותייך,

העגולות, הרכות.

החיים הם כאן,

יְקָרה,

לרגע שכחתי:

החיים הם בַּמָקום

שבו את

מוזגת מרק

מתחת לעיגול האור.

טוב שהזכרת:

אנחנו כאן

והוא שם,

וּגְבול־עולם

בין כאן

לשם.

לרגע שכחתי –

אנחנו כאן

והוא –

אבל אי־אפשר עוד –

אי־אפשר!

אשה:

תביט בי. לא,

לא במבט הזה

הריק.

עצור.

חזור אלַי, אלינו

חזור. קל

כל־כך לִכְפּוֹר

בנו, בעיגול

האור, בזרועות

האלה הרכות,

בַּמחשבה שֶׁשבנו

לחיים,

ושהזמן

אף־על־פי־כן

מניח רְטִיות

דקות –

איש:

לא, אי־אפשר עוד

ככה,

אי־אפשר עוד

שאנחנו,

שהשמש,

שהשעונים, החנויות,

שהירח,

הזוגות,

שעֵצים בַּשׂדרות

מוריקים, שדם

בָּעורקים,

שאביב וסתיו,

שאנשים

לתומם,

שיש סתם

בעולם.

שילדים

של אחרים,

שֶׁאוֹרם

וחוּמם –

אשה:

היזהר,

אתה אומר

דברים.

דקים כל־כך

הקוּרים –

איש:

בלילה באו אנשים,

נשאו בפיהם

בשורה.

דרך ארוכה הלכו,

שתקו בחומרה,

ואולי בתוך כך

טעמוּ, ליקקו

אותה בגנבה.

בתימהון של ילדים

הכירו שאפשר להחזיק

את המוות בפה כמו

סוכרייה

של רעל, שהם בדרך־פלא

חסינים לה.

פתחנו להם את הדלת,

אֶת זאת, כאן עמדנו,

אַת ואני,

כתף אל כתף,

והם

על הסף

ואנחנו

מולם

והם

בחמלה

מְדוּדים

ושקטים

עומדים

ונופחים בנו

רוח

מתים.

אשה:

היה שֶׁקט נורא.

מסביב ליחכה אש

קרה. אמרתי:

ידעתי, הלילה

תבואו. חשבתי:

בוא, תוהו־ובוהו.

איש:

אֵי־מִשם, ממרחק,

שמעתי אותָך:

אל תפחדו, אמרתְּ,

בלידה שלו

לא צעקתי, וגם עכשיו

לא אצעק.

אשה:

חיֵינו הקודמים

המשיכו

לצמוח בנו

עוד כמה רגעים.

הדיבור,

התנועות,

הבעות הפנים –

איש ואשה:

כעת

לרגע

שוקעים.

שנינו שותקים

באותן מלים.

לא אותו

מְבַכִּים

ברגע הזה –

את ניגון החיים

הקודמים

מְבַכִּים, את הפשוט

להפליא, את

הקלוּת, את

הפָּנים

שהיו

חלקות מִקמטים.

אשה:

אבל הבטחנו זה לזה,

נשבענו,

נהיה, נכאב

אותו, נתגעגע,

ונחיה.

ומה קרה עכשיו,

מה פתאום קרה

שכך אתה

קורע?

איש:

אחרֵי הלילה ההוא

בא איש זר ואחז

בכתפַי ואמר: תציל

את מה שנשאר.

הילחם, נסה לרפא.

תביט בעיניים

שלה, תִּדבַּק

בעיניים שלה,

כל הזמן

בעיניים שלה –

אל תַּרפֶּה.

אשה:

אל תחזור לשם,

לימים ההם אל

תחזור,

אל תַּפנה מבטך

לאחור –

איש:

באופל ההוא ראיתי

מולי עַין אחת

בוכִייה

ועַין אחת

מטורפת.

עֵין אדם

כבויה,

ועַין אחת

של חיה.

חיה שחֶציָהּ

כבר בפי הטורף,

חיה שטופת דם,

לא שפויה,

הציצה אלי מעינֵך –

אשה:

האדמה

פערה את פיה,

בלעה אותנו

והקיאה.

אל תחזור

לשם, אל

תחזור,

אל תצא

אפילו צעד

מעיגול האור –

איש:

לא יכולתי, לא

העזתי להביט

אז בְּעינֵך,

בעין ההיא

הטרופה,

בְּאֵינך –

אשה:

לא ראיתי אותךָ,

לא ראיתי

דבר

לא בְּעֵין האדם

לא בְּעֵין

החיה. שורש

נשמתי

נעקר.

קר מאוד היה

וגם עכשיו

קר.

בוא לישון,

מאוחר.

איש:

חמש שנים

שתקנו

את הלילה ההוא.

אַת נֶאֱלַמְת ראשונה,

ואחר־כך אני.

לָך היתה טובה

השתיקה, ואותי

היא לָפְתה

בגרוני. ובזו

אחר זו גוועו

המלים, והיינו

כמו בית

שֶׁאַט־אַט כבים

בו כל האורות,

עד שנפלה

דממה חֲשֵׁכָה –

אשה:

ובתוכה

שוב מצאתי אותךָ,

ואותו. עטפה

את שלושתנו גלימה

חֲשֵׁכָה,

צְנופים בה היינו

אתו, ואילמים היינו

כמותו. שלושה

עוּבָּרים שֶׁהָרה

האסון –

איש:

ויחד

נולדנו

בַּצד האחר,

בלי

מלים, בלי

צבעים, ולמדנו

לחיות

את תשליל

החיים.

(שתיקה)

אשה:

רְאה,

ממלה למלה

משהו־סוד שבינינו

נקלש, מתמסמס,

כמו חלום

שמאיר לתוכו

הפנס. כי היה בשתיקה

איזה נס,

איזה רז היה בַּדממה

שנבלענו בה יחד אתו,

שהיינו דמומים בה

כמותו, שדיברנו בה

כמו בשפתו.

וכי מה למלים –

מה לְתוף

המלים

וּלְמותו?!

רושם קורות העיר: בדומייה שנופלת אחרי הצעקה שלה נסוג האיש לאחור עד שגבו נוגע בקיר. בתנועות איטיות, כמו מתוך שינה, הוא פושט את שתי ידיו לצדדים ופוסע לאורך הקיר. הוא מקיף את המטבח הקטן, סָביב סָביב לה –

איש:

ספרי לי,

ספרי

לי עלינו

בלילה ההוא –

אשה:

אני מרגישה פה איזה

סוד: אתה קורע

את התחבושות כדי

שתוכל לשתות

את דמך, צֵידה

לדרך

לשם.

איש:

הלילה ההוא,

ספרי לי

עלינו

בלילה

ההוא –

אשה:

אתה

הולך

סביבי

כמו

טורף. אתה סוגר

עלי כמו סיוט.

הלילה

ההוא, הלילה

ההוא.

אתה רוצה לשמוע על

הלילה ההוא.

על הכיסאות האלה ישבנו,

אתה ישבת

כאן, אני כאן. ואתה

עישנת, אני זוכרת

את הפָּנים שלך באות

והולכות בעשן, ובכל

פעם נעשוֹת קצת

פחות. פחות

אתה, פחות

אדם.

איש:

שותקים

חיכינו לבוקר.

בוקר

לא

בא.

הדם

לא

זרם.

קמתי, עטפתי

אותָך בשמיכה,

תפסתְּ בידִי, הִבַּטתְּ

היישר בעינַי: איש

ואשה

שהיינו

הנידו ראשם

לשלום.

אשה:

לא

נָשַׁב אפל

וקר

מהקירות

וצָרַר את גופי

וסגר וחתם

את רחמִי. חשבתי:

אוטמים

את הבית

שפעם

היה

אני.

איש:

דַבְּרי, סַפְּרי

לי עוד, מה

אמרנו, מי דיבר

ראשון? היה שָׁקט מאוד,

נכון? ונשימות, אני זוכר.

ואֶת כפות

ידייך מתעוותות זו

בזו, וחוץ מזה

הכל

מחוק.

אשה:

אש קרה

וּשְׁקֵטה

אִכְּלה מסביב.

העולם שבחוץ הצטמק,

נאנח, התמעט

והלך, עד שהיה נקודה

זעירה,

שחורה,

ממאירה.

חשבתי – צריך

לברוח מכאן.

ידעתי – אין כבר

לאן.

איש:

הָרֶגַע

שזה

קרה,

שזה

הפך ליֵש –

אשה:

ברגע אחד נזרקנו

לארץ גזֵרה.

באו בלילה, דפקו על דלתנו,

אמרו: בשעה זאת וזאת,

במקום זה וזה, בִּנכם,

כך וכך.

מהר מהר טָווּ

רשת צפופה, שעה

ודקה ומקום מדויק,

וברשת היה חור, אתה

מבין? ברשת

הצפופה היה

כנראה חור

ובננו

נפל

לתהום –

רושם קורות העיר: וכשהיא אומרת את הדברים האלה, הוא מפסיק ללכת סביב לה. היא מביטה בו ועיניה עמומות. שמוט ידיים ואבוד הוא עומד מולה, כאילו ברגע זה פגע בו חץ שנורה לפני זמן רב.

אשה:

האם אשוב

אי־פעם

לראות אותךָ

כפי שהִנךָ

ולא כפי

שאינו?

איש:

אני יכול לזכור

אותָך ללא

אינו – אֶת החיוך שלָך, התם

והאופטימי – וגם אותי

ללא אינו אני יכול

לזכור. אך לא

אותו, מוזר: אותו

ללא אינו איני יכול

לזכור עוד. וככל

שמתארך הזמן

נדמה כאילו עוד

בהיותו

כבר ניכְּרה בו

אינותו –

אשה:

ולפעמים, תדע,

אני מתגעגעת

לַטרוּפה ההיא,

לַדַָמית,

לפעמים אני מאמינה לה

יותר משאני

מאמינה לעצמי.

איש:

בגללה אני שָׂם

את נפשי

בכפֵּך ושואל

אותך שאלה

שאני בעצמי

לא מבין:

תלכי אתי?

לשם –

אליו?

אשה:

בלילה ההוא חשבתי,

עכשיו ניפרד. לא נוכל להיות

עוד ביחד. כשאומַר לְךָ

כן,

תחבק את הלא,

את חללו

תחבק –

איש:

איך ניגש, חשבתי

בלילה ההוא,

איך נִרְגַשׁ זה אל זה?

כשאנשק אותָך

תיחתך לשוני

בשִׁברי הזכוכית

של שמו

בתוך פיך –

אשה:

איך תביט בעינַי

והוא שם,

גלום כעוּבָּר

בִּשחוֹר

האישון.

כל מבט, כל

מגע, יהיו

מַדקרה. איך נֹאהַב,

חשבתי בלילה ההוא,

איך נֹאהַב

והוא

באהבה גדולה

נֶהֱרָה.

איש:

הרגע

שזה

קרה –

אשה:

זה קרה? תביט

בי, תגיד:

זה קרה?

איש:

וזה

מתאבך

ועולה

ושופע, בְּאֵר

שאין לה

סוף. ואני

כבר יודע – כל עוד

נשמה באפי

אֶדְלה

ואשתה ואשתות

את אופל

הרגע

הזה.

אשה:

בדידות

שאין כמותה

גוזר האֵבל על

החי,

כמו הבדידות שבה

עוטָה

המחלה

את הַדָווּי –

איש:

אך בַּבְּדידות

הזאת, שֶׁבָּה –

כמו נפש

נפרדת מגוף –

אני כמעט

ונקרע

מעצמי, שם

אינני לבד

עוד, אינני

לבד

עוד,

מאז –

ואינני

אחד שם

בלבד, ולעולם

לא אהיה רק

אחד –

אשה:

שם אני נוגעת בו

בְּמוֹ־פְּנימוֹ,

בתהומו,

כְּפי שלא

נגעתי

מעולם

באף אדם

שבעולם –

איש:

והוא,

גם הוא נוגע

בי

משם, ונגיעתו –

לא נגע בי

כְּמוֹתָהּ

אדם,

מעולם –

(שתיקה)

אשה:

ואם היה מקום כזה

כמו שם,

ואין מקום כזה, אתה

יודע – אבל אם

היה,

כבר היו הולכים

לשם,

אחד מכולם היה

קם

והולך. וכמה

רחוק תלך,

ואיך תדע לחזור,

ומה אם לא

תחזור, וגם אם

תמצא,

ולא תמצא

כי אין,

ואם

תמצא, כבר

לא תחזור,

לא יַרשו

לך לחזור,

ואם תחזור,

איך

תחזור, אולי

תחזור כל־כך

אחֵר

שלא תחזור,

ומה עלי,

ואיך אהיה אם לא

תחזור, או אם

תחזור

כל־כך אחר, שלא

תחזור?