אינשם

איזאק, איציק לנדאו נולד בחיפה, דור ראשון לצברים ישראלים. הוא בן לדור, שהאמין כי הכל מותר לו, אין דבר העומד בפניו ומוסכמות נועדו כדי לנפץ אותן. בתום ימי האוניברסיטה הוא נכנס לתחום הביומד כמוכרן, מנהל שיווק, ומנהל פיתוח עסקי בחברת סטרטאפ. בשנות השישים לחייו גילה את כישרון הכתיבה שלו ומאז הוא סופר במשרה מלאה.

מקט: 4-1272-580

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

פרק 1

אסף איבד את הריכוז. כל כך הרבה שעות מול המסך, הוא לא יכול היה יותר. סובב את הכיסא לכיוון החלון, מתח את רגליו הארוכות והשעין אותן על עציץ הדיפינבכיה. השמש השוקעת סנוורה אותו והוא עצם את עיניו, פניו הארוכות מוטרדות בעליל. כשפקח את עיניו, ראה את הים נשקף מולו, מנצנץ בשמש, מפתה בקול רם וברור.
“חאלס, מספיק להיום. הולכים לים," מלמל.
הוא הוריד את האוזניות מהראש. עשה “שמור" למסמכים, כיבה את המחשב, קם ועזב את החדר בחטף, לפני שיתחרט. במסדרון, כשביקש לנעול את הדלת, גילה שהמפתחות נעלמו. אין מפתחות.
“שיט," מלמל וחזר לחדר.
אחרי חיפוש מעצבן, גילה את המפתחות ממש מולו. חטף אותם, נעל את החדר ויצא. כשהסתער החוצה צעדה לעברו נורית, המזכירה, בנקישת עקבים נמרצת ועצרה אותו בנחישות.
“אסף, אסף," קראה. “שמעת מה קרה בניו יורק? כן? איך אנחנו יוצאים מזה?"
אבל אסף מיהר לצאת. הים קרא לו בקול רם וברור ולא הייתה לו סבלנות להאזין לה. מאוחר יותר יתחרט על כך מעומק לבו. יכול היה למנוע את שעתיד לבוא.
הוא ירד לחניון, חיפש את הרכב ולא זכר היכן חנה. זה שוב קורה לי, חשב. אני חייב להוריד את הקצב. אם לא יזדרז, תשקע השמש. לבסוף מצא את המכונית, התניע ונסע צפונה לכיוון מלון הילטון. שם ביצע במהירות פניית פרסה ונסע דרומה לאורך הטיילת. יתנחל היכן שימצא חניה.
אופס! חניה פנויה צדה את עינו ליד מלון דן. לא האמין למזלו הטוב! נכנס לחניה בקלילות, חצה את הכביש בריצה, באור אדום, ושעט אל החול החם. קצרה רוחו להתיישב בכיסא נוח ולהירגע. בדרך פשט את החולצה וחלץ את הסניקרס. עכשיו, כוס בירה קרה ביד, שרפרף לרגליים והחיים יהיו סבבה.
קיבינימט! נגמרו השרפרפים! צריך לפלח שרפרף מאחד הכיסאות. בלית ברירה סילק שרפרף מכיסא סמוך וצנח לכיסאו. המלצר המשוטט הגיש לו בירה נוטפת אגלי קור וקערית חטיפים. אסף נאנח באושר והתפרקד בשמש.
צל הסתיר לו את השמש ולא זז. אסף פקח עין תורנית והתרומם מעט. בחור צעיר נעמד בינו לבין השמש. חמוד, עדין, לאכול אותו. פקח עין שנייה והתרומם עוד קצת.
“היי, מתוק. אתה מוכן לשחרר לי קצת את השמש?"
“בטח, חמוד. אם תשחרר לי את השרפרף שגנבת לי."
“אפשר לשחד אותך עם בירה תמורת השרפרף?" אמר אסף.
“יש לי רעיון עוד יותר טוב. אפשר שתשחד אותי עם בירה, וגם תחזיר לי את השרפרף?"
אסף התרומם עוד יותר על מרפקיו, בחן את הבחור ואת הרעיון.
“תשב. אי אפשר לנהל מו"מ כשאתה מסתיר לי את השמש."
הקליק הסודי המחבר בין אנשים בסצנה קישר ביניהם מיד. אסף בחן אותו במבט רעב, בעיניים מצומצמות מהשמש.
הנער חייך אליו בתמימות, שאלה נבוכה בעיניו.
יופי, חשב אסף. סוף-סוף מישהו שלא מחפש "להרים". הוא שנא את המבט הרעב של היפיופים שבאו לכבוש את הסצנה, עפים על עצמם, משוכנעים שהם מתנת אלוהים לעיר הגדולה. הוא קרא למלצר המסתובב בין הכיסאות וביקש שיביא עוד שתי בירות, קילְקֵני בלונד. ואז צלצל הנייד. אסף העדיף להתעלם ממנו. חשוב היה לו להכיר את הנער. "הנייד עובד בשבילי, לא אני בשבילו," ענה לשאלה שלא נשאלה.
הנייד צלצל שוב ושוב, לא מוותר. השלים עם הגזירה במשיכת כתפיים וענה. הקשיב דקות ארוכות, בשתיקה, לקול המתלונן. “זה סובל דיחוי?" שאל לבסוף. חזר והקשיב. “שעתיים מעכשיו זה בסדר." הציץ בשעונו. “מעולה. אצלי."
הנער הסתכל בו בסקרנות. “תגיד, זורם לך קרח בעורקים? חמש דקות שלמות טחנו אותך ולא הזיז לך, אה?"
קלט אותו הנער. נאיבי, חייכן, אבל לא טיפש. אסף הרגיש צורך לחלוק איתו. “תקשיב, מתוק. אני עובד בחברת תרופות. סטארט-אפ," הדגיש. “לפני שנתיים פיתחנו משחה מיוחדת, רפואית, לתיקון נזקים בעור הפנים. החלום של כל אישה. יהודי אחד מאמריקה בדק את המשחה, בחן את האישורים ואת הניסויים הרפואיים והתלהב. הוא השקיע בחברה כסף. אפילו סגר איתנו חוזה הפצה. הבנת עד כאן?"
הנער הנהן, מביט בו בעיניים פעורות לרווחה. הוא לא הבין למה האיש הגבוה והמרשים הזה מספר לו את כל זה. יכול להיות שהוא רוצה אותו? פותח לו דלת?
“עכשיו, בדיוק עכשיו, האמריקאים נזכרו לבדוק מה הלקוחות חושבים," המשיך אסף. “אספו קבוצות נשים, לבדוק מה הן אומרות על המשחה, על האריזה, על המחיר. קבוצות מיקוד הם קוראים לזה שם. אלא שמנהלת קשרי הלקוחות של המשקיע לא הייתה מבסוטית מהתגובה של חלק מהנשים בחלק מהקבוצות. לא שהמשחה פגומה, חלילה. לא שהאריזה לא מכובדת, כן? כמה לקוחות, אי שם אלוהים יודע איפה, לא התלהבו מהמכל של המשחה ומצורת האריזה. מנהלת השיווק האמריקאית הנכבדה הלחיצה את מנהל השיווק שלנו. מאוד. אז מה? שניכנס לפניקה?"
“ואתה באמת כזה אדיש? מה אתה עושה?"
“אני מהנדס עיצוב, סמנכ"ל פיתוח. ולא, אני לא כזה אדיש. אספר לך. עיצבתי מכל מפואר וקופסה יוקרתית. הכנתי סקיצות. שלחתי לניו יורק. אישרו לי להמשיך. בניתי מודל של המכל ושל האריזה. שלחתי עם קורייר. הם ביקשו לשפר את העיצוב. עיצבתי מכל מהודר יותר, מחרסינה, וקופסה מדהימה. שלחתי שוב לניו יורק. עם קורייר, לבדיקה. עלה לנו הון. הלקוח אישר לנו את האריזה והתחלנו לתכנן את הייצור. ואז! מנהלת קשרי לקוחות הריצה עוד קבוצת מיקוד, עם הקופסה החדשה. התגובות של כמה נשים לא מצאו חן בעיניה והיא רוצה לשנות את הקופסה. שוב? סליחה!"
“מה זה קורייר?"
“זו חברת שליחויות. בינלאומית. אבל עזוב את זה. כרגע קיבלנו זמן לעצמנו, מאה דקות להכיר אחד את השני, לראות לאן אנחנו לוקחים את זה, ואם ממשיכים עם זה. אוקיי?" שתקו לרגע.
“דרך אגב, איך אמרת שקוראים לך?"
“לא אמרתי."
“אוקיי. אתה רוצה שנחזיר לך את השרפרף וניפרד כידידים? מעולם לא כפיתי את עצמי על מישהו. אין צורך."
“באמת אין צורך," אמר הנער, משפשף את צדי אפו במבוכה. רצה לומר שיש צורך, יש צורך שיכפה, שיגיד לו מה לעשות, אבל פחד שהשיחה תגיע לסיומה. פחד לקלקל את הקשר שרק התחיל.
אסף לא הגיע למעמדו כסמנכ"ל פיתוח סתם כך במקרה. הוא נדרש לפתח חושים מחודדים, למד לקרוא את האדם שמולו כמו ספר פתוח.
“אני אסף," אמר. “שב, אינשם. משהו אומר לי שזו ההתחלה, לא הסיום. שב. קח בחשבון שהזמן טס. מתי הגעת העירה, לבועה?"
“הגעתי לפה ביוני, אני."
“עולה חדש בעירנו! ברוכים הבאים למדינת תל אביב!"
חזר והתפרקד. רצה להחליף למיטת שיזוף, שיהיה מקום לאינשם לשבת, והחליט נגד, חשש להתקדם מהר מדי. עוד לא.
“חכה. נהפוך את הכיסא. אני לא יכול להסתכל עליך, השמש נכנסת לי לעיניים. התחלת כבר ללמוד?"
“נרשמתי למכללה. אבל עוד לא קיבלתי תשובה. אני פוחד שאני לא עומד בתנאי קבלה, אני."
בינגו, חשב אסף. “לְמה נרשמת?"
“הנדסאי צילום."
“נרשמת למכללה לצילום? ויש שם סלקציה? מוזר."
“במכללה אמרו לי שיהיה כנראה ביקוש גדול, אז יעדיפו כאלה עם בגרות מלאה, שיבואו לריאיון עם תיק עבודות פיצוץ."
“תגיד, אינשם, אין לך בגרות מלאה, או שתיק העבודות שלך לא משהו?"
“גם וגם. ודי עם האינשם הזה!"
“טוב, תשמע, אין לי סיווג ביטחוני מספיק גבוה כדי לדעת איך קוראים לך."
הנער הביט בו במבט שואל. אסף הבין שהוא מתחיל להגזים.
“תשמע, חמוד, נולדתי וגדלתי בעיר הזאת. ילד תל אביבי לומד מגיל צעיר להיות ציניקן וסרקסטי. מי שלא גדל פה, קשה לו לקבל את הציניות הזאת, במיוחד אלה שלא הספיקו לבנות שריון. אל תיקח ללב, חמוד. אני לא רוצה לאבד אותך עוד לפני שהכרנו."
אסף הרגיש איך החיוך התמים, המתוק, חודר מבעד לשריון שלו שהתקשה עם השנים. לא טוב, לא טוב. בסוף הוא עוד יהפוך להיות אנושי.
“אֵלִיָּה."
“לא הבנתי."
"אֵ-לִי-יָה, זה השם שלי."
“עוד לא נתקלתי בשם כזה. אלי-יה. אתה בא מבית מאמין?"
“ההורים שלי התחזקו, אמא שלי במיוחד."
אסף השתתק והחליט לסגת לשטח ניטרלי. “איך הקילקני? אהבת את הבירה?"
“אני עוד לא כל כך מבדיל. אבל היא טעימה."
אסף התבונן בו בסקרנות גלויה. משהו אמר לו שהוא חייב לקחת חסות על הילד. מה עושים איתו? הוא חייב לחזור למשרד לפגישה. תחשוב מהר, חשב. תתקדם.
“תקשיב, אינשם חמוד… סליחה, אליה," אמר אסף. “אני מרגיש שיהיו לנו עוד כמה שעות משותפות, אולי ימים, אולי שבועות, אם תרצה. אפשר להתחיל הערב בפאב?" תוך כדי דיבור בחן את הנער, שנראה מאושר פתאום.
“אינשם חמוד, שים לב. כשמחשיך אני הופך לערפד, הופך לקצר רוח ולא נחמד. גם הפגישה שמחכה לי מעצבנת אותי. אז איך אנחנו מתקדמים?"
“אנא ערף? תגיד לי אתה, אספוּש."
אסף הבין שקיבל אור ירוק. שניהם הסתובבו והסתכלו בשמש האדומה הנושקת לים. פס אור זהוב ריצד על הגלים. ברקע, ענני נוצה מאדימים. רגע קסום.
“אתה צלם, אינשם. אין לך חשק לקחת שוט? לצלם את זה? זאת לא שקיעה שבאה כל יום."
“אתה צודק," השיב לו, נבוך. “אבל אני, אין עליי מצלמה."
“אתה חייב להתרגל להסתובב עם מצלמה צמודה, חמוד. הסיטואציה נוחתת עליך בפוּקס. לא צילמת, הפסדת. איזה מצלמה יש לך?"
“פוג'י XE, לא משהו," התנצל.
“קודם כול אל תתנצל. חבר של חבר שלי, צלם רחוב ידוע, מסתובב עם מצלמה קומפקטית, הכי פשוטה שיש. חוץ מזה, צריך לארגן לך מצלמת DSLR קטנה, ללא מראה, שתוכל להסתובב איתה כל הזמן."
אליה תלה בו את עיניו, תוהה. “אתה גם בקטע הזה של צילום?"
“הייתי. חזק. עכשיו אין לי את הזמן ואין לי את השקט הנפשי לצלם. וכרגע, גם אין לי את הזמן להיות איתך. חייב לזוז," הוסיף. “תגיע בתשע וחצי ל'שופטים'?"
“מה זה? איפה זה?"
“אתה ממש עולה חדש, הא? ‘השופטים' הוא פאב ידוע ברחוב אבן גבירול פינת רחוב השופטים. תגיע לשם. יכול להיות שאני אאחר בגלל בלגן במשרד. אל תילחץ. אני אגיע."
התחבקו ואסף רץ לרכב. בדרך הרהר באינשם שנחת בעולמו בחטף. הוא לא האמין במקריות, בגורל כן. הפעם הגורל חילק לו קלף מעניין. תמימותו של הנער המגשש את דרכו בעיר הגדולה חדרה מבעד לשריון שחספס אותו עם השנים. הוא הרגיש צורך לגונן על הילד. הציניות הרגילה שבה התייחס למפגשים מהסוג הזה נעלמה פתאום.
כשנכנס למשרד כבר עזבו כולם. הוא מצא את נורית במשרדו מארגנת את הווידיאו קונפרנס. למרות השעה המאוחרת, נשארה להמתין לו ולעדכן אותו.
“שמע, בוס, לרונן הייתה שיחה עם האמריקאים. הוא יצא ממנה מאוד לא מרוצה. ניהל עם דיוויד ויכוח מר במסדרון." חייכה, קצת ברשעות.
“משהו שקשור אליי?" תמה אסף.
“להפך. רונן זרק לדיוויד שמזלו שאתה לא מאבד את קור הרוח. הוא לא הבין איך אתה לא מרים ידיים. הוא באמת לא הבין איך אתה נשאר רגוע, כשכל חודש משנים לך קונספט. ‘אוטוטו נגמר לנו הכסף', הוא אמר. ‘המשחה והסרום קיבלו את כל האישורים האפשריים. הגיעה השעה שיביאו קצת כסף. תתחיל לעבוד, דיוויד', נזף בו." נורית השתתקה והם הביטו זה בזה. שניהם ידעו כמה היה אסף בעצמו קרוב לאבד את קור הרוח, לזרוק הכול ולעזוב.
“הוא אמר משהו על המשקיעים שמגלים סימני עצבנות?"
“גם. הוא התרה בדיוויד שצריך לשים סוף לטירוף הזה של שינויי עיצוב כל חודש. לדעתי דיוויד קרוב לעוף."
“אוקיי. ומה אמר דיוויד?"
“דיוויד? דיוויד רוצה לשמור את הלקוח היחיד שיש לנו כרגע שמח. כשהלכת לים הטונים עלו לצעקות. הם מאוד לחוצים."
“הצעקות האלה קשורות איכשהו להליכה שלי לים?" התפלא.
“להפך. רונן אמר שאתה היחיד שהיה לו שכל ללכת לים, לנקות את הראש."
“אחלה. עכשיו תגידי לי את, נורית, את פה מההתחלה ממש. איך פותרים את העניין הזה? מה את מציעה?"
היכולת של אסף לחלוק איתה, להתייעץ ולהאזין כאילו הייתה מנהלת בכירה כמוהו הדהימה אותה. “תגיד, מאיפה אתה לוקח את הסבלנות הזאת, את הנכונות לחלוק, להתייעץ?"
“האמת היא שעם טיפשים הסבלנות שלי נגמרת מהר מאוד. מזל שאת פה."
“תודה על המחמאה. אתה, אל תתפשר. אל תנסה קיצורי דרך. האמריקאים מאמינים בך. צלצל גם לדיוויד ותרגיע אותו. הוא לחוץ ומפחד לאבד את הלקוח. אני חוששת שהוא יעשה שטויות."
“בשלב זה דיוויד יחכה. אני מאבד את הסבלנות אליו."
היא שינתה כיוון. “איך היה לך בים?"
“כמו תמיד. אה, פגשתי שם אחד ממש חמוד, פגיע כזה." אסף לא הסתיר את ההעדפות שלו, אבל לא נטה לדבר על כך. נורית ידעה להעריך את המשפט.
“ו…?"
“תשמעי. נשבר לי מהמפגשים של לילה אחד, נשבר לי מאכזבות. שבעתי מאלה שבאו לכבוש את העיר בסערה ומזייפים יחסים. לא אמינים, שקרנים. הפעם זה נראה אחרת. נראה. הזמן יגיד." מרירות התגנבה לקולו. מקדירה את פניו הנאות.
“מאיפה הוא?"
“עולה חדש, מהפריפריה."
“מצחיק מאוד. איך קוראים לו?"
“אינשם. לא באמת. אני אסביר לך אחר כך, אם זה ילך לאנשהו."
“נחזור לאמריקאים? מה אתה הולך לעשות איתם? השיחה בעוד כמה דקות. אתה יודע שרונן ודיוויד מצפים שתעשה בשבילם את העבודה השחורה."
“הבנתי," אמר לאחר שחשב רגע. “אני הולך לשחק אותה קשוח, בלתי מתפשר."
“אתה לא מפחד לאבד את העסקה?"
“לא מפחד מכלום. נפגין סמכות והחלטיות והאמריקאים יכבדו ויסכימו איתנו. כל עוד הדברים נעשים בנימוס מופלג," הוסיף.
“למה אתה מתכוון?"
“אמחיש לך. את הולכת ברחוב. מישהו מתקדם מולך, בדיוק בנתיב שלך. מה את עושה?"
"לא יודעת. זזה הצִדה?"
“טעות. את נשתלת במקום. לא זזה סנטימטר. לא תהיה לו ברירה, הוא יזוז מהנתיב שלך. הבנת?"
“פחות או יותר. שיהיה בהצלחה," הוסיפה בפקפוק.
“תישארי בפנים. יהיה כיף. שהכול יוקלט."
היא הדליקה את המצלמה והמסך ובדקה את תקשורת הווידיאו. הציצה באריזה, באמפולות הזכוכית המרהיבות ובקופסה לבנה ומהודרת שניצבו על השולחן. ג'ניפר ואדי עלו על המרקע בתוך כמה שניות.
“היי, אדי. היי, ג'ניפר. אני כאן בשבילכם. דברו אליי," אמר אסף. השעין סנטרו על כף ידו ונתן להם לדבר. בסוף ייגמרו להם המילים. תצא להם הרוח מהמפרשים.
ואכן, המילים נגמרו לבסוף. קולה של ג'ניפר גווע. הם חיכו למוצא פיו.
“אני יכול להבין מדוע אתם חושבים שעלולה להיות בעיה," פתח בטון רציני. "לצערי, אני לא יכול לשנות את האריזה. בפעם השלישית. זו האריזה ואין בלתה." סימן בסנטרו על האריזה שניצבה על השולחן. “סורי, חברים. בסופו של דבר זו רק אריזה. יתרה מכך, זו אריזה ייצוגית, מאוד לטעמי. זה המוצר, חברים."
ג'ניפר ואדי היו המומים. גם נורית. הגישה הישירה, הבוטה, הייתה בניגוד מוחלט לקוד הדיבור האמריקאי.
“נצטרך לשקול, להתייעץ," ענתה ג'ניפר בקול קפוא. הוא קלט כי ג'ניפר היא הבעיה.
“מצוין. מי צריך לקבל החלטה?"
“מיסטר סורקין." סורקין היה הנשיא ואחד המשקיעים בחברת 'ניאודרמה'.
“תוכלו לבקש ממיסטר סורקין להצטרף לשיחה?"
כעת באמת היו נבוכים מאוד. לא מבקשים מסורקין להצטרף לפגישה מהיום להיום, בוודאי לא מעכשיו לעכשיו.
“ננסה," אמר אדי בקול ספקני. “אנחנו חוזרים אליך תוך כמה דקות."
כשירדו מהמסך הביטה בו נורית כלא מאמינה. “איך אמרת שקוראים לעולה החדש הזה?" לחשה.
“לא אמרתי, אבל קוראים לו אינשם."
“מה אינשם עשה לך? אם הסיפור זה יכניס מקלות בגלגלים של הפרויקט, אף אחד לא יאהב אותך."
“אינשם לא עשה לי כלום. עדיין. אולי הלילה."
היא אפילו לא הסמיקה. “אתה מאמין שסורקין יתפנה עבורך? כאן ועכשיו?"
“סורקין יגיע. אמחיש לך בסיפור קצר. לפני שנים, בעבודה הקודמת, נסעתי ללאס וגאס לתערוכת תקשורת. התאכסנו במלון ‘וניס'. בערב, אחרי העסקים, ירדנו, הקבוצה ואני בתוכם, לראות מה זה קזינו. עשיתי סיבוב במקום.
“במקרה, הגעתי לשולחן הפוקר של ההימורים הכבדים. עמדתי מהצד והסתכלתי. ליד השולחן ישב אדם כבן חמישים עם ערמת ז'יטונים מכובדת. האמת? הוא לא נראה לי אחד של הימורים כבדים, מהמר רציני. עשה רושם של טמבל.
“כמו שחשבתי, האיש הימר בפזיזות. הפסיד שוב ושוב. העלה את גובה ההימורים, לכסות על ההפסדים, והמשיך להפסיד. בכל פעם שחשף את הקלפים, התברר שהיו לו קלפים בינוניים ומטה. באולם ההימורים רצה שמועה שיש פראייר ליד שולחן הפוקר הכבד. מהמרים התאספו מסביב, לראות איך ‘מגלחים' את הפראייר. ערמת הז'יטונים שלו קטנה במהירות והוא נאלץ למתן את ההימורים. אחרי זה, הרוויח סכום לא רע וערמת הז'יטונים שלו גבהה שוב. האווירה מסביב החלה להיות דחוסה.
“מפקח של הקזינו צץ פתאום בשטח. האיש קיבל ביטחון וחזר להימורים כבדים. ואז… בהימור השני או השלישי הוא הוציא רצף, ‘סטרייט פלאש', גרף קופה שמנה ביותר, קם והסתלק.
“מה אני רוצה להגיד בזה? בפוקר מקצועי אין פראיירים, ואותו דבר בהשקעות בסיכון גבוה. מיסטר סורקין יודע למה הוא נכנס. יש לו קלף מנצח. הוא לא יפיל את העסקה, בוודאי לא בגלל אריזה."
באותו רגע ממש הואר המסך וסורקין הופיע. נורית קלטה אדם חייכן, נינוח, בחליפה שמרנית, שמור היטב. “מר כהן! כמה זמן לא התראינו. מה שלומך? מה שלום האישה והילדים?" קרא.
נורית התנשמה והביטה באסף. הבינה שההיכרות ביניהם מאפשרת להם החלפת בדיחות מסוג זה.
“מר סורקין! איך זה שרק אני מזדקן ואתה נשאר כל כך צעיר?"
גם זו בדיחה פרטית, הבינה.
“מר כהן, חבר שלי, הזעקת אותי בבהילות, והנה אני כאן. אתה יודע עד כמה אתה והמוצר חשובים לי. ראה, מר כהן," המשיך באותה נימה, ספק מבודחת ספק רצינית, “אני משקיע הרבה במוצר שלך. זה מוצר פרמיום שצריך להימכר במחיר ראוי ובכמויות נכבדות, מהרגע הראשון. אתה יודע עד כמה הוא חשוב לי. הנה, גייסנו את מיז ג'ניפר, שיושבת כאן איתנו להשקה של התכשיר. גם היא משוכנעת שיש לנו קלף מנצח.
“כעת, היא מודאגת, מר כהן, מודאגת מאוד! הקופסה לא עברה את קבוצת המיקוד. מיז ג'ניפר חוששת שהאריזה לא מספיק ייצוגית ושהשקת המוצר תיפגע. היא חוששת שלא נצליח לכבוש את השוק שרצינו. שלא נגיע השנה למכירות שקבענו.
“מכיוון שמיז ג'ניפר לא הצליחה לשכנע אותך לשנות את האריזה, עזבתי הכול ובאתי. שניכם חשובים לי. מאוד. אני רוצה שתישארו ידידים. תעזור לי, מר כהן."
אסף שתק שתיקה ממושכת, מהורהר. השתיקה החלה להעיק. לפתע הזדחל לזוויות פיו צלו של חיוך. נורית הכירה את החיוך הזה. התמתחה בכיסא בציפייה. הולך להיות מעניין.
“הגענו לצומת," אמר אסף בטון דידקטי. “זה הזמן להחליט סופית איך אנחנו אורזים את המוצר ואיך אנחנו מוכרים אותו. להזכירכם, בראש וראשונה זו משחה דרמטולוגית, מוצר רפואי חדשני מהקו הראשון. הנוסחה מוגנת בפטנטים מעולים, לא יהיה קל לתקוף אותם. האף-די-איי אישר אותו. יש לנו רישום אפילו ביפן. השוק שלנו. סולו!
“אתה, מר סורקין, מומחה לשוק הרפואי האמריקאי. התלהבת כשנפגשנו. הצעת למכור גם מוצר דלפק ללא מרשם. קיבלנו את דעתך והכנסנו את השינויים המתאימים. ביקשת וקיבלת חוזה הפצה בלעדי בארצות הברית. גייסת את מיז ג'ניפר, מומחית ידועה, שתבדוק ותחליט כיצד להשיק את המוצר.
“מיז ג'ניפר החליטה למתג אותו כתכשיר יוקרתי, עם אריזה ייחודית ומחיר בהתאם. בנינו מארז יוקרתי, כמו תכשירים של ענקיות הקוסמטיקה. מכל יקר מחרסינה לבנה וקופסת כרומו קלאסית.
“השינויים חייבו מחיר גבוה יותר. או אז באה מיז ג'ניפר ואמרה שהמחיר החדש דורש מוצר פרמיום. זרקנו את מכל החרסינה המפואר עם הקופסה המהודרת לפח. עיצבנו אמפולות קריסטל עם מגש לשישיית אמפולות וקופסה מהודרת יותר. המחיר קפץ שוב. הצלחנו לקבל הסכמה של המשקיעים למחיר החדש, וזה כולל את מיז ג'ניפר וכולל אותך, מר סורקין. לא קל, אבל הצלחנו. כעת, יש לנו מוצר פרמיום במכלי פרמיום מקריסטל. הסכמנו אפילו להכניס דיילות בנקודות ההשקה."
אסף השתתק. הדממה והמתח משני צדי המסך היו מפחידים.
"קבוצת המיקוד השנייה שינתה פתאום את גישתה של מיז ג'ניפר. אני יודע שמיז ג'ניפר שמה את כל המוניטין שלה על ההשקה הזו ואני מכבד אותה על כך. אבל היא מחייבת אותי לזרוק עיצוב שלישי שהשקענו בו הון ולבנות עיצוב חדש, כי היא רוצה יותר נראוּת על המדף."
הוא השתתק שוב.
וואו, חשבה נורית. דרמה.
“גם אני רוצה על המדף תכשיר שמשדר מכובדות, שהלקוחה תתייחס אליו כראוי. עיצבתי אריזה בהתאם, זו!" אסף הצביע על האמפולות והאריזה שעל השולחן. “האריזה הזו משרתת את המטרה, זו האריזה שאני רוצה!" הוא השתתק בדרמטיות, מעצים את אווירת המשבר לכמה רגעים. ואז הגיע הפאנץ': “למרות הכול! אני מבטל את דעתי מפני שיקול דעתה של ג'ניפר. אני מציע קופסה מדהימה, במיוחד עבור מיז ג'ניפר."
הוא קם וניגש לארון עץ הטיק, בבת עינו, והוציא משם אריזה חדשה עטופה בנייר משי מרשרש. הוא הסיר אט-אט את נייר המשי ונורית פלטה נשיפה עמוקה. זו הייתה האריזה שנפסלה בידי הצוות הישראלי. אמרו שהיא בומבסטית מדי.
על השולחן עמדה קופסה בצבע אפור עמוק, חם, קטיפתי כמעט. דופנות האורך שלה קעורות בעדינות. בראשה בלטו הלוגו והשם בצבע פוקסיה. פרח פוקסיה זעיר בוורוד וסגול בשיפולי הקופסה השלים את העיצוב.
“וואו!" קראה ג'ניפר.
סורקין הסיט את כיסאו לאחור ושילב את ידיו מאחורי עורפו, בהחלטיות.
“מיסטר כהן, איך ידעת על מה אני חולמת?" קראה ג'ניפר.
בחיים לא היית חושבת על אריזה כזאת, חשב אסף. הוא ידע שבימים כתיקונם היא הייתה מעיפה את האריזה הזאת ואותו לכל הרוחות. עכשיו הוא חסם בפניה את דרך הנסיגה. גם סורקין ידע זאת, וחייך.
“איזה פרח זה?" שאלה ג'ניפר.
“פוקסיה. את יודעת מה, מיז ג'ניפר? עכשיו את יכולה לקרוא למוצר המדהים הזה ‘רויאל פוקסיה'. תבדקי איזה מחיר את יכולה לקבל עבורו, שגם המשקיעים יהיו מאושרים וגם מר סורקין. מחר בבוקר אוריד הוראה להתחיל בייצור."
“אתה לא צריך אישור של מיסטר רונן?" שאל סורקין.
“מיז ג'ניפר אישרה. יותר מזה אנחנו לא צריכים," התחנף אסף.
“מזל וברכה," סיכם סורקין כמנהג היהלומנים, והסתלק, חיוך של חתול צ'שייר על פניו.
אסף חיכה שסורקין ייעלם ורק החיוך יישאר. “תודה על הכול, בינתיים, מיז ג'ניפר, אדי, ביי. אני חייב לרוץ."
נורית כיבתה את מערכת התקשורת, מחייכת. “עשית את הבלתי ייאמן. לך תפנק את אינשם. הוא הרוויח את זה."
“תעדכני את רונן. חכי עשר דקות ותעדכני את דיוויד. תשמרי את ההקלטה של השיחה בדיסק-און-קי. פעמיים. שימי בכספת שלי ושל רונן. מיז ג'ניפר תנסה לנכס לעצמה את המותג ‘רויאל פוקסיה'. היא ניסתה לכבול אותנו למשהו שאני לא מבין ואני לא יודע למה. אין דבר. בבוא הזמן, נגיש לה את הנקמה כשהיא קרה. ביי."
אסף חזר ודחף ראשו מבעד לדלת. “עוד דבר קטן, נורית. במו"מ כזה שומרים על פני פוקר. שום ציוץ. הנשיפה שלך אמנם העצימה את הרגע, אבל באותה מידה הייתה יכולה לחרבש אותו. תשמרי על קור רוח." קרץ לה ויצא.