"שתיקה ארוכה השתררה לרגע שנקטעה במילים שיצאו מפיה של טל בטון הירהורי ושואל: "זה מוזר", אמרה. "היינו יחד לא מעט […]
פרק תשיעי: פאריס אהבת נעורים
למחרת בבוקר נורמן מצא את עצמו נוהג בכביש המוביל לפאריס לקחת טיסה לאי לסבוס ואולי גם לקפוץ לאותו זקן חכם. הכביש שהיה מהסוג הנקרא בצרפת נסיונל, כלומר כביש מרכזי שאינו אוטוסטראדה היה מסויט. ערפל כבד כיסה את הכביש ומדי פעם נשמעה שריקה של משאית שעוברת בקרבה מקפיאת דם לידו ומרעידה את המכונית.
. הנסיעה בשעת בוקר מוקדמת בנסיונל בערפל כבד כשרק משאיות מפלצתיות שאיש אינו יודע מה הן עושות בערפל הזה היתה מתישה. הן מפחידות אותן משאיות, יכולות להדביק אותך לאי תנועה שאח"כ יצטרכו לגרד את השיירים בשפכטל. מבצע של קירוב לבבות בין הנהגים ה"רגילים" לבין ה"משאיונים", נהגי המשאיות, שיזמה מן הסתם ממשלת צרפת קדם את הסלוגן:"המשאיונים הם נחמדים". אך איש בצרפת לא התייחס לכך באמון, כשם שלא התייחסו לנסיונות הממשלה לקרוב לבבות בין האיכרים לבין הפריזאים. אלה הם שני עולמות שונים לחלוטין" אמר נורמן לעצמו. "אך מה אני מדבר ראה בישראל את העולמות השונים שכמעט אינם ניתנים לגישור בין עולמם של החרדים, הערבים, הדרוזים, ובעיקר המתנחלים ותושבי "מדינת ת"א".
נורמן נכנס לבנין הישן. בית פריזאי אופייני של "הגדה השמאלית" של פאריס שהיתה במקורה הטריטוריה של הסטודנטים ואנשי הבוהימה. פעם ישבו כאן האקסיסטנציאליסטים, ולפניהם הציירים האימפרסיוניסטים בבתי קפה פריסאים ספוגים בעשן סיגריות ובריח הקלבאדוס, אותו ברנדי שנוהגים הצרפתים להוסיף לקפה ושהופך את חווית הקפה להיות ייחודית כל כך לפאריס. לא בית קפה איטלקי או תל אביבי שהחזון שלו אינו מתרומם מעבר לשיפור איכויות הקפה. הקפה הפריסאי הוא מקום שבו אתה חי. לבד או בחברה יש לך תמיד את הריחות האופייניים של בריוש, קראוסן, של קותלי חזיר ואלכוהול מעורבים באדי הקפה ובריחות של סיגריות ז'יטאן ושל המושבים המהוהים. הבית היה ישן אך מטופח ונקי. מסוג הבתים המטופחים שערכם מרקיע שחקים של השמאלנים/בורגנים שמאפיינים חלקים גדולים מפאריס. שמאלנים קוויאר כינו אותם הסטודנטים בציניות בהתייחסם לפער שבין אורח חייהם הנהנתני לבין ה"דברת" השמאלנית שאפיינה את מפגשיהם החברתיים. נורמן צלצל בדלת. תחושה מעורבת של חרדה וציפיה לא ברורה אך מלאה בתקוות השתלטה עליו. "רגע" נשמע מתוך הדירה במפתיע קול צעיר להפליא ומיד אחריו נפתחה הדלת ובחורה צעירה פתחה אותה. "שלום, באת לקים ? בא הכנס".
נורמן פסע פנימה עדיין מהסס. דלת פנימית נפתחה ומהחדר יצא זקן בהליכה גמישה ומלאת אנרגיה. נורמן הופתע, אך מה שהכה אותו בתדהמה היו דווקא עיניו של הזקן. עינים עמוקות שלוות ורגועות כאגם שכוח אל אך בוהקות בסקרנות וענין. עיניים מלאות חוכמה של מישהו שכבר ראה וידע הכל. נורמן נזכר באמרה הצרפתית הידועה: "אם הזקנים היו יכולים ואם הצעירים היו יודעים… ואמר לעצמו:"הנה זקן שיודע ויכול הכל..
באת בקשר לאימון הפסיכולוגי ?" כך הזקן מניה וביה.
איך ידעת ? נדהם נורמן
הזקן לא השיב והוציא חוברת עבה מהמגירה. "קרא את זה" אמר בקצרה
נורמן פתח את המחברת ונידהם:
כל השאלות שהעסיקו אותו היו בראשי הפרקים שבחוברת.
ללא שהות התחיל הזקן בשיעור הראשון:
שיעור ראשון:
בא אליך מטופל או מתאמן מהו הדבר הראשון שאתה רוצה לדעת ?
מיהו האדם ומה הוא רוצה?
זה אינו פשוט כל כך.
מיהו האדם ? הורד ממנו את כל העטיפות: את המקצוע, את הסטטוס החברתי, את ההסטוריה, הייחוס וכו'. מה נשאר ממנו ? עם זה אתה עובד. הורד את קליפת האגו ותגיע לדבר האמיתי. לגרעין העצמי. זהו שיעור ראשון. הוצא את האגו החוצה. אל תהרוג אותו ואל תילחם בו רק הוצא אותו החוצה ונהל אתו דיאלוג ממקום של עוצמה כמו שאמר ניטשה ..
למעשה, כפי שטוענים הזן בודהיסטים האגו הוא פיקציה. מדוע הוא פיקציה מיד נגיע לכך. זו אינה אמירה מקורית. אך אני עומד לומר לך משהו שיזעזע את אמות הסיפין של הוויתך- העצמי שהוא לכאורה הגרעין האינטימי והאישי ביותר של ההוייה האנושית אמנם אינו פיקציה אך הוא אינו שייך לאדם. זהו לכאורה פרדוקס – אז למי שייך העצמי שלי עם כל התנסויות חיי, כל הסודות הכמוסים, תחושת הזהות עם העצמי אינה ניתנת לפירוק ?
"אל דאגה" אמר הזקן שראה את מצוקתו של נורמן "העצמי קיים אך אינו קיים במקום כלשהו אצל הפרט. אם נסתכל מבחינה מדעית תסכים אתי שעדיין לא נבנה המיקרוסקופ שהצליח להבחין ברמז כלשהו של העצמי בגוף האדם. תאמר, בוודאי שלא הרי הוא נמצא בנפש ולא בגוף, אך הסטטוס של הנפש זהה. היא שם נרדף לעצמי. מה אנחנו כן יודעים על העצמי: הוא מדבר בשפת אמו כלומר הוא תלוי תרבות. העצמי של בן שבט המאורי בניו זילנד או הטוטסי ברואנדה שונה מהעצמי של הג'נטלמן הבריטי של המוסלמי הקיצוני שגדל באפגניסטן או של האיטלקי הים תיכוני. השפה, הערכים, המודלים של חשיבה והדפוסים הרגשיים מעצבים את זהותם, את העצמי שלהם ואת התנסויותיהם.
"אך חכה, איננו פוסט מודרניסטים שטוענים שהכל יחסי" אצל האדם קיימת תמיד הדיאלקטיקה בין היחסי והמוחלט. העצמי גם מכיל צרכים וערכים אוניברסאליים וקיים בו גם החלק האינטימי ביותר הלא מילולי או הטרום מילולי של אדם. ההתנסויות האישיות בעלות האימפקט העמוק ביותר.
אז יצאת מבולבל. מספיק להערב. אם תבלע הכל במכה אחת תקיא. צא לעיר.
ואומנם לזה השתוקק נורמן יותר מכל. נורמן היה רגיל לדברי החוכמה של סאם שסידרו לו תמיד את החשיבה. אך כאן היו אלה דברים שנטעו בו ספקות ובלבול. הוא הרגיש שקים הזקן בונה לו קואן. נוטע בו מבוכה ובלבלו ע"מ שיארגן מחדש את הדברים בעצמו לא כתורה סדורה אלא כהתגלות אקסיסטנציאלית.
הרובע הלטיני כרגיל היה שוקק חיים. נורמן אהב את התמהיל הפריסאי של סטודנטים צעירונים, תיירות תרמילאיות, זקנים, ואנשי עסקים פריזאיים לבושים במיטב החליפות של מעצבים יוקרתיים ממהרים לאנשהו.
זו אינה אמריקה או ישראל שבה העתיד שייך לצעירים ומודדים אותך בנוסחה של כמה אתה שווה כפול הגיל. כאן יש מקום לכל אחד, ובכל גיל, מילדות ועד זיקנה יש לך מקום. מלצרים מבוגרים בבתי הקפה שרואים בעבודתם מקצוע לכל דבר לא תמצא לעולם בארה"ב או בישראל. הם כבר מזמן היו תולים את עצמם אכולי בושה על כך שלא הגיעו רחוק יותר בגילם. רק נערות צעירות סטודנטיות ממלצרות ומברמנות בישראל ללא בושה. הלא יום אחד הן תהיינה עורכות דין או פסיכולוגיות.
נורמן התיישב בבית קפה הצופה לסיינה ושקע בהרהורים. הוא אהב רגעי חסד אלה של ישיבה בקפה לבד. זה אפשר לו להתבונן סביבו ולראות את החיים זורמים. זוג תיירים מאוהב ממול, סטודנטית שיושבת עם הלפטופ שלה שקועה בעבודתה, והמים העכורים של הסיינה הזורמים בשקט. כל זה הכניס אותו להתבוננות עמוקה.
מה קורה עם טל ? נורמן הכיר את טל היטב, מסרון מהסוג ששלחה אמר:"בוא תחלוק אתי את מה שעובר כאן" ולא "בוא אני במצוקה". היא לא היתה מנתקת אילו היתה במצוקה. היא רצתה להיות אניגמטית.
״אך לא, אני אינני מוכן עדיין" לחש לעצמו, ו "גם אני במסע לחיפוש עצמי". האקט של טל של התנתקות מהכל וחיפוש אינטנסיבי של האוטנטיות שבה זעזע גם אצלו את הקיום השיגרתי ועורר אצלו את השאיפה לגילוי עצמי.
הרהורים ביחס לעצמי שבו וטרדו צאת מנוחתו. אז נכון שאי אפשר למצוא שרידים לעצמי במיקרוסקופ אך גם מחוץ לעצמי היכן נמצא הוא ? האם הזקן מדבר על עולם של רוחות רפאים שבו מסתובבים העצמיים ברחוב ? גם את זה עדיין איש לא ראה.
פתאום נפל לנורמן האסימון: בעצם אני חי עדיין ביקום ניוטוני שבו יש דברים, עצמים ומה שאינו ניתן לתצפית הוא רוח רפאים. בעצם מה יש לנו בחיים על פי הגישה הקוואנטית והפילוסופיה הפנומנולוגית ? יש לנו חוויה קיומית כאן ועכשיו, יש לנו תופעות בעולם ובתוכנו, ויש מציאות קוואנטית שבה המציאות היא תלוית הצופה/משתתף שבורא את העולם ללא הרף. איננו יודעים דבר על העולם שמעבר לכך אך אנו יודעים שהעצמי מחובר לחוויה הקיומית שלנו וגם לעולם שניתן לכנותו הקשרי- הוא הקשר עם הסביבה עם העולם, עם התרבות, עם החברה.
אין זה חשוב ואין זה אפשרי להמשיך ולדוש בבעיות הקלסיות של הפילוסופיה אם המציאות היא אמיתית או לא, או בבעיות הפוסט סטרוקטורליזם השונות שדנות בנושא אם האדם או העצמי הם אמיתיים. החוויה קיימת והשינוי קיים ושניהם שזורים זה בזה.
נורמן התבונן סביבו. "מה עם הקשר עם הסביבה ?" שאל את עצמו בציניות "הנה אני חופר כאן שעתיים מנותק לחלוטין מסביבתי" אמר לעצמו וסקר בעניין את בית הקפה עם התמהיל הפריסאי האופייני של תיירים אמריקאים, גרמנים, ותערובת של סינים, יפנים וקוריאנים, שנורמן טרם למד להבחין ביניהם.
פתאום נפל מבטו על דמות מוכרת ששהכתה בו גלים של עונג לא ברור. מהיכן אני מכיר אותה לעזאזאל שאל את עצמו ? עיניו תפשו את עיניה והבחורה חייכה חיוך רחב שהמיס את ליבו. נזכרתי. זוהי מהסדנה הארוטית. לא נורה אתה היה לו רומן אלא מישהי שאתה לא הזדמן לו לדבר:"הי איזו הפתעה" פנה אליה בשמחה. כאן בפריס בלב כל המגמה האנושית התוססת שמסביבו הרגיש נורמן מאד בודד עם ההרהורים האקסיסטנציאליים שלו והיסדקות תפיסת העולם שלו והמיפגש הלא צפוי הרחיב את ליבו. "מה את עושה כאן?" עלתה השאלה הבנאלית אך הבלתי נמנעת בנסיבות אלה. "הבן שלי התקבל ונרשם לבוזאר אוניברסיטת פריס לאומנויות ובאתי ללוות אותו" השיבה. "הוא תמיד חלם על זה אך היה בפאניקה היום, כשהתחילו הלימודים. כולם מלהגים בצרפתית ולו יש רק את בסיס הצרפתית האלג'יראית מהבית. חייתי בצעירותי בפאריס לפני שבאנו ארצה לאחר שמשפחתי "עלתה" מאלג'יריה לצרפת. באתי לארץ לשנת לימודים ונשארתי. כאן הקמתי את משפחתי ועכשיו סגירת מעגל הבן חוזר לצרפת ללמוד. זה היה מדהים לראות אותו הולך לאיבוד בתוך המגמה האנושית הצעירה הרותחת מהורמונים ומאנרגיה".
ראה איך אנחנו מלהגים כשני מכרים ותיקים חשב לעצמו נורמן וזו בחורה שמעולם לא החלפתי אתה מילה. איך הנסיבות המשתנות מייצרות מציאות.
"אז באת ללוות אותו ואת נשארת לכמה זמן ?" שאל והרגיש כבר שלא היה רוצה להפרד ממנה בקרוב,
10 ימים להיות אתו בימים הראשונים וקצת לשחזר זכורונות ילדות בפאריס" השיבה בנועם מהורהר. "העיר הזאת מעוררת בי תמיד משהו שקשה לי להכיל במילים". זהו עבורי מעין מסע של זכרונות. אך עלי לשוב למציאות בארץ הפציינטים ממתינים לי"
"את רופאה ?" שאל נורמן. "כן פסיכיאטרית" השיבה או "מעולה" אמר "רציתי לשאול אותך משהו"
ראה איזה עולם חשב לעצמו כל אדם הוא עולם שלם, תמיד ידעתי, אך כשזה מגיע למציאות זה מדהים. כל כך מקרי שפניתי לאשה זו. אלמלא החיוך לא הייתי פונה אליה ולא מכיר אותה. היא היתה נותרת אנונימית עבורי ועתה היא נראית לי אשה כל כך מיוחדת.
נורמן סיפר לה בקצרה על נסיבות הגעתו לפאריס, על נסיעתה של טל ועל המיפגש עם חברו ועם הזקן המדהים. הוא הרגיש שהיא תוכל לסייע לו לארגן במקצת את מחשבותיו ורגשותיו. "בעצם מה שמך ?" שאל, "לא הצגנו את עצמנו. שמי נורמן". "טליה" הציגה את עצמה בת שיחו "לא טלי, טליה".
"האם גם פסיכיאטרים מענים את נפשותיהם כמונו אנשים לא מקצועיים בתחום הנפש שיוצאים במסע אישי כמו עורך הדין שמכר את היגואר שלו אך מצא רולס רויס בעקבות הפיכתו לסופר סטאר רוחני ? או אולי אתם ממשיכים לחפש ללא הרף עד שאתם מוצאים שאין תשובות מוחלטות לשאלות קיומיות ? אולי אתם מאבחנים רק אם השאלות מעידות על הפרעת אישיות כזו או אחרת וכך פותרים את הבעיה ?
טליה צחקה בנועם ובשליטה של פסיכיאטרית: "שאלנו הרבה, ולכן באנו למקצוע של הנפש לגלות את מסתריה, אך עתה חדלנו לשאול. כמו כולם, אנחנו עושים את אשר התאמננו לבצע. יש בודדים מאתנו שממשיכים לחקור אך הרוב מחלקים תרופות לתחזוקת הפציינטים. לעיתים אנחנו עוסקים הרבה פחות בנפש האדם מאשר עורכי דין או שופטים שמנסים לאפיין ולנתח את הלקוחות או את בעלי הדין העומדים לפניהם".
נורמן קם בבוקר והרגיש שהמחשבות מתחילות להתרקם במוחו לאיזו שלמות. האם זאת ההארה המפורסמת ? נורמן לא המשיך להתענות בשאלה והתיישב להתחיל לכתוב. המחשבות שנטע בו קים התחברו למחשבות שמתרקמות במוחו מזה זמן רב. עכשיו אני מבין את דבריו של ביון על מחשבות שמחכות לחושב. הן כולן קיימות ורק עלי לאסוף אותן ולסדר אותן בסדר הגיוני. אינני צריך לקרוא את המחברת של קים. כל הידע קיים כאן ועכשיו. עלי רק להוציא אותו לאור. מעולם לא הבנתי טוב יותר את אמירתו של פרויד שבעזרתה אפיין את מטרת הפסיכואנליזה:"היכן שהיה הלא מודע יהיה המודע". לא, בעצם זה עמוק יותר, אמר, זה לא רק להביא את הדברים למודעות זה ליצור משהו חדש לחלוטין. במקום החשיבה הפרוידיאנית על: "המדע והתבונה יאירו את מחשכי הבערות" שהתאימה לרוח זמנו, המדע המודרני מדבר על ההתרחשות במערכות מורכבות ויצירה ספונטנית של ידע חדש.
פרק עשירי: החקירה העצמית של נורמן
"מאיפה נתחיל ?" חשב.
"נתחיל מהעובדות ומהן נרקום את הסיפור כולו. לפני כל ענין במציאות האנושית קיימת ההויה, החיים, ההתנסות, החויה. קשה לתת לזה מילים כי מדובר בחוויה לא מילולית. האקסיסטנציאליסטים תימצתו את זה במשפט קצר: "הקיום קודם למהות" וכוונתם היתה שהתפיסה האריסטוטליאנית שלפיה מטרתו העליונה של כל "דבר", יצור, או אובייקט בעולם היא הגשמת המהות שלו, שהיא במילים אחרות משהו כמו הטבע שלו. האם המהות של האדם היא החשיבה הרציונלית ? האקסיסטנציאליסטים ובעיקר סארטר בעקבות ניטשה אמרו שהקיום האנושי קודם למהות של האדם והמשימה של האדם בחייו היא הבחירה החופשית, ההחלטה הקיומית והאחריות לבחירה ולתוצאותיה שאתם על האדם להתמודד. ג'רלד אדלמן חתן פרס נובל שם את זה בפרספקטיבה מדעית ובמשפט תמציתי ומבריק אחד: הקיום קודם לתיאור, הברירה הטבעית קודמת להגיון, והפעולה קודמת להבנה. כלומר כמו כל היצורים בטבע אנחנו קיימים בעולם מעוצבים ע"י הברירה הטבעית והקיום שלנו אינו בחשיבה אלא בעשיה. מתוך כך התפתחו החשיבה, ההגיון, הרגש, הפעולה והנאראטיב.
אך עוד הרבה לפני אדלמן כבר אבותינו הקדמונים עמדו על כך. משה רבנו שזכה להתגלות האלוהית עמד כולו ביראת קודש ושאל בסקרנות אדירה את האל מי אתה ? "אהיה אשר אהיה" ענה הזקן המיסתורי. הקיום קודם למהות כך אמרו האקסיסטנציאליסטים ולא תמיד ניתן להסביר את המהות. אך הקיום נוכח תמיד. כל אותם התלבטויות של ספקנים פילוסופיים ששאלו האם המציאות קיימת באמת או שאנו מדמיינים אותה ? בעצם כשלו לוגית. הם הקדימו את התיאור לקיום בדבריו של אדלמן או את המהות לקיום כדברי האקסיסטנציאליסטים.
אוקיי אז אנחנו קיימים בטבע כחלק ממנו אך לקיום שלנו יש גם משמעות. יצרנו ציביליזציות,, תרבויות, טכנולוגיה, אומנויות ומדע שכמעט מתגברים על הטבע. אנו משנים את הגנים, ומשתלטים על הברירה הטבעית בכוח התרבות. למרות שהיצור האנושי מסוגל עדיין לצפות בתוכניות ריאליטי עלובות או לאבד צלם אנוש בהתנהגותו הברוטלית, הכוח הנבנה והמצטבר של התרבות האנושית הופכת אותו למתחרה באל. זהו מזון המלכות שיכול לאפשר לו להיות מלך היקום בכל רגע, אך בו זמנית, בסוף המסע, הוא נידון לחידלון עולמים. החטא הקדמון אינו המרד באל המתבטא באכילת פרי עץ הדעת אלא אי אכילת פרי עץ החיים בו זמנית. יש כאן פרדוקס גיחך נורמן לעצמו הלא הדעת אינה מתת אלים שבא מאכילת הפרי אלא יצירת התרבות מהמצב האנושי שנגרם בעקבות החטא הקדמון. אדם חכם בן אלמוות היה מפתח טכנולוגיה אך לא מפתח תרבות. יצירות האמנות הספרות והתרבות האלמותיות נובעות מהמצב האנושי שכרוכים בו סבל ובדידות ולא מאומניפוטנטיות של חיי נצח.
אוקיי, אך עובדת הקיום היא הכל ולא כלום. כל דבר קיים בעולם אז מה עושים עם הקיום ועם החידלון ? מדוע אנחנו הולכים לסדנאות שיורו לנו על דרך חיים טובה ומתגמלת יותר ? מדוע אנו הולכים לפסיכולוגים או לכאלה שהפסיכולוגים מתעבים כי הם מרגישים במידה לא קטנה של צדק שפלשו לטריטוריה הבלעדית שלהם ? מאמנים, מטפלים אלטרנטיביים, מטפלים בשיטות שונות ואולי גם פסיכיאטרים שמטפלים בתרופות ?
אז קודם כל עניננו להשלים עם עובדת הקיום שלנו בעולם ועם מה שכינו האקסיסטנציאליסטים, "המצב האנושי"
אנחנו רוצים כל העת לשנות את מצבנו בעולם. רוצים ופוחדים. בדרך כלל נפגענו במהלך חיינו בצורה זו או אחרת ומכל מקום הקיום הממשי שלנו שונה מהקיום הרצוי וזה מקור הסבל האנושי כדברי הבודהיסטים.
אז מהו הקיום הראשוני שלנו ? ברור שתחילתו באורגניזם ובכלים שיצרה הברירה הטבעית לתיפקודו. ההתפתחות והגדילה, התנועה, קשר עם הסביבה וכיו"ב. פיאז'ה לימד אותנו שהפעלת האורגניזם הקשורה לדפוסים מולדים יוצרת התנסויות שהטמעתן מייצרת את דפוסי התודעה והמנטליזציה במהלך החיים. אדלמן הרחיב נקודה זו וראה את הקיום, הברירה הטבעית והפעולה כבסיס לכל מה שאנחנו.
כמה מיושן הטיפול הפסיכולוגי, חשב. נכון שבמהלכו קורים בעיקר דברים טובים. אך חבל שכל הידע שהצטבר ע"י מיטב המוחות במהלך יותר מ100 שנה לא מצא את הכיוון הנכון. במקום לפתח כלים עוצמתיים לשינוי מתפתחת תיאוריזציה בלתי נדלית בלי שהפסיכולוגיה הגדירה לעצמה את מטרותיה בצורה חד משמעית. הלא המודל הרפואי כבר אינו תקף, כפי שטוענים רוב התיאורטיקנים. כיום כל תקופה יש לה את הדיאגנוזות האופנתיות: החל מההיסטריה הפרוידיאנית, הפרעת האישיות המפוצלת, הפרעת האישיות הגבולית, ההפרעה הנרקיסיסטית. ומה עכשיו ? לא ברור. לכאן נכנסים מטפלים אלטרנטיביים ומאמנים שאפתנים שמחקים רבות מפעילויות הטיפול ומצליחים לעיתים לא רע. כן, כדאי להודות, לעיתים טוב יותר מהפסיכולוגים.
על הפסיכולוגיה לעבור את התהליך שעברו אומנויות הלחימה. כמה אהבתי להתפתח בתחום זה ואני זוכר שבתחילה הגישה המקובלת היתה שיטת השוטוקאן שיטה קטלנית שמאפשרת להרוג אדם במכה מוצלחת אחת. אלא שהשיטה היתה מאד טיכסית ונוקשה, וכאשר מורי השיטה נוכחו שמתאגרף זריז, או סתם בריון רחוב, יכול להפיל לוחם שוטוקאן מיומן התחילו לפתח את הידע העמוק של השוטוקאן ולשלב אותו בגישות מודרניות וכך פיתחו שיטות כמו קיקבוקסינג גישת קיוקושינקאי MMA וכו' שמשלבות את הידע והאימונים הקפדנים של לוחמי השוטוקאן עם הידע החדש שהתפתח בשיטות חדשות שטחיות יותר.
המתאגרף הזריז במטפורה הזאת הוא המאמן, ובריוני הרחוב הם מטפלים אלטרנטיביים למיניהם שמצליחים לעיתים ליצור שינוי משמעותי ללא ידע מעמיק. הפסיכולוג הקליני בעל ההכשרה העמוקה והממושכת כל כך והוא לוחם השוטוקאן שזמנו עבר.
למעשה לא עבר. בזכות הידע הרחב והעמוק של הפסיכולוג הוא יהיה לוחם העתיד אך עליו לעבור טרנספורמציה. ללמוד להיות לוחם בחיים ולא בחדר הטיפולים שבו חיות החויות במפגש הטיפולי הקלאסי שזמנו עבר. צריך לחשב מסלול מחדש כמו שאומר מכשיר הג'יפיאס.
טוב התעייפתי, הזקן החכם שלח אותי לחשוב לבד אך כאן אני זקוק למשוב שלו".
אין עדיין תגובות